פתיחה
בחלק זה של פרק קל"ה ממשיך המשורר למנות את גבורות הבורא: ממכות מצרים אל מלחמות סיחון ועוג וכיבוש הארץ, ומשם אל שני שמותיו של הקדוש ברוך הוא - שם של הנהגה קבועה וזֵכר של הנהגה ניסית. לאחר מכן הוא מעמיד זה מול זה את אפסות העבודה זרה מול מעלתם של ישראל, וחותם בקריאה לכל בתי העם לברך את השם. הקו המנחה, כפי שראינו לאורך הפרק בדברי המלבי"ם, הוא שהניסים לא נעשו כדי שאנחנו נכיר במציאות הבורא - את זה אנחנו יודעים ממילא מתוך הטבע - אלא עבור האומות ועבור צורכיהם של ישראל.
ניצחון המעטים על הרבים
שֶׁהִכָּה גּוֹיִם רַבִּים וְהָרַג מְלָכִים עֲצוּמִים׃ לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וּלְכֹל מַמְלְכוֹת כְּנָעַן׃
עם ישראל היו מעטים - יוצאי מצרים, אנשים ששבורים מעבודת פרך, לא מלומדי מלחמה ולא אנשי קרבות. לעומתם, העמים שישבו בארץ היו מיליונים. ובכל זאת הם הכו אותם וירשו את ארצם. מזה אתה רואה שהקדוש ברוך הוא עושה הכול בחפצו.
ולמה נזכרים דווקא סיחון ועוג? ראשית, מפני שאיתם נלחמו ישראל תחילה, ולכן הם מוזכרים ראשונים. שנית, מפני שהיו גדולים ועצומים משאר המלכים, כמו שכתוב: "ואנוכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים". ואחר כך הוא כולל את כולם יחד - "ולכל ממלכות כנען" - שכל שאר העמים נכללים בהם, אך את הגדולים והחזקים הוא מזכיר בתחילה.
האותות והמופתים - למי הם נצרכים
המלבי"ם מבאר שגם המלחמה בסיחון ובעוג הייתה בדרך נס, מלחמה היוצאת מגדר הטבע. וגם היא לא נעשתה בשבילי: אני מכיר את הקדוש ברוך הוא גם מתוך הטבע. אלא הם היו זקוקים לאותות ולמופתים האלה, הם היו צריכים את המסר הרוחני הזה - שיש אלוה שמשדד את כל מערכות הטבע.
ולפי זה, מה שנאמר למעלה "שָׁלַח אוֹתֹת וּמֹפְתִים בְּתוֹכֵכִי מִצְרָיִם" אינו מוסב על מצרים בלבד, אלא חוזר גם על סיחון מלך האמורי, על עוג מלך הבשן ועל כל ממלכות כנען. כולם הם אלה שהיו זקוקים לאותות ולמופתים. אנחנו עצמנו איננו זקוקים להם, שכן אנחנו מכירים את השם מתוך המציאות; והשם היה צריך לשנות ולשדד את מערכות הטבע כדי שהם יכירו באלוקותו.
נחלה לישראל עמו
וְנָתַן אַרְצָם נַחֲלָה נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ׃
"ארצם" - ארץ סיחון ועוג וכנען, ואותה נתן לנחלה לעם ישראל. ולמה מודגש "לישראל עמו"? אומר הרד"ק: לומר לך שהם עמו, הנבחרים מכל העמים, ולכן נתן להם ארץ הנבחרת מכל הארצות.
המלבי"ם מסביר שבנתינת הארץ לנחלה היו כמה ניסים, במלחמות יהושע. וגם הם לא נעשו כדי שאני אכיר במציאות השם - שהרי את מציאות השם אני מכיר מצד הטבע. כל התכלית הייתה "נחלה לישראל עמו": שעם ישראל יקבלו את נחלתם. שהרי השם עושה מופתים או כדי שילמדו מהם האומות, או כדי להנחיל לנו את הארץ ולתת לנו את מה שמגיע לנו - אבל לא כדי שנלמד אמונה, שכן את האמונה אנחנו יודעים גם מתוך מציאות הטבע. וכיוון שהארץ הובטחה לאבות הקדושים, השתדל הקדוש ברוך הוא כביכול שניקח את המגיע לנו, ונתן לנו את הארץ לנחלה על ידי אותות ומופתים.
שם וזֵכר: שתי הנהגות
יְהֹוָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם יְהֹוָה זִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר׃
רש"י מפרש: כגדולתך וכממשלתך אז, כן היא גם עתה. הקדוש ברוך הוא בכוחו כמאז לעולם, והיכולת בידך לדון ולנקום את נקמתנו - הרי שמך לעולם, הרי זכרך לדור ודור, אם כן תיפרע מאלה הקמים עלינו.
המלבי"ם מסביר שיש כאן שני מיני הנהגות. יש ההנהגה המסודרת, הקבועה מששת ימי בראשית, שאינה משתנה: זריחה ושקיעה, קיץ וחורף. זהו "שֵׁם" השם - שם הוא מה שנודע בו מתמיד, מאז ומעולם, מבלי השתנות, ולכן "שמך לעולם". ולעומתה יש ההנהגה הניסית, המתחדשת, כקריעת ים סוף, שאינה קבועה - וזו נקראת "זכרך".
ולמה דווקא בלשון זיכרון? מפני שאדם שרוצה שיזכרו אותו עושה פעולה חריגה, גבורה גדולה, משהו שאינו סטנדרטי - ומכוחה זוכרים אותו; בדברים הסטנדרטיים אין זוכרים אותך. לכן "זכרך לדור ודור": על ידי ההנהגה הפלאית, היוצאת מגדר הטבע, יזכרו אותך.
ומכאן גם ההבדל בלשון הקודש בין "לעולם" ל"לדור ודור". "לעולם" הוא הנהגה קבועה שאינה משתנה כלל: זריחה, שקיעה, זריחה, שקיעה. "לדור ודור" הוא הנהגה המשתנה מדור לדור, שכל דור מוגדר בפני עצמו - וזו ההנהגה העל־טבעית, שאינה תמידית, אבל בכל דור ודור אנחנו רואים ניסים למעלה מן הטבע. לפי צורך הדור עושה הקדוש ברוך הוא נפלאות, וזו ההנהגה שבה ניכר זכרו של הקדוש ברוך הוא.
כי ידין השם עמו
כִּי יָדִין יְהֹוָה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם׃
רש"י מפרש: "ידין" - ישפוט את משפטם מאויביהם; "יתנחם" - יתעשת. כלומר הקדוש ברוך הוא ינחם על הצרות שיש לעבדיו, על הגלות ועל כל מה שהם עוברים, ויגאל אותנו.
הרד"ק מוסיף: אף שהנחלה שנתן לנו נמצאת היום ביד אחרים - נאמר "נחלה לישראל עמו", והקדוש ברוך הוא הנחיל לנו ארצות גויים, ואנחנו בגלות והנחלה אינה בידינו - אין זה לתמיד. יבוא זמן ש"ידין השם עמו", ידרוש את דינם של ישראל מן האומות וישפוט אותן על מה שעשו לעמו, כעניין "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו". ו"על עבדיו יתנחם" - על מה שעשה לעבדיו יתנחם, שכן ישראל כבר קיבלו את עונשם הראוי בגלות, וממילא ראויים עתה לשוב לנחלתם.
ניסים לפי צורך הדור
המלבי"ם מסביר: לאחר שהזכיר את הנפלאות והניסים שהקדוש ברוך הוא עושה בכל דור ודור, הוא נותן את הטעם - מפני שהשם דן את עבדיו לעשות משפטם. הקדוש ברוך הוא עושה ניסים לפי צורך הדור. כבר דיברנו על כך כמה פעמים: הנס נעשה לצורך עניין נקודתי. עם ישראל במצוקה על שפת הים - השם קורע להם את הים. עם ישראל במלחמה - הקדוש ברוך הוא מוריד אבני אלגביש מן השמיים. לפי מצב הדור ולפי המצב שבו השם רוצה להיפרע מן האומות ולהציל את ישראל, הוא מחדש ניסים: או כדי להיפרע מן המצירים לנו, או כדי להיטיב לנו, או שני הדברים יחד.
ואת "ועל עבדיו יתנחם" מבאר המלבי"ם ביאור נפלא: כאשר הקדוש ברוך הוא עושה נס ומשנה את סדרי בראשית, נראה כביכול כאילו הוא מתנחם מחוקי הטבע. יש חוקים קבועים, וכביכול הוא מתחרט עליהם לשעה - "שמש בגבעון דום", "נצבו כמו נד נוזלים". המים נעמדים אף שהחוק הקבוע הוא שהמים נמשכים כלפי מטה. הקדוש ברוך הוא כמו מתנחם מן החוקים שהוא עצמו קבע בטבע, ולא באופן תמידי אלא לצורך אותה שעה, לצורך עבדיו, כדי להושיעם ולגדלם. ולפי זה אין הפירוש שעל העבדים הוא מתנחם, אלא על חוקי הטבע הוא מתנחם - לצורך עבדיו. כדי לגאול את עבדיו ולהוציאם מן המיצר, כביכול חוזר בו מחוקי הטבע ועושה להם פעולות על־טבעיות.
אפסותה של העבודה זרה
עֲצַבֵּי הַגּוֹיִם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם׃
הרד"ק מסביר: כאשר "על עבדיו יתנחם", והקדוש ברוך הוא ייפרע מן האומות, יהיו עצבי הגויים לאין, והכול יכירו שאין בהם ממש ואינם מושיעים בעת צרה - שהרי העצבים שלהם, הגילולים שלהם, אינם אלא כסף וזהב, אין בהם רוח ואין בהם ממש.
ולמה נקראים "עצבים"? אומר המצודת ציון: כן ייקראו הצורות גילולים, כי מעצבת לב עובדיה - קורא אליה ואינה נענית. זה עושה לו עצבים, זה מעציב אותו; הוא קורא, הוא צועק, ואין כלום.
המלבי"ם מסביר: לאחר שאמר "גדול השם מכל אלוהים", בא לומר שעצבי הגויים תוהו המה. מצד החומר - כסף וזהב; מצד הפועל - מעשה ידי אדם, מישהו ייצר אותם. ומה אפשר לצפות מאלוה כזה? מצד החומר אין בו אלא כסף וזהב, ומצד הצורה - זה המשך הכתובים, "פה להם ולא ידברו" וכו', כפי שנראה מיד.
מתי כסף וזהב הופכים לעבודה זרה
בספר אוצרות התהילים מביא ביאור בדרך רמז. חז"ל אומרים שצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם, ומאידך אנחנו רואים שהרבה פעמים העושר והממון הם לרעתו של אדם. שהרי הוא בטוח שבחוכמתו השיג, שהסטארט־אפ רשום על שמו, שהוא הגאון והחכם והמבין - "וישמן ישורון ויבעט". כיוון שהכול בא לו לדעתו בחוכמתו, שוב אינו זקוק לקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אני מסתדר לבד, רק אל תפריע. השם ישמור.
וממילא כל הכסף והזהב שלו נחשבים לעבודה זרה, שהרי אותם הוא עובד ולא את הקדוש ברוך הוא. הכסף והזהב הביאו אותו להאמין בעצמו ובממונו, לסמוך על "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". וזהו "עצבי הגויים כסף וזהב" - מתי הכסף והזהב נחשבים כעבודה זרה של הגויים? "מעשה ידי אדם": כשאדם בטוח שהוא עשה, הוא השיג, בכוחו, בחוכמתו ובעמלו. אדם כזה מגיע למצב שממונו הוא כעצבי הגויים ממש. אבל אם אינו "מעשה ידי אדם", אם הוא יודע שהכול מאיתו יתברך ושרק מה שהקדוש ברוך הוא משפיע לו יש לו - יכולים להיות לו כסף וזהב, ולא יהיו כעבודה זרה של האומות.
פה להם ולא ידברו
פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ׃ אׇזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יַאֲזִינוּ אַף אֵין יֶשׁ רוּחַ בְּפִיהֶם׃
האבן עזרא מבאר למה פותח דווקא בפה: כבוד האדם על כל נבראי מטה הוא בנשמה העליונה בעלת הדיבור. מעלת האדם על כל הברואים היא כוח הדיבור, "רוח ממללא", ולכן בזה הוא פותח - להם יש פה ואינם מדברים.
המלבי"ם מוסיף: החיסרון אינו רק מצד החומר (כסף וזהב) ולא רק מצד הפועל (שאדם ייצרם), אלא גם מצד הצורה - "פה להם ולא ידברו, עיניים להם ולא יראו", אינם משיגים מאומה בחושיהם. ואף הנפש החיונית אינה בהם: "אף אין יש רוח בפיהם" - אין בתוכם רוח כלל. הנפש החיונית היא הנפש הבסיסית הנותנת כוח חיות, והיא קיימת גם בבעלי חיים; כל בעל חיים שהוא בתנועה יש בו רוח חיונית - ואף רוח כזו אין בהם.
כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם׃
האבן עזרא: כמו שהם בלא נשמה ובלא מראה ושמע וריח, כך יהיו גם עושיהם. הרד"ק מבאר שנאמר הדבר בדרך תפילה: אנא השם, כאותם עצבים יהיו גם העושים אותם, שיאבדו כל מייצריהם ויהיו בבחינת פה להם ולא ידברו, עיניים ולא יראו, אוזניים ולא יאזינו, ואין יש רוח בפיהם - וכל עובדיהם יהיו כמותם. זו מעין תפילה של המשורר שכך יעשה הקדוש ברוך הוא לעובדי העבודה זרה.
המלבי"ם מוסיף: כאילו כל תכלית עשייתם היא שהעושים אותם וכל הבוטחים בהם יהיו כמותם. כשם שלהם אין שום השפעה, כך גם לעושים אותם לא תהיה שום השפעה - כעיוורים וכחרשים, לא ישפיעו מאומה.
בתי ישראל מברכים
בֵּית יִשְׂרָאֵל בָּרְכוּ אֶת יְהֹוָה בֵּית אַהֲרֹן בָּרְכוּ אֶת יְהֹוָה׃ בֵּית הַלֵּוִי בָּרְכוּ אֶת יְהֹוָה יִרְאֵי יְהֹוָה בָּרְכוּ אֶת יְהֹוָה׃
לעומת עובדי העצבים הוא פונה לישראל: "בית ישראל ברכו את השם" - שהשם הבדיל אתכם מן העמים ואתם בבחינת בית ישראל. ואחר כך המדרגה הגבוהה יותר, הנכבדים שבכם - בית אהרון, הם הכהנים. ואחר כך כלל השבט - בית הלוי, הכולל גם את הלוויים. ולבסוף "יראי השם", שבהם נכללים כל יראי השם, מישראל ומן הגויים.
האבן עזרא מדגיש שמדובר ביראי השם לאו דווקא מישראל, שהרי על ישראל כבר אמר בתחילה "בית ישראל ברכו את השם". אלא כל מי שהוא ירא השם, כפי הדעות שאיוב מן האומות היה והיה "ירא אלוקים וסר מרע" - על כולם נאמר שיברכו את השם.
הרד"ק מבאר שכאן בא לאפיין את מצבם של ישראל לעומת המאמינים בעצבים: אתם, שאינכם בוטחים בהם, תברכו את השם שהושיע אתכם מיד העצבים ומיד עובדיהם. וכן בית אהרון, הכהנים המשרתים בבית השם.
מהי ברכה
המלבי"ם מבאר שאחרי שציווה על ההילול - "הללו עבדי השם" - הוא מוסיף "ברכו את השם": שעל ידי מעשיכם הטובים תפתחו את המקור העליון להשפיע עליכם ברכה. ברכה משמעותה תמיד ריבוי, מן הבריכה העליונה, כלשון המקובלים: שפע העומד למעלה, ואנחנו פותחים לו פתח שירד וישפיע עלינו למטה. וכשאנו מברכים כוונתנו למשוך שפע מן הבריכה העליונה. וכך תתווסף הברכה לכל אדם לפי מדרגתו בקודש - לבית אהרון לפי מדרגתם, לבית הלוי לפי מדרגתם, ליראי השם לפי מדרגתם; כל אחד כפי קרבתו אל האלוקות, כך משפיע עליו השפע העליון להאיר על נשמתו ולהשפיע לו טוב מאין סוף ברוך הוא.
למה "ברכו את השם" ולא "נברך אלוקינו"
התוספות יום טוב במסכת ברכות, שלמדנו בשיעורינו על המשניות, עומד על שאלה מעניינת. בקריאת התורה ובתפילה אנו אומרים "ברכו את השם המבורך", ומזכירים שם הוי"ה - שם של רחמים. ואילו בזימון אנו אומרים "נברך אלוקינו שאכלנו משלו", ומזכירים שם אלוקים - שם של דין. מה ההבדל?
אם נתבונן: הקדוש ברוך הוא ברא את האדם, וכמי שיצר אותו מחויב לזון אותו. זה הדבר הבסיסי ביותר. כביכול היה זה חוסר אחריות ליצור אדם ולהשליכו למדבר; ממילא צורכי המחיה מתבקשים, זו כעין מחויבות של היוצר כלפי יצירו: אותו יצרתי, אני לוקח אחריות ומפרנסו. לכן על המזון אנו אומרים "נברך אלוקינו שאכלנו משלו" - שבדין הוא שיפרנס אותנו. ואולם לתת לנו בחן ובחסד וברווח וברחמים רבים - לכך אינו מחויב, ולכן אנו אומרים "וברחמים רבים": שהקדוש ברוך הוא דאג גם למגוון הטעמים ולחזות הנאה של המאכלים, שיהיה לאדם חשק לאכול. עצם נתינת הלחם - מן הדין; כל היתר - חסד ורחמים.
מאידך, את התורה לא היה הקדוש ברוך הוא חייב לתת לנו כלל. נתינת התורה היא חסד עצום והטבה עצומה שהיטיב עמנו, וההטבה הגדולה עוד יותר שנתן לנו אותה לארץ, שאנחנו נהיה המכריעים בה - עניין בפני עצמו שדיברנו בו פעם באריכות. על זה ראוי לומר "ברכו את השם המבורך" בשם הוי"ה, שם של חסד: נתן לנו תורה, נתן לנו את ספר ההוראות שלו. "ברוך אתה השם נותן התורה" - אני מודה לך שנתת לי תורה. הגויים לא זכו לזה; אומנם עליהם לדעת את התורה, אבל הם קיבלו שבע מצוות, ואילו אנחנו קיבלנו את התורה ואת מצוות תלמוד תורה. זהו חסד השם, ועל כן "ברכו את השם המבורך" - שהשפיע עלינו חסד זה.
מיהם יראי השם
"בית הלוי" - אלה המשוררים לפני השם בפה ובכלי, כלשון הרד"ק, הם יברכו את השם. ועל "יראי השם" מביא הרד"ק שני פירושים: האחד, שאלו החכמים שבישראל המתבודדים בבית השם ללמוד; והשני, כדרכו של האבן עזרא, יראי השם אשר בכל עם ועם - כל מי שיבוא להתפלל בבית השם והוא ירא השם, אף הוא יברך.
רש"י מביא שיראי השם אלו הגרים. ומכאן, אומר הגר"א, מובן למה לא נאמר "בית יראי השם": עד כאן דיבר בבתים - בית ישראל, בית אהרון, בית הלוי - ואילו על יראי השם לא הזכיר בית, לפי שמדובר בגרים, והגרים לא באו מבית. אין להם נצר ושושלת ובית בעם ישראל; ללוויים יש בית, שבט לוי, אבל הגר בא כאדם יחידי בלא בית בישראל. המצודת דוד מביא שיראי השם אלו חסידי אומות העולם, וזה מתאים לביאור האבן עזרא והרד"ק שמדובר ביראי השם שבכל עם ועם.
ברוך השם מציון
בָּרוּךְ יְהֹוָה מִצִּיּוֹן שֹׁכֵן יְרוּשָׁלָ͏ִם הַלְלוּ־יָהּ׃
הרד"ק מסביר: ציון הוא המקום שבו ישכון הכבוד בירושלים. שכן ירושלים נחלקת לשניים: ירושלים היא מקום מושב בני האדם, וציון הוא מקום המקדש, מקום השכינה. אנחנו אומנם משתמשים היום בביטוי "ציון" ככינוי לכלל ארץ ישראל, אבל בכתובים הכוונה למקום הקדוש שבירושלים, למקום המקדש, למקום המרכזי שם. ומשם יוצאת הוראה לכול, ועל ידי זה יודו הכול ויהללו ויברכו את השם - הללויה, הללו את השם על כך.
המלבי"ם מבאר: "ברוך השם מציון" - הברכה עולה מציון לפי הזכות, ולפי הזכות של ציון גם תרד. הקדוש ברוך הוא שוכן בירושלים ומשגיח על הנמצאים שם, ומברך אותם כפי מעשיהם בקודש, כפי הקורבנות וכפי עבודתם. אם מתנהלים בבית המקדש כבית פריצים וכבית מרצחים, יש לכך השפעה שלילית על כל העם; ואם מכבדים את המקום ומקריבים כראוי, משפיע עליהם הקדוש ברוך הוא טובה. זהו "ברוך השם מציון שוכן ירושלים הללויה": כיוון שהוא שוכן בירושלים ומשגיח על מעשי העם אשר בתוכה, הוא מברך אותם כפי מעשיהם הראויים.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק מונה המשורר את נפלאות השם במלחמות סיחון ועוג וכיבוש הארץ, ומלמד שהניסים נעשו לצורך האומות שיכירו באלוקותו, ולצורך ישראל שיקבלו את נחלתם המובטחת - לא כדי שאנחנו נלמד אמונה, שאותה אנו יודעים מתוך הטבע. "שמך" הוא ההנהגה הקבועה שאינה משתנה, ו"זכרך" היא ההנהגה הניסית המתחדשת בכל דור לפי צורכו, עד ש"על עבדיו יתנחם" - כביכול מתנחם מחוקי הטבע לצורך עבדיו. מול אפסות העצבים, שאין בהם לא חומר ולא צורה ולא רוח, ומול הסכנה שהכסף והזהב ייחשבו "מעשה ידי אדם" ויהפכו לעבודה זרה, קורא הפרק לכל בתי ישראל - ישראל, אהרון, לוי ויראי השם - לברך את השם ולפתוח בכך את מקור השפע העליון, וחותם: ברוך השם מציון שוכן ירושלים, הללויה.