ותחת הרקיע כנפיהם ישרות אישה אל אחותה. לאיש שתיים מכסות להנה ולאיש שתיים מכסות להנה את גוויותיהם. ותחת הרקיע כנפיהם ישרות. כעת אומר המלבי"ם הוא מסביר לנו כיצד החיות מקבלות את השפע דרך הרקיע מהעולם שלמעלה. והסברנו שהכנפיים מרמזות על הגבהת עוף. מרמז על התרוממות. ולכן הכנפיים פה של החיות הם לא שמוטות לצד כמו כל כנפי הציפורים. הכנפיים כאן הם פרוסות כלפי מעלה, כי הם מרמזות על כך שהחיות פורסות כנפיהן כלפי מעלה לקבל השפע מהעולם שלמעלה. הרי הם נמצאים בעולם היצירה ואת השפע הם מקבלים מעולם הבריאה. היות וכן הם פורסים כנפיהם כלפי מעלה כדי לקבל את השפע מעולם הבריאה, מעולם הכיסא, אל העולם שלהם, עולם היצירה. הזוגות שבכנפיים אומר המלבי"ם, למה זה כפול? אז כנף אחת מורה על קבלת השפע מלמעלה, והשנייה על הורדת השפע כלפי מטה. והכנפיים הם בעצם הצינורות להגרת השפע, הן קבלתו והן העברתו כלפי מטה. ולכן הוא אומר שהכנפיים היו אישה אל אחותה, דהיינו היו מעורים זה בזה. המשפיע והמושפע, דהיינו המקבל, פונים איש אל אחיו. כמו שהיו בשני הכרובים כשעם ישראל היו עושים רצונו של מקום, כתוב שהיה פניהם איש אל אחיו. אז גם כאן הכנפיים אחת משפיעה, אחת מקבלת, פניהם איש אל אחיו, זה מרמז על כך שההשפעה היא כראוי. לאיש שתיים מכסות להנה. לאיש שתיים מכסות להנה, אומר המלבי"ם מהסיבה הזאת לכל אחד מהם, איש הכוונה מלשון יש, לכל אחד מהם מהחיות היו שתיים שהיו מכסות את הגוויה. דהיינו הכנפיים שמיועדות לכיסוי היו שתיים, כיוון שהכיסוי מורה על ההעלם. הסברנו שבעצם זה שהם מכסים עצמם בכנפיהם, יש כאן ביטוי להעלמה שהם נעלמים כביכול מאיתנו. והעניין בדברים מסביר המלבי"ם, מכיוון שהיה פה שני ענייני השגה. יש כאן השגה איך הם מקבלים את השפע מעולם הכיסא, מעולם הבריאה, ואיך הם מורידים אותו למטה לעולם היצירה. אז היה כאן עניין לכסות את השפע כשהוא יורד מלמעלה, ומן החיות ולמטה, כן? לכסות אותו במקבלים. ולכן היה צריך את שני הכנפיים. כנף אחת שמכסה את ירידת השפע, כנף אחת שמכסה את השפע והגרתו כלפי מטה מהחיות ולמטה. אז לכן יש כאן שני כיסויים בשני מיני כנפיים, כל אחד מעלים עניין אחר, לכן היה צריך פה גם כן את העניין הזוגי שזה שניים. ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי בלכתם. קול המולה כקול מחנה. בעומדם תרפינה כנפיהן. הרד"ק מסביר כקול שדי הכוונה חזק ותקיף. וכן משדי יבוא, והיה שדי בצריך, שהכוונה היא על עוצמה, הכוונה היא על כוח. אפשרות נוספת כפשוטו, שק-י, שמדברים פה על שם השם. כך הוא אמר גם כן במראה השלישי, כקול קל שק-י בדברו. מה זה בדברו? כמו הקול שדיבר השם בהר סיני. זה קול שק-י בדברו, כי גם שם כתוב קול גדול. וגם שם אנחנו נראה שכתוב שזה נשמע עד החצר החיצונה, שזה גבולות הבית. כך גם כן היה בהר סיני, שבהר סיני כתוב שהיה קול גדול ולא היה נשמע מחוץ למחנה ישראל. אלא העוצמה של הקול יכלה להיפסק בנקודה מסוימת. זה הבחינה של קול שק-י. אז זה היה גם כן במראה השלישי שנראה בהמשך, שזה נשמע עד החצר החיצונה, נפסק ולא היה ממשיך הלאה, וכך היה גם כן בקול השם, היה מגיע למחנה ישראל ונפסק ולא נשמע אלא למי שהקול מיועד אליו, מי שהיה צריך לקבל אותו היה מקבל.
מעבר לכך, משם ואילך, לא היה שומע. כך גם כן אצל משה רבנו. משה רבנו היה מקבל את הקול מאת השם, וכולם מסביב, זה קול חזק, וכולם מסביב לא היו שומעים כלום. זאת אומרת, הקול שדי, המאפיינים שלו, אומר הרד"ק, זה שהוא מגיע עד נקודה מסוימת ועוצר. חוץ מזה, כתוב לנו כאן, קול המולה כקול מחנה. כקול שדי בלכתם, קול המולה קול מחנה. מה זה קול המולה? אומר הרד"ק, שהכוונה היא כמו מילה, אלא אנשים רבים שמדברים מילה, יש המולה. מכאן הביטוי המולה. כן? זה כנראה גם כן קשור ללשון המיה. כמו שגם המיה, המיה זה לשון קול רעש שרבים מדברים והומים, כן? קול המיה במחנה. אז זה יכול להיות צירוף של שני מילים, המיה של מילה, אז זה קול המולה. רבים מדברים, זה קול המולה.
המלבי"ם מסביר, ואשמע את קול כנפיהם, כעת הוא מספר איך הוא שומע את הציווי שלהם, של מי? של החיות, שכפי שהסברנו מקבלות את השפע מהכיסא, מעולם שמעליהם, זה עולם הבריאה. החיות הם בעולם היצירה, הם מורידות את זה אל עולם האופנים. עולם האופנים זה עולם העשייה. איך הם מצווים את עולם האופנים? הכוונה, כיצד הם משפיעים כלפי מטה. אומר המלבי"ם, לא יניעו את האופנים בפגישת גשם בגשם, או על ידי כוח מושך או כוח דוחה, כפי חקירת התוכנים. נסביר. התוכנים זה אנשים בעלי התכונה, התכונה הכוונה אנשים החוקרים את גרמי השמיים. הם ניסו להבין כיצד ההפעלה של גרמי השמיים. והיו כאלה שרצו לומר, פגישת גשם בגשם. החיות מניעות את הגלגלים על ידי פגישת גשם בגשם, כמו שאם תרצו, כמו שמסובבים פדלים. זה נקרא פגישת גשם בגשם, הכוונה דבר גשמי אחד פוגש בדבר גשמי אחר. כמו שני גלגלי שיניים המסובבים זה את זה, כך החיות מסובבות את הגלגלים. המלבי"ם אומר, ודאי שזה לא נכון. או על ידי כוח מושך או כוח דוחה. כוח מושך זה גרביטציה, פירושו של דבר כוח המשיכה. כוח המשיכה, או כוח הדחייה, מגנט כשהוא הפוך זה כוח דוחה, כן? אז על ידי כוח דחייה, על ידי זה, ומכוח זה הפעלת הגלגלים מכוח החיות. אומר המלבי"ם, גם זה לא נכון. אלא באיזה כוח מניעים, מניעות החיות את גלגלי האופנים, הכוונה את גרמי השמיים? אומר המלבי"ם, רק בקול ופקידה שכלית ורוחנית. הכוונה בציווי. בפקודה שכלית ורוחנית.
וכעת הוא יסביר שיחזקאל השיג בעניין הזה שלושה דברים. דבר ראשון, יש את המציאות כאשר הם מעופפים בכנפיהם. הרי הסברנו שהכנפיים מרמזות על הנהגה מעל הטבע. זה הנהגה של התעופפות, זה הנהגה יותר המתחברת אל הרוחניות, זה הנהגה פלאית, לפי רצון האלוקים, למעלה מטבע המערכת. אומר המלבי"ם, כשהוא שומע את קול כנפיים שמגביהים עוף למעלה מסדר המערכת, הוא שומע את הקול והציווי דומה כקול שדי. כי אז בעצם יוצא הציווי מאת השם, השם הוא המצדד את מערכות הטבע. בקולו הקדוש ברוך הוא הופך את הסדרים ולא פועל על פי הטבע הרגיל והמצוי. ולכן הוא נקרא שדי, שדי שאמר לעולמו די. דהיינו, יש את ההנהגה של הטבע, והעולם, היקום הולך ומתפשט, והים היה הולך ומתפשט, ומי שעצר אותו, השם בציוויו עצר אותו. זאת אומרת יש כאן ציווי, העוצר גם את הטבע. אז אפילו שעל פי טבע זה אמור להמשיך ולהתפשט, השם אמר לו די. והדבר הזה דומה גם כן לקול מים רבים. כך גם כן היה בעת הבריאה, רוח אלוקים מרחפת על פני המים, אז עדיין לא היו את סדרי המערכה, אז רק קול השם נשמע אז על מים רבים. כך גם כן מדברים כאן על ההנהגה שהיא ההנהגה האלוקית, קול השם לבדו מבלי שום השפעות אחרות, מבלי הנהגות של הטבע, כמו עוד בטרם נוצרו כל איתני הטבע. זה הנהגה אחת. הנהגה של עופפות הכנפיים, קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי.
בלכתם, קול המולה כקול מחנה. עכשיו הוא מדבר על מציאות נוספת, כשהחיות לא מעופפות. מעופפות אמרנו זה הנהגה של כנפיים מעל הטבע. הולכות אמרנו זה הנהגה ארצית. הם הולכות ודורכות על הארץ כביכול. אז זה מבטא את ההנהגה הארצית, ואז הם מנהיגים את העולם על פי סדר המערכת, על פי סדרי הטבע, על פי חוקי הטבע. ואז הוא אומר, ואשמע כביכול את הקול בלכתם. ולכן אומר בלכתם, יש זקף קטן, זה עומד. שמעתי קול המולה כקול מחנה. קול המולה הכוונה קול הדיבור כקול מחנה. מה זה מחנה? אומר המלבי"ם, הביטוי מחנה תמיד מגיע כשרוצים לבטא סדר. המחנה תמיד צועד מסודר. אנחנו רואים שעם ישראל היו להם מחנות מחנות, דגלים דגלים. זה בא לבטא סדר בעת ההליכה, איש על מחנהו ואיש על דגלו. ואז סדרי המערכת פועלים בצורה מסודרת, בהנהגה קבועה. אלה הם חוקי הטבע. לא כפי רצון רגעי של השם, אלא כפי הרצון היותר מתמיד של ריבונו של עולם, כמו שאומר החזון איש. וההמולה והדיבור זה לפי קול המחנה, דהיינו לפי סדרי המערכת. כפי הראוי על פי סדרי המערכת, כך ממללים החיות ומנהיגות, כמו שאמרנו בדיבור, את האופנים. אז ישנה ראינו הנהגה אחת מעל סדרי המערכת, זה הכנפיים, זה הנהגה על טבעית. ויש את ההנהגה הטבעית, שזה ההליכה, שזה הנהגה כפי מערכת הטבע התמידית. אומר המלבי"ם, הקול זה קול פשוט. לעומת זאת המולה זה מלל ודיבורים הרבה, כמו שראינו שהזכיר הרד"ק. ואז מסביר, שבמציאות הראשונה הם שומעים רק קול אחד. רק את קול השם. זה קול ההשגחה, זה ממנו יתברך. לעומת זאת, באפשרות השנייה, שאמרנו שזה הנהגה טבעית על פי סדרי המערכת, שומעים קולות רבים. ולמה? מכיוון שסדרי המערכת, חוקי הטבע הם רבים. הכוחות הפועלים בטבע הם רבים. כשהקדוש ברוך הוא פועל בעצמו וברעותיה, אז רק קול אחד נשמע. ולכן בהתחלה, ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי. קול אחד, מוזכר רק קול. זהו, לא קולות. אבל לעומת זאת בלכתם, שזה ההנהגה הטבעית, שזה ההליכה עם הרגליים בארץ, פה יש קול המולה כקול מחנה. פה יש קולות רבים הנשמעים כפי הכוחות המנהיגים את הטבע, כוחות הטבע המנהיגים אותו.
המציאות השלישית, בעומדם תרפינה כנפיהן. בעומדם, מסביר המלבי"ם כבר לעיל בפסוקים י"ט וכ"א, שכאשר הכוכבים מהלכים ממערב למזרח, ימצאו השבתות ועיכובים בדרכם. מסביר המלבי"ם, יש שלפעמים יש מציאות שהכוכבים כמו עומדים. כביכול נראים שהם נחים מתנועתם, הביא לנו גם כן לזה ראיות מדברי חז"ל. אומר המלבי"ם, החוקרים מייחסים את העניין הזה לכוח המושך אשר לכוכבים האחרים אשר יפגשו בדרכם וישביתו מרוצתם. המסובבת מכוח המושך של השמש. אני אסביר. הסברנו את זה גם אז, שבעצם על פי הטבע, ככל שגרם שמיים הוא גדול יותר, אז באופן טבעי כוח הכבידה שלו גדול יותר. המגנטיות שלו גדולה יותר. ואז מה שהדבר גורם, שברגע שעובר לידו גרם נוסף מגרמי השמיים, כוכב נוסף, הוא יכול לגרום לו לסטות ממסלולו. והסיבה היא, הגם שאותו כוכב נגיד לצורך העניין עושה איזה שהיא תנועה סיבובית קבועה, אבל יכול להיות פתאום שהוא יימשך לכיוון מסוים, אם הוא הגיע קרוב לכוכב אחר, והכוכב האחר משפיע עליו מגנטיות, אז הוא נמשך אליו. וזה בעצם מה שהמלבי"ם מסביר כאן, שהחוקרים ייחסו זה לכוח המושך אשר לכוכבים אחרים. הכוונה לכוח הגרביטציה של הכוכבים האחרים, אותו כוח מגנטי שגורם לכוכב הזה לסטות מעט ממסלולו, ואז הוא משבית אותו ממרוצתו. הוא לא יכול לרוץ באותה מהירות כי הוא מאט אותו מעט. ואז זה נראה כאילו הוא עומד. והנביא אומר, דע לך, גם זה בא על ידי החיות, על ידי רצון השם. לא רק הנהגה על טבעית של מלאכים, כמו שהסברנו של הכנפיים, שהיא השפעה מעל הטבע. ולא רק ההנהגה הטבעית שזה בלכתם, שזה רגליים, זה הנהגה על פי טבע. אלא גם ההנהגה שכביכול אנחנו רואים שתרפינה כנפיהן, יתרופפו ויחלשו הכנפיים של החיות שמקבלות את הכוח מעולם הכיסא, ורפו ידיהם מלסובב כביכול את הגלגלים, אתה פתאום רואה שיש כמו איזה עצירה בסיבוב הגלגלים, הוא אומר תדע לך שהדבר הזה נובע מכך שמלמעלה זו ההוראה שהם קיבלו. היות והם מניעים את האופן רק על ידי הכוח שהם מקבלים מהרקיע, שהוא עולם הבריאה שנמצא מעל ראש החיות, וזה על ידי הכנפיים שהם פרוסות ביושר, ועל ידי שכעת בעומדם תרפינה כנפיהם, אז אם אתה רואה שבעומדם, אתה רואה את גרמי השמיים כעומדים, הסיבה היא שתרפינה כנפיהם. אין הכנפיים מקבלות השפע מלמעלה בכל הכוח. הם כמו רפויות. אה, אם אין את כל הכוח של קבלת השפע של הכנפיים, איך יורידו אותו למטה? ואם לא יכולים להוריד אותו למטה, אז אתה רואה מציאות שתרפינה, הדבר הזה גורם לבעומדם. אם תרפינה כנפיהם, אז בעומדם. אז כביכול כמו עומדים הכוכבים ממסילותם ונראים כמי שאינם סובבים.
ויהי קול מעל הרקיע אשר על ראשם. בעומדם תרפינה כנפיהן. ויהי קול מעל הרקיע, רש"י מסביר, בעצם הוא מביא את לשון התרגום, ובזמן דהווה רעווא קדמוהי לאשמעת דיבורא לעבדוהי נביאי ישראל, כשיש רצון מלפני הבורא להשמיע קול דיבור אל נביאי ישראל, לדבר עימהם, הווה קלא ומשתמע מעילא לרקיעא, אז יש קול הנשמע מעל הרקיע, מבין הכרובים, מתחת הרקיע שעל ראשם, במיקמהון משתקן גפיהון מקדן דיבורא. דהיינו, כאשר הם נעמדים, הכנפיים שלהם משתתקות מפאת הדיבור. וזה תרפינה כנפיהם. למה תרפינה כנפיהם? רש"י מסביר, כי כעת נשמע הדיבור האלוקי. כשהדיבור האלוקי נשמע, כביכול הכנפיים שהיו בעלות עוצמה, כמו נחלשות מכוח קול השם אשר בדיבור. בואו נמשיך עם המלבי"ם. אומר המלבי"ם, אחרי שהסביר לנו שלושה ענייני הנהגה, כיצד החיות מנהיגות את האופנים, כעת הוא מסביר לנו שיש עוד עניין רביעי, כאשר הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בעצמו, שלא באמצעות החיות. השם בשמיים הכין כיסאו, השם ייתן קול דברו על השמיים והאופנים. כל מה שהסברנו קודם, זה שהשם משפיע, זה קול שדי, זה האפשרות הראשונה, השם משפיע אבל השפע יורד בהשתלשלות. מעולם הכיסא אל החיות ומשם אל האופנים. רק השם, אבל דרך החיות. עכשיו נדבר רק השם ובעצמו. מבלי השפעה דרך החיות. ואז אומר המלבי"ם, אין לחיות כוח לעשות מאומה, כיוון שאז הקדוש ברוך הוא פועל על ידי השרפים שבעולם הכיסא, כמו שראה ישעיה, לא על ידי עולם שתחתיו, עולם היצירה, כמו שהיה בעת יציאת מצרים, כמו שהיה בדור המדבר. וזה בחינה כמו של סליק ברעותיה. זה עלה ברצונו, לא דרך שהיא מדרכי ההנהגה. ולמעשה כבר הזכרנו את זה כמה פעמים, שזה מה שהרמח"ל מגדיר כהנהגת הייחוד. יש הנהגת המשפט ויש הנהגת הייחוד. הנהגת המשפט זה הנהגה תמידית, מלך במשפט יעמיד ארץ. כדי לזכות, כדי לקבל, צריך להיות זכאי וראוי, ואז אתה מקבל בדין ובמשפט. יש קטרוג, השם מתחשב במקטרג, ואז חס ושלום יש עונש והקפדה. יש הנהגה שהיא מעל הטבע, היא הנהגת הייחוד. הנהגת הייחוד זה בחינה של אין עוד מלבדו. הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם מבלי להתייחס כלל למקטרגים ולסטרא אחרא ולקליפות וכל אותם כוחות שבעצם תובעים לעשות דין, לעשות משפט, הקדוש ברוך הוא לא מתייחס אליהם כלל. זה הנהגה שהיא, נגדיר אותה כמו חד פעמית, היא לא הנהגה קבועה, אבל היא הייתה בכמה הזדמנויות. אז הזדמנות אחת בעת יציאת מצרים ובדור המדבר. כמו שהים טען הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, לא התחשבו בטענה שלו. כי בהנהגת הייחוד, שהשם הוא האלוקים ואין עוד מלבדו, אז גם אותם הנהגות שהם הנהגות הטבע, שהם הנהגת סדרי גרמי השמיים וכולי, שהם המשפיעים את השפע על פי הראוי לכל אחד, הכל מתבטל. הקדוש ברוך הוא נותן ומשפיע מבלי להתחשב בכל זה כלל. כך גם כן יהיה לעתיד לבוא, בגאולה העתידה, הקדוש ברוך הוא יגאל אותנו כפי דסליק ברעותיה, בהנהגת הייחוד, מבלי להתחשב בכל כללי הנהגת הבריאה. וזה מה שהוא אומר, זה ההנהגה שאנחנו מדברים כאן. הקדוש ברוך הוא פועל על ידי השרפים שבעולם הכיסא. מה עם עולם היצירה שתחתיו? כביכול עוקפים אותו. הקדוש ברוך הוא לא פועל דרכו בכלל. וזה מה שראה ישעיה, שרפים עומדים ממעל לו, וראה את ההשפעות שיוצאות מהם באופן ישיר. וזה מה שכתוב, ויהי קול מעל הרקיע אשר על ראשם. כאשר יוצא הקול, שימו לב, לא מהחיות, אלא מלמעלה, מעל הרקיע, מהכיסא, או מהאצילות העליון, ואז במצב כזה בעומדם תרפינה כנפיהם. כנפי החיות רפויות. הם לא פועלות מאומה. לא עובר השפע כלל דרכם. ולכן תרפינה כנפיהם. הכנפיים רפויות, הם חדלות מלפעול, הם לא מקבלות את השפע, כי אמרנו הכנפיים הם הצינורות לקבל השפע ולהעבירו כלפי מטה. לכן אמרנו יש להם שני כנפיים, יש להם שתי כנפיים, כנף אחת המקבלת ואחת המשפעת. אבל בעומדם, כאשר ההנהגה היא הנהגה כמו שאמרנו של בחינת עולם הבריאה או האצילות, תרפינה כנפיהם, הם לא פועלות מאומה.
וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כיסא. ועל דמות הכיסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. אומר המלבי"ם, אחרי שהוא השיג את הרקיע, שזה בעצם הפרוכת, המסך, המבדיל, זה הפרסא כמו שדיברנו, שמבדיל בין עולם הכיסא שזה עולם הבריאה לבין עולם החיות שזה עולם היצירה, יש פרוכת המבדלת. והוא מסתכל כעת בעולם הכיסא שממעל לרקיע, שם בעולם הכיסא הוא משיג כמראה אבן ספיר דמות כיסא. הוא רואה דמות של כיסא כמראה אבן ספיר. זה לא ממש כיסא, אלא דמות כיסא, דמיון של כיסא, כך נדמה לו בחזיונו. אומר המלבי"ם, הוא רואה דמות כיסא המיוחד כביכול של המלך בהנהגת המשפט, כיוון שהכיסא מרמז על המשפט, שהמלך יושב על כיסא דין. השם כביכול מנהיג את העולם וזו הנהגת הכיסא. משם יוצאת הנהגת המשפט של השם, והנהגה הזאת באה מכוח הכיסא, הכיסא נעשה מאבן ספיר. אומר המלבי"ם, אבן ספיר זך המראה כדמות אספקלריה. כמו מראה. זה הבחינה של אבן ספיר. כמו מראות הצובאות שיתראו בו התמונות הניצבות נכחו. כמו ראי. כך גם כן אומר המלבי"ם, ענייני האלוקות שבעולם הספירות אשר ממעל התפלשו באור חוזר במראה מלוטשת וספירית של הכיסא. דהיינו, כל מה שיש כאן למטה, כמו משתקף על גבי הכיסא, ותכף הדברים יתבערו יותר. אומר המלבי"ם, כשהוא מסתכל במראה או במראה, הוא רואה שיש על דמות הכיסא כמראה אדם מלמעלה. דמות כיסא ועל דמות הכיסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. כמו אדם שמסתכל במראה ורואה את השמש, הוא לא רואה את גוף השמש. מה הוא רואה? את ההשתקפות שלה במראה. כך גם כן כאן, הוא לא רואה את גוף האדם, הוא רואה השתקפות של אדם במראה. על גבי הכיסא הוא רואה השתקפות של אדם. מה כוונת הדברים? אומר המלבי"ם, הרי אנחנו יודעים, והספרדים ודאי מכירים את זה ודיברנו על זה אינסוף פעמים, מעניין הפתח אליהו, שבעצם מעמד הספירות בצלם אלוקים עשה את האדם, פירושו בצלם ודמות של מעמד הספירות, שהראש זה בעצם המוחין, כתר חוכמה בינה, לאחר מכן חסד דרוע ימינא, גבורה דרוע שמאלא, תפארת גופא. אנחנו מבינים שדמות האדם זה מבשרי אחזה אלוקה, כיוון שגם במציאות העליונה יש כדמות אדם. אסור לדמיין או לצייר, אבל במושג רוחני יש בחינה של אדם, וזה בחינת מעמד הספירות. וזה מה שהוא רואה כעת כמשתקף מן הכיסא. וזה מה שחז"ל אומרים שהנביאים בגודל כוחם דימו הצורה ליוצרה. דהיינו, בחינת האדם שהיא הצורה, היא בחינת היוצר, שהיא כמו שאמרנו, בחינת האדם הנדמה שם למעלה. אומר המלבי"ם, קצת ממנו רמזתי בקונטרס החרש והמסגר, הנדפס בסוף ספר שיר הנפש. את זה כבר למדנו כאן, למדנו את זה, זה הפירוש של המלבי"ם על דרך הקבלה בסוף שיר השירים. כמו שלמדנו את פירוש המלבי"ם על פי הפשט, הוא הביא בסוף שיר השירים ביאור יותר על פי דרך הקבלה, ולמדנו את הפירוש שלו שם, זה נקרא קונטרס החרש והמסגר. איך ערך השם וסידר קשרי הנהגת המציאות והאדם הגדול, מיוחס ונערך אל האדם הקטן. האדם נקרא עולם קטן, מכיוון שאדם הוא כעין בבואה דבבואה של האדם הגדול. מה זה האדם הגדול? זה מעמד הספירות. שמעמד הספירות כמו שאנחנו אומרים זה בדמות אדם, הסדר שלהם הוא כסדר האדם, אז כך גם כן המציאות הזאת שם אצולה מראש פינה למעלה מעולם הכיסא, שורש נשמתו למעלה עם המלך במלאכתו ישבו. כך כמו שהסברנו על פי הפתח אליהו, שיש כאן דמיון בין המציאות של האדם כאן למטה ותבנית גופו, ובצלם אלוקים עשה את האדם. אומר, עם כל זה, תשים לב, זה דמות כמראה אדם. זה רק דמיון. דהיינו, יש פה רק מציאות לסבר את האוזן כדי להבין את הדברים על פי התפיסה שלנו, אבל שלא תחשוב שהוא ראה ממש דמות אדם, אלא רק כמראה אדם, עד שכוח המדמה, אומר המלבי"ם, שזה בעצם כוח הדמיון, נרשם אצלו בציור של אדם, בצורה של אדם. ואז על ידי זה השם כביכול מנהיג את המרכבה הגדולה, שהיא דמות האדם אשר למעלה, בחינה של הספירות המשפיעות מבחינת האצילות עד למטה. ומצד זה רואה יחזקאל את השם כביכול רוכב בערבות במרכבה, כביכול מנהיג כמו רוכב על גבי מרכבה כמו שהסברנו, וזה המשל לאדם שהנשמה שלו היא הרוכבת על גבי הגוויה. השם, מה יש דמות הכיסא? דמות הכיסא יש שם כמו שאמרנו דמות אדם. הדבר בא לרמז שגם האדם יש בו את הנשמה שהיא רוכבת ויושבת על הגוף, שגם הגוף הוא בחינה של כנגד עשר ספירות, חסד דרוע ימינא וכולי. והיות ומדברים כאן במציאות של הרוחנית העליונה, היא מסמלת את כל דרכי ההנהגה של המציאות הגשמית התחתונה.
וארא כעין חשמל כמראה אש בית לה סביב. ממראה מותניו ולמעלה. וממראה מותניו ולמטה ראיתי כמראה אש ונוגה לו סביב. רש"י אומר, וארא כעין חשמל, לא ניתן רשות להתבונן במקרא זה. אומר רש"י, אין רשות להתבונן בזה, וכבר ראינו ציטוטים בנוגע לכאלה שהתבוננו בחשמל והנזקים שהיו להם בעקבות העניין. המלבי"ם מביא את מה שהאברבנאל מפרש, ואומר המלבי"ם, חלילה לשמוע אל דעת האברבנאל, שהחשמל מורה על הסיבה הראשונה. האברבנאל הסביר, וארא כעין חשמל, שפה הוא כביכול ראה את השם. זה מה שנקרא הסיבה הראשונה. אומר המלבי"ם, חלילה לשמוע ולהקשיב לפירוש הזה. א', זה נגד חז"ל. חז"ל הרי אמרו חשמל, חיות אש ממללות. אז אתה רואה שמדברים כאן בחיות, לא מדברים כאן בקודשא בריך הוא בעצמותו. או חשמל, חשות ממללות, חז"ל אומרים לפעמים מחשות, לפעמים ממללות. אבל ודאי לא מדברים בקודשא בריך הוא, מדברים כאן בחיות. וזה נגד הכתוב שאומר ומתוכה כעין החשמל. החשמל זה החיות, שהם מחנה שכינה, ושם אנחנו רואים קול דממה דקה, שזה החשמל, מלשון חש, מחשה, והם מקבלים את השפע מלמעלה ומשפיעים את זה לחיות שהם מניעי האופנים. והנה אומר המלבי"ם, כעת הוא רואה מראה חשמל. מה פירוש הדבר? ממראה מותניו ולמעלה. אומר המלבי"ם, ממראה מותניו ולמעלה הוא לא רואה את החשמל עצמו. תדייק בלשון הכתוב, וארא כעין חשמל, כמראה אש בית לה סביב, ממראה מותניו ולמעלה. חלק העליון זה רק כמראה חשמל. חשמל ממש לא ראה. רק בית לה סביב, נראה כמראה אש. מה שאין כן ממראה מותניו ולמטה, שם הוא רואה כמראה אש ונוגה לו סביב. משתמע מזה ששם הוא רואה את גוף החשמל. כי הוא לא הזכיר בית סביב. הוא לא אומר אני רואה את זה רק מסביב כלפי מותניו מלמטה. משתמע מזה גם כן, אומר המלבי"ם, שבהתחלה הוא השיג ממראה מותניו ולמעלה, זה בתחילת הפסוק, וארא כעין חשמל ממראה אש בית לה סביב, זה ממראה מותניו ולמעלה. וממראה מותניו ולמטה ראיתי כמראה אש ונוגה לו סביב, בלי בית לה סביב. אז קודם כל, זאת אומרת שהוא השיג פה כבר את החשמל לא כעין, אלא חשמל ממש. ודבר שני, משתמע שאת החלק התחתון הוא השיג שני. חלק העליון הוא השיג ראשון, זה ממראה מותניו ולמעלה, ורק בסוף הוא כותב על ממראה מותניו ולמטה. אומר המלבי"ם, זה לא מובן, כיוון שזה הפך הסדר. תמיד הסדר בהשגה משיגים מלמטה למעלה. הרי אין לנו השגה בדברים עליונים. איך אנחנו יכולים להשיג? אנחנו משיגים מהחלק התחתון והולך ועולה עד שמשיג כלפי מעלה. שואל המלבי"ם, אם כן, איך כאן הוא השיג מהנעלם אל הפחות נעלם? הוא השיג מהמציאות העליונה אל המציאות הפחות עליונה, מהחלק העליון לאחר מכן אל מראה מותניו ולמטה? אומר המלבי"ם, תשים לב, יש בהמשך אנחנו נראה בסימן ח', פרק ח', שם אנחנו נראה ששם הוא מתבטא ההפך. ואראה והנה דמות כמראה אש, ממראה מותניו ולמטה אש, וממותניו ולמעלה כמראה זוהר כעין החשמלה. שם אתה רואה שהוא התחיל מלמטה למעלה. מה הוא השיג מלמטה, לאחר מכן מה הוא משיג מלמעלה. אומר המלבי"ם, מה ההבדל? הוא מבאר שכאן במראה הזאת הוא עדיין לא משיג את כל הפנימיות של עניין החשמל, אלא רק הוא משיג ממראה מותניו ולמטה. ממראה מותניו ולמעלה הוא משיג בית לו סביב. הוא לא משיג את עצמות החשמל. כעין חשמל כמראה אש בית לה סביב. רק את מה שנמצא מסביב, לא את עצמותו. אבל ממראה מותניו ולמטה הוא רואה כמראה אש, פה הוא משיג את החשמל, החלק התחתון יותר, הוא משיג אותו בצורה ברורה יותר, בלי התלבשות. ולכן כאן הוא מסדר לנו את המחזה, שימו לב, מלמעלה למטה. ולמה? כיוון שאת הלבוש יותר קל להשיג מאשר את הפנימיות. למטה הוא השיג את הפנימיות, אבל למעלה זה גבוה, הוא לא יכל להשיג את הפנימיות, הוא השיג רק את הלבוש. לכן הוא מתחיל מלמעלה למטה, כיוון שהחלק העליון באופן יחסי יותר קל כי הוא רק השיג את הלבוש, ובית לה, זה רק בית, חיצוני לה. ואילו למטה, לא כתוב בית לה אלא כמראה אש ונוגה לו סביב, הוא משיג את החשמל בעצמותו. אומר המלבי"ם, לעומת זאת במראה השני, שמה תשים לב, הוא משיג כבר את החלק העליון, את פנימיות החשמל גם למעלה. זה בהמשך בפרק ח', שם הוא אומר שהוא מתחיל את הסדר מלמטה למעלה, לא כמו פה מלמעלה למטה. מכיוון ששם הוא הגיע בחלק העליון כבר לחשמל עצמו. דהיינו, הוא הגיע אל הפנימיות. פה הוא עדיין היה בתחילת, מה זה בתחילה? באופן יחסי, הוא היה בתחילת דרכו. שם הוא היה בהמשך דרכו. היות וכן, בתחילת דרכו הוא השיג את החשמל רק ממותניו ולמטה, למעלה זה רק לבוש. בהמשך הוא משיג גם את הלמעלה, והיות וכן, שם מוזכר עניין החשמל, המושג מלמטה למעלה, כפי הסדר של ההשגה. ולכן הוא אומר, שם כתוב שממראה מותניו ולמעלה כמראה זוהר ולא אש. כי ממותניו ולמעלה, מסביר המלבי"ם, זה השפע שהוא מקבל מעולם הכיסא, שמלמעלה. שם הוא מקבל כמראה זוהר. למה? אש זה בחינה של שריפה. זה בחינה של נזק. אבל מלמעלה אין אש שורפת. מלמעלה הרי הכל חסדים פשוטים, למעלה אין בחינה של נזק, אין בחינה של דינים. ולכן מה הוא משיג? הוא משיג זוהר. הוא לא משיג בחינה של אש. אבל ממראה מותניו ולמטה, זה השפע שיורד לתחתונים, כמו שדיברנו כמה פעמים שבבינה אין דינים. דינים מתערין מינה, אבל אין דינים. הבינה כשהיא מורידה אל הגבורה, פה זה כבר מתגשם כדינים. אבל בבינה עצמה, הסברנו כמה פעמים, שזה למתק את הגבורות בשורשם, הכוונה להחזיר אותם אל מקורם, אל הבינה, שבבינה שם זה מוחין. במוחין שמה הכל קדושה ושמה אין דינים כלל. ולכן תשים לב, כלפי החלק העליון הוא לא מדבר בכלל על אש שורפת. שם הוא מדבר על זוהר. אבל כאשר זה יורד למטה ומשפיע כלפי מטה, פה זה כבר נהיה בחינה של אש שורף, וזה עניין ההשגה במידת הדין, והוא רואה את בחינת השריפה שיוצאת מהחיות אל האופנים כדי לשרוף את בית השם, וזה מה שהרי הסברנו, היה המחזה הזה הוא במראה המרכבה כפי שפתחנו בתחילת הפרק, שהוא רואה כאן בחינה של אותו אש וזוהר השורף היורד למטה ושורף את בית המקדש. הוא רואה כביכול מהיכן זה בא, וכמו שחז"ל אומרים, שהוא ראה את הכרוב עם הגחלים אשר לוקח בידו לזרוק על ירושלים. זה הבחינה הזאת של אותה אש שאותה הוא קולט היורדת מלמעלה. אומר המלבי"ם, תשים לב כאן, פה הוא לא משיג את פנימיות השפע שיורד מלמעלה. פה מה אמרנו הוא משיג? בחלק העליון הוא משיג רק את ההתלבשות, רק את מבית לה סביב, רק את החלק החיצון. ולכן מה הוא אומר לנו כאן על החלק החיצון? כעין חשמל כמראה אש בית לה סביב. הרי קודם אמרנו שבפרק ח' הוא מדבר על החלק העליון כעל זוהר. כי בחלק העליון אין אש, אין דינים. למה כאן הוא מדבר על החלק העליון כעל אש? אומר המלבי"ם, כי באמת הוא לא השיג אותו במלואו. הוא השיג רק את החיצוניות. כיוון שהוא השיג את החיצוניות, אז היה נראה לו כביכול כמראה אש שמוכן לשרוף. וגם ממראה מותניו ולמטה, הוא משיג שנוגה לו סביב. מה הפירוש נוגה לו סביב? נוגה הרי אנחנו יודעים שזו קליפה שהיא מורכבת מטוב ורע, מרחמים ומדינים. ומה שבעצם מראים לו, הגם שנראה לך שזה בחינת אש, דע לך שזה נוגה. נוגה אמרנו זה אור שמאיר מרחוק, אתה רואה את הירח, לפעמים יש לו נוגה, כעין הילה. דהיינו, זה לא שורף, אלא תדע לך שתכלית הדבר, אי אפשר להגיד לא שורף, אבל תכלית השריפה היא רחמים. זאת אומרת, גם אם זה שורף, תדע לך שתכליתו היא רחמים. תכליתו להאיר ולרחם, זוהי תכלית הדין. זה הבחינה שתמיד אומרים שאין רע בעולם כלל, אלא גם אם יש דבר הנדמה לנו כרע וכאש שורפת, תדע לך שזה בחינת נוגה. הרעיון של הדברים זה להיטיב ולרחם. אומר המלבי"ם, ידוע שבעולם היצירה שם נמצאת בחינת של עץ הדעת טוב ורע. ולכן אומר המלבי"ם, הוא משיג ממותניו ולמטה אש, אבל נוגה לו סביב. זאת אומרת אש, מה זה אש? אמרנו אש זה דין, אש זה רע, אש זה שורף. אבל מה הוא רואה מסביב? הוא רואה נוגה. מה הנוגה אומרת אמרנו? זה לתכלית טובה. הנוגה זה לא בחינה של שורף, זה להאיר. זה אומר לך, אפילו שאתה רואה אש בפנים, אבל המטרה היא לתכלית טובה. אבל לעומת זאת ממראה מותניו ולמעלה, שם הוא רואה שהכל בחינה של זוהר. וזוהר הסברנו שהכל טוב, זה בחינת הבינה, שם בעולמות העליונים זה רק השפעות חיוביות. אומר המלבי"ם, תבין כעת למה הכופרים והמינים טעו בזה. חז"ל אומרים שהמינים היו אומרים מפלגא ולמטה דהורמין או דהורמיז, כן? הם אחזו שישנם שתי הנהגות. וישנם כביכול שתי כוחות. ולמה? כיוון שכמו שהסברנו כעת, הנהגתו של הקדוש ברוך הוא היא חסדים אינסוף. ולעומת זאת כשזה יורד למטה, זה יכול לבוא בדרך של דינים, אבל אלה הם דינים שתכליתם היא חסד. אלה הם דינים שתכליתם היא טובה. ואומר לך, בזה הם טעו. כיוון שהם אחזו שיש מפלגא ולמטה הורמין, מפלגא ולמעלה הורמיז, מפלגא ולמעלה הורמין, או הפוך, דהיינו ישנם שתי כוחות. לכן חז"ל הזהירו לא לדרוש בחשמל. מעשה בתינוק שהיה מבין בחשמל, והגמרא אומרת שתינוקא דלא אורח ארעא. דהיינו, מה זה לדרוש בחשמל? הם הגיעו לנקודה הזאת, והנקודה הזאת להבין שיש הנהגה שהיא בחינה של חסדים גמורים, וממנה יוצא ומתפשט בחינה של דינים, ולהבין שזה אותה הנהגה. להבין שזה לא שתי הנהגות נפרדות. בעניין הזה הגויים כפרו, והיות וכן, הם גם קבעו שהאדם נברא מכוח שתי אלוהויות. דהיינו, החלק העליון הוא לא זה שברא את החלק התחתון. כי החלק העליון נשגב. יש שמה לב, יש שמה ריאות, יש שמה שכל, יש מחשבה. החלק התחתון זה מעיים, זה קיבה, זה הפרשות, זה חלק נמוך. ולכן הם אמרו שהחלק העליון נברא על ידי כוח מסוים, והחלק התחתון על ידי כוח אחר, זה על ידי אלוה, זה על ידי שד, או כל הסבר אחר שהיה להם בעניין הזה. ומקור הדברים זה כביכול בחלוקה של ההנהגה בעולמות העליונים. אומר המלבי"ם, זה גם כן הייתה הסיבה שאחר קיצץ בנטיעות. ולמה? במהותה, חז"ל אומרים הוא טעה, הוא ראה את מט"ט היושב על כיסא השם. מה פירוש הדבר? מט"ט זה מלאך, השם שלו השלם זה מטט ורון. רק לא קוראים אותו ביחד כי לא מזכירים שמות מלאכים. אבל שמה מובא שהוא ראה אותו יושב על כיסא בעולם היצירה. והט' והט', אומר המלבי"ם, באים לרמז על הטוב שבעץ הדעת. ידוע שתמיד האות הראשונה שמתחילה מילה בתורה, היא מבטאת את משמעות אותה האות. המקום הראשון שמוזכרת האות ט' בתורה, איזה מילה? טוב. יפה. מה שזה אומר, שהאות ט' מבטאת טוב. אז תשימו לב כמה נפלא, מט"ט זה פעמיים ט'. זה טוב שבטוב. אבל איזה אותיות יש אם אני מוציא מהמט"ט את שני הטיתים? אומר המלבי"ם, אם אתה מנקה את שני הטיתים משם המלאך, אתה מקבל רימון. וזה בעצם בחינה של קליפה, בחינה של רע. רבי מאיר הלך ולמד תורה ממי? מאחר. ואחר הרי איפה טעה? אחר טעה בעניין הזה של הט'. הוא ראה את מט"ט יושב על כיסא. אומרים לך, איך רבי מאיר הולך ולומד ממנו תורה? רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק. פירושו של דבר, רבי מאיר קיבל את בחינת הטוב, והוא לא טעה באותה טעות שטעה בה אחר, שחשב שישנם שתי הנהגות, וחשב שפה בהנהגה הזאת כביכול יושב מלאך על כיסא השם. הוא ראה כביכול כוח הנהגה נוסף. הוא זרק את הרימון, מה נשאר לו? הט' והט'. והט' והט' זה הבחינה של הטוב. וזה מה שחז"ל אומרים שרבי מאיר בתורתו נמצא כתוב כותנות אור. מה זה כותנות אור? לא כתוב עור. ולמה? עוד פעם, כי עור זה חיפוי, עור זה קליפה, עור זה ציפוי. הוא ניקה את הקליפה. קליפתו זרק. הוא הסיר את הקליפה רבי מאיר, אכל רק את תוכו ואת פנימיותו, רק את הטוב שבתוכו. ולכן הוא תיקן גם כן את רבו, שהוציא אותו מקברו, כי הוא הביא אותו לידי תיקון, על ידי שתוכו אכל, אז הוא תיקן את אותה בחינה, וממילא על ידי זה יכל להוציא את רבו מהקבר ולהביא אותו אל תיקונו. אומנם לא תיקון שלם, לא הביא אותו לגן עדן, אבל על כל פנים, גם זה היה כבר התחלה של מהלך.
כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם. כן מראה הנוגה סביב. הוא מראה דמות כבוד השם, ואראה ואפול על פניי, ואשמע קול מדבר. ואשמע קול מדבר. תוך כדי שאני נופל על פניי, אני שומע קול שמדבר אליי, וזה היה המלאך שדיבר איתו. חז"ל אומרים שישראל במתן תורה ראו את המרכבה שאותה ראה יחזקאל. עד שחז"ל כבר אמרו לנו שקטנה שבנשים הייתה כיחזקאל בן בוזי. מה זה אומר? שהיות ואותה השגה שכעת השיג יחזקאל במראה המרכבה, ראתה אז הקטנה שבנשים, כיוון שהקדוש ברוך הוא פתח להם שבעה רקיעים למעלה ושבעה מדורין למטה, והראם שאין עוד מלבדו. וזה גם כן ההסבר למה עשו להם עגל. מדוע עשו עגל? כיוון שהם ראו את פני השור מן השמאל, כמו שמזכיר הרמב"ן שם. וכיוון שפני השור זה הבחינה של דינים, והוא מן השמאל, והיות ואנחנו במדבר, והמדבר זה מקום דינים, אז ממילא אנחנו שואבים הנהגתנו מהיכן? מפני השור. ולכן הם עשו להם עגל כדי למשוך את אותם כוחות, כדי למשוך השפעה מפני השור אשר במרכבה הקדושה, שהוא ומכוחו אנחנו נושפע. חז"ל אומרים גם כן, הפנים הללו של המרכבה היו בארבעה דגלים. כתוב ודגל יהודה פני אריה. זה כנגד פני אריה שראינו במרכבה. גור אריה יהודה. דגל ראובן היה פני אדם, כי על ראובן כתוב וימצא דודאים בשדה, וידוע שהשורש הזה של הדודאים יש לו דמות אדם. בדגל אפרים היה להם פני שור, כמו שהסברנו כעת, וזה מעניין מכיוון שבאפרים ומנשה עשו להם גם כן עגלים, וזה גם כן נמשך להם מפני השור, ועליו נאמר בכור שורו הדר לו. ובדגל דן פני נשר, יהי דן נחש עלי דרך, ונאמר אפעה ושרף מעופף, רואים שבחינה של התעופפות, יש נחשים שהם מעופפים. מה למדת? שכל הבחינה הזאת, כמו שהסברנו כעת, היא הייתה גם כן הבחינה של השבטים והחלוקה שלהם למחנות ולדגלים. אומר המלבי"ם, כמראה הקשת. כעת זה בעצם הפסוק שחותם את הנבואה הזאת, את נבואת יחזקאל על מעשה המרכבה. הוא אומר, תדע שהנוגה שהוא ראה, זה היה בחינה של אור חוזר מהאור העליון, או הנעלם המתפלש על המרכבה. והוא נדמה כמראה הקשת שיהיה בענן ביום הגשם. פירושו של דבר, כמו שלפעמים אתה רואה בחינה של אור אחד ומתחלק לגוונים רבים, כי הנה תתבונן מה קורה בקשת בענן, זה בדיוק מה שקורה שם. יש אור אחד, השמש מאירה, והנה מתחלק הדבר לשבעה גוונים. כך גם כן האור הזה, אותו אור מיוחד, אור עליון, כאשר הוא בוקע בהנהגה של התחתונים, הוא מתחלק לשבעה גוונים. מה זה שבעה גוונים? שבע תחתונות. כן? חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. זה התפלשות של האור העליון הנחלק לשבעה. ולמה לא לעשרה? כבר הסברנו, כי הנהגת העולם התחתון היא רק מהשבע ספירות התחתונות. לא מהמוחין, מהכתר, חוכמה ובינה. ולכן הוא מקשר את זה דווקא לענן, שהענן זה שבעה מיני אורות המשפיעים כאן כלפי מטה. אומר המלבי"ם, וכמו שאור הקשת אין לו מציאות בענן, זה רק רושם על גבי הענן, על ידי שאור השמש נאחז בעבים, חוזר לאחוריו ונראה כמו מראה צבעוני של קשת, אבל אף אחד עוד לא הצליח לתפוס את הקשת, או להחליק עליה, או מה שלא תרצו. אולי לצלם כן. אבל בעצם אין לה אחיזה במציאות. כך גם כן דע לך, שכאשר מתפלש האור העליון על החיות, שהחיות זה בחינה של עב וענן ביחס לאור העליון, כי האור העליון הוא בהיר וצח. הענן זה מאפיין מסך, זה מאפיין עביות, זה חסימה. אז העולם התחתון הוא ודאי עולם עב וחושם את השפעת האור המשפיע מהעולמות העליונים. כך גם כן, כאשר האור הולך ומשפיע, הוא מתגשם כלפי מטה. כמו אור שאתה מקבל דרך עננים. האור נחלש. השמש כבר לא זורחת באותה עוצמה, ולפעמים זה יכול להיות חושך באמצע היום, עד כמה שהענן עב. כך גם כן האור המשפיע, אור השם, הוא כמו משפיע דרך עולם החיות, זה כמו משפיע דרך עב הענן, והדבר גורם שהאור איננו מאיר כפי עוצמתו במקורו. אומר המלבי"ם, וכמו שמחזה הקשת לא יהיה אם האור יעבור בלא עיכוב, יש לנו אפשרות של קשת רק שיש ענן. זאת אומרת, אומנם הענן אמרנו מעכב, אבל אם לא היה ענן לא היה מחזה הקשת. אומר אותו דבר גם דבר השם האלוקי, אילמלא היינו מגושמים קצת, לא היינו יכולים לקבל אותו. אנחנו יכולים לקבל אותו רק על ידי שאדם יש לו את אותה בחינה של ענן, הענן יוצר איזה שהיא חציצה, ואז אני יכול לקבל אותו. כמו אם נרצה לתת דוגמה, אם אני ארצה להסתכל על השמש, אני לא יכול לקבל אותה. אבל אם אני אקח, אני יודע מה, זכוכית מיוחדת כמו של רתכים, אני יכול להסתכל על השמש בעצמה, ולא קורה לי שום דבר. זאת אומרת, אתה מבין שהענן, המסך, מאפשר לי לקבל את אור השמש. באופן ישיר אני לא יכול לקבל אותו. אז כך גם כן כאן, הנביא בבחינת העביות ובבחינת ההתגשמות, היא המאפשרת לו לקבל את דבר השם, כי בלא זה לא היה יכול לקבל, אילמלא אותו מסך לא היה ניתן לקבל, וזה בדיוק כמו בענן. אילמלא הענן לא היה ניכר מאומה באור השמש. איפה אור השמש ניכר כקשת? דווקא היות ויש ענן, על ידי זה מתפרס הדבר לשבעה גוונים. אומר המלבי"ם, וזה בעצם גדר הנוגה. מה זה נוגה? נוגה הסברנו, זה לא האור העצמי, זה כמו הירח יש לו נוגה סביב, זה האור החוזר. מראה הנוגה סביב, זה מראה דמות כבוד השם, שזה לא עצם המראה כעצמותו, אלא רק מראה דמות, הדמיון כך מדמה אותו, ועל ידי זה אומר המלבי"ם, ראה את זה יחזקאל, וייפול על פניי, התבטלו החושים והכוחות, נשאר כוח הדמיון מתבודד לחזות ולהשפיע על כוח השכלי, שמצד זה ראו הנביאים מחזות ודמיונות, כמו שכתב במורה נבוכים, ואז אני שומע קול מדבר, הגיע אליי הדיבור הנבואי.