פרק קמ"ו בתהילים נפתח ב'הללויה' וממשיך בשרשרת של אזהרות ולימודים: על מי אפשר לסמוך ועל מי אסור. בפרקים הקודמים הילל דוד המלך על טובותיו הכוללות של הקדוש ברוך הוא - 'פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון' - ומכאן ואילך הוא פונה אל נפשו שלו, שתהלל את השם על הטובות הפרטיות שנעשו עמו. ומתוך כך מגיע הפרק אל היסוד הגדול: הישועה היא רק מאתו יתברך, ולא מכוחו של בשר ודם.
הַלְלוּ־יָהּ הַלְלִי נַפְשִׁי אֶת־יְהֹוָה׃
האבן עזרא מבאר ש'הללויה' הוא פנייה אל עם ישראל - אתם תהללו את השם, ולאחר מכן פונה המשורר גם אל עצמו: 'הללי נפשי את ה''. כלומר הוא פונה אל האחרים ופונה גם אל נפשו שלו.
בירושלמי במסכת סוכה מובאת מחלוקת רב ושמואל אם 'הללויה' היא תיבה אחת או שתי תיבות. אם הן שתי תיבות - 'הללו יה' - נמצא שיש כאן שם שאינו נמחק, שהרי אמרתי 'הללו את ה''. ואם זו מילה אחת, הרי היא כשאר שמות שיש בסופם י"ה - נחמיה, מאפליה וכיוצא בהם - שלא נכתבו לשם שמים ואין להם גדר של שם קודש.
רבי יהושע בן לוי אומר: 'הללויה' הוא אחד מעשרה לשונות של שבח שנאמר בהם ספר תהילים, והללויה המאושר - המשובח - שבכולם. אם 'הללויה' מילה אחת, משמעותה הילול השם; ואם שתי מילים, הרי זה שם קודש שאינו נמחק.
הרד"ק מבאר שדוד המלך רואה ברוח הקודש את קיבוץ הגלויות, וכנגד עם ישראל הוא אומר 'הללויה', ועל עצמו הוא אומר 'הללי נפשי את ה'' - עמהם ובלתם. כלומר נפשי תהלל את השם בכל מצב, בין כשהם עמי ובין כשאינם.
המלבי"ם מוסיף: לאחר שהילל על טובותיו הכוללות של הקדוש ברוך הוא - אותן טובות שהשם עושה לכל הבריות - הוא מצווה עתה את נפשו שתהלל את השם מצד הטובות הפרטיות המיוחדות לו. וזה באמת מה שכל אדם צריך: להודות ולהלל על הטובות הפרטניות שנעשו עמו. בכל יום יאמר אדם תודה לריבונו של עולם על שנתן לו אישה, ילדים, בית, פרנסה - ידבר בינו לבין קונו, כדרך שהחפץ חיים היה מרבה בהתבודדות ובשיחה עם השם יתברך, להודות לו על כל פרט ופרט. יש להודות באופן הכללי על שברא השם את עולמו, על שהוא מזריח את השמש ונותן בריאות לכל באי עולם, וחוץ מזה להודות גם על מה שנתן לי באופן פרטי - דברים שרבים לא זכו להם.
אֲהַלְלָה יְהֹוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי׃
פשט הכתוב: כל עוד אני בחיים אהלל לו ואזמר לו, ואודיע ברבים ואפרסם את שמו יתברך. המצודת דוד מבאר ש'אהללה' הוא בפה, ואילו 'אזמרה' בכלי ניגון, ו'בעודי' פירושו בעודי בקיומי.
המלבי"ם מבאר שיש כאן שני מיני הילולים. האחד על עצם החיים - 'אהללה ה' בחיי'. והשני, 'אזמרה לאלהי בעודי' - על היתרון שנתן לי הקדוש ברוך הוא מעבר לחיים. 'עודי' מלשון עוד: התוספת שנתן לי. זה שונה משאר המפרשים שפירשו 'בעודי' - בעוד אני חי; לפי המלבי"ם 'בעודי' היינו ב'עוד' שלי, בתוספת ובייתרון שנתן לי הקדוש ברוך הוא להיטיב את חיי.
ומוסיף המלבי"ם הבדל שכבר שנינו כמה פעמים: שם הוי"ה מורה על ההשגחה הכללית, על שהשם מהווה כל הווה - לשון הויה. ואילו 'אלקי' מורה על ההשגחה הפרטית, על הקשר האישי שיש לו עמי. כך גם 'זמר' מעולה מ'הילול'. לכן: 'אהללה ה' בחיי' - על החיים שנתן לכל בריה, מצד שהוא ממציא כל נמצא, על כך אני מהלל את שם הוי"ה; ואילו על ה'עוד', על היתרון שנתן לי במיוחד, אני מזמר 'לאלהי' - לאלוה המיוחד לי, המשפיע עליי באופן פרטי, ומחמת אותו קשר אישי נתן לי מעבר למה שנתן לכל אחד ואחד.
באוצרות האגדה מביאים ביאור נוסף: כשמתנהגים עם האדם במידת הרחמים, ודאי שהוא מהלל ומשבח - מה קל יותר מלשבח כשהכול טוב, כשהשפע גדול והחיים מאירים לו פנים. אבל כשמתנהגים עמו במידת הדין - שם נבחנת אמיתותו של אדם. פתאום יש לו טענות, השגות וטרוניות. ואם אדם מאמין שהכול לטובה גם בשעת הקושי, שעוד יתבאר לו בעולם הבא כי הכול היה לטובתו, לזיכוכו ולהיטיב לו באחריתו - הוא אינו ממתין עד אז, אלא מודה כבר עכשיו, בשעת הניסיון עצמה.
זהו שאומר הפסוק: 'אהללה ה' בחיי' - שם הוי"ה הוא שם של חסד ורחמים, וכשמתנהגים עמי בהויה טבעי ומובן שאהלל. אבל לא די בזה, אלא 'אזמרה לאלהי בעודי' - שם אלקים הוא דין, וגם כאשר הקדוש ברוך הוא עושה עמי דינים אני מזמר לו, ודווקא 'בעודי' כאן בעולם הזה. לא למעלה, כשלכולם כבר יהיה ברור איך הכול היה לטובה, אלא כאן, בבחינת חושך, כשאיני רואה כיצד זה לטובה - ועם כל זה אני מהלל ומשבח, כי אני יודע שהכול לטובתי.
וזה מעין מה שאמרנו בעבר בעניין נבוכדנצר. לאחר שהשיב לו הקדוש ברוך הוא את מלכותו הודה ואמר 'אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין, מלכותיה מלכות עלם'. ואומרים חז"ל שאילו היה ממשיך לשיר היה מגנה כל שירות ותשבחות של דוד המלך, עד שבא מלאך וסטרו על פיו. ולכאורה תמוה: וכי לדוד המלך יש בלעדיות על שיר ושבח? למה שנבוכדנצר לא יהלל? אלא שיש לשאול מתי שר נבוכדנצר - כששב לארמונו, כשטוב לו. על כך אומרים לו: אין זו חוכמה. דוד המלך שר 'מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, ה' מה רבו צרי' - הוא שר ומהלל בשעת הבריחה. בוא נבדוק אם גם אתה מסוגל לשיר כשלא טוב לך: בא מלאך וסטר לו על פיו - ומיד השתתק. מכאן שהשירה שלו אינה שירת אמת המודה להשם על כל מה שהוא נותן, אלא הילול כל עוד מסופקים צרכיו; ברגע שאין הדבר מתאים לו, מיד הוא בא בטרוניה.
אַל־תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים בְּבֶן־אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה׃
האבן עזרא מבאר בביאורו הראשון: 'שאין לו תשועה' - שאין בידו תשועת אמת להושיע אתכם. אך הוא אומר שהביאור הנכון יותר בעיניו הוא שאין לו תשועה לעצמו - הוא בעצמו אינו יכול להושיע את עצמו; ואם אינך יכול להושיע את עצמך, כיצד תושיע אותי?
הרד"ק כותב שהוא על דרך שאמר ירמיהו: 'ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו'. כשאתה בוטח במישהו שיושיע אותך, אתה מסיר את לבך מן השם, שהרי אתה אומר: פלוני יעזור לי, אלמוני ידאג לי, ההוא קרוב שלי. אבל שים לב להגדרתו המחודשת של הרד"ק: אם יבטח באדם - ישים העיקר באל יתברך שיתן בלב האדם הנדיב לעוזרו. הרד"ק אינו שולל לחלוטין את הפנייה אל בשר ודם; דרך הטבע היא שאדם זקוק לעזרה ופונה לרעהו. השלילה היא במחשבה שהעזר בא ממנו. האדם יעזור לי רק אם השם יתן בלבו לעזור לי, ולכן הפנייה צריכה להיות אליו יתברך: ריבונו של עולם, הושיעני. אני עושה השתדלות ופונה לפלוני, אבל אנא השם - עזור שההשתדלות תצא לפועל, תן בלבו להיטיב עמי. זו התפילה שצריכה ללוות כל פנייה אל עזר בשר ודם.
ומה פירוש 'שאין לו תשועה', והרי בפועל רואים ישועות רבות הבאות מכוח אדם? הרד"ק הולך באותו קו: אין ביד האדם להושיע את חברו מצרתו אם לא ברצון האל יתברך. אי אפשר לומר שאדם אינו מושיע; ודאי שהוא מושיע - אך רק משום שהשם רצה ושלחו כשליח. שהרי להשם לבדו התשועה, והוא מסבבה על ידי בני אדם, כמו שסיבב את תשועת גלות בבל על ידי כורש. וכך לעתיד לבוא יסבב את גאולת ישראל על ידי מלכי הגויים, שיעיר את רוחם לשלחם, כמו שכתוב 'והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה''. וכל זה יהיה בזכות שבטחו ישראל בגלות באל יתברך לבדו. הישועה באה מכוח האדם, אך מי שמנווט אותה הוא הקדוש ברוך הוא, ואליו בלבד יש לפנות.
מן הצד השני יש להיזהר מן הקיצוניות ההפוכה. מספרים על אדם שטבע בים, והתחילו להגיע אליו סירות, אוניות וגלגלי הצלה, והוא דוחה את כולם: לא, אני בוטח רק בהשם, רק השם יושיע אותי. לאחר כמה דקות כבר היה מאכל לדגים. עלה למעלה וטען: ריבונו של עולם, בטחתי בך, סמכתי עליך. אמר לו הקדוש ברוך הוא: כמה אוניות שלחתי לך? כמה גלגלי הצלה שלחתי לך? הרי שלבטוח באדם שהוא המושיע - לא; לבטוח בהשם שישלח את המושיע - כן. ומשום כך אין צורך להחניף למי שיכול לעזור; צריך למצוא חן בעיני השם יתברך, לעשות השתדלות ולפנות אליו, ולבקש מאת השם שיתן בלבו להושיעני.
המלבי"ם מבאר את סדר הדברים: אחרי 'אהללה ה' בחיי אזמרה לאלהי בעודי' מצווה עתה 'אל תבטחו בנדיבים'. אף שהנדיב הוא נדיב מטבעו, יש לו רצון עז לתת והוא חפץ להיטיב - אף על פי כן אל תבטח עליו. ראשית, 'בבן אדם שאין לו תשועה': מצד שהוא בן אדם, אין הכוח והישועה שייכים לו כלל, אלא להשם יתברך, והוא אינו בעל הכוח. ושנית, גם אם יוכל להושיע - על כך בא ההמשך.
תֵּצֵא רוּחוֹ יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ בַּיּוֹם הַהוּא אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו׃
אומר המלבי"ם: אפשר לצייר שתצא רוחו ממנו והגוף ישוב לאדמתו, כמו שכתוב 'וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה', ואז 'ביום ההוא אבדו עשתנתיו' - כל מחשבותיו ותוכניותיו אבדו. כלומר: אפילו אם יש לו כוח, מי מבטיח לך שיגיע לידי מצב שבו יעזור לך בפועל? האדם זמני כאן; ייתכן שרצה מאוד לעזור לך - ונפטר.
סיפור היה באחת הישיבות: אדם עשיר שניסו להתרים אותו זמן רב ושום דבר לא הועיל. יום אחד בא ואמר שהוא רואה כיצד בני משפחתו מתנהגים, וכל אחד מהם מתלונן על אחיו ועל הילדים, ואין הוא רוצה להוריש להם את ממונו. אמר: לאחר מאה ועשרים שנה יהיה כל כספי שייך לישיבה, שיהיה לי 'והלך לפניך צדקך'. אמרו לו: בוא מחר בשמונה בבוקר. אמר: למה מחר? הרי אפשר עכשיו, אביא עורך דין וננהל את הדבר מיד. אמרו לו: לא, כבר תואם עם עורך דין למחר. למחרת בשמונה בבוקר כבר עמד שם רכב החברא קדישא וההתאספות סביבו. האיש לא שרד, וכל כספו הגיע בדיוק לאלה שהוא לא רצה שיגיע אליהם.
ללמדך: ברגע אחד יכול היה אדם לרפד לעצמו את חיי העולם הבא לשנים ארוכות - והפסיד את הכול. וכל כך למה? מפני שאדם חושב: בחיי לא אתן, הכסף דרוש לי, יש לי מה לעשות בו; לאחר מותי ממילא אין לי בו צורך - קחו. אומר לו הקדוש ברוך הוא: מדוע אתה סבור שאתה בעל הבית לתת מתי שתרצה? כשאתה תרצה - כבר אני לא ארצה, והזכות הזו לא תעמוד לך. תן כשהקדוש ברוך הוא נותן. 'בחיי', 'בעודי' - אז תיתן, אז תהלל ותשבח. המחשבה לדחות הכול לאחר המוות מתבררת כמאוחרת מדי, ואין כבר מה לעשות באותו ממון, וודאי שרווח לא יצמח ממנו.
סיפור דומה היה ביהודי שרצה לתרום סכום אגדי, וגם הוא עשה את המוות ולא הסכים לתת בחייו. לבסוף הסכים, וכתב בצוואתו שכספו יינתן ל'מוסדות דת'. באו אנשים שאינם בני ברית וטענו שגם מוסדות נוצריים הם מוסדות דת, וחלקים נכבדים מכספו הלכו לכנסיות - והלך לפניך צדקך... וכן היה מעשה באדם שהתחייב לתרום ולא חתם, ובסופו של דבר, לאחר שאירע דבר שלא מצא חן בעיניו, לא הוקמה הישיבה שרצה להקים, ותחת זאת אצטדיון טדי נושא את שמו. זו הזכות שתעמוד לו ותהיה לו מגן וצינה, עם משחקים המתקיימים שם בשבת, השם יצילנו. ראו כמה שוטה האדם: תן מחיים! מדוע אתה ממתין לאחר המוות? היום אתה השליט על הממון, היום אתה יכול לתת.
בספר אוצרות האגדה מביא על 'אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה' ווארט ידוע: רבים סבורים שכדי להחזיק ישיבה, כולל או מקום תורה צריך נדיבים גדולים. אומר הפסוק: אל תבטחו בנדיבים - דווקא 'בבן אדם שאין לו', ממנו תבוא התשועה. אותו אדם פשוט שנותן מעשר כספים לא מתוך מיליונים אלא מתוך משכורת של כמה אלפים - ועוד אחד ועוד אחד כמוהו - משם באמת צומחת הישועה, דווקא ממי שלא סמכו ולא בטחו בו.
ובהקשר זה מסופר על הנדיב רבי משה חיים רוטנברג, אחיו של בעל חידושי הרי"ם מגור. הגיע אליו פעם חסיד עני ובידו מכתב מהאדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק, שביקש ממנו לסייע בהוצאות השאת בתו. הגיש העני את המכתב, והגביר עיין בו ולא נראה שהתרשם ממנו; הכניס ידו לכיסו, הוציא רובל, נתן לו ופטרו לשלום. העני היה בהלם: רק הוצאות הנסיעה לכאן עלו הון, וזה מה שאתה נותן? אך הלה שילחו. הלך העני בפחי נפש, שבור ורצוץ - הייתי בטוח שמכאן תצמח הישועה. כשהתקרב לתחנת הרכבת רץ אחריו שליח של הגביר ואמר לו שהגביר יעזור לו, ונתן בידו סכום נכבד מאוד שכיסה את כל ההוצאות.
לא הבין העני מה אירע כאן, וחזר אל העיר ונכנס אל הגביר. שאל: בתחילה נתת רובל, ואחר כך שלחת אדם שמכסה לי את כל הוצאות החתונה - מה קרה? מדוע שינית דעתך? השיב לו: כשהגשת לפניי את מכתב האדמו"ר, הבנתי שאתה כבר רגוע לגמרי; הכסף כבר מונח אצלך בכיס בדמיונך. שכחת שיש בורא עולם שאליו צריך לפנות; היית בטוח - הרי בידי מכתב מהרבי מקוצק, מי לא ישמע לו, אני מסודר. רציתי להזכיר לך שאף אדם אינו מסודר, והכול ממנו יתברך; וכשהבנת זאת - נתתי. בשיעור קצר הבהיר לו: שום דבר אינו בטוח, שום דבר אינו מובטח, הכול רק ממנו יתברך.
זו גם אחת הסיבות למה שנאמר בנחש, שהקדוש ברוך הוא נתן לו את פרנסתו מראש לכל ימי חייו: קח את שלך ואל תראה את פניי. לעומת זאת האדם - 'עיני כל אליך ישברו' - צריך להתפלל יום יום על פרנסתו ולבקש מאת השם. ואם תאמר, הרי הנחש זכה שיש לו שפע תמיד? אומרים לך: מי שלא רוצים שיסתכל למעלה, שולחים אותו עם פרנסה מוכנה - אל תפנה אליי. דווקא הקושי והצורך לפנות בכל פעם אל השם הם הדרך שבה אנו שומרים על הקשר עם הקדוש ברוך הוא. וכשיש לאדם קופה שממנה הוא רגוע ומובטח, הוא כבר מרגיש שאינו זקוק לריבונו של עולם - רק שלא יפריע לי, הכול בסדר - והשם ישמור מכך.
זו גם הסיבה שהמן ירד בכל יום ויום. וכי לא יכול היה הקדוש ברוך הוא לתת להם מן בכמות גדולה שתספיק להרבה זמן? הרי חנו במקומות מסוימים שנים ארוכות - 'ויסעו מקדש', ושם ישבו תשע עשרה שנה. אלא זה בדיוק העניין: שיתלה האדם עיניו בקדוש ברוך הוא.
וזה גם מן הטעמים לחומרת איסור ריבית. כתוב בספרים שאחת הסיבות היא שהאדם סמוך ובטוח על כספו: יש לי כסף, הנה אני מסודר. אומר הכלי יקר, יש לו לאדם כזה 'מונה' שדופק תמיד; הוא הולך לישון רגוע, גם בשבתות וגם בימים טובים הכסף עובד בשבילו. ואם תשאל, אם כן מדוע 'לנכרי תשיך' - הרי גם שם הוא מאבד את ביטחונו בהשם? משיב הכלי יקר: כולנו יודעים כמה אפשר לסמוך על הנוכרי. וכולנו יודעים מה גרם הדבר בארצות אירופה, שבהן לא הורשו היהודים לעסוק במלאכות רבות ועיקר עיסוקם היה בהלוואה בריבית - ואחת לתקופה, כשרצו מחיקת חובות, עשו פוגרום, ונמחק החוב יחד עם היהודי. הרי שאין אדם יכול להיות סמוך ובטוח על מה שהלווה לנוכרי, ולכן לא אסרה התורה להלוות לו. אבל לאחיך - אל תלווה בריבית, כי שם הכסף בטוח, וכשהכסף בטוח כבר אינך סומך על הקדוש ברוך הוא.
הפרק פותח בהלל פרטי - לא רק על הטובות הכוללות שהשם משפיע לכל בריה, אלא על אותן טובות ייחודיות שנעשו עמי: 'אהללה ה' בחיי' על עצם החיים שנתן לכל, 'אזמרה לאלהי בעודי' על התוספת והיתרון שנתן לי מכוח ההשגחה הפרטית - ואף בשעת הדין והחושך. ומתוך הכרה זו באה האזהרה 'אל תבטחו בנדיבים': לא משום שאין לפנות לבשר ודם, אלא משום שהתשועה כולה מאתו יתברך, והוא המסבב אותה על ידי בני אדם. האדם עצמו אין בידו להושיע, ואף אם יש בידו - 'תצא רוחו ישב לאדמתו, ביום ההוא אבדו עשתנתיו'. מכאן הלימוד המעשי: לתת ולהיטיב מחיים, לא לדחות לאחר המוות, ולזכור שדווקא מן הקטנים והפשוטים - 'בבן אדם שאין לו' - צומחת הישועה, ושלעולם לא יבנה אדם את ביטחונו על ממון או על אדם, אלא על הקדוש ברוך הוא לבדו.