אנו עומדים בחלקו האחרון של פרק קל"ט, פרק שכולו עוסק בידיעת הקב"ה ובהשגחתו. לאחר שדוד המלך תיאר כיצד אין מקום ואין מחשבה הנסתרים מלפני הבורא, הוא פונה אל אותם רשעים שכל עניינם להכחיש את הידיעה ואת ההשגחה, ומבאר מהו יחסו אליהם ומה גבולות אותה שנאה. נלך על סדר הפסוקים, ונראה את דברי רש"י, הרד"ק, האבן עזרא, המצודת דוד והמלבי"ם.
אֲשֶׁר יֹמְרוּךָ לִמְזִמָּה נָשׂוּא לַשָּׁוְא עָרֶיךָ׃
רש"י מסביר: 'יֹמְרוּךָ למזימה' - הם מזכירים את שמך על כל מחשבות רעתם, ומכנים את אלוהותך לעבודה זרה. כלומר, במקום לעבוד את השם, הם קוראים בשמו לעבודה זרה שלהם.
וכאן נזכרים אנו במעשה שהיה עם רבי עקיבא וטורנוסרופוס. טורנוסרופוס שאל אותו: מדוע אומר הקב"ה 'ואת עשו שנאתי'? אמר לו רבי עקיבא שחלם חלום על שני כלבים, ולאחד קרא טורנוס ולשני רופוס - היינו רופוס ורופינה, על שמו ועל שם זוגתו. מיד רגז המלך ואמר לו: אתה חייב מיתה, אתה קורא לכלבים שלך על שמי?! אמר לו רבי עקיבא: אתה כועס עליי שאני קורא לכלבים בשמך, ואיך לא יכעס הקדוש ברוך הוא שאתה קורא לעבודה זרה שלך על שמו? הקב"ה ברא את כל העולם כולו, ואת הקרדיט אתה נותן לעבודה זרה שלך - ולמה שלא יכעס? ולמה שלא יאמר 'ואת עשו שנאתי'? בלע את לשונו, שאין לו מה להשיב.
וממשיך רש"י: 'נשוא לשווא עריך' - אויביך נושאים לשווא את שמך. 'עריך' הוא מלשון שונא, כמו שמצינו אצל שאול שאמר לדוד שהקב"ה לקח ממנו את המלוכה ונתנה 'לרעך' - לזה שאתה שונא, לדוד המלך. אם כן, משמעות הפסוק: שמך נישא לשווא בפי אויביך.
הרד"ק מבאר ש'יֹמְרוּךָ' נכתב בחסרון אל"ף, והוא מלשון אמירה, ומביא ראיה מ'ולעמשא תֹּמְרוּ' שגם שם נכתב בלי אל"ף. לפי זה הולך הרד"ק בכיוונו של רש"י: הם מדברים בך לפי מחשבתם, שהיא מחשבה רעה עליך. ו'למזימה' הוא מלשון 'כי זימה עשו', שמשמעותו תועבה. 'נשוא לשווא עריך' - אותם שונאיך נשאו אותך בפיהם לשווא. באיזה מובן נושאים הם את שם השם לשווא? הדברים מתבררים יותר בדברי המצודת דוד.
המצודת דוד מפרש 'יֹמְרוּךָ' לא מלשון אמירה אלא מלשון רוממות - כמו 'יאמירוך', ירוממוך. הם מרוממים את שמך למען עשות הזימה. וזהו ביאור נפלא.
הסברנו כמה פעמים את ההבדל בין לשון 'רם' ללשון 'גדול'. אצל הגויים נאמר 'רם על כל גויים ה\'', ואילו אצלנו נאמר 'גדול ה' ומהולל מאד', 'ובישראל גדול שמו'. אומר הגר"א: 'גדול' משמעו מלמטה למעלה. האמפייר סטייט בילדינג הוא גדול, האוורסט הוא גדול - הם נמתחים מן הקרקע ועד למעלה. לעומת זאת כדור פורח או מטוס הם 'רמים': אינם בהכרח גדולים, אך הם מרוממים ונמצאים למעלה.
הגויים, כדי להקל מעליהם את ייסורי המצפון, פשוט רוממו את השם: הוא רם, הוא למעלה, על השמים כבודו. ומה קורה כאן בארץ? הוא לא בדיוק מתעניין וגם לא בדיוק יודע. ומכאן כל הטענות שניסו לתת, כגון טענות הפילוסופים: הרי ידיעות בני האדם משתנות בכל רגע, והשם הוא אחדותי ואין אצלו שינוי, ואם ידיעתו והווייתו אחת הן, כיצד ייתכן שידע בכל רגע את המשתנה? כל הטענות הללו נועדו למטרה אחת: לתת לנו חופש, לאפשר לנו לעשות ככל העולה על רוחנו, שהרי השם רם ואינו מתעסק במה שקורה כאן.
אבל אנחנו אומרים שהשם גדול - מלמטה עד למעלה. השם רואה את אשר אצל השפלים והתחתונים ביותר, וגם את אשר בעליונים ביותר. וזהו 'אשר יֹמְרוּךָ למזימה': הם מאמירים ומרוממים את השם, וכוונתם לעשות את הזימה, לעשות ככל אשר בליבם, ובעיקר בענייני עריות שבהם היצר דוחק.
וזה בדיוק מה שאמר בזמנו אלדוס האקסלי, שהיה מגדולי מפיציה של תורת דרווין. הוא כתב מאמר בשם 'וידויו של כופר מקצועי', ובו הוא מעיד שבאמת היו להם קושיות רבות על התיאוריה, ואף על פי כן ניסו בכל כוחם להפיצה. והמטרה, כך הוא מודה, הייתה להשיג חופש מן המוסר, ובפרט בתחום הצניעות. שהרי ברגע שיש אלוקים - יש עכבות, יש מפריעים. אבל כשאין אלוקים, והכול מקרה, והאדם נוצר מן הקוף או מאיזו אמבה, אין קושיות, אין הפרעות, אין מוסר - ואתה יכול לעשות ככל העולה על רוחך. 'יֹמְרוּךָ' - מרוממים אותך, אבל התוכנית היא מזימה. ולכן הוא מעדיף לשלוח את הקדוש ברוך הוא גבוה גבוה, לרומם אותו מאוד, ובלבד שיאמר שאינו מסתכל מה נעשה כאן ואינו מקפיד על מעשיו.
יש ביטוי: 'נתנו לו בעיטה למעלה'. לפעמים יש מורה שאינם יודעים מה לעשות עמו, הוא יוצר בעיות קשות בכיתה, יחסים גרועים עם התלמידים ועם ההורים - ואז נותנים לו תפקיד ניהולי. במשרד הוא מזיק פחות. כך בדיוק: מעדיפים לרומם את הקדוש ברוך הוא, ובלבד שלא יפריע.
'נשוא לשווא עריך' - אתה מנושא ומרומם בפי השונאים, 'נשוא' מלשון הרמה ורוממות, והעניין הוא לשווא: כדי לעשות שווא ואוון, כדי לעשות רע. אין הוא מרומם אותך לכבודך, אלא כדי שיוכל לעשות כפי תאוותו. שונאי השם מפארים אותו ואומרים שהוא גבוה מאוד, כדי שיוכלו לעשות ככל העולה על רוחם.
המלבי"ם מסביר שהם האמינו שיש בורא לעולם, אלא שהגדירו אותו כ'אלוהי האלוהים'. גם נבוכדנצר אמר לדניאל שיש בו כוחות אלוהיים, ושיש דברים שרק אלוהי האלוהים יודעם. כביכול הוא מרומם אותו - ובכל זאת עובד עבודה זרה, מפני שהוא אחוז בדעה שאת הכוחות יש למשוך מן הכוחות התחתונים. הקב"ה אצלו הוא כמנכ"ל על, אבל אם אתה רוצה למשוך שפע - דבר עם הכוכבים. ולכן היו עובדים לכוכבים ומזלות.
ומוסיף המלבי"ם: מתוך מה שראינו שהרשעים מצליחים והצדיקים נרדפים, 'עריך יֹמְרוּךָ למזימה' - השונאים משבחים אותך, ומכאן מגיעים הפילוסופים למסקנה שלא ייתכן שאתה יודע את ענייני העולם, שהרי הדבר נוגד את האחדות (הידיעות משתנות והקב"ה אחדותי), ואין זה כבודך להשגיח בשפלים. הם מרוממים אותך ומפארים אותך למען יעשו מזימה, כדי שיוכלו לעשות ככל העולה על רוחם, בלא דין ובלא דיין. או ש'נשוא לשווא' פירושו: אתה מרומם אצלם על ידי שווא - על ידי טענות שווא והבל שהם טוענים כנגד הידיעה וההשגחה.
וזו הייתה עוד טענה שבה נאחזו: אם הקב"ה יודע את כל העתיד להיות, כיצד יש לאדם בחירה חופשית, הרי כבר ידע מראש במה יבחר? נושא שעסקנו בו כמה פעמים - בספר איוב, בכוזרי, בשפתי חיים ובפרקי אבות על 'הכל צפוי והרשות נתונה'. ואם השם אינו יודע - הרי יש חיסרון בידיעתו יתברך. וכך מצאו להם עוד סיבה להיאחז בה כדי להיפטר מקיום המצוות, וקמו וכפרו.
הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְהֹוָה אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט׃
האבן עזרא מבאר: אני שונא את משנאיך בכל מאודי. 'ובתקוממיך' - אלה המתקוממים כנגדך, 'אתקוטט', כמו 'אקוט בדור'. וכאשר אות באה בכפילות, הדבר מורה על ריבוי העניין: 'פץ' הוא שבר, ואילו 'פוצץ' - שבר לשברים קטנים; 'פר' לשון לפורר, ו'פורר' - לחתיכות קטנות. כך גם 'אתקוטט' - קטטה אחר קטטה, מתקוטט והולך עם הקמים כנגדך.
הרד"ק מביא שחז"ל אמרו שהפסוק נאמר על המינים, והם אלה שיודעים את השם ומכירים בו וכופרים בו. והמצודת דוד מסביר: 'משנאיך' - אלה המשניאים את מצוותיך בעיני הבריות. אנשים הטוענים טענות רשע, כמו שראינו, שמרוממים את הקב"ה כביכול כדי להרחיקו מהם, וממילא משניאים את המצוות: מה טעם לעשות מצוות, 'ומה בצע כי שמרנו משמרתו', הרי ממילא אינו יודע וממילא הוא מרומם מעל כל המציאות ואינו מתעסק במה שכאן למטה. 'ובתקוממיך' - אותם רשעים הקמים כנגדך להכחיש את ההשגחה ולומר שאין השם משגיח, אני עושה עמהם מריבה וקטטה להוכיח להם את הבלותם.
המלבי"ם מסביר שהמתקוממים עושים להכעיס: הם באים להכחיש את האלוקות להכעיס, ולכן אני מתקוטט כנגדם. ומוסיף המלבי"ם יסוד: וזה סימן האוהב, ששונא את שונאי אוהבו כאילו הם שונאיו שלו. כשאדם אוהב את פלוני, ולפלוני יש שונאים - הוא שונא אותם כאילו הם שונאיו. כמו מי שיש אדם השונא את אביו: באופן טבעי לא תתנהג עמו בחביבות, שהרי זה האיש המקלל את אבי ומדבר בגנותו. מי שאתה אוהב - אתה שונא גם את שונאיו. ובאותה מידה ואף יותר, כשמדובר בילדים: אחת הסיבות המצויות למריבות בין מבוגרים היא ריב שבין ילדיהם, שמתגלגל לחיסולי חשבונות בין המשפחות, נקמה ונקמה שכנגד, עד שעושים סולחה וחוזר חלילה. מכל מקום, כשמציקים למי שאתה אוהב - אתה שונא את המציק כאילו הוא שונאך.
מדרש הגדול מביא על 'הלוא משנאיך ה' אשנא': ומפני מה אהב יצחק את עשו, וכי לא ידע שמעשיו מקולקלים? והרי דוד אומר 'משנאיך ה' אשנא', ועשו הוא משנא השם, ושרו של עשו הוא הס"מ. אלא שהיה אוהבו בפניו בלבד, כדי לקרבו ולמושכו. שהרי אם כשהוא אוהבו מעשיו מקולקלים, קל וחומר אילו שנאו וריחקו. ואמרו רבותינו: לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל דוחה.
ואכן כתוב 'ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו' - האהבה הייתה בנויה על אמירה לעשו: יש לי תועלת גדולה ממך, בזכותך יש לי מה לאכול. כלומר: אני צריך אותך, אני רוצה שתישאר אצלי. לתת לו הרגשת חשיבות, שאלמלא הוא הדברים לא יסתדרו - ועל ידי כך ירגיש עשו קשור ליצחק.
וזה גם ההסבר להבדל שבין הלשונות. כידוע מדברי המפרשים, 'אוהב' הוא לשון קל ו'ויאהב' הוא לשון כבד, ולשון כבד מורה שצריך פעולה כדי להפעיל את הדבר. 'ויאהב יצחק את עשו' - הפעיל בעצמו אהבה כלפיו. לעומת זאת 'ורבקה אוהבת את יעקב' - אהבה פשוטה, בלא שתצטרך להפעיל כוח של אהבה. יצחק היה חייב לעשות זאת כדי שלא לרחקו וכדי שלא יביאנו למרוד, ולכן הפעיל בעצמו כוח עוצמתי של אהבה כדי להשאירו קרוב - אבל אהבה פשוטה כלפיו לא הייתה לו.
אמרנו כבר ששנאת ישמעאל היא שנאה קשה ביותר. ומדוע? בספרים כתוב: מפני שבן האמה גורש, גורש לחלוטין. ואילו את עשו קירב יצחק, ומשום כך המציאות היא שעם עשו הרבה פעמים יכולנו להסתדר. אבל אצל ישמעאל זו שנאה אחרת: 'אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אהלי קדר'. 'אוי מי יחיה משומו אל' - אוי מי יחיה בשעה שיקום ישמעאל ויעשה צרות בעולם, אותו אחד שהאל שם שמו בתוכו. רואים את הנבואה וצועקים עליה אוי. מפני שגורש, ולכן השנאה והנקמה שלו הם נצח. דברים שאין הדעת קולטת: מה עשו לך, למה הגעת לכך, איפה השכל? אין. זו שנאה שמקורה בימות עולם, 'והוא יהיה פרא אדם', ואותו פרא אדם מתפרץ מחדש בכל פעם. ואילו את עשו קירבו, ולכן הגרים באים מעשו, ואין כמעט גרים מישמעאל.
האור החיים הקדוש שואל על 'הלוא משנאיך ה' אשנא': והרי כתוב 'לא תשנא את אחיך בלבבך', 'לא תקום ולא תטור', 'ואהבת לרעך כמוך'? התשובה פשוטה: כל זה נאמר בעושה מעשה עמך. אבל שונאי השם - ושימו לב כיצד הוא מגדירם - כגון המומרים והאפיקורסים, אסור לאהוב אותם וצריך לשנוא אותם.
מכאן שעלינו ליצור תמיד הבחנה ברורה בין ההמון הנגרר לבין הקודקודים. הקודקודים הם ראשי התקשורת, ראשי המסיתים, ראשי המחאה - ועליהם נאמר 'הלוא משנאיך ה' אשנא, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי'. אלה הרצים להוציא את דיבתנו רעה בעולם, שלא נדע ולא נשמע מהם לעולם. זהו שורש רע מן הערב רב שהתערב בתוכנו: תוך כדי מלחמה, במקום להיות טרודים בצער הכלל, הם הולכים להפיץ את דיבתנו בעולם. 'ולמלשינים אל תהי תקווה'. כאשר דם ישראל נשפך כמים - בזה הם טרודים. על האנשים האלה נאמר 'משנאיך ה' אשנא, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי'.
אבל האדם הפשוט הנגרר אחריהם - מסכן, מה הוא? שטפו לו את המוח מבוקר עד ערב בשטויות והבלים, ומה הוא מבין? הרי כדי להיות כופר צריך לדעת משהו; מי שאינו יודע כלום, במה הוא כופר?
סיפרתי לכם פעם על כופר אחד ששמע שיש כופר גדול, והתעניין מאוד לפגוש אותו, להחליף רשמים ולקבל תובנות. אמרו לו: יש ינקל'ה קויפר בווילנה. הלך לחפשו. הגיע לביתו, דפק בדלת: ינקל'ה קויפר נמצא כאן? אמרו לו: לא, הוא בבית המדרש. מה? כן, כן, בבית המדרש. הגיע לבית המדרש, וראה בסופו אחד עם קסקט, גמרא פתוחה לפניו, מתנדנד ולומד. ניגש בחשש שלא להעליבו: כבודו הוא ינקל'ה קויפר? אמר לו: כן, נעים מאוד, ומי כבודו? אמר: אני אברמל'ה קויפר. שאל אותו: ומה כבודו עושה כאן בבית המדרש? אמר לו: מצאתי את מושבי כאן. ואתה, מה אתה עושה כאן? שאל אותו ינקל'ה: אתה כופר? אמר לו: כן. אמר לו: למדת תורה? אמר: לא. למדת בבלי, ירושלמי, ספרא, ספרי, בית יוסף, שולחן ערוך? אמר: לא. אמר לו: סלח לי כבודו, אינך כופר, אתה סתם עם הארץ. כופר צריך לדעת במה הוא כופר. אם אקום עתה ואומר שאני כופר בתורת הקוונטים, ותשאל אותי מה זו תורת הקוונטים, ואומר שאינני יודע בדיוק אבל זה לא נראה לי - כך מדבר שוטה. מי שכופר צריך להכיר מה יש בצד השני, ולומר שיש לו דרכים לסתור זאת. אבל כשאדם אינו יודע כלום, הוא סתם עם הארץ.
לכן על ההמון הנגרר לא נאמר 'הלוא משנאיך ה' אשנא'. עד כמה שתשמע אותו מדבר - אל תתרגש. מספיקה מלחמה קטנה, וראה כיצד פתאום כולם נעשים אחים; כל אלה שדיברו שנאה - פתאום הם אחים. מדוע? כי באמת רק שטפו להם את המוח. אבל הקודקודים - תראה שהם נשארים במרדם ובשנאתם. עליהם נאמר 'משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט', והם המסיתים והמדיחים שבכל דור ודור, הם 'המומרים והאפיקורסים' שעליהם אמר האור החיים שאסור לאהבם וצריך לשנאם.
תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי׃
בשם האדמו"ר מאוסטרובצה מביאים ביאור נפלא. כתוב בתורה 'כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו'. ולכאורה פלא: כיצד נותנת התורה לגיטימציה לשונא, והרי 'לא תשנא את אחיך בלבבך'? אלא אומרים חז"ל שמדובר בשונא לגיטימי: מי שראה בחברו דבר עבירה. ולכאורה ילך לבית דין - אך הוא היה עד יחיד, ועד יחיד הבא להעיד מלקין אותו, 'טוביה חטא וזיגוד מנגד'. אם כן אינו יכול להעיד, ומה נותר לו? לשנוא אותו. הוא יודע שהלה רשע ואינו יכול לעשות בכך דבר.
אבל כאן טמונה הסכנה: מתוך שנאה לשם מצווה אפשר להגיע במהירות לשנאה שהיא עבירה. שהרי אני שונא אותו מפני שראיתי בו מעשה רע, וכמים הפנים לפנים - הוא רואה שאני שונאו, וזה מעורר אצלו איבה, והוא מתחיל לשנוא אותי. ומשהוא מראה לי פנים של שנאה, יש היזון חוזר, ואני שונא אותו בחזרה. אלא שהשנאה הזאת כבר אינה שנאה של מצווה, אלא שנאה מפני שהוא שונא אותי.
מסופר שמישהו פנה לרבי ישראל סלנטר ואמר שיש עניין שצריך למחות עליו, והוא רוצה לקום ולמחות. אמר לו רבי ישראל: צריך לקום ולמחות, אתה צודק - אבל תראה שתישאר צודק. 'צדק צדק תרדוף'. שכן פעמים רבות אדם נכנס למלחמה מתוך שהוא צודק, אבל המלחמה מתלהטת ונעשית עניין אישי ועניין של אגו: אתה אמרת, אני אמרתי, אני אכניע אותך - וכבר שכחת בכלל על מה יצאת להילחם, ושכחת שהיה כאן עניין של כבוד שמים.
לכן באה התורה ואומרת: כשאתה רואה את חמור שונאך רובץ תחת משאו - עזוב תעזוב עמו. למה? כדי שתתחם את השנאה ולא תהפוך לשנאה אישית. אתה מצווה לשנוא אותו, אבל בגבולות. שנאה החורגת מגבולותיה והופכת לאיבה פרטית - את זה התורה אינה רוצה.
וזהו שאומר דוד המלך: 'תכלית שנאה שנאתים'. אנו מבינים בפשטות 'תכלית שנאה' - שנאה המגיעה עד הקצה. אבל לפי הביאור המחודש הזה: לשנאה הזאת עשיתי קץ ותכלית. 'תכלית שנאה' - שנאה תכליתית, שיש לה מטרה, והמטרה היא לשנוא את שונאי השם בלבד. לא עשיתי את השנאה בלא גבול, מפני שאם אעשה אותה בלא גבול - 'לאויבים היו לי', הם ייהפכו לי לאויבים פרטיים שלא לשם מצווה, ואהיה שונא אנשים באופן אישי ולא מכוח ציווי התורה. לכן שמתי לשנאה הזאת קץ, שתהיה מוגבלת עד כמה שהשם ציווה: אם הוא אומר לי 'עזוב תעזוב עמו' - אני צריך לעזור לו.
ובפשט, כפי שמסביר הרד"ק, 'תכלית שנאה' היינו שנאה גדולה שאין למעלה ממנה, עד הקצה ועד התכלית, עד ש'לאויבים היו לי'. ומבאר המלבי"ם שהאויב גדול מן השונא: השונא - שנאתו בלב בלבד; האויב - דורש רעתו. וכידוע מדברי המלבי"ם בכמה מקומות, יש שונא, יש אויב ויש צר: השונא שונא בלבו, האויב מבקש רעתו, והצר הוא המצר בפועל - לא רק מבקש אלא גם פועל.
חׇקְרֵנִי אֵל וְדַע לְבָבִי בְּחָנֵנִי וְדַע שַׂרְעַפָּי׃
וזו בקשתו של דוד: ריבונו של עולם, הבט אל לבבי ואל מחשבותיי, וראה שלא הגעתי לשנאה אישית, אלא שנאה שהיא מתוך דבר מצווה, מתוך שהקב"ה ציווה לשנוא את עושי הרשע. את זה רק אתה יודע - על ידי שתחקור, שתדע לבבי ושתדע את שרעפיי, שהשנאה שלי היא רק 'תכלית שנאה', שנאה שיש לה תכלית: לשנוא את שונאי השם בלבד, בלא שום עניין אישי.
הרד"ק מבאר: לפי שהזכיר את מחשבת הרשעים שהיא מחשבה רעה ואינם מאמינים בהשם יתברך, על כן אמר: אצלי אין הדבר כן. אתה תחקור ותדע את ליבי ותראה שליבי ישר באמונה בך. 'בחנני ודע שרעפי' - תדע את מחשבותיי. 'שרעפיי' ו'סעיפיי' עניין אחד הם, והם המחשבות. ומדוע נקראו כך? משום שהם מתקשרים לאילן, שאף בו נאמר 'שרעפותיו' ו'סעיפותיו' - היינו הענפים המסתעפים מן האילן. כך המחשבות מסתעפות מן האדם ומשוטטות.
והמלבי"ם מדייק: 'חקרני אל ודע לבבי' - כאן מדובר על המעשים, ששורשם בלב. הלב הוא המתאווה והוא המתעורר אל הפעולות, וכפי שהסברנו ששורש התאוות בלב, שנאמר 'תאוות ליבו נתת לו'. 'בחנני ודע שרעפי' - כאן כבר מדובר על המחשבות, שהן ביטוי לאמונות ולדעות. אם הלב הוא ביטוי לתאוות, המחשבות הן הביטוי לאמונה בהשם ולדעות הישרות. כלומר: בחן אותי, השם, גם בליבי בעניין תאוותיי וגם בשרעפיי בעניין אמונותיי ודעותיי, ותראה שאני שלם עמך.
וּרְאֵה אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם׃
רש"י אומר: אם דרך מעצבה וקלקול בי. באבן עזרא הדברים מפורשים יותר: אם יש בליבי רגע אחד מחשבה בדבריך שאינה כהוגן, שאינה טובה בעיניך - המיתני מיד. כך אומר דוד: אם לרגע אחד יש בי מחשבה הסרה ממך, ריבונו של עולם, קח אותי מן העולם. ומהו 'עוצב'? מלשון מרי, כמו 'והמה מרו ועצבו את רוח קדשו' - מחשבות של מרד, לגרום עיצבון כביכול ולצער את הקדוש ברוך הוא. ו'ונחני בדרך עולם' - לדעת האבן עזרא הכוונה: קח אותי מן העולם, כמו 'הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ'.
המלבי"ם מסביר: 'וראה אם דרך עוצב בי' - אם יש בי דרך של מרי ומרד, או 'עוצב' מלשון עצבים, כלשון 'עובדי גילולים ועצבים', היינו עבודה זרה. ואם כן - 'ונחני בדרך עולם'. ומדוע יבקש מיתה לעצמו? אומר המלבי"ם: כי טוב שימות זכאי ואל ימות חייב. לכן אם תראה שאני מתכונן ללכת בדרך רעה, קח אותי קודם לכן, שלא אמות במצב שבו אני מרשיע. מוטב למות זכאי מלמות חייב.
סיומו של פרק קל"ט הוא עימות חזיתי עם הכופרים בידיעה ובהשגחה. הם 'ימרוך למזימה' - מרוממים את הבורא ומגביהים אותו אל על, לא לכבודו אלא כדי לפטור את עצמם מן המוסר ומן הדין; אצל הגויים 'רם על כל גויים ה\'', ואצלנו 'גדול ה\'' - מלמטה עד למעלה, שהוא רואה גם את השפלים. כנגדם מכריז דוד 'הלוא משנאיך ה' אשנא', וזה סימן האוהב ששונא את שונאי אוהבו; אך מיד הוא מגדיר גבול: 'תכלית שנאה שנאתים' - שנאה תכליתית, לשם שמים בלבד, שלא תתדרדר לאיבה אישית, כדרך 'עזוב תעזוב עמו' ו'תראה שתישאר צודק'. ולכן הוא מבקש 'חקרני אל ודע לבבי' - בחן את תאוותיי ואת דעותיי, וראה שאין בי דרך עוצב; ואם יש - 'ונחני בדרך עולם', שמוטב למות זכאי מלמות חייב. ולא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה. ובזה סיימנו את פרק קל"ט בתהילים.