פרק קמ"ט הוא אחד מפרקי ה"הללויה" שבסוף ספר תהילים, והוא פרק של שירה חדשה: שירת קהל חסידים המהללים את השם על שזכו להיות "עם קרובו", ועל הישועה והמשפט שעתידים להיעשות באומות בזמן הגאולה. נעבור על סדר הפסוקים בעזרת המפרשים, ובמרכזם המלבי"ם.
הַלְלוּ־יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים׃
האבן עזרא מבאר שהפסוק הוא המשך ישיר לסוף הפרק הקודם: "וירם קרן לעמו, תהילה לכל חסידיו, לבני ישראל עם קרובו". השם רומם את מעלתנו וזיכה אותנו להיות "עם קרובו", ובעבור אותה תפארת שנתן לכם השם לבדכם - שירו לו שיר חדש. אתם, קהל חסידים, אתם אלה שתהללו אותו.
הרד"ק מסביר שהדברים נאמרים כנגד ישראל: לא יהיה די לכם בשירים הכתובים כבר, אלא אתם תחדשו לו שיר על הנפלאות שעשה עמכם - וזה "שיר חדש". "תהילתו בקהל חסידים" - תהילתו תהיה נאמרת בקהל חסידים, והם ישראל. ובאמת מצינו שמי שמגיע לאהבת השם כותב לו שירים. פעם, בספרות, היה דבר מוכר שהאוהבים כותבים שירים זה לזה; וכך מי שמגיע לאהבת השם - כותב לו שירים. יש שיר אהבה שכתב רבי עקיבא איגר להשם יתברך; נמצא לא מזמן שיר אהבה וערגה להשם יתברך שכתב הרב בעדני; ויש שיר אהבה, ערגה וכיסופין שכתב הסטייפלר. כאשר אדם מגיע לדרגה של אהבת השם ושל קרבת אלוקים, הדבר מתפרץ מתוכו בשירה.
המלבי"ם מבאר: לאחר שהזכיר את תהילת החסידים שהם קרובים להשם והשם מתהלך בתוכם, אומר עתה - שירו להשם שיר חדש על עצם התהילה הזאת, שתהילתו היא בקהל חסידים. שיר על כך שאתה זוכה להיות "עם קרובו". זו תהילת חסידים: במה מהללים החסידים את השם? בכך שאנחנו זוכים להיות קרובים אליו יתברך.
מסופר על המגיד הקדוש ממזריטש, שפעם קיבל מכתב מחסידיו ובו כל מיני תארים מופלגים ללא גבול: המנורה הטהורה, קדוש ועליון וכיוצא בזה. אמר להם: עכשיו אני מבין את הכתוב בתהילים "שירו לה' שיר חדש" - צריך כבר לחבר לקדוש ברוך הוא שירים חדשים, שהרי "תהילתו" - מה שעד היום היללו בו את השם - כבר "בקהל חסידים", החסידים מהללים בו את הרבי שלהם. מה שעד היום שרת לקדוש ברוך הוא, החסיד כבר שר לרבי שלו.
וורט זה תמיד הכרתי בשם המגיד ממזריטש, אך בחיפוש המקור הופתעתי לראות שהרב חיד"א אומר אותו - אלא בלי חיוך. אומר החיד"א על פי מה שאומרים חז"ל (בבא בתרא ע"ה) שעתידים צדיקים שיאמרו לפניהם "קדוש" כדרך שאומרים לפני הקדוש ברוך הוא. יוצא אם כן, שבזמן הגאולה את שבחו של השם נשבח לצדיקים. אז מה נשבח להשם יתברך? על זה אומר: "שירו לה' שיר חדש" - לעתיד לבוא נשיר להשם שיר חדש, כיוון שתהילתו כבר "בקהל חסידים", ומה שמשבחים בו "קדוש קדוש" יאמרו לקדושי ארץ. וממילא נצטרך לחדש להשם שיר, ועל ידי כן יהיה להשם שיר ושבח מעולה בהרבה מן השירים הקודמים והישנים.
יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי־צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם׃
לכאורה הלשון קשה: "בעושיו" משמע לשון רבים, והרי הקדוש ברוך הוא "עשנו" בלשון יחיד, ומה שייך לדבר בו בלשון רבים? אומר האבן עזרא: אל תתפלא, שהרי כתוב "כי בועליך עושיך", וגם "אלוקים" כתוב בלשון רבים, וכן "צבאות" לשון רבים והוא שמו של הבורא יתברך.
המלבי"ם מבאר: כאשר ישראל ישמחו בהשם מצד שעשה אותנו להיות לו לעם - "הוא עשנו ולא אנחנו", שאנחנו שייכים לו - אז בני ציון, שהם הקרובים אליו יותר, "יגילו במלכם". וכבר הסברנו כמה פעמים את ההבדל בין גיל לשמחה: גיל מלמד על התחדשות השמחה, ואילו שמחה היא שמחה תמידית וקבועה. לבני ציון תהיה גילה תמידית ומתחדשת, כיוון שהמלך מתהלך בקרבם. ציון הוא המקום המקודש ביותר בירושלים, שם היה מושב המלכים והחסידים והקדושים, ולכן אצלם תהיה הגילה תמידית - המלך מלווה אותם באופן תמידי, והם משיגים אותו מדרגה אחר מדרגה, הולכים מחיל אל חיל, "יראה אל אלוקים בציון".
לתרגום יונתן יש כאן ביאור מעניין: "בעושיו" - כמו "במעשיו", עם ישראל ישמח במעשים שהוא עושה. ואם ננסה להבין מה עניין לשמוח במעשים, הרי כתוב שאדם צריך להיות שמח בחלקו. לא במובן של לשמוח במה שעשיתי ולנוח על זרי הדפנה - זה ודאי אינו מהלך נכון, ותמיד אדם צריך לראות עצמו כחסר ולהתקדם עוד - אלא במובן שאסור לאדם לייאש את עצמו ולומר מה אני שווה, מה כבר עשיתי, איני מסוגל לכלום. אדרבה, יראה את המעשים הטובים שעשה, ובזה יקבל עידוד להמשיך הלאה. חשוב להסתכל כמה הספקתי, כמה למדתי, לראות: ברוך השם, הנה סיימתי עוד מסכת, הנה אני זוכה להתקדם ברוחניות, הנה אני מהלך ולא עומד במקום וודאי לא נסוג. כל הדברים האלה מעודדים את האדם להמשיך בדרך העולה בית אל. וזה "ישמח ישראל בעושיו" - במעשים שהוא עושה.
יְהַלְלוּ שְׁמוֹ בְמָחוֹל בְּתֹף וְכִנּוֹר יְזַמְּרוּ־לוֹ׃
הרד"ק מבאר: יהללו את שמו בפה, וגם בכלי שיר - תוף וכינור - יזמרו לו. המצודת ציון מפרש ש"מחול" הוא שם של כלי שיר, כלומר יש תוף, יש כינור ויש מחול. אך המלבי"ם הולך בכיוון הרד"ק שמחול אינו כלי שיר, אלא שהוא מבאר שמחול הוא ריקוד - כמו שאנחנו קוראים היום "חוג מחול". יהללו את שמו במחול, ובשעה שיעשו מחול ינגנו לפניו בתוף וכינור, שכך היה הדרך לזמר בעת שהיו יוצאים במחולות, כמו שכתוב "ותצאנה כל הנשים בתופים ובמחולות".
ומוסיף המלבי"ם: המחול מרמז על מה שעתיד הקדוש ברוך הוא להיות ראש חולה לצדיקים - לא במובן של חולי, אלא ראש המחול לצדיקים. והם יסובבו במחול עד שיזכו להיות קרובים אליו בבחינת "עם קרובו", ויהללו את השם באותו מחול, שהם מסובבים סביב השם ומצביעים ואומרים "זה אלוקינו קיווינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו". זהו אותו מחול שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים.
בספר הרמז כותב בדרך צחות: "יהללו שמו במחול" - האדם צריך להודות להשם יתברך על זכות התשובה. וכמו שכותב רבנו יונה: אם אדם הרג או קלקל, האם יעלה על הדעת שיאמר "עשיתי תשובה" ונגמר? מביאים אדם לפני שופט והוא אומר "אני מתחרט" - וכי ישלח אותו לביתו? יאמר לו: טוב שאתה מתחרט, אבל עוד עשרים וחמש שנה בכלא יהיה לך זמן לחשוב על מה שעשית. ואצל הקדוש ברוך הוא - כשאדם עושה תשובה, השם מוחל לו. לפי זה: "יהללו שמו במחול" - כמה צריכים להלל ולהודות להשם יתברך על שהוא מוחל לך על העוונות שעשית אם אתה שב בתשובה שלמה.
כִּי־רוֹצֶה ה' בְּעַמּוֹ יְפָאֵר עֲנָוִים בִּישׁוּעָה׃
הרד"ק מבאר: להם, לעם ישראל, נאה להלל יותר מכל עם, כיוון שהשם רוצה בנו יותר מכל עם. והכלל הוא שככל שאדם זוכה ליותר פריבילגיות הוא גם מחויב יותר; ועם ישראל זכו לפריבילגיה הגדולה ביותר, להיות "עם קרובו", "בנים אתם לה' אלוקיכם". והם, שהם ענווים מכל העמים, השם פאר אותם מכל העמים בישועה שעשה להם. נמצא שהשם מושיע אותנו בזכות ענוותם של ישראל, שאינם מגדילים את עצמם.
המלבי"ם מבאר: "רוצה ה' בעמו" - הוא רוצה את כלל העם; ואת הענווים, שהם המעולים מתוך הכלל, בעלי המעלה ובעלי הענווה, הם הצדיקים - אותם יפאר בישועה. כלומר השם יושיע אותם עד שהישועה עצמה תהיה להם לפאר וכבוד, שכאשר זוכים לישועה יש בזה שם ותהילה ותפארת, כמו שכתוב "ולכבוד אהיה בתוכה".
באוצרות האגדה מבאר: הענווים מתנהגים בענווה ובשפלות, והשם רוצה לרומם אותם ולהגדיל את שמם - וכיצד? על ידי שעושה להם ישועות, ואז אנשים משבחים אותם, ומתקיים בהם מה שאומרים חז"ל "כל הבורח מן הגדולה - גדולה מחזרת אחריו". ואז רואים באמת שכדאי להיות דבוק בהשם וללכת בדרכיו, שעל ידי כן רואים כיצד הקדוש ברוך הוא עושה ישועות מעל לדרך הטבע למי שדבק בו יתברך.
ותהילות מהרי"ץ מסביר: גדולי ישראל יש להם להתנהג בענווה ובשפלות - אבל מתי? כאשר הדת עומדת על תילה. אבל כאשר קמים מהרסים, כשיש שועלים קטנים מחבלים כרמים, אי אפשר להתנהג בענווה ושפלות; אדרבה, חייב לעמוד בפרץ, לקום ממקומו ולנהוג בדרך של "ויגבה לבו בדרכי ה'", לקום ולעשות מלחמה. וזה הרמוז כאן: "כי רוצה ה' בעמו" - כאשר מעשי בני האדם רצויים לפני השם יתברך, אז "יפאר ענווים בישועה", הענווה היא תפארתם ודרכם. אבל כשאין עושים רצונו, שם צריך את התוקף, את העוז ואת הגאון, כדי לקום ולהילחם מלחמתה של תורה. לא יאמר אדם "מי אני ומה אני" וישב לו, ובינתיים מהרסי הדת יעשו כרצונם.
יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם׃
הרד"ק מבאר: ישראל שהם חסידים יעלזו בכבוד שהשם יעשה להם, שכבודם יהיה קיים לעולם; "ירננו על משכבותם" - ירננו לאל יתברך על מנוחתם. "משכבותם" כאן במובן מנוחה, כמו "ושכבתם ואין מחריד" - תנוחו בלי מחריד, ולא לשון שכיבה לישון. וכן "גם בלילה לא שכב לבו" - לא נח, "או רגלי לא ישכבון" - לא ינוחו. ומביא הרד"ק ביאור נוסף בשם המפרשים, ש"על משכבותם" כפשוטו - על מיטתם: כשמתבודדים בלילה, יעלזו החסידים וירננו על משכבותם בהתבודדם עם השם, גם בהיותם על מיטתם.
המלבי"ם מבאר: החסידים יעלזו בכבוד הגדול הזה, כאשר יהיה כבוד השם חופף עליהם, עד שירננו על משכבותם. ומה עניין המשכבות כאן? לאחר שדיברנו על המחול - הריקוד שרוקדים סביב השם יתברך, שעתיד השם לעשות מחול לצדיקים - גם אחרי המחול, כשישכבו לנוח, עדיין ימשיכו וירננו מרוב השמחה. ולמה זה בא לרמז? שגם בשעת הגוויעה והשכיבה בקבר עדיין ירננו: שמי שנפשו דבקה בהשם בחייו, ימות מיתת נשיקה ודבוק בו ברננה ושמחה והילולה רבה, כנודע. כלומר, כאשר אדם בחיי חיותו היה דבוק בו יתברך, גם בקבר הוא ממשיך להיות דבוק בהשם יתברך, ויש הילולה בשמיים כשמגיעה נפש נקי וצדיק. ואם כן יעלזו אותם חסידים גם על משכבותם, גם כאשר יגיע עת הגוויעה והפטירה.
ובדרך אגב בדקדוק: האם קוראים "יַעֲלְזוּ" או "יַעְלְזוּ"? הכלל הוא ששני שוואים רודפים - השני נע, ולכן קוראים "יַעְלְזוּ". ובפרט שיש כאן פתח, שהיא תנועה קטנה, ואחריה שווא, וזו עוד סיבה שהשווא הראשון נח. נמצא שקוראים זאת כשתי מילים: יַעְל-זוּ חסידים.
רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם׃
רש"י מבאר: מה שהם מרוממים את האל - זה להם לחרב פיפיות בידם. כשאתה מרומם את האל, זו החרב שבה אתה מנצח את האויבים. האבן עזרא מביא ביאור שונה בשם רבי משה: כי ישבחו את השם בבואם למלחמה - כלומר אין הכוונה שרוממות האל נהפכת לחרב, אלא שבשעה שחרב פיפיות בידם והם הולכים לקרב, היו מרוממים ומהללים ומשבחים את השם.
הרד"ק מבאר: כאשר יצאו למלחמת גוג ומגוג, יתפללו להשם וירוממו אותו על שהוציאם מן הגלות, והשם ייתן להם בזה כוח כנגד האויבים לכלותם - התפילה בפיהם והחרב בידם. ומהו "פיפיות"? חרב בעלת שתי פיות, שממוטטת משני צדדיה, מעין פגיון שחד משני צדדיו, להבדיל מסכין שחדה מצד אחד וצדה העליון קהה. ולמה "בגרונם" ולא "בפיהם"? מפני שהכל יוצא מן הגרון בתחילה ומסתיים בפה, לכן נקט לשון גרון. ועוד מבאר הרד"ק: היות שמדובר כאן שהם צועקים בתפילתם, ולשון גרון הוא ביטוי לצעקה - הפה ביטוי לדיבור והגרון לצעקה, כמו "קרא בגרון אל תחשוך" - לכן אמר "רוממות אל בגרונם", שמרוממים את האל בקול זעקה.
המלבי"ם מבאר: בגרונם תהיה רוממות האל ובידם החרב פיפיות; על ידי החרב פיפיות - "לעשות נקמה בגויים", ועל ידי שירוממו את האל - "תוכחות בלאומים". המלבי"ם מבאר תמיד את עניין התוכחה מלשון ויכוח, ו"לאומים" הם בדרך כלל האומות שיש להן דת וחוק, האומות המסודרות. איתם יהיה ויכוח: הם אנשי הדת והם ירצו להוכיח את דתם, ואנחנו נתווכח עמהם ונוכיח להם אמיתותה של דת ישראל. הגויים באים להילחם - וכנגדם החרב פיפיות בידם; והלאומים רוצים לבטל שם השם ולהוכיח את אמיתות ההבל והעבודה זרה שלהם - וכנגדם נוכיח את אמיתות דתנו על ידי רוממות האל אשר בגרוננו.
בספר תהילות מהרי"ץ מסביר שעל ידי התורה אפשר לדחות את כל הפורענויות, ולא דווקא מי שלומד תורה בעצמו אלא גם מי שמחזיק תורה - גם בידו כוח להדוף את הרעות, כמו הלומד תורה כך מחזיק התורה. וראו כמה נפלא הדבר רמוז כאן: "רוממות אל בגרונם" - אלו לומדי התורה, שרוממותו של הקדוש ברוך הוא בגרונם והם עוסקים בתורה בפיהם, בכוחם לעמוד כנגד הפורענות. "וחרב פיפיות בידם" - אלו שהיא רק בידם, כלומר שהם מסייעים ועוזרים בידיהם ללומדי התורה; גם להם יהיה כוח להילחם כנגד האויבים וכנגד הרעה הבאה על הכלל, מפני שהם מחזיקי תורה, ובזה שבידם הם תומכי תורה - זו להם חרב פיפיות שיכולה להכות את הרעה הבאה על העם.
רבי אליהו לופיאן אומר: "חרב פיפיות" הוא ביטוי שאנחנו משתמשים בו הרבה כשרוצים לומר שהדבר מסוכן ויכול לפגוע בך כמו שהוא פוגע בצד השני, לפי שהיא מחודדת משני צדדיה. כך גם התפילה - "רוממות אל בגרונם" - דע לך שזו חרב פיפיות. בתפילה אתה יכול לבקוע רקיעים ולשנות את כל המציאות, אבל אם לא תיזהר בעת התפילה ותהרהר מחשבות זרות, או אפילו תתפלל כהוגן אך לא תיזהר בלשונך ותאמר מילה שאינה מתאימה - כמו "והקדשתיו לה' עד עולם", ועולמם של לויים חמישים שנה, ובסופו של דבר מת שמואל בגלל ניסוח שאינו מדויק בתפילתה של חנה, וכן על זה הדרך - צריכים להיזהר: התפילה היא חרב פיפיות, וכשם שיש בה תועלת עצומה כך היא יכולה לפגוע במתפלל אם לא יעשה את הדברים כהוגן וכראוי.
ספר פרי צדיק אומר: ראה מה שלימדו אותנו כאן - שכוחם של ישראל אינו בחרבות ואינו ברמחים. עם ישראל "תולעת יעקב", אין כוחם אלא בפה; "רוממות אל בגרונם" - זו החרב פיפיות שבידם לעשות נקמה בגויים. על ידי שמרוממים ומהללים את האל, מכוח התפילה, נעשה הדבר לחרב פיפיות בידם שבה עושים נקמה בגויים. ובפסיקתא דרב כהנא מבארים: מה הן שתי הפיות? תורה שבכתב ותורה שבעל פה. כחרב פיפיות שאוכלת משני צדדיה, כך התורה נותנת חיים בעולם הזה ובעולם הבא, ולכן נקראת חרב פיפיות.
בספר זה השער מבאר רעיון בדרך רמז, ומביא את דברי הספר הקדוש יערות דבש לרבי יונתן אייבשיץ. למה אומר משה רבנו ליהושע "בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק"? דבר פלא הוא שמשה רבנו אינו יוצא בעצמו, ואף אינו בוחר בעצמו, אלא אומר ליהושע: אתה תבחר אנשים לצאת ולהילחם בעמלק. ומבאר: מי שרוצה לנצח את עשיו - שמזלו מאדים, שפיכות דמים, "על חרבך תחיה" הוא מה שקיבל מאביו וזו דרכו - צריך להיות נימול בחרב, היינו באיזמל של המילה. ואיזמל המילה נקרא חרב פיפיות, שכן למי שראה את איזמל המילה, יש לו שתי פיות והוא מחודד משני הצדדים. וכדברי הזוהר הקדוש, בחרבא קדישא דמטיף דם ברית - להילחם כנגד עמלק יכול מי שיש לו זכות המילה. ועמלק הרגיש בזה, ולכן כשיצא להטריח את ישראל היה חותך את עורלותיהם וזורקן כלפי מעלה ואומר: קח מה שבחרת - כי ידע שבכוח המילה מכניעים אותו. ומשה רבנו לא היה לו דם ברית, שהרי נולד מהול, כמו שכתוב "ותרא אותו כי טוב הוא" - שנולד מהול. יוצא אם כן שהוא אינו יכול להיות מכה לעמלק, שעמלק הוא שושלת החרב, ורק מי שנחתך בחרב ובא בדם ברית יכול להילחם כנגדו. לכן דווקא יהושע, שעבר ברית מילה, ידיו רב לו להילחם בעמלק.
וידוע שכל זמן ששמו של עמלק לא נמחה, חסרות האותיות א', ו', ה' מאת הקדוש ברוך הוא. האות א' - שנאמר "כי יד על כס יה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור", "כס" ולא "כיסא", אין הכיסא שלם וחסרה בו האות א'. וגם שם השם נחלק לשניים, י-ה, וחסרות ו' ה'. אין השם שלם ואין הכיסא שלם, וכאשר יימחה שמו של עמלק יושלם הכיסא ויושלם שם השם. והמהרש"א אומר שזה מה שכתוב "כי בחר ה' בציון, אווה למושב לו" - אותיות "אווה", א' ו' ה', שחסרות, הן תחזורנה, ואז "למושב לו", יחזור הכיסא להיות שלם ויחזור השם להיות שלם.
וזה הרמוז אצלנו בפסוק: "רוממות אל בגרונם" - ראשי תיבות ר', א', ב', אותיות "אבר", רמז לאבר המילה, כלשון חז"ל "אבר קטן יש בו באדם". ומתי? כאשר "חרב פיפיות בידם", כשיש ביד האדם את כוח מצוות המילה הנעשית באיזמל, באותה חרב פיפיות המחודדת משני צדדיה. ואם יש לך את זה - האבר שעל ידו "חרב פיפיות בידם", שנעשתה ברית מילה - ההמשך הוא "לעשות נקמה בגויים", שעל ידי כן אפשר להינקם מעמלק, "תוכחות בלאומים", "לעשות בהם משפט כתוב": אותו עמלק שנאמר בו "כתוב זאת זיכרון בספר ושים באוזני יהושע", על ידי זה תנצחו אותו. ו"הדר הוא לכל חסידיו" - "הדר" בארמית פירושו חזר, והכוונה שחוזרות האותיות "הוא": ה' ו' שחסרות משם השם, והאות א' שחסרה מן הכיסא. על ידי שנימול ויש בידו חרב פיפיות, יכול לעשות נקמה בגויים ולעשות בהם משפט כתוב, ויחזור הכיסא להיות שלם והשם להיות שלם, כדברי פי חכם חן.
לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים׃
לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל׃
הרד"ק מבאר: "לעשות נקמה בגויים" - הם באו עליהם להילחם, ועתה ינקמו בהם. "תוכחות בלאומים" - יתווכחו עם המלכים למה באו עליהם, ועם כל זה לא יימנעו מלהילחם כנגדם, ולכן יעשו בהם נקמה ויהרגו את כל אותם העמים. "לאסור מלכיהם בזיקים" - יתפסו את מלכיהם בחיים ויאסרום בזיקים, שהם כבלי ברזל כמו אזיקים, וינקמו בהם בהיותם בחיים, שכידוע כשעושים נקמה במלך יש בזה השפלה לעם ועל ידי כן העם מורתעים.
לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא לְכָל־חֲסִידָיו הַלְלוּ־יָהּ׃
רש"י מבאר "משפט כתוב" - "ונתתי את נקמתי באדום" הכתוב בספר יחזקאל, שאז ייפרע השם מבני אדום. ומקשה רש"י: והרי עדיין לא נולד יחזקאל כשדוד המלך אומר כאן "לעשות בהם משפט כתוב"? ואין להתפלא, שהרי דוד המלך רואה ברוח הקודש, והוא מתנבא כאן על קץ הגאולה - שכאשר יבוא הקץ, המשפט הזה יהיה כבר כתוב מקדמת דנא; כשתגיע הגאולה כבר נכתב יחזקאל מזמן, ויעשו בהם משפט שכבר כתוב מקדם.
הרד"ק מבאר: לעשות בהם את המשפט שנגזר עליהם כמו שכתוב בתורה, וזהו "כתוב". ומה כתוב בתורה? "אשכיר חיצי מדם וחרבי תאכל בשר, מדם חלל ושביה מראש פרעות אויב", "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו ייקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו". הרי שכבר כתוב מראש שהשם יאחז בחרב להינקם מן האומות, וזה מה שכתוב כאן, וביחזקאל, ובזכריה. "ביום הזה הדר הוא לכל חסידיו" - יהיה זה יום של הוד והדר לעם ישראל, ועל היום הזה נאמר "הללויה", תהללו את השם יתברך כאשר תתגלה מלכותו יתברך שייפרע מן האומות.
במדרש שוחר טוב אומר: "לעשות בהם משפט כתוב" - אמר הקדוש ברוך הוא, מה הם סבורים ששכחתי? האם סבורים הרשעים ששכחתי מה שעשו לעם ישראל? כתובה היא לפניי. וזו הכוונה "משפט כתוב": כל מה שעשית - אומר הקדוש ברוך הוא - כתוב לפניי, וייפרעו מהם עד הפרוטה האחרונה.
המלבי"ם מבאר: "לאסור מלכיהם בזיקים" - כאשר יאסרו את שבעת מלכי כנען בזיקים, יעשו בהם את המשפט הכתוב בתורה ויתקיים בהם "ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם". ומוסיף המלבי"ם: ולא ייראה הדבר כאכזריות, כי "הדר הוא לכל חסידיו" - הם קיימו מצוות השם ולא הלכו אחרי חקירת השכל האנושי ומשפטיו, כשאול שחמל על אגג ועל מיטב הצאן והבקר. כלומר, אל תחשוב שכאשר יעשו עתה משפט באומות ייתפס הדבר כאכזריות; אדרבה, בזה יהיה הדר לכל חסידיו, שכאשר עושים את רצון השם אין לחשוש ממה יאמרו האומות, ועוד הוד והדר לנו בכך שאנחנו מקיימים את רצונו של הבורא.
פרק קמ"ט פותח בקריאה לשיר להשם שיר חדש - שירה שמתחדשת מתוך אהבה וקרבה, "תהילתו בקהל חסידים". ישראל שמחים בעושיהם שמחה תמידית, ובני ציון גילתם מתחדשת תמיד כיוון שהמלך מתהלך בקרבם; הם מהללים במחול, רמז למחול שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים, וממשיכים לרנן אף "על משכבותם" - שהדבוק בהשם בחייו דבוק בו אף בפטירתו ברננה ובהילולה. "כי רוצה ה' בעמו" - הענווים מתפארים בישועה, ובשעה שקמים מהרסים על הענווה לפנות מקום לעוז ולגאון במלחמתה של תורה. ולבסוף, "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם": כוחם של ישראל בפיהם - בתורה ובתפילה, שהן חרב פיפיות שצריך להיזהר בה, ובכוחן להכניע את האויבים ולהוכיח את אמיתות דתנו, עד שיושלם המשפט הכתוב, יושלמו הכיסא והשם, ויהיה הדר לכל חסידיו - הללויה.