פרק קמ"ז הוא פרק של הלל והודאה, שבו מתוארת הנהגת הקדוש ברוך הוא בעולמו: מן ההשגחה על הכוכבים ועל בהמות השדה, ועד השגחתו המיוחדת על ירושלים ועל עם ישראל. בחלק זה של הפרק אנו מגיעים אל השאלה: במי בוחר הקדוש ברוך הוא ובמה הוא חפץ? ומשם אל שבחה של ירושלים, אל הנהגת הטבע בשלג ובכפור, ואל המתנה הגדולה שניתנה לישראל בלבד - התורה.
לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה׃
רוֹצֶה יְהֹוָה אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ׃
את מי ה' רוצה? לא את גבורת הסוס ולא את שוקי האיש, אלא את יראיו. את אלה שמייחלים לחסדו, הממתינים לחסד ה'. הם אינם בוטחים בגבורת הסוס ואינם בוטחים בגבורתם האישית, אלא בה' יתברך בלבד, שהוא זה שימציא להם את טרפם מצד החסד הגדול. אומר המלבי"ם: אין הם משתדלים מאומה, אלא מייחלים רק לחסד ה'.
אלא שצריך לדעת שהעניין של אי־עשיית השתדלות כלל תלוי בדרגות. כמו שאומר החזון איש, רק אנשים בעלי דרגה גבוהה מאוד יכולים לומר שלא יעשו שום השתדלות והקדוש ברוך הוא יזמן להם ויפרנס אותם.
וכמעשה שהיה עם האלשיך הקדוש ויהודי פשוט. דרש הרב, שמי שבוטח בה' יתברך, ה' מזמן לו פרנסתו בלי צורך להתאמץ כלל. החליט אותו יהודי שאינו יוצא עוד לעבודה. שאלה אותו אשתו מה קרה, אמר לה: הרב אמר, מי שיושב בבית, לומד תורה וקורא תהילים, ה' מזמן לו פרנסתו. כך ישב שבוע ושבועיים, קורא תהילים, עד שאזלה הפת מן הבית. לא הייתה ברירה, ונאלץ למכור את החמור ואת העגלה שבהם היה קורה פחם מן היער. מכר אותם, והיה לו להתפרנס עוד כמה שבועות. חלפו כמה שבועות, וכלתה הפרוטה מן הכיס. אמרה לו אשתו: מה יהיה? מה נאכל? הנה אתה יושב בבית ולומד תורה ואין לנו מה לאכול.
לפתע שומעים את החמור נוער מבחוץ. אמרו: כנראה החמור, שהיה רגיל כאן עשר שנים, חזר בטעות לבית בעליו הישן. יצאו אליו, והנה העגלה מגיעה מלאה עפר. התחיל לבדוק בעפר, וגילה שמתחת לעפר הכול מלא זהובים, והכול מכוסה בעפר מלמעלה. הלך ליער לחפש את הערבי שקנה ממנו את החמור והעגלה, שם היו קורים פחם. הגיע ליער, וראה רגליים מבצבצות מתוך האדמה. התברר שאותו ערבי, בשעה שקרה פחם, מצא אוצר. התחיל להוציא את האוצר ולהעמיס אותו על העגלה, וכדי שלא יראו כיסה את העגלה בעפר. ירד עוד למטה כדי להמשיך ולהוציא, וכנראה תלולית עפר ירדה עליו וקברה אותו שם. איש לא ידע מן האוצר הזה, והקדוש ברוך הוא זימן לו אוצר שלם על ביטחונו בה'.
באו התלמידים ושאלו את האלשיך הקדוש: רבנו, איך זכה הוא כך, ואנחנו גם בטחנו בה' ולא זכינו? אמר להם: הוא בטח בה' באמת, בצורה מושלמת. אתם אומרים "אני מקווה שה' יעזור, ואם לא - יש לי גם אופציה נוספת", ומשחקים באופציות. אבל מי שבוטח בה' בצורה מוחלטת, ה' מזמן לו. אותו יהודי היה אדם פשוט, כפרי, בלי הרבה התחכמויות: כך הרב אמר, כך ה' אומר, כך אני מאמין, כך אני בוטח.
מי שבאמת נמצא בדרגה זו יכול לסמוך על כך. אבל מי שאינו בדרגה זו חייב לעשות השתדלות כלשהי, ודרך אותה השתדלות יזמן לו הקדוש ברוך הוא את פרנסתו. וכמו שאומר המסילת ישרים, שאין ההשתדלות היא המועילה, אלא ההשתדלות היא המוכרחת; ואם כבר השתדל במשהו לפרנסתו, יצא בזה ידי חובתו. עניין ההשתדלות הוא קנס שקנס הקדוש ברוך הוא על כל המין האנושי: "בזיעת אפיך תאכל לחם". אבל לא נאמר שככל שתזיע יותר תאכל יותר. צריך להזיע, להתאמץ מעט - התאמצת, יצאת ידי חובה.
שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלַ͏ִם אֶת יְהֹוָה הַלְלִי אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן׃
אומר הרד"ק: אין הכוונה לעיר ירושלים עצמה, אלא ליושבי ירושלים, ודרך משל הוא. ירושלים ויושביה, אתם הבוטחים בה' יתברך - הללו את אלוקיכם, ציון. ולדעת הרד"ק, ירושלים וציון הם כפל העניין במילים שונות. אבל המלבי"ם, כדרכו, מלמד שאין כפילות בעלמא, ולכפילות תמיד יש משמעות.
המלבי"ם מבחין בשלושה הבדלים: בין "שבחי" ל"הללי", בין "ירושלים" ל"ציון", ובין שם הוי"ה ל"אלוקייך". "שבח" עניינו תמיד להשביח דבר - היה לו טוב מסוים, ואתה עושה אותו משובח יותר. כלומר: תגדילי את תהילת ה' יותר ממה שהוא מהולל על ידי כל העמים. שם הוי"ה מורה על ההנהגה הכללית, מצד שה' ברא את עולמו, ואילו "אלוקייך" מורה על ההשגחה הפרטית - האלוה המיוחד לנו, המשגיח בהשגחה פרטית על עם ישראל ועל הצדיקים. וזה עצמו ההבדל שבין האומות לישראל: על האומות ההשגחה כללית, וה' מנהיג אותם בדרך הטבע; ועל ישראל השגחה פרטית, שמורה על הנהגה של ניסים, הנהגה מעל הטבע.
וכן יש הבדל בין ציון לירושלים: בציון ישבו החכמים והשרים, זהו המרכז של ירושלים והמקום החשוב שבה, ושם מהללים את ה' מצד ההשגחה הפלאית. ואילו בירושלים ישב ההמון, והם משבחים את ה' מצד ההשגחה הכוללת, ההנהגה הכללית שבה ה' מנהיג את עמו. החכמים והצדיקים, שעליהם ההשגחה הפרטית והפלאית, הם מהללים את "אלוקייך" - האלוה המיוחד לך בהשגחה פרטית, ציון, שהיא במדרגה גבוהה יותר מירושלים.
ועדיין, מוסיף המלבי"ם, גם ירושלים במדרגה גבוהה יותר מן האומות. שההשגחה על האומות כוללת מאוד, ואילו ירושלים - אף שאין אלו הצדיקים שבציון - עדיין מעם ישראל היא, וההנהגה עליה מיוחסת לשם הוי"ה ברוך הוא, שהיא הנהגה מרוממת יותר מזו שעל האומות.
כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ׃
אומר הרד"ק: לא תפחד ירושלים ולא תחשוש לעולם שיבוא עליה אויב, שה' ישמור אותה כאילו יש לה בריחים חזקים, וכמו שכתוב "על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים". הם יחיו בלי פחד, כאילו יש שומרים על החומות.
אבל שימו לב: לחיות בתוך גטו, לחיות עם חומות סגורות - כך חי בדרך כלל מי שמפחד. והאויב מבין שאתה מפחד, ואז יכול להגיע שבעה באוקטובר. כשאדם מקיף את עצמו בחומות, אין זו הדרך. הדרך היא שתתעצם, ואם מישהו ירצה לגעת בך הוא יחטוף על הראש; ואז גם אם הכול פתוח, הוא לא יתקרב, מפני שהוא מפחד. לכן מרוב ביטחון והשלום יהיו השערים פתוחים תמיד, וכמו שנאמר על ירושלים: "ופתחו שערייך תמיד יומם ולילה לא יסגרו" - לא יצטרכו לחשוש מן האויבים, וזה מראה ביטחון מושלם. "חיזק בריחי שערייך" הוא אפוא ביטוי מטאפורי: הקדוש ברוך הוא ייתן לנו חוזק ועוצמה שלא נחשוש כלל מן האויבים, ותהיו שמורים ומוגנים גם בלי בריחים, גם כשהשערים פתוחים תמיד, שהאויבים יחששו להתקרב אלינו אף בלי שמירה מיוחדת. השמירה שלנו תהיה מאת ה', גם מבלי שערים.
"בירך בנייך בקרבך" - שיהיו מבורכים בפרי בטנם, מבורכים במעשה ידיהם, בבית ובשדה, כך מבאר הרד"ק.
והמלבי"ם מבאר: "כי חיזק בריחי שערייך" - שהאויב לא יוכל להתקרב אלינו; "בירך בנייך בקרבך" - לא נצטרך לגבורת הסוס למלחמה, כי לא יהיה מי שיבוא להילחם איתנו כלל. וזהו "וכיתתו חרבותם לאיתים", שיעשו מן החרבות איתי חפירה.
וזה מזכיר לי, שבזמנו כשהוחלט להפסיק את המלחמה הקרה בין ארצות הברית לרוסיה, החליטו לפרק את החימוש של טילים רבים. היה שם טיטניום, ולקחו אותו לייצור של עטי כתיבה - מי שזוכר, פעם היו כותבים עם עט ודיו. הרי שכבר התקיימה הנבואה "וכיתתו חרבותם לאיתים": לקחו את החרבות, את הטילים, כיתתו אותם והחלו לייצר מן הטיטניום עטים.
וממשיך המלבי"ם: "בירך בנייך בקרבך" - בנייך לא יצטרכו לגבורת הסוס למלחמה, שלא יהיו כאלה שילחמו כנגדנו; ולא יצטרכו ל"שוקי האיש", שהוא הדרך להשיג מזון ופרנסה בארצות רחוקות. שהברכה תהיה כאן, בקרבך, ולא אצטרך לרדוף אחריה במחוזות אחרים.
ובתהילות מהרי"ץ מבאר שהא בהא תליא: כאשר מחזקים את בריחי חומת הדת והחינוך, אז "בירך בנייך בקרבך". יש כאלה שחושבים שכל קידמה וטכנולוגיה שמגיעה צריך מיד לאמץ, מיד להכניס, מיד ללמוד ולהפיץ; ולצערנו מהר מאוד, אחרי שמתעשתים, כבר מבינים איך הגולם קם על יוצרו, וכמה צרות וקלקולים ודרדורים נוצרו מאותה קידמה טכנולוגית. אבל מי שמחזק את בריחי השערים, שאינו ממהר להכניס כל קידמה רק משום שכך כולם עושים, אלא שואל: מי אמר שזה טוב? מה זה ייתן? האם זה יוסיף לי התמדה, יראת שמיים, ניצול הזמן? - על ידי זה "בירך בנייך בקרבך", אתה שומר על הבנים שיהיו מבורכים וקדושים. ואם אתה מכניס כל חידוש טכנולוגי, אל תתפלא אם תמצא אותם לאחר מכן מדרדרים.
הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ׃
אומר הרד"ק: תהיו מבורכים גם בחוץ - בשלום, וגם בפרי האדמה - בחלב חיטים. "חלב" הוא ביטוי למשובח, כמו "כל חלב לה'", ו"חלב חיטים" היינו המשובח שבחיטים, וכמו שכתוב "וכל חלב תירוש ודגן".
והמלבי"ם מבאר: "השם גבולך שלום" - שהאויב לא יבוא בשערינו; וכנגד "בירך בנייך בקרבך" - תהיה להם ברכה כאן, שכן "חלב חיטים ישביעך". ממילא לא נצטרך לסוס כדי ללכת ולרדוף אחרי האויבים, וגם תהיה לנו פרנסה כאן ולא נצטרך לצאת בשבילה.
הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ׃
"השולח אמרתו ארץ" - זה המטר, שבא באמרתו ובדברו של הקדוש ברוך הוא. אומר הרד"ק: ה' שולח אותו מהרה, כעבד הרץ לעשות רצון אדוניו; "אמרתו" היינו דברו, רצונו של הבורא יתברך. ולמה מזכיר כאן עניין המטר והשלג? מפני שהזכיר קודם "חלב חיטים ישביעך", ובזמנם כשהיו גשמים היה שפע, וכשלא היו גשמים היה מחסור, רעב וחולי. הכול נבע מריבוי גשמים או ממיעוטם - לא כמו היום שאפשר לנייד מים ממקום למקום ויש אפשרויות של התפלה. אז הכול היה תלוי בגשמים שירדו באותו מקום, וזה קבע אם תהיה שנת בצורת או שנה מבורכת.
והמלבי"ם מפרש "אמרתו" מלשון אמירה: לפעמים הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה רעה, ועם כל זה אין הגזירה מתמשכת לזמן רב - "עד מהרה ירוץ דברו", מהר מאוד רץ הדיבור שלו להשיב את האמירה הרעה ולבטל את הגזירה. כביכול הייתה אמירה רעה, כשליח שבא לומר דבר רע, ולאחר מכן שולח ה' את דברו, שליח אחר, לבטל את האמירה ההיא. וזהו שאמרו חז"ל: גזירה עבידא דבטלא - דבר רע אינו נמשך לתמיד, הוא עתיד להתבטל.
הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר׃
השלג לבן כמו הצמר הלבן, וכמו שכתוב "כצמר יהיו". ולכאורה יש בזה פליאה: מה לבן יותר, השלג או הצמר? ודאי השלג, שאין לבן כלבנונית השלג, והצמר אינו לבן נטו. אלא מתרץ הרד"ק, שלא היה לו במה לדמותו, שאין דבר לבן ממנו, ולכן אמר "הנותן שלג כצמר". "כפור כאפר יפזר" - הקרח היורד בשחר בימי הקור מדומה לאפר, מפני שהוא מפוזר. זה מה שאנו רואים לפעמים בראשי ההרים, או בשלוליות כשקמים בבוקר במקומות הקרים, התגבשות של קרח. וכיוון שאינו לבן כשלג, מדמה אותו לאפר, שהאפר אפור יותר.
והאמרי אמת מבאר, וזה מבוסס גם על דברי רש"י, מה הקשר בין השלג לצמר ובין הכפור לאפר, וזהו פירוש מפורסם מאוד: כאן מראים לנו את גודל רחמיו של הקדוש ברוך הוא, שאינו מביא לאדם ניסיון יותר ממה שהוא יכול לעמוד בו. הקדוש ברוך הוא משפיע עליו כפי יכולתו של האדם להתמודד. כמה שלג ה' נותן? כפי מידת הצמר שיש לאדם - "הנותן שלג כצמר". אם אין לך די צמר להתכסות בו, לא ייתן לך הקדוש ברוך הוא כמות גדולה מדי של שלג שיהיה לך קר מדי. וכן "כפור כאפר יפזר" - כמה כפור ה' נותן? כפי מידת האפר, כלומר כמה יש לך בתנור להבעיר כדי להתחמם. הקדוש ברוך הוא נותן לעולם דברים ברמה שהעולם יכול לסבול ולהתמודד איתם, וכל ניסיון שה' מנסה אותך הוא כפי מידת הכוחות שיש לך לעמוד בו.
מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד׃
רש"י מפרש: המים מגלידים ונעשים פתיתין פתיתין, חתיכות קרח כפתיתים. ומדרש אגדה: "כפיתים" - בחתיכות קטנות, הכול לפי משא הבריות; העני, לפי חוסר מלבושיו מקל עליו. הרי אותו עיקרון שהזכרנו לעיל, רמוז כאן במדרש אגדה: "הכול לפי משא הבריות" - העני, לפי חוסר מלבושיו וכמות הצמר שבידו, לפי זה משליך עליו את פתיתי הקרח והקור.
"לפני קרתו מי יעמוד" - קרתו של ה' יתברך, כאשר ה' נותן קרה, מי יכול לעמוד כנגדה? וכן אמר אליהוא: "מנשמת אל יתן קרח". וכשם שהמטר יורד ברחמים לצורך הברואים, ולפעמים בא המטר לעונש על העוונות - מטר סוחף השובר את העצים - כך גם השלג והכפור: בדרך כלל הם לצורך הזרעים והאילנות, אבל כשהם כבדים מדי אדרבה, הם הורגים את הצמחים ואת האילנות, ובאים במשפט להיפרע מן העם ומיושבי הארץ. האדם צריך לראות איך הקדוש ברוך הוא בכל ההנהגות האלה מנהיג את עולמו: מביא שפע מחד גיסא, ומאידך גיסא מביא חלילה צרה כאשר סוטים מן הדרך.
והמלבי"ם מוסיף ביאור נפלא: הוא ממשיל את האמירה שהקדוש ברוך הוא שלח לרעה לציור של השלג והכפור והקרח, שהם באים ומקפיאים את המים - כך מידת הדין מקפיאה את מי החסד ועוצרת את השפע הנוזל ממעייני הישועה. "השולח אמרתו ארץ" היא האמירה הרעה, והמשל לכך הוא השלג והכפור המקפיאים את המים; והמים הם חסדים, הם רחמים, ובבוא השלג והכפור נעצרת כביכול נזילת מימי הישועה והחסדים אינם זורמים. ואף שה' שולח שלג כצמר ומפזר כפור כאפר ומשליך קרחו כפיתים עד ש"לפני קרתו מי יעמוד", ואין מי שעומד לפני הצרה הזאת - עם כל זה "עד מהרה ירוץ דברו".
יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מָיִם׃
זהו "עד מהרה ירוץ דברו", הדיבור המבטל את הרעה. ומהו? "ישלח דברו וימסם" - חום השמש או המטר ממיס את הקרח ואת השלג. "ישב רוחו יזלו מים" - בנשיבת הרוח יבוא המטר וימיס את הכול; או הכוונה שישיב את רוחו עליהם, "ישב" במובן של ינשב, וכשישיב את רוחו עליהם יחזרו אותו קרח ואותו כפור, שהם הגזירה הרעה כביכול, לנזול כמים - והמים, כאמור, הם בחינת חסדים.
מַגִּיד דְּבָרָו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל׃
כאשר אתם מספרים את גבורות האל, ספרו שנגלה עליכם בכבודו והגיד לכם מראש את דבריו, את חוקיו ואת משפטיו. והכוונה למה שזכה בו עם ישראל ולא זכתה בו שום אומה בעולם - מתן תורה. ה' הגיד את הדיבור האלוקי, את התורה שהייתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות. "הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי" - ה' הגיד את דבריו ליעקב בלבד, ואף אומה לא קיבלה תורה מאת ה'. את זה תספר, ותראה עד כמה הקדוש ברוך הוא קרוב אלינו.
והמלבי"ם מקשר זאת לקודם: ה' מביא גזירה רעה ואחר כך "ישב רוחו", "יזלו מים", והקדוש ברוך הוא מבטל את הגזירה - ואת כל זה הוא מגיד מראש על ידי הנביאים. כששולח ה' את ירמיהו הנביא להודיע שתהיה גלות, הרי הוא מודיע מראש שתבוא צרה, ומודיע על ידי הנביאים גם מתי תהיה הישועה. וזהו "מגיד דבריו ליעקב" - מודיע להם על ידי הנביאים את הגזירה שהוא רוצה לגזור, וכשהם חוזרים בתשובה הוא מצילם מאותה גזירה. "יעקב" הוא הדרגה הנמוכה יותר, מלשון עקב, עם ישראל ברובד הנמוך שלהם; ואילו "ישראל" לשון שררה, עם ישראל ברובד הגבוה. ולכן ממשיך "חוקיו ומשפטיו לישראל" - הם ההולכים בחוקות התורה, וה' רואה את מעשיהם ועל ידי כן מבטל את הגזירות הרעות.
לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּ יָהּ׃
כפי שביאר הרד"ק, מדובר כאן בהתגלות האלוקית במתן תורה: "השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש" - לא עשה כן לכל גוי, הם לא זכו לזה. "ומשפטים בל ידעום" - המשפטים שנתן ה' לעם ישראל, שאר הגויים אינם יודעים אותם, שה' לא גילה להם. "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" - זה לא נגלה לאומות, אלא לעם ישראל בלבד.
והמלבי"ם מבאר על דרכו: "לא עשה כן לכל גוי" - שאינו מביא עליהם גזירה ומבטלה על ידי נביאיו, ולכן הם נתונים תחת המערכה, תחת שליטת מערכות הכוכבים. אם לפי המפה של מעמד הכוכבים צריכה לבוא גזירה רעה - תבוא עליהם, שהם מונהגים על ידי ממשלת הטבע. לעומת זאת ישראל אינם נתונים תחת המערכה, הם למעלה מן המזל. ולא זו בלבד שלא הודיע להם את חוקיו, אלא "משפטים בל ידעום" - גם את הנימוסים השכליים לא קיבלו, ולכן הם הולכים במשפטים בל יחיו בהם, אינם יודעים את משפטי ה' ואינם מונהגים על ידו.
ומכאן צריכים אנו להכיר טובה ולהודות לה' יתברך ולברך "ברוך אתה ה' שלא עשני גוי" בשמחה, לדעת שה' בחר בי מתוך שבעה מיליארד בני אדם שיש לו בעולם. כמה יהודים יש? חמישה־עשר מיליון. וזכיתי להיות מאותו מיעוט שהקדוש ברוך הוא בחר בו, ושכל מה שקורה בעולמות העליונים והתחתונים תלוי בו בלבד. גוי אינו משפיע מאומה למעלה; אם יעשה טוב יקבל שכרו, ויש גן עדן בערך הגוי למי שיקיים שבע מצוות בני נח, אבל הוא אינו יכול להשפיע כלום - לא על העולם, לא על ביאת המשיח, לא על העתיד ולא על ההווה. רק לישראל יש את המפתחות לכל העולמות העליונים.
ובספר שיח יצחק מוסיף: רק בעם ישראל היו נביאים שהגידו להם מראש את ההצלחה ואת הפורענות. אבל האומות, כשבאות עליהן פורענויות, תולות את העניין במקרה, וממילא אינן מגיעות לעולם אל המסקנה הנכונה - מה רוצים מאיתנו ומה מבקשים מאיתנו. ואילו עם ישראל, שיש להם נביאים, מבינים את המסר ומבינים מה הקדוש ברוך הוא מבקש מהם.
ורבנו בחיי בכד הקמח מדייק ב"ומשפטים בל ידעום": בי"ת ולמ"ד הם תחילת התורה וסופה - "בראשית ברא אלוקים" בבי"ת, ו"לעיני כל ישראל" מסתיים בלמ"ד. הבי"ת והלמ"ד באים לרמוז על תחילת התורה וסופה, להורות שכל התורה תלויה במשפט, ולא עשה כן לכל גוי - שהם לא זכו לתורה שהיא בי"ת ולמ"ד.
בספר דברי יואל מהאדמו"ר מסאטמר מובא מכתב יד קודשו, אור ליום רביעי פרשת לך לך שנת תרפ"ז, לפני קרוב למאה שנה: "ראיתי בחלומי, והנה הוא ליל שבת קודש פרשת משפטים, ועלה בדעתי לפרש את דברי המדרש". המדרש על "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" אומר: הדא הוא דכתיב "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום".
וכאן הוא שואל שאלה מעניינת. בתחילה נאמר "חוקיו ומשפטיו לישראל" - זכינו לחוק וזכינו גם למשפט. ואחר כך, כשמדבר על הגויים, אומר "ומשפטים בל ידעום". והרי חוק הוא מצווה בלא טעם, ומשפט הוא דין בטעם, שההיגיון שלו מובן. אילו רצינו לומר מה יש לנו ואין לגויים, היינו אומרים: חוקים! וכי יש לגויים פרה אדומה? תפילין? שעטנז? כלאיים? כל מצוותיהם מצוות מובנות: להעמיד דיינים, לא לגנוב, לא לרצוח, לא לנאוף, לא לעבוד עבודה זרה, לא לקלל את ה' - הכול הגיוני. אם כן היה ראוי לומר "וחוקים בל ידעום". אבל הכתוב אומר להפך: "ומשפטים בל ידעום", ומשתמע שלגויים אין משפטים אבל חוקים יש להם. והרי בני נח מצווים דווקא על הדינים, ואת החוקים לא נתן להם.
ומתרץ ביאור נפלא: כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה מפי הגבורה, לא נתבארו טעמי המצוות. התורה ניתנה כחוק, כגזירת מלך. אבל כל תלמיד חכם העוסק בתורה ממשמש בה ומוצא בה טעמים חדשים. וכך מה שהיה בתחילה חוק בלא טעם, כאשר אתה מעיין ומתבונן ומוצא עוד טעמים והסברים - הופך אצלך למובן שכלית, לבחינת משפט. בתחילה קיבלת זאת כחוק, ואחר כך אתה מבין את ההיגיון שבדברים ואת השכל שבתורה, והחוק נעשה אצלך משפט. אבל זה דווקא בישראל. אצל הגויים לא שייך מושג של הגייה בתורה ולא שייך שיחדשו טעמים בתורה. גוי אינו מחדש כלום בתורה, והוא קיבל את כל המצוות כאקסיומה, כחוק בלבד, בלי שום טעם שיגלה בהן.
ומוסיף, שחילוק כזה מצוי לא רק בין ישראל לגוי אלא אפילו בין תלמיד חכם לבעל הבית. כתב הסמ"ע בשם תשובת מהרי"ו, שפסקי הלומדים ופסקי הבעלי בתים הם שני הפכים, וכמקובל בלשון העולם: דעת בעלי בתים היפך דעת תורה. מספרים שפעם שאלו פובליציסט מפורסם, שהיה כותב תמיד מאמרי דעה ותמיד היה מכוון לדעת תורה, איך הוא יודע לכוון כך? אמר: אני יוצא לרחוב, שומע מה אומר ההמון - וכותב הפוך. ואם אפילו בעלי בתים שאינם עוסקים בתורה דעתם היפך דעת תורה, קל וחומר באומות העולם שדעתם היפך דעת תורה, ולא שייך שיכוונו במצוות ה' לאמיתת העניין, ואין להם לחדש טעם בתורה ולתת בה הסברים.
נמצא אפוא שאף עשר המצוות שקיבלו הגויים נשארות אצלם בבחינת חוק: אין להם להעמיק בהן ולמצוא בהן טעמים, אלא לקיים משום שכך ה' אמר, גזירת מלך. מה שאין כן בעם ישראל, שגם מה שניתן לנו כחוק - אנו מעמיקים בו ומתבוננים בו, והוא הופך לבחינת משפט. וזהו "חוקיו ומשפטיו לישראל": הכול ניתן בתחילה בבחינת חוק, ואצל ישראל אותו חוק נעשה "משפטיו", כי אנו לומדים ומבינים ומעמיקים, והשכל מחייב אותו לאחר התבוננות. "לא עשה כן לכל גוי" - לגויים אין דעת תורה; "משפטים בל ידעום" - אצלם הכול נשאר חוק, מקיימים אך ורק מפני שכך ה' ציווה, ואין להם הבנה בחוקים לבאר אותם. ודברי פי חכם חן - ואת זה חידש בחלומו. אילו חידושים מתוקים בחלום.
ובספר הארות דבש יש ביאור מעניין: למה עלינו להודות ולהלל לה' על כך שהגויים אינם יודעים את משפטיו? ומה היה נורא אילו ידעו? אלא מבאר: הללו את ה', שהרי יום ראש השנה הוא יום משפטו של הקדוש ברוך הוא. ואומר רבי יונתן אייבשיץ, שדבר זה אינו כתוב בתורה - בשום מקום בתורה לא נזכר שראש השנה הוא יום הדין; זה רמוז בתהילים ומוזכר במקומות אחרים, אבל בתורה כתוב "יום תרועה" ולא "יום משפט". ואילו היה כתוב בתורה, היו הגויים מאמינים בזה - ומה היה קורה? הם היו חוזרים בתשובה. ומה רע בכך? שכשגוי חוזר בתשובה יש בכך קטרוג עלינו. זו הייתה הסיבה שיונה לא רצה ללכת להחזיר את אנשי נינווה בתשובה, שעל ידי זה יהיה קטרוג על ישראל. וזהו "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" - אינם יודעים את משפטי ה', דהיינו מתי יום הדין והמשפט, שהוא ראש השנה, ועל זה "הללויה": הללו את ה', שעל ידי כן אין קטרוג עלינו.
הפרק מלמד את סולם הביטחון וההשגחה: ה' אינו חפץ בגבורת הסוס ובכוחו של האדם אלא ביראיו המייחלים לחסדו, וההשתדלות היא מוכרחת ולא מועילה. ירושלים וציון מהללות את ה' בשני רבדים - הנהגה כללית והשגחה פלאית - ושתיהן מרוממות מהנהגת האומות. ברכת החוזק אינה חומות של פחד אלא עוצמה שהאויב ירתע ממנה, ובריחים חזקים בחומת הדת והחינוך מביאים "בירך בנייך בקרבך". בטבע רואים את מידת הדין מקפיאה את מי החסד, ומיד "ישלח דברו וימסם" - שהגזירה עבידא דבטלא, וכל שלג ניתן כמידת הצמר וכל כפור כמידת האפר. ולבסוף המתנה הגדולה מכול: "מגיד דבריו ליעקב" - התורה והנבואה שניתנו לישראל בלבד, שבהן החוק נעשה משפט מתוך העמקה ולימוד, ועל כך אנו מסיימים בהודאה ובהלל: הללויה.