עכשיו, הם נדמו לאדם שללאדם ישנם שתי ידיים ושתי רגליים. לא כמו החיה שיש לה ארבע רגליים ואין לה ידיים כלל. אז הוא אומר "וידי אדם מתחת כנפיהם". היה להם ידיים של אדם. דבר נוסף כתוב כאן, שהידיים הללו מתחת כנפיהם. זאת אומרת, לא ניכרות הידיים עד שהחיות מגביהות את הכנפיים. כל עוד שהחיות לא תגבהנה כנפיהם, לא יהיו ניכרות ידיהם. אז הוא אומר ידי אדם מתחת כנפיהם, כאשר הכנפיים שוכבות על הגוף, הידיים מכוסות.
מה בעצם הדבר בא לרמז? זה מראה שכאשר הם הולכים ברגליים, הרי כבר ראינו לעיל שהרגליים מרמזות להליכה הגשמית, דהיינו ההליכה על פי מסלול הטבע. לעומת זאת ההתעופפות מרמזות להנהגה הרוחנית, דהיינו להתעופף כלפי מעלה, ההנהגה ההשגחית שבאה מאת השם. אז הוא אומר לך, כאשר הם הולכים ברגליהם, דהיינו בהנהגה הטבעית, הם לא עפים, זה מראה שהנהגת המערכת היא לפי הסדר הטבעי, לפי הסיבות הקבועות, סיבה ומסובב. ואז הידיים מכוסות, לא רואים ידי אדם, רואים רק רגלי חיה. זה בא לומר שיש פה כמו פעולה של חיות. החיה הרי אין לה בחירה. אז פה אתה רואה רגלי חיה, דהיינו ההילוך הוא במציאות שבה אין בחירה, דהיינו על פי סדרי והנהגת מערכות וגלגלי הטבע.
לעומת זאת, כאשר הם מגביהים את ידיהם לעוף, כמו שאמרנו שזה בא לרמז שהמערכת משתנה, שזה בא לרמז שההנהגה היא השגחית. ההנהגה היא כמו עף אל למעלה, כביכול הנהגה שבאה מהעולמות העליונים. כאשר הם מגביהים את כנפיהם לעוף, כאשר ההנהגה היא לא בדרך כמו שהסברנו הקבועה כמו הרגליים, היא בדרך של בחירה. לא כמו החיות. החיות אמרנו אין להם בחירה. רגלי עגל בא לסמל על הליכה בלא בחירה. לעומת זאת הכנפיים מרמזות על התעופפות כלפי מעלה, שההנהגה היא כפי רצון השם, שרצון השם הוא בחירי. הקדוש ברוך הוא בוחר כעת להנהיג כך ובהזדמנות אחרת להנהיג אחרת. ואז הפעולות הם כפי הרצון האלוקי שאין לו הכרח במעשים שלו, הוא לא מוגבל למערכת הטבע.
מתי זה באמת? מתי ההנהגה של הקדוש ברוך הוא עלינו היא בצורה הזאת? בצורה הזאת של התעופפות הכנפיים כלפי מעלה, הנהגה השגחית? כשאנחנו עושים רצון השם. כשאנחנו חוזרים בתשובה. אז הקדוש ברוך הוא מנהיג אותנו בהנהגה עליונה, מעל הטבע. כשאנחנו לא עושים רצון השם ולא חוזרים בתשובה, אז ההנהגה היא לא עם הכנפיים, עם הרגליים. הרגליים הולכות בדרך הטבע וזה רגלי עגל. רגלי עגל זה רגלי חיה, שלחיה אין בחירה, היא נתונה למערכת. ולא רק זה, גם הסברנו שהרגליים הולכות למטה, רגלי החיות למטה. על מה הם דורכות? על עולם העשייה, הגלגלים והאופנים. מה שזה בעצם אומר, הנהגה על פי טבע, על פי סדרי הגלגלים, האופנים, גלגלי המזלות, הנהגה טבעית.
אומר המלבי"ם, תראה כמה נפלא, זה מה שחז"ל אומרים "ידי אדם מתחת כנפיהם - לקבל בעלי תשובה". לפי מה שהסברנו עכשיו זה נפלא מאוד. מכיוון שכשהם מרימים את הכנפיים אמרנו, מתקרבים אל השם, יש פה הנהגה השגחית מאת השם, מה מתגלה? הידיים. מתי ההנהגה השגחית שכביכול החיות מתרוממות כלפי מעלה? כאשר הידיים מקבלות בעלי תשובה. כשאנחנו בעלי תשובה, אנחנו עושים רצון השם, הידיים פתוחות לקבל. מתי הם נגלות? רק כאשר הכנפיים מתרוממות. כי אם לא, אז ידי אדם מתחת כנפיהם. ואז ההנהגה היא טבעית. אבל כאשר אנחנו עושים רצון השם, הכנפיים מתרוממות כלפי מעלה להנהגה השגחית, ניסית, מעל הטבע, מתגלות הידיים והידיים לקבל בעלי תשובה. כיוון שאנחנו בעלי תשובה, אז ממילא ההנהגה משתנה להנהגה השגחית על טבעית.
ממשיך הפסוק ואומר: "וידי אדם מתחת כנפיהם על ארבעת רבעיהם". כמו שהכנפיים המעופפות הם קבועות בכל ארבע צדדי החיה, אצל כל פנים ראינו שישנם כנפיים, כך גם כן הידיים היו קבועות בכל ארבעת הצדדים. מה זה בא לומר? אומר המלבי"ם, זה בא לרמז שבכל צד שהכנף מתרוממת, בין אם זה לחסד, בין אם זה לדין, בין אם זה לרחמים, הפעולות הרי הם בבחירה ורצון. כמו שהסברנו שהכנפיים מרמזות הבחינה של ההשגחה העליונה, שזה הרצון האלוקי. והכל לפי רצון השם. ועל זה הוא אומר "ופניהם וכנפיהם לארבעתם". הכנפיים היו עם הפנים, דהיינו לכל פנים היה כנפיים בפני עצמם. דהיינו רצה לומר שיש פה כמה סוגי הנהגה, ואנחנו תזכרו את העניין הזה, כיוון שאנחנו נראה את זה בהמשך בצורה יותר מפורטת איך כל הנהגה משפעת על מלכות אחרת.
אומר המלבי"ם, ממילא תבין שכפי מספר הכנפיים היו מספר הידיים. זה לא מוסכם. זה דעה אחת. יש דעה נוספת כפי שמביא המלבי"ם, שהיא דעת הרמב"ם, שהיו רק שתי ידיים. ההבנה שניתן להבין, כיוון שמתחת לכנפיים היו הידיים, כמספר הכנפיים מספר הידיים. אבל הרמב"ם לא מבין כך. הרמב"ם אומר שהיו רק שתי ידיים, כמו שלכל חיה היו רק שתי רגליים. לא ראינו שהיה להם 256 רגליים, אבל כנפיים כן. זאת אומרת שאתה מבין שרגליים היו רק שתיים, וגם ידיים אומר הרמב"ם היו רק שתיים. וזה מה שכתוב כאן "וידי אדם תחת כנפיהם", הכוונה היא מהכנפיים ולמעלה מתחיל הריבוי. ריבוי הפנים וריבוי הכנפיים. לעומת זאת מהידיים ולמטה אין ריבוי, אלא ישנם שתי ידיים, שתי רגליים. אז כל החלק שבו יש את ריבוי הפנים זה מהכנפיים ולמעלה, ריבוי פנים וריבוי כנפיים.
"חוברות אשה אל אחותה כנפיהם, לא יסבו בלכתן, איש אל עבר פניו ילכו". יש כאן מחלוקת איך להבין מה זה ה"חוברות אשה אל אחותה כנפיהם". רש"י מסביר שהכוונה כשהחיות היו פורסות את הכנפיים שלהם לצדדים, הם היו מתחברות אחת עם השנייה. זאת אומרת, כשהכנף הימנית של חיה זו ליד הכנף השמאלית של החיה השנייה, הם מתחברות. "חוברות אשה אל אחותה כנפיהם". היו פורסות כנפיים לצדדים עד שכל אחת מתחברת עם הכנפיים של חברתה. ובזה הם היו מכסות את הפנים שלהם, כיוון שהכנפיים היו פרוסות למעלה למן הפנים, אז כאשר הכנפיים פרוסות, הפנים מכוסות.
"לא יסבו בלכתן" - אם הם רוצים להסתובב לאיזה רוח, אומר רש"י, הם לא צריכים להסב פניהם, כי הרי ראינו שיש להם פנים לכל רוח. ואם יש פנים לכל רוח, אז לא צריך להסתובב. לאותו צד שאתה רוצה, אתה מתחיל לצעוד. יש לך פנים לדרום, למזרח, לצפון, למערב. אז לאותו צד שאתה רוצה ללכת, אתה הולך. זה מה שאומר "לא יסבו בלכתן", הם לא צריכים להסתובב, כי לכל רוח יש להם פנים. אלא "איש אל עבר פניו ילכו", לצד אותו פנים של אותה רוח שהם רוצים ללכת, מיד הוא הולך.
המלבי"ם לעומת זאת לומד את ה"חוברות אשה אל אחותה כנפיהם" על כנפיים של מלאך אחד, של חיה אחת. ומה פירוש הדבר? "אשה אל אחותה" זה לא חוזר על החיות, אלא זה חוזר על הכנפיים. דהיינו, אומר המלבי"ם, שהכנפיים מאחור היו מחוברות. מחוברות במובן כזה ששתיהן יוצאות מאותה נקודה. שתיהן יוצאות מאותה נקודה ומתפרסות. כן, כמו שאתה רואה לפעמים כנפיים שמציירים כנפיים של פרפר. זאת אומרת הם יוצאים מאותה נקודה ומתפרסות. וזה מה שכתוב "חוברות אשה אל אחותה כנפיהם". כנף אחד מחובר אל חברו בשורשו, ובזה הם מחוברים אל הגוף ונוגעים זה בזה.
מה הרמז שבדברים? אומר המלבי"ם, אתה רואה שהכנפיים הם באים במספר זוגי. וזה בא לרמז שהם לא כמו בוראם. החיות הם לא כמו הבורא, מכיוון שהבורא הוא בחינה אחדותית, ולעומת זאת בחיות אתה רואה שיש ריבוי, אתה רואה שיש כנפיים שהם ריבוי, אתה רואה שהם שניים. ומה השניים בא לרמז? אומר המלבי"ם, זה בא לרמז שהם נבראים, וא' הם משכילים את עצמם, וב' הם משכילים את עילתם. מה פירוש הדבר? משכילים את עצמם הכוונה תופס ומכיר את מציאותו. משכיל את עילתו הכוונה הוא תופס ומכיר גם כן את העילה. העילה זה הסיבה. סיבתו הכוונה את זה שיצר אותו. הוא משכיל את בוראו. זאת אומרת, הוא ישות נפרדת מבוראו. ולזה מרמזים שני הכנפיים. דהיינו, שתי הכנפיים מרמזות לכך שאחד הוא משכיל את עצמו, והשני כביכול הוא משכיל את עילתו.
אומר המלבי"ם, והגם שאתה רואה שאין בהם אחדות, עם כל זה יש כאן כן ביטוי לאחדות. ומה הביטוי לזה? שאתה רואה שהכנפיים מחוברות בנקודה מסוימת. אומנם הם שתיים, וזה בא לרמז את מה שאמרנו, אבל בשורש הם מחוברות. זאת אומרת שתיהן יוצאות מנקודה אחת. מה בא הדבר לומר? שבעצם הם בחינה של שכלים מופשטים מחומר. דהיינו, בקדמונים הגדירו את המלאכים כשכלים נבדלים. מי שיעיין במורה נבוכים ובעוד ספרי הקדמונים, הוא יראה שהמלאכים מכונים שכלים נבדלים. מה זה שכלים נבדלים? אנחנו גוף עם שכל. לעומת זאת כשיש רק שכל בלי גוף, זה נקרא שכל נבדל. זה שכל נבדל ומופרד מן הגוף. המלאכים הם בחינת חוכמה, הם שכלים, אבל הם נבדלים. זה מה זאת אומרת שכלים? רוצה לומר זה לא בהמה, אלא יש בהם דעת, הם שכלים, אבל הם נבדלים מן הגוף, נבדלים מן החומר.
אז אומר המלבי"ם, רצה לומר לך בעניין הזה, החיבור הזה בא לומר שההשכלה שלהם פתאומית, מחוברת, בלתי מופסקת על ידי זמן ההשכלה או המקום. תרגום: כשאנחנו רוצים להבין דבר מה, אנחנו צריכים, יש לנו שתי מגבלות. יש לנו מגבלה של מקום, יש לנו מגבלה של זמן. זאת אומרת, אם עכשיו מישהו רוצה ללמד אותי, אני יודע מה, בבא קמא, אז אני חייב זמן. כי אני חייב ללמוד דף דף ולהבין אותו ולהעמיק בו, עד שאני יכול להשיג איזושהי השגה והבנה במסכת בבא קמא. דבר אחד. דבר שני, יכול להיות מאוד גם כן שיש לי מגבלה של מקום. מכיוון שאני גר פה והוא גר שם, ואני צריך ללכת אליו כדי להשיג את הדבר שאותו אני רוצה ללמוד. זאת אומרת, אדם מגושם יש לו מגבלה של זמן, יש לו מגבלה של מקום. תמיד ההשכלות שלנו הם באיטיות. אנחנו לאט לאט מוסיפים עוד ידיעה ועוד הבנה ועוד תפיסה. ההשכלות שלנו תלויות בזמן.
לעומת זאת, אומר המלבי"ם, אצל השכלים הנבדלים, דהיינו אצל המלאכים, השכלתם פתאומית, מחוברת, בלתי מופסקת על ידי זמן ההשכלה. אצלנו ההשכלה היא מופסקת. כי עברה עוד דקה ועוד שעה ועוד יום, וכל פעם אני למדתי עוד משהו ועוד משהו. זה השכלה מופסקת. אנחנו מה שנקרא לומדים בפרוסות. לעומת זאת אצל המלאך, ברגע אחד הוא משכיל. ברגע אחד הוא יודע. ואין לו מגבלה גם כן של מקום. יוצא אם כן, שלפי זה מובן למה הכנפיים מחוברות. הכנפיים מחוברות בא לרמז לא כמו המציאות שלנו, שהמציאות שלנו היא נבדלת, מציאות החומר שאצלנו גם יש הבדלה של הזמן ויש הבדלה של המקום. אצל המלאכים ההשכלה שלהם מיידית. ברגע אחד הוא מבין. זאת אומרת כאילו בן אדם ברגע אחד לימדת אותו את כל התורה כולה. ללא מגבלה של מקום, ללא מגבלה של זמן. חיבור הכנפיים מרמז על העניין הזה שהדברים מחוברים וברגע אחד קורים, ללא היפרדות. כי חומר תמיד מרמז על הפרדה. כשיש חומר, הוא תמיד חומר אחד נבדל מחומר אחר. בחומר עצמו אתה יכול להבדיל אותו לחלקים. תמיד חומר מרמז על הפרדה. לעומת מציאות רוחנית שהיא ישות שלמה.
ממשיך המלבי"ם: "לא יסבו בלכתן, איש אל עבר פניו ילכו". היות ויש להם כנפיים לכל צד, אז הם לא צריכים להסב את פניהם גם בשעה שהם מעופפים. פירושו של דבר, הוא מעופף לכיוון הכנפיים. איזה כיוון הכנפיים? מכל צד. אז לכל צד שהוא רוצה לעופף, יש לו כנפיים לעופף לצד ההוא. מה זה בא לרמז? זה אנחנו נראה בהמשך.
"ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם, ופני שור מהשמאול לארבעתן, ופני נשר לארבעתן". ודמות פניהם פני אדם ופני אריה. מסביר המלבי"ם, לפניו היו לו פנים של אדם. לימין הפנים היו פני אריה. לשמאל היה פני שור. ומאחוריו היה פני נשר. תשימו לב, כתוב "ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם". על אריה כתוב לארבעתם. "פני שור מהשמאול לארבעתן", גם על שור. "פני נשר לארבעתן", גם על הנשר כתוב לארבעתן. היחיד שלא כתוב עליו לארבעתן זה אדם. אומר המלבי"ם, ומדוע? מפני שכבר ראינו לעיל "דמות אדם להנה". אז מזה אנחנו כבר מבינים שהיו פני אדם לכל אחד ואחד. לכל אחד מהצדדים. ולכן לא היה צריך להגיד פה לארבעתם.
מסביר המלבי"ם, כבר ביארו חכמי חרשים. חכמי חרשים הכוונה חכמי הסוד. וחרשים זה מילה מליצית, כמו חרש שהוא עובד במלאכת הייצור, כן? אז אומרים חכמי חרשים מלשון חרש. חרש זה סוד, כן? "החרישו", דברים שהם בשתיקה. אז חכמי חרשים הכוונה חכמי הסוד. כבר ביארו חכמי חרשים כי מידת החסד משמשת לימין. כמו שדיברנו כמה פעמים שמעמד הספירות, חסד דרוע ימינא. מידת הפחד, דהיינו הגבורה, זה משמאל. זה פני השור מהשמאל. מי שיודע, זה הייתה הסיבה שעם ישראל במדבר, כמו שאומר הרמב"ן, עשו להם עגל. ומדוע? כיוון שהם נחשפו למראה המרכבה. ובמראה המרכבה הם ראו את פני השור מהשמאל. ואז הם הבינו שהיות ואנחנו נמצאים במקום מדבר ציה ושממה ששם זו ההנהגה, הנהגת השמאל, אז ממילא את השפע צריך למשוך מהשמאל. ולכן מה שהם עשו זה עגל. עגל שהוא בחינת פני השור מהשמאל, הוא דרך ההנהגה המתאימה והראויה למקום המדבר. ומה הייתה הטעות שלהם? שאין הנהגה דרך השמאל. לעולם ההנהגה היא בדרך חסד. זה הייתה הטעות שלהם. הקדוש ברוך הוא תמיד מנהיג אותכם בדרך חסד ולא דרך הנהגה של השמאל, דרך אותם בחינות.
ותפארת אדם, זה באמצע. אדם הוא בחינת תפארת. תפארת איהו גופא, זה האמצע, זה יעקב. זה בעצם ממזג בין הדין לבין החסד. שהדין זה גבורות, חסד זה רחמים, אדם זה באמצע. דין קיצוני לא טוב, חסד קיצוני לא טוב, אלא ההנהגה היא באמצע. באמצע זה מידת הרחמים. מה ההבדל? מידת הרחמים פירושו רחמים בדין. לרחם תמיד זה בדין. יש דין ויש מידת רחמים בדין. אין מצב של רחמים ופוטרים אותך בלי כלום. אלא רחמים זה בדין. זה המידה הממוצעת שהיא בחינת יעקב.
מאחור, מאחורי אדם, אז אמרנו מימינו יש לנו את בחינת החסד שזה פני אריה, משמאל זה הדין זה השור, באמצע אדם. איפה נמצא הנשר? הוא נמצא מאחור. דהיינו הרי דיברנו על ארבע רוחות. אז מאחור נמצא הנשר. מה זה הנשר? אומר המלבי"ם, אשת חיל בירכתי הבית לאחורי המשכן. אשת חיל כבר אנחנו יודעים מה זה, מדברים על בחינת המלכות. ספירת המלכות היא נמצאת מאחור, זה בחינת הנוקבא. אז אם האדם זה בחינת הדכורא, הנוקבא היא מאחור, היא בחינת המלכות. למה היא מאופיינת בנשר? כנשר על גוזליו ירחף. מידת המלכות שהיא כמו נשר מעופף, מקבלת מלמעלה ועל גוזליה תרחף, מעניקה ללמטה. זה בחינת הנשר.
אומר המלבי"ם, כאשר הקדוש ברוך הוא משפיע מאורו אל העולמות התחתונים, אז מעולם היצירה כשיש בחינה של השפעה של חסד, אז נראה הימין בצורת אריה. למה? זה בא לבטא שבעצם יש כאן חסד עצום שמתגבר כארי בכוח עצום. חסד גדול של השפעה בכוח אריה. אומר המלבי"ם, תשים לב, יש לנו שם ע"ב. מה זה שם ע"ב? ידוע שהשמות מחולקים לע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן. מה זה ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן? ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן זה מילויי האותיות של שם הוי"ה ברוך הוא. שם הוי"ה ברוך הוא אפשר למלאות ביודין, אפשר למלאות באלפין, וכן הלאה על זה הדרך. לדוגמה, אני יכול להגיד יו"ד, ה"י, וי"ו וה"י. את הה' כתבתי עם י'. ואז גם את הו' כתבתי עם י', וי"ו. זה מגיע לגימטריה של ע"ב. לעומת זאת יש מילוי אלפין לדוגמה, אני יכול להגיד יו"ד, ה"א, וא"ו, ה"א. עם א' בסוף. ואז קיבלתי גימטריה הרבה יותר נמוכה. קיבלתי גימטריה של מ"ה. שם מ"ה. יש ס"ג ויש ב"ן. שזה בעצם ב"ן זה אומר מערת המכפלה, שזה אומר הכל כפול. ה"ה, ו"ו, ה"ה. כותבים את הה' עם עוד ה'. ויש גם כן כמו שאמרתי את שם של ס"ג. שזה במילוי שמגיע לגימטריה ס"ג.
אומר המלבי"ם, שם ע"ב זה שם חסד. חסד בגימטריה, ח' ועוד ס' 68, ועוד ד' 72. שם ע"ב זה שם של חסד. אם אנחנו מכפילים את זה בשלוש, אנחנו מקבלים רי"ו. זה שם ידוע במקובלים. אם אתה תבדוק רי"ו, זה גימטריה גבורה, זה גימטריה אריה. מה אתה רואה? האריה שלוש פעמים חסד. ג' פעמים חסד זה אריה. ג' פעמים חסד זה גם בחינה של גבורה, תכף נבאר. למה? כי זה בחינה של תגבורת החסד. האריה הטורף, אומר המלבי"ם, דהיינו הבחינה השלילית, מושך כוחו למטה להשפיע רע, הוא נחלש מכוח אריה שבקדושה. זה לעומת זה עשה אלוקים. אז כמו שיש בחינת אריה שבקדושה שמשפיע חסד, יש אריה של הבחינות של הדינים שרוצה להשפיע נזק. מי מחליש אותו? אריה שבקדושה. האריה שבקדושה מחליש את האריה שהוא בחינת אריה טורף.
שמאל זה בחינת השור. הוא נראה בצורה של שור, זה גבורה. גם פה אומר המלבי"ם יש לנו רמז. השם הראשון של שם מ"ב. אנחנו יודעים שיש שם בן מ"ב אותיות. שם בן מ"ב אותיות לא קשור למה שדיברתי קודם, זה קשור למה שכולנו מכירים מאנא בכוח. אנא בכוח גדולת ימינך, דיברנו לו פעם, יש הרבה טועים שחושבים שזה השם. אבל למעשה אנא בכוח זה פזמון שחובר כדי לבטא את השם. והעיקר כשאומרים את האנא בכוח זה לכוון באותיות. יש כאלה שחושבים שהעיקר זה לומר. לא. תשימו לב שתמיד שכתוב אנא בכוח, כתוב את ראשי התיבות מהצד. ויש כאלה שחיברו פיוטים אחרים עם סימנים אחרים שמגיע לא', ב', ג', י', ת', צ', כן? נ', ג', ד', י', כ', ש'. זה הראשי תיבות של האנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה. אב"ג ית"צ, קר"ע שט"ן, כן? וכן הלאה על זה הדרך. אלה הם האותיות שיוצאים מאנא בכוח. אבל כמו שאמרתי, אנא בכוח זה חיבור מאוחר שבא לבטא את השמות הללו.
אז אם אנחנו ניקח את השם הראשון משם מ"ב, בסך הכל קיבלנו מ"ב אותיות. אם אני לוקח את השם הראשון משם מ"ב, השם שאני מקבל זה א', ב', ג', י', ת', צ'. אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה. אגב, צריכים לדעת שיש תמיד שאומרים את האנא בכוח, צריך לחלק את זה לשניים. אנא בכוח גדולת ימינך, תתיר צרורה. קבל רינת עמך שגבנו, טהרנו נורא. תמיד זה צריך להיות מחולק בדרך הזאת, שתיים, שתיים, שתיים. כן. אז השם הראשון משם של מ"ב, שזה א', ב', ג', י', ת', צ'. יש כאלה שקוראים את זה בפה, יש מקפידים לא לקרוא את זה בפה. זה בחינה של חסד שבגבורה. זה עולה כמספר שור. שור כמו שאמרנו זה בחינת הגבורה. אבל הרי כולנו יודעים שבכל בחינה יש את כל השבע בחינות. מספירת העומר אנחנו מכירים את זה. יש חסד, יש חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד, נצח שבחסד, הוד וכולי. לאחר מכן יש גבורה. גם הגבורה כוללת בתוכה את כל השבע. חסד דגבורה, גבורה דגבורה, תפארת דגבורה. ולאחר מכן תפארת. חסד דתפארת, גבורה דתפארת. כל אחד ואחד כולל בתוכו את כל שבעת המרכיבים.
אז אם כן, השם של א', ב', י', א', ב', ג', י', ת', צ', זה הבחינה של החסד של הגבורה. תמיד צריך לראות דמה. הקובע לנו זה דמה. חסד דגבורה. גבורה דחסד. למה? למה הדמה הוא הקובע? כי זה אומר באיזה ספירה מדובר. כי גם אם אתה מדבר על חסד דגבורה, אבל זה עדיין גבורה. זה גבורה וזה פן מהגבורה. זה השפעת החסד בצד הגבורה. וזה שונה לחלוטין מגבורה דחסד. כי גבורה דחסד אמרתי לכם הד' זה פה העיקר. הדחסד, זה השפעת חסד. רק שבהשפעת החסד יש השפעת החסד דרך גבורה. אבל מה הדומיננטי? מה העיקר? זה איזה ספירה אנחנו נמצאים. חסד דגבורה, תפארת דגבורה, נצח דגבורה, אנחנו בכל בגבורה. גבורה זה דינים, גבורה זה קשה. כן? אז יש הבדל עצום בין חסד דגבורה לגבורה דחסד. כי העיקר הוא מהו המרכז.
אז אם כן, אומר המלבי"ם, א', ב', ג', י', ת', צ', זה חסד של גבורה, עולה במספר שור. מה הסיבה? כדי שמידת הדין לא תהיה בעוצמה רבה מדי ואז מכלה ושורפת מיד, אם בן אדם סטה מן הדרך על המקום יש דינים, יש עונשים. לכן בא החסד וממתק את הגבורות. זה הא', ב', ג', י', ת', צ' בגימטריה שור, שבחינתו מיתוק הגבורות. ובהפך, אומר המלבי"ם, רב תבואות בכוח שור, מוריד גבורות גשמים, הגשמים יורדים בגבורה. זה בחינה של החסד. ומי שמושך כוחו למטה על ידי השר שלו, דהיינו אם נרצה לקחת את זה על דרך השלילה, כמו שדיברנו באריה על דרך השלילה, אז יש גם כן בחינה של שור על דרך השלילה. הוא לא יכול להזיק. ולמה? כמו שאמרנו, כיוון שיש לנו את הבחינה של השור שהיא הבחינה העליונה, והבחינה העליונה היא במראה המרכבה, הכל פה בקדושה, כן? אז יש בזה כוח לבטל את הדינים התחתונים. זה בחינה של מיתוק הגבורות בשורשם, כמו שדיברנו כמה פעמים. דבר נוסף אומר המלבי"ם, אין ארס בשורשו. דהיינו במידת הגבורה אין ארס. מה ההבנה של הדברים? המלבי"ם יסביר בהמשך מה זה אומר לנו שאין ארס בשורשו באותה מידת הפחד, ולמה זה בעצם לתועלת.
באמצע יש את יעקב. יעקב תיתן אמת ליעקב, פניו פני אדם. המידה שלו זה מידת הרחמים. מאחוריו זה פני נשר. הנשר מגביה עוף. והמידה הזאת מקבלת, מגביהה עוף לקבל מהספירות העליונות שעליה, ספירת המלכות, ומשפעת כלפי מטה. מלכות לית לה מגרמה כלום, מקבלת מן העליונים ומשפיעה על גוזליה כלפי מטה. אומר המלבי"ם, בוא עכשיו תבין מה שפתחתי ואמרתי לך לעיל, שכל המחזה כאן של יחזקאל נועד כדי להראות לו את ההנהגה על ידי ארבע מלכויות שיקומו על ישראל. ובין השאר, חורבן ושריפת בית המקדש.
אומר המלבי"ם, בבל. נתחיל מבבל. בבל קיבל את הכוח שלו מפני האריה. כתוב בבל ואשור זה מלכות משותפת, נדמו לאריה. עלה אריה מסובכו. נכון? זאת אומרת הם נדמו לאריה. דניאל ראה את החיה הראשונה שיוצאת מן המים, ראה אותו קדמיתא כאריה. מה זה בא לבטא? שהקדוש ברוך הוא התלבש בצורת אריה על מנת לבטל את כוח האריה של אשור ובבל. להציל את בניו, כמו שכתוב "אחרי השם ילכו כאריה ישאג". זה האריה על צד הקדושה, כמו שאמרנו, שבא כוחו לבטל את האריה שמצד הקליפות, שמצד הדינים.
לאחר מכן, מה בא לנו אחרי בבל? היו מדי ופרס. מדי ופרס הם בדמות אדם. למה בדמות אדם? מכיוון שהם הטיבו לעם ישראל. הם נתנו לנו רשות לבנות את בית המקדש, כורש ודריווש. הם גם כן בזמנם היה לנו הנחה בזמנו של אחשוורוש. כך שלמעשה התקופה הזאת הייתה תקופה שעוד מה שנקרא התייחסו אלינו בצורה אנושית. זה מדברים על גלות מדי ופרס, זה כתפארת אדם.
שר של יוון, הוא קיבל את הכוח שלו, זה בא אחרי מדי ופרס, הוא השלישי, הוא קיבל את הכוח שלו מפני השור. פני השור אמרנו זה אל השמאל. ולכן היוונים גזרו "כתבו לכם על קרן השור אין לכם חלק באלוקי ישראל". והגם אומר המלבי"ם שהשורש שלהם זה ממידת הדין הקשה, הם לא הצליחו לשרוף את בית המקדש. ולמה? כי כמו שהסברנו לעיל, שאין ארס שורף בשורשם למעלה. אין להם בחינה של ארס שורף בשורש באותה בחינה של שור. לשור אין ארס שורף. היות וכן, הם לא הצליחו לשרוף את בית המקדש. אפילו שמאוד רצו, כי אנחנו מדברים על תקופה שהיא תקופת יוון, תקופת חנוכה. אז הם טימאו את בית המקדש, אבל לא שרפו אותו.
רומי לעומת זאת, זה החיה הרביעית. א', יש לה אריכות ימים כנשר. שיחדש כנשר נעוריו. 10 פעמים. כך כתוב על דניאל שהוא ראה את החיה שיוצאת מן המים, ראה קרנין עשר לה. היה לה 10 קרניים. בא לרמז על כך שהם יפלו ויחזרו ויפלו ויחזרו, ועדיין אנחנו בגלות אדום. עדיין אנחנו באותה גלות של רומי. והדגל של רומי כידוע, הסמל שלו זה הנשר. והשם כנשר יעיר קינו. כנגד אותה המלכות יש בחינת הנשר בקדושה, כנשר יעיר קינו, על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו יקחהו. השם סוכך עלינו באברתו כדי שלא ניפול בידיהם של הנשר הקשה, שהיא רומי, שהיא בעצם החיה הרביעית.
אומר המלבי"ם, יחזקאל רואה שלכל אחת מהחיות יש לה ארבעה פנים. מה זה בא לרמז? שארבע מלכויות הללו תמיד נמצאות. הם תמיד נמצאות, רק מה? בכל תקופה יש מלכות אחת שהולכת בראש. וזה מה שראינו לעיל, שראינו ש"לא יסבו בלכתם". ואז מה בעצם קורה? אם עכשיו לדוגמה אני אדבר על בבל, והוא פני האריה שהוא הולך עכשיו בראש, אז גם פני הנשר, גם פני האדם, גם פני השור, כולם נגררים. אבל מי המרכזי? מי המוביל? זה כעת פני האריה. וכאשר מגיע הזמן של מדי ופרס, לדוגמה כתפארת אדם, אז הוא הולך בראש והשאר הם נגררים. מה זה בעצם אומר? שהם לא יתבטלו כל המלכויות הללו, רק השאלה תמיד איזה מלכות תהיה הדומיננטית, ואיזה מלכויות הם יהיו רק מלכויות שיהיו נספחות והולכות אחריה. וכל אחד גברה אותה חיה שבימיו במרכבה העליונה, ומכוח זה אותה מלכות שלטה.
"ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה לאיש, שתיים חוברות איש, ושתיים מכסות את גויותיהנה". "ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה". מי ששם לב, יש טעם מעמיד על "ופניהם". והרד"ק רוצה להסביר כאן פירוש קצת מחודש, אבל הוא לכאורה מדויק על פי הטעמים. אומר הרד"ק, מילת "ופניהם" נפרדת בטעם. הטעם מפסיק. שזה אומר שהיא לא דבוקה עם הבאה אחריה. כי ההבנה הפשוטה "ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה". אומר לך לא, "ופניהם" - יש נקודה. צריך לעמוד. ופניהם היו כמו שראינו קודם. דהיינו מה שהזכרתי קודם, זה "ופניהם". נקודה. "וכנפיהם פרודות מלמעלה". אבל הכנפיים היו פרודות מהגוף והם פרוסות כלפי מעלה, שעימם היו מעופפים. לעומת זאת המלבי"ם לא מסביר כך, הוא מסביר יותר כפי הפשט. אומר המלבי"ם, שהגם שלמטה בגוף ראינו שכל חיה הייתה גוף אחד שלם, ולפי הרמב"ם זה כולל גם כן את הידיים, אבל מהחלק שמתחת לידיים זה מוסכם על כולם שהיה גוף אחד, לא היו מספר גופים. עם כל זה, למעלה במקום של הפנים ובמקום של הכנפיים שהיו דבוקים מאחורי כל פנים, הם היו פרודות לארבעה ראשים. ולמטה ממקום הכנפיים, מתחת למקום הכנפיים, התחברו והיו גוף אחד, כולל הידיים או לא כולל הידיים, כבר ראינו בזה מחלוקת לעיל.
מה בעצם הרעיון והמליצה של הדברים? אומר המלבי"ם, שזה בא לרמז לך שבכל חיה אומנם גוברת מידה מסוימת, זה בחינת הפנים, זה המרכז של אותה חיה. דהיינו לדוגמה בצד ימין היה העיקר פני אריה, שזה ההולך בראש. אבל עם כל זה, היו עוד פנים. היה גם כן פני אדם ופני שור ופני נשר. אל תחשוב שהם נתבטלו. אלא הוא אומר לך, היו פה "ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה". הגבורה והרחמים שבחסד נמשכים אחריו. והכל בחינת החסד, כי אנחנו מדברים פה עכשיו לדוגמה על פני אריה. אז אם יש פני אריה שזה בחינת החסד, אז יש גבורה שבחסד, יש דין שבחסד, רחמים שבחסד, הם נמשכים אחריו. כל אחד היה ניכר בפני עצמו. פני אריה פועלים את החסד בכוח החסד, פני שור פועלים את החסד בכוח הגבורה, וכן הלאה על זה הדרך. כל אחד מן הפנים פועל את הפעולה שלו כפי החלק היותר עיקרי בפניו, דהיינו לפי אותו צד שלשם הוא הולך.
אומר המלבי"ם, כך גם כן במה שקורה למטה. השרים שלמעלה והמלכויות שלמטה. כשמולך מלך אחד בכיפה, אז כמו שאמרתי, כשמולכת בבל לא נתבטלו פרס ומדי. הם קיימים, הם רק נגררים, הם נספחים. למשל, כשהיו כשמשלה בבל, גם פרס וגם מדי היו מלכות בפני עצמה, ויוון בפני עצמה, ורומי בפני עצמה, רק שבבל הובילה את ההנהגה.
"לאיש שתיים חוברות איש". עכשיו הוא מסביר למה היו ארבע כנפיים. לכל איש מהחיות, איש הכוונה כמו יש, לכל איש מן החיות היו שתי כנפיים לעפיפה, והם היו מחוברות אחת לשנייה בצד שבו הם היו קבועות בגוף. כמו שראינו לעיל "חוברות אשה אל אחותה", והסברנו שבשורש הכנפיים בעצם היו מחוברות. שימו לב, כמה כנפיים היה להם? כבר ראינו שארבע כנפיים היה להם. רק שניים מתוכם היו מחוברות בשורש. אומר המלבי"ם, השתיים השניות לא היו מחוברות בשורש. והשתיים הללו נועדו, "ושתיים מכסות את גויותיהנה". השתיים הללו לא נועדו לעפיפה, אלא השתיים המחוברות. אבל השתיים שהיו פרודות בשורשם, השתיים הללו היו מיועדות כדי לכסות את גויותיהנה. פירושו של דבר, הם כל אחד היה לו שורש בפני עצמו. וזה בא לרמז שהגם ששתי הכנפיים המעופפות היו מחוברות, ולמה? כיוון שהעפיפה שלהם היא לתכלית אחת, בפקודת יוצרם. עם כל זה, השתיים שנעשו כדי לכסות, ומה זה הכיסוי? זה בחינה של העלם, הוא מסתיר את פניו, הוא מכסה את מהותו, הכנפיים בעצם סוככות על החיות ומכסות אותם, זה בא לרמז על שני עניינים נפרדים. עניין אחד, ההעלם וההסתר שיש בעצם המציאות של החיות. שכל שקשור בחומר, דהיינו אנחנו אנשים מגושמים, לא מסוגלים להשיג שכל שמופשט מחומר. אז מה יש לו? יש לו כנפיים שחופפות עליו, מסתירות אותו. אני כקרוץ חומר לא מסוגל להשיג אותו. אז יש פה הסתר אחד. דבר שני, יש פה העלם נוסף, שהוא מבקש ומקבל את האור מהשפע שמעליו, מעולם הבריאה. הרי החיות הם בעולם היצירה. הם מקבלים את השפע מעולם הבריאה. והוא אומר לך, המציאות הזאת כמו שראינו כבר לעיל, זה בחינת טמיר, גניז ונעלם, זה מציאות גבוהה מאוד שהם לא מסוגלים להשיג אותה. והיות וכן, אז יש פה כנפיים שנועדו לכסות גם את ההשגה שהם משיגים. אז אם כן, יש פה שני ביטויים של כנפיים וכבר ראינו את זה לעיל. כנף אחת שמרמזת שהם לא באמת משיגים את ההשפעה שמעליהם, הם מקבלים את השפע אבל לא באמת משיגים את המקור. ודבר שני, שאנחנו לא משיגים אותם. וזה הכנפיים שהם בחינת הכנפיים, הכנף השנייה שבאה לרמז שהתחתונים לא באמת יכולים להשיג את בחינת החיות.