פרק קמ"ח. האבן עזרא פותח ואומר: "זה המזמור נכבד מאוד ויש בו סודות עמוקים". הוא אינו מגלה לנו מהם אותם סודות, אך די לנו בידיעה שהמזמור טומן בחובו סודות עמוקים. הרד"ק מוסיף שבמזמור הזה הזכיר דוד המלך את כל הנבראים כולם, אלה שבשמיים ואלה שבארץ: "בעולם הגדול החל ובעולם הקטן כילה" - התחיל בעולמות העליונים וסיים בעולם הזה.
הַלְלוּ־יָהּ הַלְלוּ אֶת־יְהֹוָה מִן־הַשָּׁמַיִם, הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים׃
בתחילה הוא אומר באופן כללי: תהללו את השם מן השמיים - כל מה שנהיה מיסוד השמיים. הרד"ק מגדיר את השמיים כיסוד חמישי: יש ארבעה יסודות - אש, רוח, מים, עפר - והיסוד החמישי הוא היסוד הרוחני, השמיים. ואחר כך "הללוהו במרומים", אתם שנמצאים במרומים, גם אתם תהללו אותו. אומר הרד"ק שכלולות בזה "צורות אמת שאינן גופות ולא כגופות", כלומר בחינת מלאכים. ועוד מדגיש הרד"ק: "הללו" כאן אינו לשון ציווי והוראה, אלא כאומר - נאה לשמיים להלל את השם, נאה שיהללו אותו מן השמיים.
המלבי"ם קודם כול מסדר לנו את תוכנית המזמור, ורק אחר כך מבאר אותו. המשורר מצייר את תהילת השם כיצד היא יורדת מלמעלה למטה, מהעולם העליון שבעליונים עד העולם השפל שבשפלים; ולאחר מכן שוב יתחיל לצייר איך תשוב התהילה ותעלה מן השפל מעלה מעלה. מהמקום הנמוך ביותר חוזרת התהילה ועולה עד למעלה.
וכך היה גם בבריאת העולם: הבריאה התחילה להשתלשל מלמעלה למטה, וככל שירדה למטה נתגשמה ונתעבתה - אצילות, בריאה, יצירה, עשייה - ובעשייה כבר נוצר העולם שלנו, העולם הגשמי, העולם השפל הזה, הרחוק מאור העליון הרחק רב. בתחילה האציל אור האצילות, אחר כך נתהווה מסך ונתעבה האור בעולם הכיסא שהוא עולם הבריאה, ומשם השתלשל ונתעבה יותר בעולם המלאכים ובעולם האופנים, עד שיצא הכדור הארצי השפל שלנו, חושך ענן וערפל.
אלא שאחרי שהגיעה המציאות לתכלית הגשמיות והעכירות, היא מתחילה לשוב ולהזדכך ולעלות למקומה מעלה מעלה. וראו כמה זה נפלא גם במציאות שלנו: אחרי שנברא הדומם, נזדכך החומר והופשטה חומריותו לאט לאט עד שהוכן לקבל נפש צומחת - הצמחים. אחר כך המשיך השם בבריאה אל הנפש החיונית, בעלי החיים, ביום החמישי והשישי; ואחר כך הוטהר החומר ועלה במעלה עד שנעשה ראוי לקבל צורת הנפש המדברת, שזה האדם, שהשם עשה אותו בצלמו כדמותו. הגיעה הבריאה למקום הנמוך ביותר, ומכאן היא מתחילה לעלות - "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה", זהו האדם.
וכך גם האדם עצמו הלך והתקדם, אומר המלבי"ם, אם תתבונן בסדר העולם: הופשטה חומריותו, נשתלם לאט לאט להסיר הקליפה והמסך, עד שבא תור האומה הישראלית לעלות בהר השם, ומשה בחירו עלה אל האלוקים, ועלו תחתונים למעלה עד המקום שהמלך מסיבו. מן המקום הנמוך ביותר מתחילה העלייה: העולם הולך ומתגבש, נעשית מציאות של העברים לעומת שאר העולם, אחר כך קבלת התורה ובחינת עם ישראל, והעולם הולך ומזדכך.
המלבי"ם מדמה את המציאות, כדברי אפלטון, לעיגול ההנדסי ההגיוני - העיגול השלם, צורה עגולה, אם תרצו גלגל. השם יתברך הוא העומד בראש המחול והעיגול, בראש הגלגל למעלה, וממנו התחילה המציאות לרדת מטה מטה, מתעבה ומתגשמת, כגלגל שהולך ויורד ומסתובב, עד שהגיעה לבריאת העולם המגושם, הצמחים ובעלי החיים, עד תכלית קצה מטה - התחתון ביותר. ואז חזרה לעלות אל ראש העגולה מן הארץ השמיימה, עד הנשגב העומד בראש המחול, עד אליו יתברך - שבמעמד הר סיני פתח לנו שבעה רקיעים וכבר ראינו אלוקות.
וזה מה שאמרו חז"ל: "עתיד הקדוש ברוך הוא להיות ראש חולה לצדיקים". בתחילה סברתי שיש כאן טעות, אך עיינתי וראיתי שבכמה מקומות כך לשון המדרש, והמפרשים מסבירים שאין זה מלשון חולי אלא מלשון מחול - כמו "כמחולת המחניים", המרקדת במחולות. כלומר עתיד הקדוש ברוך הוא להיות ראש מחול לצדיקים, וכמו שמופיע בגמרא שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והם מראים עליו באצבע - דבר המורה על קרבה רוחנית גבוהה ביותר. מן המקום הנמוך ביותר התחלנו לעלות עד המקום הגבוה ביותר.
ואגב, כך הדבר גם בעצם יצירת העולמות: כיצד הכול התחיל? כאשר נתן הקדוש ברוך הוא את האור בכלים, והאור היה רב מדי וגרם לשבירת הכלים, והכלים נפלו לבי"ע, ומשם לאט לאט התחילו להזדכך עד שנבנו הפרצופים, ורק אחר כך התחילה בריאת העולם. שוב אתה רואה: צריך לרדת למקום נמוך מאוד, ומתוך המקום הזה להתחיל ליצור את הכול מחדש.
לפי זה, אומר הרב, תבין את המזמור. בתחילה הוא מתאר את ההילול היורד מלמעלה למטה: "הללו את השם מן השמיים, הללוהו במרומים" - העולמות הגבוהים מאוד, עולם האצילות ועולם הכיסא שהוא עולם הבריאה. ומשם יורד אל עולם המלאכים:
הַלְלוּהוּ כׇל־מַלְאָכָיו, הַלְלוּהוּ כׇּל־צְבָאָו׃
"הללוהו כל מלאכיו" - עולם המלאכים, שהוא נמוך יותר; "הללוהו כל צבאיו" - ירידה אל עולם הגלגלים, שהם המאורות הגדולים. עולם הגלגלים הוא כינוי הקדמונים לסיבוב השמש והירח. לא היה נתפס אצלם כיצד ייתכן שהשמש והירח והכוכבים - כל כוכבי הלכת - סובבים מבלי לחרוג ממסגרתם. הרי באופן טבעי, ברגע שדבר מסתובב, מכוח האינרציה הוא אמור לברוח החוצה, וכאן הם מסתובבים בעיגול קבוע. לכן הבינו שהם מסתובבים בתוך גלגל שתופס אותם. היום אנחנו יודעים על כוח המשיכה והמגנטיות שגורמים לכך שלא יחרגו, אבל לפי הידיעות שהיו מקובלות בזמנם דיברו על גלגלים.
הרד"ק מסביר: "הללוהו כל מלאכיו" - הם השכלים, חישוקי הגלגלים, שגם הם אינם גופות ולא כגופות. חישוקי הגלגלים הם המקום שבו מסתובבים גרמי השמיים - החישוק שבו מסתובבת השמש ומסתובב הירח. אין הם גופות ולא כגופות, שהרי ברור לכול שאיננו רואים גלגל; אתה רואה רק את הירח מסתובב, אך את הגלגל שלו לא ראה איש. לכן הבינו שיש גלגל שאינו נראה ואינו נתפס בעין. ו"הללוהו כל צבאיו" - אלה הגופות הזכים והבהירים, הגלגלים והכוכבים שבגלגל השמיני. לכן נאמר "כל צבאיו", שהרי צבא גדול לכוכבים, ובלשון רבים, מפני שהם כדורים חלוקים - כל כוכב בפני עצמו.
הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ, הַלְלוּהוּ כׇּל־כּוֹכְבֵי אוֹר׃
רש"י אומר ש"כוכבי אור" הם כוכבי לילה. בפשטות כוונתו למה שאמרו חז"ל "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ", שאור פירושו לילה - ליל ארבעה עשר; אף כאן "כוכבי אור" היינו כוכבי לילה. והרד"ק מסביר שבתחילה הזכיר את שני המאורות הגדולים - שמש וירח - ואחר כך את חמשת הכוכבים הנותרים, שהם "כוכבי אור": הכוכבים המאירים כאן על הארץ יותר מן הכוכבים שבגלגל השמיני, שהם שבעת כוכבי הלכת. שניים מהם הם החמה והלבנה, והחמישה הנותרים הם "כוכבי אור" - הכוכבים העיקריים הניכרים לעינינו.
הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם, וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם׃
מה הם "שמי השמיים"? הרד"ק מביא שיש מחכמינו שפירשו שהכוונה לעליוני השמיים, כלשון "מלך מלכים" - עליון על המלכים. ולפי זה מדובר במשהו שאיננו גוף, במשהו רוחני, ו"עליון" אינו מצד המיקום אלא מצד הרוחניות: שמיים רוחניים יותר. ואם "שמי השמיים" כבר משהו רוחני, בוודאי שהמים אשר מעל השמיים הם דבר רוחני, שהרי לא ייתכן שעלית מאוד גבוה למשהו רוחני ומעליו יימצא דבר גשמי. לכן אומר הרד"ק שמדובר בצורה מבלי גוף - בחינות רוחניות של מים. כמו שמדברים בקבלה על בחינת מים נוקבין, וכמו שמדברים בזוהר על השפע היורד ומשתלשל מן הבריכה העליונה - וזהו לשון ברכה, בריכה היא מקור השפע, והמים הם ביטוי להשפעת חסדים היורדת ומשפיעה כאן למטה. וכן הוא בבראשית פרק א' פסוק ז': "ובין המים אשר מעל לרקיע".
המלבי"ם מסביר אחרת: מסגריר העבים ולמעלה נקרא בשם שמיים - מן העננים ולמעלה, "ויקרא אלוקים לרקיע שמיים"; ולמעלה מזה, עד גלגל הירח, נקרא "שמי השמיים". כל מי שבירך פעם ברכת לבנה יודע שהירח גבוה מן העננים; הירח אינו מכסה את העננים אלא להפך. יוצא שבגלגל הירח כבר מדובר ב"שמי השמיים", ולפי המלבי"ם אנו עוסקים כאן במציאות מגושמת הנתפסת בעין ולא במציאות רוחנית כדברי הרד"ק. ושם נמצאו המים העליונים התלויים במאמרו של מלך, והם "המים אשר מעל השמיים". ואכן בגמרא מובאת מחלוקת אם הארץ שותה מן המים העליונים או מן המים שבעבים.
וכל מי שקורא את הדברים מתפלא: היכן יש מים עליונים? אחד הדברים שהמדענים מחפשים על הכוכבים הוא מים, כי אם רוצים למצוא חיים - מוכרח שיהיו מים; ועדיין לא מצאו כוכבים עם מים, אין כוכבים עם נהרות. אם כן על מה מדובר? לרד"ק אין קושיה, שהרי הוא דיבר על עניין רוחני; אך אם מדובר במשהו גשמי, על מה מדברים?
הרב זמיר כהן מביא בסדרת "המהפך" שישנם מטאורים אדירים, כוכבים אדירים שכולם קרח - וקרח הרי בא ממים. מדי פעם ניתקים מהם חלקים, מטאוריטים או אסטרואידים, והם מגיעים לכדור הארץ. כשהם עוברים את האטמוספירה הם מתפוררים על פי רוב, שהחום האדיר והחיכוך העצום שורפים ומפוררים אותם; וידוע שבהיסטוריה הגיעו גם מטאוריטים שלמים, ויש מקומות בעולם - בנבדה ועוד - שבהם רואים מכתשים אדירים שברור שנוצרו מפגיעת מטאוריטים. אך כאשר מדובר במטאוריט של קרח, הוא נמס ומגיע לכאן כמים. אומרים המדענים שיש גשמים שמקורם במטאוריטים אלו. כלומר ייתכן גשם שמקורו בכלל בשמי השמיים, לא מן העננים אלא ממשהו גבוה יותר - וזו בחינת "המים אשר מעל השמיים", למי שירצה להבין את הדברים גם באופן הפשטני.
יְהַלְלוּ אֶת־שֵׁם יְהֹוָה, כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ׃
כל העניינים שהוזכרו עד כה - עליהם הוא אומר שיהללו את שם השם ויודו לו שהוא אדון עליהם. אף שהם גבוהים, רמים ונשגבים, השם גבוה מעל גבוה, ולכן ודאי שהם מהללים ומשבחים אותו. לנו זה נראה פשוט, אבל צריך להבין שבזמנם היו עובדים לכוכבים ועשו מהם אלוהויות. על כך הוא אומר: דע לך, גם אותם כוכבים ואותם דברים רמים ונשגבים, המלאכים וכל אשר למעלה - גם הם מהללים את שם השם, "כי הוא ציווה ונבראו". הוא האדון היחיד עליהם, הוא הקדמון והם בגדר נבראים. השם מלך בטרם כל יציר נברא, היה הווה ויהיה; והם, עד כמה שהם נראים לך גבוהים ורוחניים, גם אותם ברא השם.
וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם, חׇק־נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר׃
אומר המלבי"ם: ההילול של העולמות העליונים נבדל מן ההילול של הארץ שנראה בהמשך, ושלושה עניינים בדבר. הראשון - "הוא ציווה ונבראו": מעשה השמיים נבדל ממעשה הארץ, שבשמיים הייתה בריאה בלבד, ואילו בארץ הייתה בריאה, יצירה ועשייה. בריאה פירושה להוציא דבר יש מאין; בשמיים הייתה בריאה ותו לא, לא חלו שום שינויים, השם הוציא את השמיים יש מאין וכאן נגמר.
בארץ לעומת זאת היו שלבים נוספים. יצירה היא כבר יש מיש: ליצור מן החומר ההיולי הראשון מציאויות נבדלות. הרמב"ן כותב, ומקורו במדרש, שכאשר ברא השם את עולמו נברא הכול ביום הראשון - כבנאי המביא את כל החומרים למגרש ומשם מתחיל לבנות; כך הכול כבר נברא ביום הראשון, אלא שהקדוש ברוך הוא התחיל לחלק זאת לימים. וזו כבר יצירה, יש מיש, שהרי היום היחיד שבו נברא יש מאין הוא היום הראשון. וזהו מה שהיוונים הקדמונים קוראים "החומר ההיולי הראשון", החומר המקבל כל צורה, ובלשוננו אפשר להבין שמדובר באטום: האטום נברא כבר ביום הראשון, וממנו אפשר לברוא את הכול, שהרי כל דבר מכיל אטומים. זו הוצאת הצורה מיש ליש - מדבר קיים ליצור מציאויות: צמחים, ימים ונהרות ואדם. ואחר כך העשייה, שהמלבי"ם מבאר תמיד שהיא גמר הדבר: "פעל" הוא עצם המהלך, "עשייה" היא סיום הדבר - "אשר ברא אלוקים לעשות". בשמיים, כמו שנבראו בבריאה הראשונה כך נשארו, אין יצירה ואין עשייה; ובארץ אחרי הבריאה יש יצירה - השם עשה את היבשה, ויש עשייה - הצמיח עליה את הצמחים ואת כל צאצאיה. וכמו שאומר ישעיהו: השם בורא השמיים, השם הוא האלוקים יוצר הארץ ועושה, הוא כוננה - ואחר כך העשייה שהיא הסיום, וכונן את כל אשר עליה. על כן נאמר כאן "הוא ציווה ונבראו" - בשמיים בריאה בלבד.
ההבדל השני: הארץ היא עולם ההוויה וההפסד, וצאצאיה קיימים רק במין ולא באיש. זה ביטוי שהמלבי"ם חוזר עליו בהרבה מקומות, וכדאי לקלוט אותו. דבר הקיים באיש הוא יש תמידי שאינו משתנה, כגון המלאכים. האדם לעומת זאת קיים במין: איני יכול לומר שהאדם תמידי, שהרי הוא נולד ומת, אבל הוא הוליד אנשים נוספים וכן הלאה, ומין האדם נצחי, וכן מין הבהמות. איני יכול לומר שהבהמה שנבראה בבריאת העולם קיימת באיש, שאותה אישיות עומדת עד היום, אבל המין קיים, שהרי הולידה בהמות אחרות עד זמננו. אומר המלבי"ם: העולם הזה הוא עולם ההוויה וההפסד, ותולדותיו קיימות רק במין - הפרטים מתחלפים והמין קיים. השמיים לעומת זאת קיימים באיש, הם לא התחלפו - אלה אותם שמיים שמאז בריאת העולם, "ויעמידם לעד לעולם".
ההבדל השלישי: הקדוש ברוך הוא חקק חוקים, ובארץ החוקים משתנים - מפני שבארץ יש בחירה, ולכן יכול הקדוש ברוך הוא לשנות את הגזירות ואת החוקים לפי בחירתם של בני האדם. בשמיים לעומת זאת "חוק נתן ולא יעבור": אין שם שינויים ואין בחירה, ואי אפשר לומר שהשם שינה שם חוק מפני שלא התנהגו כהוגן או התנהגו טוב מן הנדרש - אין אצלם עניין של בחירה כלל. ולכן חוק נתן ולא יעבור; ואילו בארץ, שיש בה בחירה, החוקים משתנים לפי מעשי בני האדם.
בספר "שירת יונה" מביא בשם השפת אמת ש"ויעמידם לעד לעולם" הוא מלשון עדות: הקדוש ברוך הוא העמידם לעד - לעדות. שכל מה שברא בעולמו, הכול ברא לכבודו, ומי שמשכיל בדעת רואה בכל דבר את אחדותו יתברך. אי אפשר לעולם להיברא אלא על ידי אחד אמיתי מושלם. וכן מאריך בספר חובות הלבבות בשער הייחוד - שער שדילגנו עליו ומקובל שלא ללומדו - שמי שירצה להתבונן ולחשוב שמא ישנם שני כוחות בבריאה, כפי שהאמינו הקדמונים, מיד תתעורר אצלו השאלה מי מהם ברא את מי? אם יש שניים, אחד ברא את השני; וכי ברגע אחד נהיו? או שניהם קדמונים מראש? אין הדבר שייך. ולכן אתה מוכרח להגיע למסקנה שיש אחד הקודם לכל מה שיש בבריאה. וזהו "ויעמידם לעד לעולם חוק נתן ולא יעבור" - כל מי שיתבונן בבריאה יראה עדות שהכול ממנו יתברך, כל מה שיש בבריאה מעיד שיש מנהיג לבירה. העולם מתוכנן מכדי שיקרה באופן אקראי.
סיפרתי לכם פעם שמישהו שאל את איינשטיין על אחת מן התאוריות שלו והציע שאולי הדבר קורה באופן רנדומלי, מקרי. השיב לו: "הקדוש ברוך הוא אינו משחק בקוביה" - אין הקדוש ברוך הוא עושה דברים על דרך הימור, לראות לאן זה ייפול ולפי זה לפעול. זהו איש מדע שנבחר בטיימס הלונדוני לאיש המאה, ובתור יהודי אתם מבינים עד כמה זה אמור להיות קשה; ובכל זאת הוא אומר שכל מה שקורה בבריאה מתוכנן מדי מכדי שנגדירו כמקרי. אנחנו מאמינים בני מאמינים ואיננו זקוקים לאנשי מדע, אבל יש כאלה שבשבילם זו אמירה שאמורה לשנות משהו בתפיסה. על כל פנים, "ויעמידם לעד לעולם" - כל מה שציווה השם בבריאה הוא עד על אחדות הבורא.
בספר "שערי שמחה" מסביר שכל הבריאה העמיד אותה הקדוש ברוך הוא כפי שנבראה, ויש יצור אחד שאינו עומד אלא מהלך - זה האדם: "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". "ויעמידם לעד לעולם" נאמר על כל מה שהזכרנו עד עכשיו: שמש, ירח, כוכבי אור, שמי השמיים והמים אשר מעל השמיים - "הוא ציווה ונבראו ויעמידם לעד לעולם", הם עומדים, קבועים, אין אצלם שינוי. אבל האדם יכול ללכת ממדרגה למדרגה, שהאדם לא הושלמה יצירתו ובריאתו בעת לידתו, עד שישלים את נפשו, וצריך לברוא את עצמו. וכמו שאומרת הגמרא על "שור או כשב או עז כי ייוולד" - שור בן יומו קרוי שור; אבל האדם לא כן, האדם הולך ומתקדם, האדם יוצר ובונה את עצמו.
וזה מה שאנחנו אומרים: כל אלה "הוא ציווה ונבראו ויעמידם לעד לעולם" - הם עומדים ואין אצלם שינוי, אבל האדם הוא בגדר מהלך, וחובתו להלך, ללכת ולהתקדם ברוחניות כדי להשלים את נפשו.
ב"תהילות מהרי"ץ" מסביר על פי מה שאנו אומרים: "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, ששים ושמחים לעשות רצון קונם". מה החידוש ב"ששים ושמחים"? כל דבר חדש אדם שמח בו, ואחרי שהתרגל אליו איבד את טעמו - בין אם זה רכב חדש שקנה ובין אם זה תינוק חדש שנולד במשפחה. בכל דבר חדש יש בתחילה שמחה גדולה, אבל טבעה של השמחה שהיא דועכת, וכבר אין מרגישים באותו דבר שמחה גדולה.
הגר"א אומר על "מצא אישה מצא טוב" - שים לב שנאמר בלשון עבר, ואילו על האישה הרעה נאמר "ומוצא אני מר ממוות את האישה", בלשון הווה. מה ההבדל? מפני שלדבר טוב מתרגלים ולדבר רע לא מתרגלים. לכן "מוצא אני מר ממוות" - כל הזמן הוא מוצא אותה מחדש, שוב ושוב, זה לא נגמר; אבל "מצא אישה מצא טוב" - לפני שלושים, ארבעים או חמישים שנה התחתן איתה, מצא טוב, ומאז כבר התרגל. הוא אינו מוצא בכל פעם מחדש את הטוב, כי לטוב אנחנו מתרגלים מהר, ולרע לא ממש מתרגלים.
והנה דבר המורגל כבר פג טעמו ואין מתלהבים ממנו; אך התבונן בצבא השמיים, ששם אין הדבר שייך. נאמר עליהם שהם תמיד "ששים ושמחים לעשות רצון קונם", אף על פי ש"חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם" - יש להם חוק וזמן קבועים, ללא שום שינוי, ובאופן טבעי היה ראוי שיפוג טעמם, ואף על פי כן הם עושים את רצון השם תמיד בשמחה בכל פעם מחדש. וזהו שנאמר כאן: "יהללו את שם השם כי הוא ציווה ונבראו" - כל צבא השמיים מהללים מתוך שמחת הנפש, אף ש"ויעמידם לעד לעולם חוק נתן ולא יעבור", ודבר שהוא עולמי ונצחי מתרגלים אליו ואין עליו הלל ושמחה גדולה. ובכל זאת אצלם אין כדבר הזה, אלא תמיד מהללים את שם השם בכל פעם בהתחדשות גדולה.
עוד מסביר ב"תהילות מהרי"ץ" ב"ויעמידם לעד לעולם חוק נתן ולא יעבור": השם ברא את העולם והתקין בו את סדרי הטבע, "יום ליום יביע אומר", בלי שינויים ובלי התחלפות. השמש זרחה במזרח ותשקע במערב, היום ואתמול ומחר, בלי שום שינוי, כך אלפי שנים וכך הלאה. אבל במה הכול תלוי? ביום השישי. חז"ל אומרים שהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו ותלה את קיומו ביום השישי - ו' בסיוון שעתיד לבוא וקבלת התורה: אם עם ישראל מקבלים תורה, יהיה קיום לעולם, ואם לאו - עמודי שמיים ירופפו, והארץ עלולה לקרוס אם אין הוגים בתורה. "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי" - אם רגע אחד העולם בטל מתורה, לא יתקיים העולם אפילו לרגע. ולכן ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו עגול, שבמקום שבו עכשיו ישנים ולילה, בצד השני יש יום, והוגים בתורה מסביב לשעון עשרים וארבע שעות.
למעשה היום בארץ ישראל אין הדבר נצרך, שהרי יש לנו כוללי חצות וכוללי לילה: כשהאברכים הולכים לישון, אברכים אחרים קמים ולומדים עד הבוקר, ומהבוקר יש שיעורי תורה - בקיצור, מסביב לשעון. וכידוע, הישיבות שלנו בנויות על הפורמט שייסד ר' חיים מוולוז'ין בישיבת וולוז'ין המעטירה הנקראת "אם הישיבות"; אך יש דבר אחד שאין עושים כמותה, שבוולוז'ין היו לימודים עשרים וארבע שעות ברצף - אלה הולכים לישון ואלה קמים. היום אף ישיבה כבר אינה יכולה להתקיים בפורמט הזה, משום שהדבר יגרום לתסבוכת גדולה: צריך למסור שיעורים כפולים, לאלה ביום ולאלה בלילה, וגם בדרך כלל קשה לאדם להיות ער בלילה יותר מאשר ביום. אבל רואים את המעלה שבעסק התורה מסביב לשעון.
ולפי זה מבאר: "ויעמידם לעד לעולם" - השם העמיד את השמיים ואת הארץ לעד לעולם, אבל כל זה בתנאי "חוק נתן ולא יעבור". השם נתן חוק - התורה, החוקה שחקק - ובתנאי שלא יעברו עליה. אבל אם חלילה יעברו על חוקות השם ויבטלו את התורה, אין "הוא ציווה ונבראו" ואין "ויעמידם לעד לעולם". כל הקיום הנצחי והעולמי מותנה בכך שאת החוק שנתן השם, את התורה שציווה, לא יעברו - ועל ידי כן יוכלו להתקיים לעד לעולם.
רש"י מפרש "חוק נתן" - הקביעה שזה ישמש ביום וזה ישמש בלילה; "ולא יעבור" - שאין השמש משמשת בלילה, והירח והכוכבים, אף שלעיתים רואים מעט את הירח ביום, אין זה זמן שליטתם.
והרד"ק אומר על "ויעמידם לעד לעולם" שאינם כנבראי מטה, ש"אישיהם נפסדים והמין עומד". ביארנו כמה פעמים את הביטוי הזה בלשון הקדמונים: "אישיהם נפסדים" היינו שהפרטים אובדים. בבני אדם איני יכול לומר שהאדם נצחי, אלא שמין האדם נצחי, שהרי כל אדם חי כאן "ימינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", והפרט נפסד אף שהמין קיים לעולם. אבל כשאני מדבר על השמש ועל הירח אין הדבר כן: עליהם נאמר "ויעמידם לעד לעולם", והם קיימים באופן נצחי גם בפרט. אין שמש חדשה שנולדת כל יום או אחת לתקופה - זו אותה שמש, והשם העמיד אותה לעד לעולם. וזהו שאומר הרד"ק: לא כן העליונים, אלא לעולם אישיהם עומדים כמו המין - לא רק מין הכוכבים קיים, אלא כל כוכב וכוכב בפרטיותו; והחוק שייסד להם השם בתחילת בריאתם - "ולא יעבור", אינו משתנה לעולם.
המזמור מצייר את תהילת השם היורדת מן העולם העליון שבעליונים עד השפל שבשפלים, ומשם שבה ועולה מעלה מעלה, כעיגול שהשם יתברך עומד בראשו. ההילול פותח בשמיים ובמרומים, יורד אל המלאכים, אל הגלגלים והמאורות, אל שמי השמיים ואל המים אשר מעל השמיים - וכולם מהללים את שם השם, כי הוא ציווה ונבראו, הוא הקדמון והם נבראים. השמיים נבראו בבריאה בלבד, קיימים באיש ולא רק במין, וחוקם אינו משתנה כי אין בהם בחירה; ואילו הארץ היא עולם ההוויה וההפסד, שיש בו יצירה ועשייה ובחירה וחוקים משתנים. כל הבריאה עומדת לעד לעדות על אחדות הבורא, ועל כן נצטווינו להתבונן ולראות בכל דבר את אחדותו יתברך. וההבדל הגדול: כל הברואים עומדים ואין בהם שינוי, ואילו האדם מהלך בין העומדים - ועליו להלך, להתקדם ולבנות את עצמו, בשמחה מתחדשת כצבא השמיים הששים ושמחים לעשות רצון קונם, ובעסק התורה שבו תלוי קיום העולם כולו.