לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד׃
הרד"ק אומר שדוד חיבר מזמור זה על דואג ועל הזיפים, שהיו מלשינים עליו אל שאול. גם המלבי"ם הולך באותו כיוון: המזמור הוסד בעת שגילו הזיפים לשאול ואמרו לו "הלא דוד מסתתר עמנו", ושאול רדף אחריו. דוד היה נחפז ללכת מצד ההר מזה, ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד - כלומר הקיפו את ההר משני צדדיו, וכפסע היה בינו לבין המוות. באותה שעה אמר דוד: "אני אמרתי בחפזי כל האדם כזב" - אפילו שמואל בנבואתו, שאמר שאני עתיד להיות מלך, כנראה כוזב הוא, שהרי הנה אני עומד למות. וברגע האחרון באו ואמרו לשאול שפלשתים פשטו על הארץ, ועזב שאול את הכול והלך להילחם כנגדם.
חַלְּצֵנִי יְהֹוָה מֵאָדָם רָע מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי׃ אֲשֶׁר חָשְׁבוּ רָעוֹת בְּלֵב כָּל־יוֹם יָגוּרוּ מִלְחָמוֹת׃
הרד"ק מפרש: חלצני ה' - שלא יזיקו לי הדיבורים שהם מדברים כנגדי. והמלבי"ם מסביר שיש כאן שני מיני רודפים. יש המבקשים להרע מבלי תועלת עצמית - מה שנקרא "לשם שמיים": אין לו שום רווח מן הדבר, רק שיהיה רע לחברו. ויש המבקשים רעה מצד הרווח שיצמח להם ממנה. כנגד הראשונים, שהלשינו עליו בסתר, אומר: "חלצני ה' מאדם רע - אשר חשבו רעות בלב", בלב דווקא, שאין הם פועלים בגלוי לשם תועלת אלא בסתר ובלי שום רווח. וכנגד השניים, המבקשים להנאת עצמם ונלחמים בו בגלוי, אומר: "מאיש חמסים תנצרני - כל יום יגורו מלחמות".
ומהו "יגורו מלחמות"? רש"י מפרש מלשון מגורים - שיהיו מלחמות במגוריהם. האבן עזרא מפרש "יגורו" מלשון יאגרו ויקבצו, כמו "לא תגורו מפני איש", שדרשו חז"ל שאסור לדיין לאגור דבריו מפני אדם אלים - לא תאגרו את דבריכם ולא תכניסום פנימה. ועוד מביא האבן עזרא שהוא מלשון "אל תתגר בם מלחמה" - בכל יום יתגרו מלחמות. ומכל אלה מבקש דוד: ריבונו של עולם, שמור אותי, הן מאלה שרשעים בליבם ופועלים בסתר, והן מאלה שעושים בגלוי.
ומה ההבדל בין "אדם רע" ל"איש חמסים"? מסביר המלבי"ם: "רע" הוא בלב, מצד השכל האנושי - רוע מחושב, רוע שכלי. ואילו "חמס" מתייחס אל הנפש הבהמית, הבחינה הנמוכה יותר. ובספר יוסף תהילות מבאר את ההבדל בין הלשונות: "חלצני" - אם כבר נפלתי בידו, תחלצני משם; "תנצרני" - שמור אותי שלא אפול בידו כלל. וכן להלן: "שמרני ה' מידי רשע" - כשאני כבר בידו, "מאיש חמסים תנצרני" - שלא אימסר בידו כלל. רואים שוב שאיש החמסים הוא המסוכן יותר, ולכן דוד מבקש עליו שכלל לא יגיע אליו.
שָׁנְנוּ לְשׁוֹנָם כְּמוֹ־נָחָשׁ חֲמַת עַכְשׁוּב תַּחַת שְׂפָתֵימוֹ סֶלָה׃
רש"י מפרש "חמת" מלשון ארס, כמו "חמת תנינים יינם". ואי אפשר לפרשו מלשון אף וחימה, שהרי וכי לשון אף נופל אצל יין? מה עניין חימה ליין? אלא "חמת תנינים יינם" - ארס נחשים יינם, שתנינים בלשון המקרא הם נחשים. הרד"ק מסביר: "שננו לשונם" כמו חץ שנון ומחודד, שחידדו את לשונם לדבר עליי רעות, כדרך הנחש שכביכול מחדד לשונו כשהוא בא לנשוך. "חמת עכשוב" - הארס שהנחש מטיל, והעכשוב הוא מין ממיני הנחש, קשה ורע מאוד. "תחת שפתימו סלה" - כאשר האדם הרע מתקצף ומדבר בחימה, יוצא לו קצף וליחה מן הפה ונוטפת מתחת שפתיו, בדומה לארס הנוטף מפי הנחש.
המלבי"ם מחבר את הפסוק לשני סוגי הרודפים. כנגד הראשונים, המריעים בלא תועלת עצמית, נאמר "שננו לשונם כמו נחש" - שכן כך נאמר על הנחש, שאומרים לו: מה הנאה יש לך? אתה נושך, מקיש, והלה מת ואתה ממשיך הלאה. "ומה יתרון לבעל הלשון" - כך משיב הנחש, וכך גם בעל הלשון. ונשיכתו של הנחש, אומר המלבי"ם, היא בלשון, שהיא פנימית יותר מן השפתיים. והדבר תמוה מעט, שהרי הנחשים המוכרים לנו נושכים בשיניים - יש נחש שנושך בשיניו הרגילות, ויש בעלי שיני ארס, שהן כשתי מחטים ארוכות המונחות בתוך הפה כשחלקן הדוקר פונה פנימה, וכשהנחש בא להקיש הוא פותח פיו והן מזדקפות. נחש הנושך בלשונו איני מכיר, אך כך לשון המלבי"ם, ואפשר שהוא קורא "לשון" לשיניים הפנימיות.
ובאמת אצל המלבי"ם "לשון" היא תמיד ביטוי לפנימיות. בכמה וכמה מקומות בספר משלי הוא מבאר ש"שפתיים" מורות על החיצוני, ו"לשון" על הדיבור הפנימי שאינו ניכר. לכן כאן: אלה המריעים בלי תועלת עצמית, המלשינים בסתר ואינם פועלים בגלוי לשם רווח, נמשלו לנחש הנושך בלשונו הפנימית. וכנגד החומסים להנאת עצמם, המקבלים משאול טובות הנאה תמורת הלשנתם, נאמר "חמת עכשוב תחת שפתימו" - חימתו גלויה, תחת השפתיים, שהוא חיצוני ביחס ללשון, שהרי הם עושים זאת בגלוי כדי לקבל רווח. והעכשוב נושך להנאתו, למצוץ את דם האדם, וכך הם עושים למען החמס והנאתם. "סלה" - לפי המלבי"ם סיום העניין, ולרוב המפרשים הכוונה לתמיד, לנצח, לעולם ועד.
הבאתי בספר משנת החלומות על הגאון רבי צבי בלאזר, שבא בחלום חמישה ימים לאחר פטירתו, בשנת תרס"ז בחודש אב, אל ידידו הגאון רבי חיים ברלין. בין שאר הדברים נשאל מה נעשה שם בבית דין של מעלה, והשיב: דין של מעלה חמור מאוד, עד שאי אפשר לשום אדם בעולם הזה לשער כלל, ובייחוד מקפידים על דיבורים אסורים שנדברו שלא כהוגן. נורא נוראות. "כל עמל האדם לפיהו" - כל מה שאדם עמל, בפיו ובדיבוריו הוא מבזבז הכול. ואולם אמר גם דבר מעודד מאוד: על תלמיד חכם יש הרבה מליצי יושר, למי שמחובר לתורה, אלא שעל חטא הלשון מקפידים מאוד.
מסופר על הגאון הגרי"ז, שפעם שאלוהו תלמידים אם נכון שאדם עתיד ליתן את הדין על שאיסור לשון הרע לא היה חמור בעיניו כאכילת חזיר. קם מכיסאו ואמר: אמת לאמיתה. מן החזיר אנו נרתעים - אדם יהיה מוכן למות ולא לאכול חזיר, ואילו לשון הרע מתגלגל תחת לשונו באופן חופשי לגמרי. ולמעשה הוא חמור הרבה יותר: חזיר הוא לאו, ואילו על בעל הלשון נאמר שאין לו חלק לעולם הבא. כל מה שמביא החפץ חיים בליקוטיו על חומרת הלשון הוא דבר שאינו מוזכר בשום חטא ועוון אחר. וההסבר, כפי שהסברנו פעם: האדם נתייחד ב"רוח ממללא", בכוח הדיבור, ומשפוגם אדם במקום הגבוה ביותר שבו - זהו הפגם הגדול ביותר. ומאידך, המעלה הגדולה ביותר שאדם זוכה לה היא לימוד תורה, שגם הוא בלשון - "תלמוד תורה כנגד כולם", כנגד כל תרי"ג המצוות, "וכל חפציך לא ישוו בה", ואמרו חז"ל אפילו חפצי שמיים. הנה המעלה הגדולה בלשון והפגם הגדול בלשון: חיים ומוות ביד הלשון.
שָׁמְרֵנִי יְהֹוָה מִידֵי רָשָׁע מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי אֲשֶׁר חָשְׁבוּ לִדְחוֹת פְּעָמָי׃
האבן עזרא מבאר שוב את עניין השמירה שביקש: הרשע ואיש החמסים "חשבו לדחות פעמי" - פעמיי הם צעדיי, כמו "פעמייך". לאחר שתיאר את הרעות שעשו, הוא בא ומבקש: ריבונו של עולם, שמור אותי מהם, שהרי הם מבקשים לדחות את צעדיי אל ידיו של שאול. המלבי"ם מסביר שאחרי שדיבר באופן כללי, מכאן ואילך הוא מתחיל לפרט: "שמרני מידי רשע" - זה העושה רעה בסתר מחמת רשעו בלבד, ואלו הזיפים, שהרעו לדוד בלשון הרע בסתר ולא הייתה להם מזה כל הנאה אלא רשעות בלבד. "מאיש חמסים תנצרני" - זה שאול, שהרע לו להנאתו בעבור החמס, הוא חמס המלוכה: שאם לא ירע לדוד, ייאלץ למסור לו את המלוכה. ושניהם כאחד "חשבו לדחות פעמי" אל הפח שהכינו לי.
טָמְנוּ־גֵאִים פַּח לִי וַחֲבָלִים פָּרְשׂוּ רֶשֶׁת לְיַד־מַעְגָּל מֹקְשִׁים שָׁתוּ־לִי סֶלָה׃
"פח" הוא מקום מוקש. "וחבלים פרשו רשת" - דרך הציידים הייתה לקשור בקצות הרשת חבל ארוך; הצייד היה פורס את הרשת, מפזר עליה לחם וכיוצא בזה, ומתחבא במקום גבוה, וכשהתרכזו עליה עופות רבים היה מושך ברגע אחד בחבל וכולם נלכדים. כך הם פרשו רשת "ליד מעגל" - במקום שבו הם יודעים שאני מסתובב, אצל נתיבותיי ופעמיי, כדי שימשכו ברגע אחד בחבלים ואילכד. וזהו שאמר שאול: "וראו את מקומו אשר תהיה רגלו, מי ראהו שם" - חיפשו את המקום שבו הוא מסתובב כדי למצוא אותו ולהסגירו. "מוקשים שתו לי סלה", ומפרש הרד"ק "סלה" - מבלי הפסק: חזרו ושבו לשים לו מארבים שוב ושוב, אף שראו שאינם מצליחים.
המלבי"ם מסביר: "טמנו פח לי" - רצו לדחות את פעמיי אל אותו מוקש שייפול בו, והחבלים טמונים כדי שכשאבוא אל מקום הפח ימשכו בהם ויצודו אותי. וחששו שמא אתחכם ואלך ב"מעגל" - שהמלבי"ם מבאר תמיד ש"מעגל" הוא הדרך המעוקשת והמקיפה, לא הדרך הישרה. אמרו: שמא ידע דוד שאנו טומנים לו פח וילך בדרך העוקפת; לפיכך פרשו רשת גם ליד המעגל, שאם לא ייפול בפח יילכד ברשת. ונוסף על כך "מוקשים שתו לי" - שכאשר ייפול אל הפח יינקש מיד ויישבר וימות. "סלה" - סיום העניין השני.
אָמַרְתִּי לַיהֹוָה אֵלִי אָתָּה הַאֲזִינָה יְהֹוָה קוֹל תַּחֲנוּנָי׃
האבן עזרא מפרש: אין לאל ידי להימלט מהם ולא לעמוד כנגדם, רק בך, ואתה לבדך אלוקיי. זהו "אלי אתה" - רק אתה אלי, אין לי כוח אחר. ולמעשה זה דבר שאינו פשוט כלל, שכן כשיש לאדם צרה הוא מחפש לו אלוהויות רבות. אין הכוונה דווקא לעבודה זרה: פלוני יעזור לי, אפנה לבן דוד ההוא, יש לי מכר כאן ופרסונה שיכולה להזיז עניינים שם - הרי אלה אלוהויות רבות. וכשאינו מצליח, אז הוא פונה לריבונו של עולם. אמרתי לכם פעם שזה מסחר באופציות: יש כמה אופציות, ואם לא ילך - ריבונו של עולם תמיד טוב שיהיה בסטנד ביי, שימתין, ואם לא נצליח אפנה אליו; לא רוצים להטריח אותו לחינם. ואז אומר הקדוש ברוך הוא: "יקומו ויעזרוכם יהי עליכם סתרה", "אי אלוהימו צור חסיו בו" - היכן האלוה שבטחת בו?
וכותב חובות הלבבות: מניחו השם ביד מי שבטח בו. במי אתה בוטח - שם יניחך הקדוש ברוך הוא. בצה"ל? יניחך בידו, ובשמחת תורה הוכח. אדם צריך לדעת שהביטחון הוא רק בה': לא הכוחות שבידינו, לא האטום, לא המפציצים והחמקנים - ביום פקודה הכול יקרוס. במי צריך לבטוח? בה' יתברך. תנו לריבונו של עולם לנצח - זו צריכה להיות הסיסמה, אין עוד מלבדו. וזה מה שאומר דוד, ואין זה פשוט בשעת ניסיון: "אמרתי לה' אלי אתה" - רק אתה אלי, אין עוד כוח אחר שאני סומך עליו.
המלבי"ם מסביר שכאן עובר דוד לחלק השלישי, ואומר שהוא בוטח משני טעמים: האחד, מצד ש"אלי אתה" - אתה תמיד מושיע אותי, ויש לו ניסיון מן העבר ולכן הוא יודע על מי לסמוך. והשני, מצד התפילה, שהקדוש ברוך הוא קרוב לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת, ולכן "האזינה ה' קול תחנוני". ובזה יש עצה גם למי שברזומה שלו אין מופיעות הצלחות רבות: תפילה אתה ודאי יכול וודאי צריך - "האזינה ה' קול תחנוני".
יֱהֹוִה אֲדֹנָי עֹז יְשׁוּעָתִי סַכֹּתָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק׃
האבן עזרא מפרש: ה' יסוך את ראשי כמו הכובע המסך ומגן על הראש שלא יזיקנו חץ. "ביום נשק" - בזמן שמשתמשים כנגדי בנשק, הקדוש ברוך הוא סוכך על ראשי ככובע המגן עליו. והרד"ק מסביר כמטאפורה, שהקדוש ברוך הוא הוא בחינת כובע ישועה: ביום של סכנה הוא הכובע המושיע אותי.
אַל־תִּתֵּן יְהֹוָה מַאֲוַיֵּי רָשָׁע זְמָמוֹ אַל־תָּפֵק יָרוּמוּ סֶלָה׃
רש"י מפרש שהרשע כאן הוא עמלק הרשע. "זממו אל תפק" - מה שחשב לא יצליח, "זממו" מלשון מה שהוא זומם וחושב; "ירומו סלה" - שלא יתגאו. וכידוע זו הייתה דרכו של עמלק וזו הייתה דרכה של גרמניה - דרך הגאווה, הגזע הארי, "ירומו סלה". הרד"ק מפרש: אל תיתן לרשע את תאוותו, שתאוותו ללכוד אותי; "זממו אל תפק" - אל תוציא אל הפועל את מזימתו, שאם תצא מחשבתם אל הפועל יתרוממו עלינו וילכו בדרך גאווה ושחצנות לנצח.
המלבי"ם מבאר "ירומו" ביאור מקורי, לפי אותו מעמד שתיארנו: דוד הלך מצד ההר מזה, ואנשי שאול עוטרים אותו מן הצד האחר, וההר מפסיק ביניהם ואינם יכולים להגיע אליו. רצה שאול שאנשיו "ירומו" - שיעלו אל ראש ההר, ומשם מלמעלה יוכלו לירות בו בחיצים, שהרי בעלייה לראש ההר הם עוקפים אותו ובאים מלמעלה ולא ברדיפה. על כך מבקש דוד: אנא ה', אל תפק את זממו, אל תיתן שתצא עצתו אל הפועל לעלות על ראש ההר ולהורגני. "סלה" - סיום עניין נוסף.
הגמרא במגילה דף ו' דורשת כאן דרשה מפליאה, המחוברת ממש למציאות שהכרנו בגרמניה. ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב "אל תיתן ה' מאוויי רשע זממו אל תפק ירומו סלה"? אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אל תיתן לעשיו הרשע תאוות ליבו; "זממו אל תפק" - יש לו זמם על הפה, אל תוציאהו לו, כמו כלב שיש לו זמם על פיו, שאם יוסר הזמם סכנה עצומה לעולם. שאלמלא הם יוצאים מחריבים את כל העולם כולו - זו גרממיא של אדום, שאם יוצאים מחריבים את כל העולם כולו.
היעב"ץ, לפני כמאתיים וחמישים שנה, כותב: גרממיא, רצונו לומר גרמניה, היא אשכנז שלנו. וכך כותב גם הגאון מווילנא שיש לגרוס גרמניה. וכידוע הקפיד הגר"א מעולם שלא תדרוך רגלו בגרמניה, ואף כשנסע ציווה לבעל העגלה שלא יקצר את הדרך דרך גרמניה אלא יעקוף. פעם אחת היה הגר"א יושב בעגלה הסגורה ולומד לאור הנר, וחשב בעל העגלה לעשות קיצור דרך. לפתע שמע דפיקות חזקות על דופן העגלה מבפנים: לאן הכנסת אותנו? צא, צא מכאן, מקום טמא הוא! מבלי לראות דבר הרגיש בקדושתו את אדמת גרמניה ואת עמלק שבה.
ממשיכה הגמרא: ואמר רבי חמא בר חנינא, תלת מאה קטירי תגא איכא בגרממיא של אדום - שלוש מאות נסיכויות יש בגרמניה של אדום. ובמדרש מופיע "גרמניה" במפורש, בלי הגהות. "אדום" הוא האימפריה הרומית, ומעניין שגם הקיסרות הגרמנית כינתה עצמה "הקיסרות הרומית הקדושה", וראתה עצמה ממשיכת דרכה של רומי, והיטלר ימח שמו וזכרו ראה עצמו כממשיך האימפריאליזם הרומי. ובאנציקלופדיה העברית, ערך גרמניה, כתוב על המאות ה-17 וה-18: "להתפוררות הפוליטית של גרמניה היו תוצאות מרחיקות לכת. 300 הנסיכויות והערים החופשיות שמרו בקנאות על עצמאותן הכלכלית והכבידו על המסחר על ידי הטלת מיסים כבדים". שלוש מאות נסיכויות, כדברי הגמרא.
והגמרא מוסיפה: בכל יומא נפקי הני לאפי הני ומיקטל חד מינייהו ומיטרדו לאוקמי מלכא - מלחמות תמידיות ביניהם, בכל יום יוצאים אלה כנגד אלה, אחד מהם נהרג, והם טרודים להעמיד מלך שיאחד אותם. וברגע שיתאחדו ולא ילחמו עוד זה בזה - אוי ואבוי, מי יודע מה יקרה. לכן "זממו אל תפק" - אל תוציא את הזמם מפיו, שלא יקרה הגרוע מכול. ובאמת ביסמרק, שכונה "איש הברזל", הוא שאיחד את הנסיכויות, לאחר מכן עלה השלטון הנאצי, וכל השאר היסטוריה.
הרב מזא"ה, רבה של מוסקבה, ציטט את דבריו של המגיד מקלם, שנשא לפני כמאה ושלושים שנה בעקבות ה"שולחן ערוך" של גייגר, אחד מראשי המשכילים שחיבר שולחן ערוך חדש. אמר המגיד: בגרמניה עוד יעשו שולחן ערוך מפורט לשנאת ישראל, שבו יהיה כתוב "הטוב שביהודים הרוג". כך אמר בדרשה, שנים רבות לפני שעלו הנאצים לשלטון. וכששמעו זאת יהודי גרמניה האנינים אמרו: אתם באתם ממזרח אירופה, שם האיכרים המזוהמים ופראי האדם, ואינכם מכירים את הטרקלינים האירופיים, לכן אתם מדברים כך. וכי בגרמניה יאמרו "הטוב שביהודים הרוג"? וכולנו יודעים - אלה היו חוקי נירנברג.
והמשך חוכמה כותב: כשיחשבו היהודים שברלין היא ירושלים, יבוא עליהם אסון, ודווקא מבני גרמניה שהם משתדלים כל כך להיטמע בהם. כאשר אמרו שצריך למחוק מן הסידור "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", שהרי יש לנו את ברלין, אמר להם: יש לך את ברלין? עוד תראה שמברלין עצמה יצא הכורת על היהודים. וגם זה נכתב שנים רבות לפני השואה, כשנראה היה לכולם שמדובר בדמיונות, והדברים התגשמו לצערנו למול עינינו.
מובא על החפץ חיים, שבשנת תרצ"ג, כאשר עלה צורר היהודים לשלטון והכריז שהוא רוצה להשמיד את היהודים, שאלו אחד מראשי הישיבה בראדין מה יהיה גורלם של היהודים באשכנז ובפולין. אמר לו: תדע לך שלא יעלה הדבר בידו. וכידוע, החפץ חיים חלם חלומות לפני השואה, וראה אש ששורפת ומכלה הכול והורסת יערות, ושמע קול קורא "בקשו רחמים, בקשו רחמים". היה קם בבוקר מבועת ומקבל על עצמו תענית חלום. אמרו לו: רבנו, אתה זקן, זו ממש סכנה עבורך. השיב: מה אתם מדברים, מי יודע, אולי נצליח להמתיק קצת את הגזירה. ובאמת לאחר פטירתו הייתה השואה, ואם החפץ חיים היה חי ודאי שלא הייתה, ומי יודע מה היה אלמלא תעניותיו ותפילותיו.
והוסיף החפץ חיים: מעולם לא הצליח מישהו לכלות את עם ישראל, ויש לנו הבטחה - "אם יבוא עשיו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה". הבין השואל שהסכנה קרובה ושאל: ואם יעלה בידו חס ושלום להרוג את רוב יהדות אירופה, מי הוא המחנה הנשאר לפליטה? השיב לו: גם זה מפורש בדברי הנביאים, בספר עובדיה - "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". מספרים שאמר זאת לרב כהנמן בשיחתם האחרונה, והרב כהנמן יצא משם מזועזע ולא רצה לגלות את כל אשר נאמר לו, אך את הפסוק "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש" חקק על כותל הישיבה מבחוץ.
ובאמת כך התקיים, אף שלא היה זה פשוט כלל: רומל ואנשיו כבר היו בשערי אלכסנדריה, קרובים מאוד לכאן, והיו כבר תוכניות להתבצר בהר הכרמל ולעשות כמצדה - התאבדות קולקטיבית, ובלבד שלא להימסר ביד הנאצים. הם דפקו ממש באל עלמיין. ואגב, זו התשובה לכל הטוענים מדוע לא אמרו גדולי ישראל לעלות לארץ ישראל: חכם אתה לאחר מעשה, אחרי שאתה רואה שכולם ניצלו כאן. אבל תנועת המלקחיים הייתה אמורה להגיע גם לכאן, והקדוש ברוך הוא סיכל עצתם - וזה מה שאמר החפץ חיים. אולם בדרך הטבע, מי היה שולח לכאן את כל היהודים כשהסכנה כאן גדולה יותר, שהרי כאן יהיו מרוכזים, ומי שירצה למגר אותנו יקבל את היהודים על מגש של כסף. בסופו של דבר, כפי שאמר החפץ חיים כך היה, והתברר שמה שהתפלל יעקב אבינו מראש - "זממו אל תפק" - שאם יפק את זממו יחריב את כל העולם.
רֹאשׁ מְסִבָּי עֲמַל שְׂפָתֵימוֹ יְכַסֵּימוֹ׃
"ראש מסיבי" - הרשע שהוא ראש הסובבים אותי. "עמל שפתימו יכסמו" - השקר שהוא וחבריו מדברים עליי, הוא שיכסה אותם ויפיל אותם, ש"עמל שפתיים" הוא לשון שקר. הרי תמיד הסיתו את שאול ואמרו לו שדוד מבקש להילחם בו ולהשמידו - ואותו עמל שפתיים ייפול על ראשם. המלבי"ם מסביר שהחלק הרביעי עוסק בראש המסבבים לתופסו, וזהו "ויהי שאול ואנשיו עוטרים אל דוד", באותו זמן שרדפו אחריו סביב סלע המחלקות: יכסה אותם עמל שפתיהם, עוון הלשון הרע ירד על ראשם, והוא שיזיק להם ויכסה אותם.
יִמּוֹטוּ עֲלֵיהֶם גֶּחָלִים בָּאֵשׁ יַפִּלֵם בְּמַהֲמֹרוֹת בַּל־יָקוּמוּ׃
רש"י מפרש: הגחלים יהיו מוטים עליהם, וישכבו בהם עד שיתמוטטו ויכבו מעליהם, ונמצא הגוף כלה ואבד. "באש יפילם" - לא נאמר מי המפיל, והוא מקרא קצר, והמפיל הוא הנוקם - בגחלים של גיהנום, ויפילם במהמורות שלא יקומו עוד. ו"מהמורות" מפרש רש"י מלשון מלחמות ותגר, כמו "ממרים הייתם". אמנם הביאור המוכר לנו יותר הוא כדברי הרד"ק - שוחות עמוקות, כמו "מהמורה" שבלשוננו. וכן אמרו חז"ל: בראשונה היו קוברים אותם במהמורות, נתאכל הבשר - מלקטים את העצמות וקוברים אותן בארונות; היינו קוברים תחילה בשוחות ואחר כך מעבירים לארון.
המלבי"ם מסביר: מי ימוטט עליהם גחלים? אותו "עמל שפתימו" האמור קודם - הלשון הרע שדיברו כנגדי הוא שימוטט עליהם גחלים. והם עצמם ייפלו באש ולא יוכלו לברוח מן הסכנה, שכן ייפלו במהמורות שלא יוכלו לקום מהן, והמהמורות יהיו מלאות אש, ואף הגחלים יבואו עליהם מלמעלה.
אִישׁ לָשׁוֹן בַּל־יִכּוֹן בָּאָרֶץ אִישׁ־חָמָס רָע יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת׃
רש"י מבאר את הדברים ביחס לעשיו: "ציד בפיו" - שהיה צד את אביו בפיו, והוא הנקרא "איש לשון", שלשונו חלקה. "איש חמס רע יצודנו למדחפות" - הרע שהוא עושה הוא שיצוד אותו, ויילכד באותן מהמורות שהניח, "בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל". הרד"ק מפרש ש"איש לשון" הוא דואג, שהיה בעל לשון ודיבר רעה על דוד; "בל יכון בארץ" - לא יעמוד על כנו בעוצמה אלא יבוא לידי שפלות וייפול; "איש חמס רע יצודנו למדחפות" - הרע שעשה יצוד אותו עד שיטילנו למדחפות, שיהיה נדחף מרעה אל רעה.
המלבי"ם מוסיף: בעל הלשון "בל יכון בארץ" - לא יוכל להתקיים בארץ אלא יברח לראשי ההרים, ומשם "איש חמס רע יצודנו למדחפות". הוא מתאר את הרע כמציאות מופשטת וקורא לו "איש חמס": כוח הרע שבעולם הוא שיצוד את איש הלשון מכל הר וגבעה שאליהם יברח, וידחפנו מן ההר למטה אל מותו.
בספר יוסף תהילות לרב החיד"א מבאר: אמרו חז"ל שארבע כיתות אינן מקבלות פני שכינה - חנופה, שקר, לשון הרע וליצנות. וזהו "איש לשון" - המיוחד והמושחת שבארבע הכיתות, "בל יכון בארץ", ו"ארץ" היא תמיד ביטוי לשכינה הקדושה, כלומר לא יראה פני שכינה. ומדוע? לפי שהוא פוגם את הקנה, מקום הדיבור, להבדיל מן הוושט שהוא מקום האכילה - מקום שלא נפגם בחטאו של אדם הראשון. ועוד, שהוא פוגם קול ודיבור הרומזים לקודשא בריך הוא ושכינתיה, ופוגם את הפה הרומז לשכינה, ו"שפה" בגימטריה שכינה, ו"לשון" בגימטריה שכינה. לכן "בל יכון בארץ", אלא אם יעשה תשובה גדולה על מעשיו - "מרפא לשון עץ חיים", עסק התורה, ובלא זה בל יכון בארץ.
יָדַעְתִּי כִּי־יַעֲשֶׂה יְהֹוָה דִּין עָנִי מִשְׁפַּט אֶבְיֹנִים׃
יודע אני שסופו של הקדוש ברוך הוא לעשות דין עני ולנקום את נקמת עבדיו. המלבי"ם מפרש: "דין עני" - זה דוד, "משפט אביונים" - אלו אנשיו של דוד. ובספר אמרות טהורות מביא בשם החתם סופר רמז נפלא: אמרו חז"ל שאחת הסיבות שיצא אלישע אחר לתרבות רעה היא שראה את לשונו של חוצפית המתורגמן מוטלת באשפה, ואמר: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר? ולא ידע ש"למען ייטב לך" - לעולם שכולו טוב, "למען יאריכון ימיך" - לעולם שכולו ארוך, ולא כאן. וזה מרומז בפסוק: "איש לשון" - זה חוצפית המתורגמן, פה שהפיק מרגליות, "בל יכון בארץ" - כיצד ייתכן שלשונו תלחך את הארץ? אלא שאנו מאמינים באמונה שלמה שהצור תמים פעלו ועמקו מחשבותיו. ואילו "איש חמס רע" - ראשי תיבות אח"ר, הוא אלישע אחר, "יצודנו למדחפות" - העניין הזה צד אותו ודחפו לתרבות רעה על ידי מה שראה. אומר דוד: אני אומר "ידעתי כי יעשה ה' דין עני משפט אביונים", וה' ינקום את נקמתם; ולכן אינני נלחץ מזה, שאני מאמין באמונה שלמה שסוף הכבוד לבוא והשכר להגיע.
אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת־פָּנֶיךָ׃
הוא מבקש שהקדוש ברוך הוא ימהר ויחיש את פדותנו, ויעשה שהצדיקים יודו לשמו. המלבי"ם מסביר: הצדיקים "יודו לשמך", ואילו הישרים, שהם במדרגה גבוהה מן הצדיקים, ישיגו את הקדוש ברוך הוא בעצמותו - ולא רק "לשמך" אלא "ישבו ישרים את פניך", כקרובים אל המלך היושבים לפניו ורואים אותו בעצמו; שישיגו את האלוקות ואת גדולת הבורא ואת ההשגחה הפרטית.
ונסיים בדרך רמז: מסבירים שהצדיקים, אף כשהם מתייסרים כאן בעולם הזה, אינם באים בטרוניה לקדוש ברוך הוא אלא מודים לו יתברך על כל מה שהוא מביא עליהם, שהרי יודעים הם שבעולם הזה הם אורחים בלבד, וכל הייסורים אינם אלא לזככם ולטובתם, ושם מובטח להם עולם שכולו טוב. והיכן זה רמוז? "אך צדיקים יודו לשמך" - "אך" לשון "אח", זעקת כאב, כמו "ויישאר אך נח", שהיה גונח וכוהה ממה שהכהו האריה. כשלצדיקים "אח", כשכואב להם - בכל זאת "יודו לשמך", מודים ומשבחים ואינם באים בטרוניה.