פרק קל"ז הוא מזמור הגלות: הלויים שהוגלו לבבל, שבויים יושבים על נהרות בבל ובוכים בזכרם את ציון, תולים את כינורותיהם על הערבים, ושוביהם מבקשים מהם: "שירו לנו משיר ציון". על כך הם משיבים: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר". בחלק זה של השיעור נעמוד על שבועת הנאמנות לירושלים שבאה בעקבות אותו סירוב, על ההלכות והמנהגים שנלמדו ממנה, ועל סיום המזמור בזכירת בני אדום ובפרעון מבבל.
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי׃
רש"י מבאר שכנסת ישראל היא האומרת כן: עם ישראל נשבע לירושלים שלא לשכוח אותה. האבן עזרא מפרש שאלו דברי כל אחד מן המשוררים בליבו - מבקשים מהם לשיר, הם מסרבים, ובליבם הם אומרים: לא נשכח אותך, ירושלים.
ומדוע דווקא הימין? מסביר האבן עזרא: הכינורות היו מנגנים בהם ביד ימין. "תשכח ימיני" - כאילו אשכח את פעולת יד ימיני, דבר שאינו קורה לאדם. הרי זה דרך משל: אם אשכח את ירושלים, כביכול אשכח את יד ימיני. ומביא האבן עזרא ביאור נוסף, ש"תשכח" מלשון תכחש, כלומר תתייבש, אלא שהוא מוסיף "ויש אומרים שפירושו תיבש בלי חבר". הביטוי "בלי חבר" הוא ביטוי שהשתמשו בו הקדמונים לומר שהביטוי יחידאי בכל התנ"ך, ולא מצאנו לו חבר - אין מילה אחרת שממנה נוכל להקיש וללמוד את כוונת המילה. ולכן אומר האבן עזרא שקשה לו לקבל פירוש זה: היכן עוד מצאנו בתנ"ך שהלשון "תשכח" מבטאת יבוש?
המלבי"ם מבאר: כשם שהימין היא היד הפעילה אצל האדם, וכל פעולותיו נעשות בה, כך ירושלים היא חביבת כל תנועתנו ועסקנו, עד שאי אפשר לשוכחה כשם שאי אפשר לשכוח את הימין. היא חביבתנו והיא בראש מעייננו - כמו שאדם אינו שוכח את יד ימינו, כך איני שוכח את ירושלים.
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי׃
ממשיך המלבי"ם: כל דיבורי הוא בך - כל מה שאני מדבר הוא בשבחה של ירושלים. ואם לא אדבר מזכרונך, אהיה כאילם שלשונו דבקה לחיכו. ולא זו בלבד בזמן שאני בגלות, אלא אף "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי": גם כאשר אשמח בהצלחת ענייני העולם והגשמיות, כמו בזמן נישואין וכדומה, אף אז תהיה ירושלים על ראש שמחתי. כלומר, כל שמחה תהפוך כביכול לעצבות על ידי שאזכור את חורבן ירושלים.
מכאן המקור למנהג לשים אפר במקום הנחת התפילין בראש החתן: "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" - איני שוכח את ירושלים, ובראש השמחה, בתחילתה, אני עושה דבר לזכר החורבן. מנהג הספרדים היום להסתפק בשבירת הכוס. ועל כך היה הרב עובדיה יוסף מעורר בזמנו: אנשים צועקים "מזל טוב, מזל טוב", איזו שמחה, והחתן שובר את הכוס כנער המתפאר בכוחו וגבורתו כיצד שבר את הכוס. אנשים פספסו את עיקר העניין של שבירת הכוס. הגמרא מביאה שכאשר היו עושים שמחה והחכם היה רואה שהשמחה פרצה גבולות, היה שובר "כסא דמוקרא" - כלי זכוכית יקר - כדי להרגיע את הציבור. אם כן, עניין השבירה נועד להראות שחרב הבית ועלינו לזכור זאת, "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", ואנשים מתרגמים אותה כאילו היא סיבה לשמחה - וזה בדיוק ההיפך. ולכן אומר הרב שצריך ללמד את החתן שיאמר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", ולומר לו שבזה אנו מתכוונים לזכור את חורבנה של ירושלים, ואז ייעשו הדברים בכובד ראש.
האשכנזים נוהגים עד היום לשים אפר, וכך גם כתוב בשולחן ערוך. בדרך כלל עושים זאת כשהרב יושב עם החתן על הכתובה: שורפים מעט נייר ושמים לו בראש. היו כאלה ששמו אפר של סיגריה, אך רבים הקפידו שלא - משום שזה סם המוות, ולא יעסוק אדם בסם המוות שהניקוטין ייכנס לו דרך הראש. לכן היו לוקחים נייר, שורפים אותו, ובזה מזכירים לחתן את חורבן ירושלים.
הגמרא במסכת בבא בתרא (דף ס') אומרת: כשחרב הבית בשנייה, רבו פרושים בישראל שנהגו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין - חרב הבית, צער, אבלות, כאב. נטפל להם רבי יהושע ואמר להם: בניי, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבים על גבי המזבח ועכשיו בטל? שולחנו של מקום ריקן, ואנחנו נמלא את שולחננו בבשר? נשתה יין שמנסכים על גבי המזבח ועכשיו בטלו נסכים? אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות - הרי הן מן הקמח והסולת. אמרו לו: יפה אמרת, נפרוש גם מן הלחם, שאפשר בפירות. אמר להם: פירות לא נאכל, שכבר בטלו ביכורים - שאף הם עולים על גבי המזבח. אמרו לו: אפשר בפירות אחרים, שאין מביאים ביכורים אלא משבעת המינים - יאכל תפוזים ואינו חייב לאכול ענבים. אמר להם: מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים. שתקו.
אמר להם: בניי, בואו ואומר לכם. שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה. ולהתאבל יותר מדי אי אפשר, שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה - ואם יקבל על עצמו לא בשר ולא לחם ולא מים, זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. ואמר רב חסדא: כנגד הפתח - כך שמיד בכניסתו יראה זאת מולו. אדם נכנס לבית יהודי ורואה שם אמה על אמה שאינו מסויד. ומי שאין זה כך אצלו בביתו - יקנה שפכטל, ייקח מטר, ויגרד אמה על אמה. הלכה היא בשולחן ערוך.
ועוד: עושה אדם כל צורכי סעודה ומשייר דבר מועט, כגון דגים מלוחים וכיוצא בזה. כלומר, אף כשאדם עושה סעודה אינו מגיש את כל הדברים הטובים במלואם, אלא משייר קצת, כדי שיהיה ניכר מעט צער על החורבן. ועושה אישה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט - לא תיקח את הכול. שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי" וגו'.
לאור מדרש זה מבאר החיד"א את הפסוק בדרך נפלאה. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" - אם אשכח את ירושלים, כאדם השוכח את יד ימינו, שזה דבר בלתי אפשרי. מה משמע מכאן? שהיינו צריכים לא לאכול בשר ולא לשתות יין, ואף לא לשתות מים. ועל כך ממשיך הפסוק: "תדבק לשוני לחכי" - גם מים לא נשתה, ותדבק לשוני לחיכי. ומה הברירה? לעשות רק מה שאנחנו יכולים, וזה ההמשך: "אם לא אזכרכי" - אם איני יכול לעשות את כל זה, כיוון שאי אפשר לחיות בצורה הזאת, אעשה זכר. ובמה אזכרכי? אניח אמה על אמה בכותל, על השולחן לא אגיש את הכול, והאישה תיקח פחות תכשיטים.
וממשיך החיד"א: לפי דרך זו היה נכון שאף לא נתחתן כלל, שהרי הנישואין שמחה הם. אבל חס ושלום, אם לא נתחתן - זרעו של אברהם אבינו כלה. ועל זה אומר הפסוק: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" - אם איני יכול להימנע מנישואין לגמרי, לפחות אעלה את ירושלים על ראש שמחתי: אפר שמים בראש חתנים. כלומר, כשאני מתחתן, בראש שמחתי ובתחילתה, אזכיר את ירושלים על ידי נתינת האפר.
ספר תהילות מהרי"ץ מוסיף: מגודל הצער והחורבן אין אדם יכול לשמוח, ואם כן כיצד יוכל לשמוח בחופה ובחתונה? אלא שכאשר יש לאדם דבר המעיק לו והוא מדבר עליו ומוציאו - לאחר מכן רווח לו. לכן הוא אומר "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" - "ראש" היינו בהתחלה: בתחילת השמחה אעלה את ירושלים. ולכן מיד בהתחלה שמים את האפר, ואצל בני ספרד המנהג לשבור את הכוס, שהוא חלף נתינת האפר. ואחר שבתחילת השמחה עשיתי כן, אפשר כבר לשמוח כראוי וכהוגן, מבלי שאותה אבלות תעיק ותציק בזמן השמחה.
המהרש"א מבאר: "אם אשכחך ירושלים" - אם אשכח את ירושלים ולא אעשה את כל אותם דברים שאמרו חכמים, אמה כנגד הפתח, דבר מועט בסעודה, מיעוט תכשיטים - אז "תשכח ימיני": לפחות לא אעשה את הפעולה ביד ימין אלא ביד שמאל. יד שמאל נחשבת שינוי; אמנם לא לעניין הלכות שבת ממש, אך על כל פנים היא פחות כדרכו. אדם שמבקשים ממנו לכתוב או לצייר, כשעושה זאת בידו החזקה הוא עושה את הפעולה כהוגן, אבל אם צריך לכתוב בשבת יש עדיפות שיכתוב ביד שמאל; ואם מבקשים ממנו לחתום בבית חולים על עניין כלשהו, יש עדיפות שיעשה קשקוש בלבד ולא כתיבה ממש. זהו "תשכח ימיני": אם איני יכול להגיע למיעוט ממש, לפחות לא אעשה את הדבר ביד הימנית כמו שצריך באופן מלא, אלא בצורה חלשה יותר, כאדם הפועל בשמאלו, שאין מלאכתו נאה - ובזה לפחות אזכור את ירושלים.
וממשיך המהרש"א: "תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי" - אדם יכול להיזהר בכל זאת, אבל אין בזה זכר. שהרי אנשים שיראו זאת יאמרו שכנראה האדם הזה שמאלי; רואים אותו עושה את הפעולה ביד שמאל, ואין ניכר שזה בגלל חורבן ירושלים. חסר כאן ברושם הכללי שיהיה ניכר שהוא עושה כן מחמת החורבן. לכן "תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי" - אם לא אזכיר בלשוני בכל המעשים האלה שהם זכר לחורבן, לא יהיה ניכר שזה על החורבן. צריך אפוא לומר גם בפה שמה שאני עושה כך הוא זכר לחורבן. ולכן לפני ששוברים את הכוס אומרים "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", כדי שיהיה ניכר שהפעולה הזאת באה להזכיר את חורבן בית המקדש.
ספר "הכתוב לחיים" מבאר את הפסוק על פי מה שאומרים חז"ל בגמרא בסוכה (מ"ה): כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קורבן. ובתיקונים כתוב על הפסוק "אֶעֱלֶה בְתָמָר": "אעלה" ראשי תיבות אתרוג, ערבה, לולב, הדס - ובמה? "בתמר", שהתמר הוא עץ הלולב, שהוא העיקר והגבוה מכולם. וביום הראשון נטילת לולב היא מן התורה, "ולקחתם לכם ביום הראשון", אף בגבולין.
וזה מה שאומר הפסוק: "תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי" - ובמה תהיה הזכירה? "אם לא אעלה את ירושלים" - על ידי "אעלה", אתרוג ערבה לולב הדס, נחשב לו כאילו עלה לירושלים, כאילו בנה מזבח וכאילו הקריב עליו קורבן. והעיקר מתי? "על ראש שמחתי" - "ראש" היינו התחלה. ואיזה הוא החג שבו עיקר השמחה? חג הסוכות. ומהו ראשו של חג הסוכות? היום הראשון. כשאני נוטל את הלולב ביום הראשון ומקיים את המצווה מדאורייתא, נחשב לי כאילו עליתי לבית המקדש, בניתי מזבח והקרבתי עליו קורבן. זהו האופן שבו אין אנו שוכחים את ירושלים.
האבן עזרא מבאר: "הלשון הוגה בשירים" - אותה לשון הרגילה לשורר, בה אזכיר את עניין החורבן ואת עניינה של ירושלים, כלשון "ומשא ה' לא תזכרו עוד". ואם לא - תדבק לשוני לחיכי ולא אזכיר ולא אדבר במאומה, כלומר לא אוכל לא לשיר ולא לדבר. והרד"ק מבאר "על ראש שמחתי": כשאשמח בשום שמחה, אזכור את אבל ירושלים.
עד כאן, אומר הרד"ק, אלו דברי הלויים: הם נתבקשו לשיר, כשהגיעו לבבל אמרו להם "שירו לנו משיר ציון", ועל כך השיבו "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר", "תדבק לשוני לחכי" וגו'. וכעת, בעוד המשורר מתנבא על גלות בבל, הוא רואה ברוח הקודש את גלות בית שני. והקדמה זו נחוצה, שכן יש כאן קושי בביאור הפסוק: כיצד עובר הכתוב פתאום לעניין אדום, והלא אדום היה לאחר שנחתם ספר תהילים? תהילים לא נכתב בזמן בית שני, וכיצד אם כן מדבר על חורבן שהיה מאוחר יותר, על ידי טיטוס? אלא שתוך כדי נבואתו על גלות בבל הוא רואה ברוח הקודש את גלות הבית השני שהייתה על ידי אדום, על ידי טיטוס שהיה ממלכות רומי שהיא מבני אדום.
וכך גם ירמיה הנביא במגילת איכה: תוך כדי שהוא מתנבא על גלות בבל הוא רואה את חורבן בית שני, ואומר "שישי ושמחי בת אדום" - ומזכיר את אדום על שהחריבו את ירושלים. ואף שירמיה נמצא בבית ראשון, הרי כל זה נאמר בנבואה עוד לפני שקרה חורבן בית ראשון; וכשהוא מתנבא על בית ראשון וחורבנו, הוא מתנבא גם על חורבנו של הבית השני. ומהו שם "שישי ושמחי בת אדום"? על דרך גיזום, אומר הרד"ק - דרך הגזמה, כאומר בציניות, כמו "שמח בחור בבחרותך": תיהנה, תיהנה, ואחר כך תשלם על הכול. "בת אדום" - אמרו חז"ל זו קיסרי, "יושבת בארץ עוץ" - זו רומי. וכך גם כאן: המשורר, שאף את גלות בבל לא ראה שהיה קודם לכן, מתנבא על חורבן הבית הראשון ומתנבא גם על חורבנו של הבית השני.
זְכֹר יְהֹוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָיִם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ׃
"ערו ערו" - אומר רש"י שהוא לשון חורבן, וכן "חומות בבל הרחבה ערער תתערער", לשון ערעור ונפילה. והכוונה לערער אותה מן היסוד: כשעוקרים דבר מן הארץ אומרים עליו "ערו ערו עד היסוד בה" - תעקרו אותה מן הארץ ומן השורש עד שתגיעו ליסודות. כך היו בני אדום אומרים על ירושלים: תערערו יסודותיה ותעקרו אותה מן השורש.
האבן עזרא קשה לו לקבל ביאור זה, ואומר שאין המזמור מדבר על גלות טיטוס כאשר חשבו רבים. שני קשיים לו: האחד, שהרי אחרי כן הזכיר "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו" - ומה קרה שהוא חוזר שוב לבבל אחרי שכבר עבר לאדום? והשני, שטיטוס הרשע לא היה מזרע אדום, כי אנשי רומא הם יוונים, ויש ראיות מן הפסוקים: "בני יפת גומר ומגוג ומדי ויוון ותובל ומשך ותירס". אלא שכאשר היה אדום תחת יד ישראל, הם שמחו במפלתם של ישראל, וכך מובא בספר עובדיה "שישי ושמחי בת אדום". ואם כן הכתוב מדבר על חורבן הבית הראשון, שגם האדומיים ראו ושמחו; והחרפה שהיו האדומיים מחרפים את ישראל כאשר נלכדה ירושלים ונשרף ההיכל על ידי הכשדים - היא הייתה קשה לעם ישראל יותר מן הצרה עצמה, ולכן כתוב "אל תגדל פיך". וזה ה"זכור": שהם אמרו לבבליים לגלות ולערער את יסודות ירושלים, כך כביכול הם מבקשים שייעשה לנו.
יוצא אפוא שלדעת האבן עזרא טיטוס אינו שייך לאדום, ובזה חולק על הרד"ק שאמר שטיטוס היה ממלכות רומי שהיא מבני אדום. לדעת האבן עזרא הוא משורש יוון, ויוון שורש אחר לגמרי שאינו קשור לאדום: יוון מבני יפת, בעוד אדום הוא מזרעו של יצחק, מבני עשיו - שני שורשים שונים. וכאן מדובר באותם ששמחו כשנחרב הבית הראשון, ועליהם מזכיר הכתוב את עניינם של אדום.
המלבי"ם מבאר: אם אני זוכר תמיד את ירושלים ומתאבל עליה, כל שכן אתה, ריבונו של עולם, אתה צריך לזכור לבני אדום את יום חורבן ירושלים, שהם עזרו להחריבה. אנחנו זוכרים את אשר מחובתנו, ואתה ריבונו של עולם תזכור את אשר עליך לזכור - להיפרע מאלה שעשו לנו כן ולהינקם מן האויבים שסייעו להחריב את בית המקדש.
בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ׃
כאן חוזר הכתוב למלכות בבל. הרד"ק מבאר שתהיה שדודה - ישדדו אותה; ו"אשרי שישלם לך" היינו דריווש ומדי, שהוא ישלם לה על שהחריב את בבל.
המלבי"ם מבאר אחרת: בת בבל כבר נשדדה אז על ידי כורש, ולכן נאמר "השדודה" - לא שתישדד לעתיד, אלא שכבר נשדדה, לשון עבר. לפיכך אין מדובר כאן בדריווש ומדי שלעתיד, אלא בכורש שכבר התחיל לעשות את בבל שדודה: הקב"ה כבר התחיל לשלם לך.
ומהו "את גמולך שגמלת לנו"? המלבי"ם מבאר בכמה וכמה מקומות שכל מקום שנאמר בו עניין של גמול, משמעותו שהפועל את הפעולה עושה אותה מתוך התפעלות של אהבה או של איבה. גמול בא תמיד מתוך רגש עז - או רגש אהבה או רגש איבה. ואומר הכתוב: מה שפעלת כנגדנו היה מתוך איבה גדולה ומתוך התפעלות של שנאה ומשטמה, ולכן מי שישלם לך את גמולך כנגד זה וייפרע ממך - אשריו.
אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע׃
האבן עזרא אומר: סיפר אכזריות ליבם, שניפצו את עוללי ישראל - ועל כן סיפר אכזריות ליבם, ולכן אומר אשרי מי שייפרע ממך וינפץ את עולליך אל הסלע. וכך מביא הרד"ק מנבואת ישעיהו "הנני מעיר עליהם את מדי", ושם נאמר "וקשתות נערים תרטשנה ופרי בטן לא ירחמו" - שייפרעו אף מעולליהם.
יש שפסוק זה צורם להם: לקחת ילדים רכים וקטנים ולנפצם אל הסלע? גם אם עשו לנו כן, מה פתאום שאנחנו נעשה? אלא שכל יפי הנפש הללו, אנו יודעים שאין להם שום בעיה לטרוף יהודים יראים ולאכול אותם שלמים. הרחמים שלהם הם תמיד על הבבליים, על הפלסטינים - תמיד על אלה יש להם המון רחמים, והכול לא בחצר שלהם אלא בחצר האחורית שלך, ועם זה אין להם בעיה. וזה מתפוצץ לנו בפרצוף: אנשים בדרום תל אביב אינם יכולים לצאת מהבית משבע בערב, אומרים לך "לא אני ולא הילדים שלי יוצאים מהבית", פחד פחדים; בהתפרעות האחרונה מצלמים שם אנשים מסתובבים עם אקדחים במדינה. האנשים שם סובלים, ולא אכפת להם - שיהודי יסבול לא אכפת להם. ואל תבלבל אותם עם עובדות, כי זה אינו מסתדר עם האג'נדה ההומנית, והם אלה שקובעים ונותנים את הטון, ואלה הן התוצאות. "אנחנו הומנים" - זו דרכו של המן. בקיצור: המנים.
מי שמבין מה הנזק ומה הם עשו, מבין שאין זה אלא מעט ממה שמגיע להם. וכשמרחמים על מי שהוא אכזרי, בסופו של דבר מתאכזרים על הרחמנים, וזה תמיד בא יחד.
משל למה הדבר דומה: לרופא שהזמינו אותו בשעת לילה מאוחרת, בחורף קר, לבית שבו תינוק שאינו מפסיק לבכות וחומו הולך ועולה עד שהוא ממש בסכנת נפשות. הוא בא, טיפל בו, הוריד את החום ובסופו של דבר הציל את חייו, ואמר לאם: אין לך מה לדאוג, אדולף שיקלגרובר יחיה. והאדם הזה, כשהתבגר, קראו לו אדולף היטלר. היינו אומרים: איזה איש חסד, באיזו מסירות נפש הגיע בשעת לילה מאוחרת - ואילו אנחנו היינו שוחטים אותו בידיים. את אלה צריכים להרוג כשהם קטנים, כי אחד כזה הוא שישה מיליון - שישה מיליון יהודים, מלבד כל שאר הנזק שעשה בעולם והמיליונים הנוספים. ואם יאמר לך אדם: איך אתה מסוגל להרוג תינוק, אין לך חמלה לבכיו? תשובתך: יש לי חמלה על שישה מיליון יהודים, והם אחינו, ומהם נתחיל. מי שיש לו חמלה על אנשים כאלה, כמוהו כמרחם על היטלר כשהוא קטן. והתורה אומרת למחות את זכר עמלק - כלומר תמחה אותו עוד בשורש, כי אם לא תעשה זאת אז, כשאול שמתוך חמלה חמל, בסופו של דבר לא תהיה לו חמלה על העם שלך, ולאורך השנים אתה תסבול ממנו.
וכך גם אותו מעשה בסיירת הל"ה: ראו ערבי, זיהה אותם, והתחיל ביניהם דיון - צריך להרוג אותו, שאם לא כן יבואו ויהרגו אותנו. היו שם כמה יפי נפש: מה פתאום, הוא חף מפשע, הוא לא עשה שום דבר, למה להרוג אותו? לא הרגו אותו, ושלושים וחמישה חטפו אמבוש ונרצחו כולם, ואחר כך היה צריך לזהות אותם על ידי גורל הגר"א, בסיפור השלם והמפורסם שהיה עם רבי אריה לוין.
זה מה שמלמדים אותנו: לא להיות רחמן יותר מן התורה. הקב"ה רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת, וכל מידות הרחמים בו; להיות חומל ורחמן יותר מן התורה אין זה רחמים. אדם צריך לדעת שרחמים או אכזריות נקבעים על פי הפרמטרים של התורה - לא אתה תקבע. מה שהתורה אומרת לעשות, זה מה שצריך לעשות, ואם אתה חושב להיות רחמן יותר - תשלם על כך מחיר יקר. כפי שיצאה בת קול ואמרה לשאול: אל תהי אכזרי הרבה - כלומר, כאשר אתה רחמן הרבה, לאחר מכן אל תהי אכזרי הרבה.
המלבי"ם מבאר "אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע" - כמו שכתוב "והכרתי לבבל שם ושאר". וזה התקיים בשנה השנייה, כשכורש עלה עליה פעם שנייה והחריבה לגמרי והרג את כל אשר בה; היינו שהדבר בא בשלב השני.
בזה סיימנו את פרק קל"ז בתהילים.