מזמור קל"ה פותח בקריאה גדולה להלל: "הללו-יה". אך מי הם הנקראים להלל, ומכוח מה הם מהללים? על שתי השאלות הללו בנוי כל המזמור. המלבי"ם מוליך אותנו לאורך הפרק ביסוד אחד: ישראל מכירים את בוראם מתוך ההנהגה הקבועה של הטבע עצמו, ואינם זקוקים לאותות ולמופתים כדי להאמין. האותות והמופתים נועדו לגויים, או לצורך ישועתם של ישראל - אבל לא לצורך אמונתנו.
הַלְלוּ־יָהּ הַלְלוּ אֶת־שֵׁם יְהֹוָה הַלְלוּ עַבְדֵי יְהֹוָה׃
האבן עזרא מבאר שדברים אלו מופנים לכוהנים וללויים שהיו משוררים בבית ה': אליכם אני פונה - הללו את שם ה'. הרד"ק עומד על שינוי הסדר: במזמור קל"ג נאמר קודם "הללו עבדי ה'" ואחר כך "הללו את שם ה'", וכאן להיפך. הטעם: כדי להסמיך מיד "הללו עבדי ה'" ל"שעומדים בבית ה'" - אותם עבדי ה' העומדים בבית ה'. המצודת דוד מבאר כמו בקל"ג: סרס את המקרא ודורשהו - הללויה, ומי יהלל? "הללו עבדי ה'", אתם הללו את ה'. ולמה דווקא אתם? שהרי לרשע נאמר "מה לך לספר חוקי", ונמצא שהפנייה "הללו את ה'" מכוונת דווקא לעבדי ה', שלהם ראוי להלל.
המלבי"ם מלמד יסוד: ההנהגה הקבועה והמסודרת היא זו שדרכה אנו מכירים את מציאות ה', את חוכמתו ואת השגחתו. די להסתכל בשמש, בירח, בכוכבים ובטבע - ומזה כבר רואים את הנהגת ה'. וכאשר הקדוש ברוך הוא משנה את הטבע, זה כבר נקרא אות ומופת. אלא שהאות והמופת אינם הכרחיים לנו, שהרי אנו מאמינים בה' ורואים אותו על כל צעד ושעל, גם בתוך הטבע עצמו. איננו זקוקים ל"שמש בגבעון דום" כדי לדעת שיש אלוקים - את האלוקים אנו רואים מתוך המציאות.
אם כן למי נועדו האותות והמופתים? לגויים - כדי שגם הם יכירו את כוח ה', את מציאותו ואת שליטתו בכל מכמני הטבע. ואפשרות נוספת: כדי להביא את גאולתם וישועתם של ישראל. ה' רוצה להושיע אותנו ולכן עושה אותות ומופתים, כמו במצרים, או כאבני אלגביש היורדות מן השמיים להושיענו. אלו אותות ומופתים לישועתנו - לא לצורך אמונתנו, שהאמונה שלנו חזקה גם בלא אותות ומופתים.
לכן נאמר "הללו את שם ה'" - השם שבו הקדוש ברוך הוא מפורסם תמיד לכל העולם, השם הנודע על ידי ההנהגה הקבועה: שמש, ימים, נהרות, ירח, כוכבים. "הללו עבדי ה'" - עבדיו משיגים אותו כבר מצד זה, מצד השם המפורסם, ואינם צריכים אותות ומופתים. שם ה' המוכר והניכר בטבע די בו כדי שיהללוהו עבדי ה'. שימו לב שכבר בתפילת שחרית, כשאנו פותחים בהודאה - "ברוך אתה ה' יוצר אור ובורא חושך" - לא דיברנו על ניסים ולא על אותות ומופתים. על מה אני מודה? על הבריאה עצמה: יש שמש, יש ירח, יש כוכבים, והקדוש ברוך הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. עצם זה שזרחה היום השמש היא כבר סיבה שיהללו עבדי ה'.
וזו כוונת "שם ה'": ההנהגה הקבועה הניכרת לכל, שבה מוכר שמו. מהותו לעולם איננו משיגים, אבל כשאני רוצה לומר שאני מהלל מצד ההנהגה הקבועה - אני אומר שאני מהלל מצד "שם ה'", שבה מתגלה שמו.
שֶׁעֹמְדִים בְּבֵית יְהֹוָה בְּחַצְרוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ׃
הרד"ק מבאר: "העומדים בבית ה'" - אלו הכוהנים; "בחצרות בית אלוקינו" - כאן הוא פונה לישראל, שהרי ישראל מתפללים בעזרות ואינם נכנסים פנימה להיכל. נמצא שהוא פונה גם לכוהנים וגם לישראל.
המלבי"ם מרחיב: בין אלה שניגשים אל הקודש פנימה לעמוד בבית ה' - הכוהנים הקרבים אל ה', ובין העומדים בחצרות בית אלוקינו - הלויים ועזרת ישראל, כולם משיגים את הקדוש ברוך הוא על ידי שמו, כלומר על ידי הנהגת הטבע הקבועה. ועוד הוא מכוון בזה לשתי מדרגות בהשגה: "העומדים בבית ה'" הם המשיגים כביכול את המלך בעצמותו, הקרובים אליו יתברך, היודעים את סודותיו ומשכילים צפונותיו - מעשה בראשית ומעשה מרכבה. ו"העומדים בחצרות בית אלוקינו" הם הרחוקים יותר, שלא הגיעו לפנימיות ההשגה ולא הגיעו אל מעשה מרכבה; הם עומדים כביכול בחוץ ורואים את הקדוש ברוך הוא מרחוק - "מרחוק ה' נראה לי" - ולא בהשגה קרובה של הכרת הנהגתו עד לפני ולפנים כמו הגדולים.
הַלְלוּ־יָהּ כִּי־טוֹב יְהֹוָה זַמְּרוּ לִשְׁמוֹ כִּי נָעִים׃
הרד"ק מבאר: "כי טוב ה'" - וראוי להללו, כי הוא טוב ומטיב; וכן שמו נעים וראוי להללו. ומהו "שמו"? "הוא שמו ושמו הוא" - והפסוק כפל את העניין במילים שונות, כדרכו של הרד"ק לבאר שהמשורר כופל את העניין. וכלפי מי מדבר? כנגד אלה שעתידים לעמוד בבית ה' שיבנה שלמה המלך, או בבית המקדש שיבנה מלך המשיח - כלפיהם הוא אומר: הללו את ה' כי טוב, זמרו לשמו כי נעים, יהללוהו שם בבית המקדש.
המלבי"ם מבאר שיש כאן שני מיני הילול: האחד מצד עצמו - "כי טוב ה'"; והשני מצד הבריאה וההנהגה שבה - "זמרו לשמו", שהרי "שמו" הוא האופן שבו הוא ניכר בבריאה, במה שברא ויצר בעולמו. ועל זה נאמר "כי נעים". ומהי הנעימות? לשון המלבי"ם: "מצד הערך והסדר והייחוס שבין המושג ובין המשיג, והוא עניין צירופי" - כלומר בהנהגה הקבועה המסודרת, שהיא שמו, הוא נעים.
ומהו דבר נעים? כאשר הדברים מסתדרים לנו הם נעימים לנו, וכשמשהו אינו מסתדר - אינו נעים. כך בכל תחום: בגשמי, ברוחני, ואף בהבנת סוגיה. כשהחלקים מסתדרים - נעים; כשהחלקים אינם מסתדרים - הסוגיה בלבול, לא הבנתי מה הקושיה ומה התירוץ, מאין באנו ולאן יצאנו. תמיד בחינת "נעים" היא ההנהגה המסודרת. והנעימות באה מצד היחס שבין המושג ובין המשיג: אנחנו המשיגים, והמושג הוא קודשא בריך הוא והנהגותיו, וכשאנו משיגים את הנהגותיו - יש בזה נעימות. כשאני רואה את יד ה' ומכיר בהנהגתו, זו בחינת הנעימות.
ואפשר לומר גם שבחינת "נעים" היא עצם סדר ההנהגה, שכן בכל ההנהגה אנו רואים עד כמה היא מסודרת. אם השמש הייתה קרובה אלינו יותר היינו נשרפים, רחוקה מעט - היינו קופאים למוות. וכן ברמת החמצן שאנו נושמים, ובכל דבר ודבר: שינוי קל - וכבר נחרב הכול לכאן או לכאן. נמצא ש"כי נעים" פירושו התאמה והשלמה מלאה, ולא זו בלבד אלא גם איזון חוזר: דבר מפרה דבר, כמו שהימים מעלים אדים, האדים מביאים עננים, העננים מורידים גשמים, והגשמים ממלאים את הימים, וכן הלאה. האיזון החוזר הזה מראה על נעימות ההנהגה, שהכול בהשפעה מתמדת מחלק אל חלק והכול פועל בהרמוניה. וכל זה מוכיח שמישהו עשה את ה"נעים" הזה - זה לא קרה מעצמו. איינשטיין אמר בזמנו: "הקדוש ברוך הוא לא משחק בקובייה". שאלו אותו שמא הכול קרה באופן רנדומלי ומקרי, והשיב שכל מה שיש בטבע מתוכנן עד פרטי פרטים. וככל שאדם הוא איש מדע גדול יותר - הוא רואה ומכיר בזה יותר; וככל שהוא כופר גדול יותר - הוא עוצם את עיניו חזק יותר כדי לא לראות. אבל לאנשי המדע הגדולים ברור שיש מסדר, הם רואים את הבריאה מסודרת כל כך - ברור "כי נעים", מישהו עשה שכל זה יהיה נעים.
כִּי־יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ׃
פשט העניין: אתם, עם ישראל, ראויים להללו יותר מכל העמים, שכן אותנו ה' בחר. "כי יעקב בחר לו יה" - ה' בחר ביעקב; "ישראל לסגולתו" - אנו סגולתו של הקדוש ברוך הוא, ו"סגולת מלכים" פירושה אוצר המלכים; אנו אוצרו של מקום.
המלבי"ם מסביר שהפסוק מבאר במה שמו נעים: ההנהגה הטבעית המסודרת נעימה, משום שיש בה גם השגחה על עם ישראל. לכאורה הנהגת הטבע אינה תלויה במעשים - קיץ וחורף, סתיו ואביב, זריחה ושקיעה - הכול הנהגות קבועות המוסבות לפי המערכה וחיוב המזל והתולדה, בלתי מבחינות בין צדיק לרשע. וזה נכון ביחס לכל האומות, אבל אינו נכון ביחס לישראל: "כי יעקב בחר לו יה" - ישראל אינם נתונים תחת המערכת, אדרבה, הטבע כפוף להם, "כל שתה תחת רגליו", וההנהגה עמהם מתנהגת לפי זכות ולפי חובה. הקדוש ברוך הוא משדד מערכות הטבע להיטיב לנו, או חלילה להיפך. נמצא שהטבע כפוף לנו ואין אנו כפופים להנהגת הטבע - ובזה "שמו נעים": גם בהנהגה הטבעית המפורסמת, שבה הוא ניכר, אנו רואים את הנעימות ואת הסדר ההשגחתי כראוי.
ובזה שתי מדרגות: מדרגת "יעקב" ומדרגת "ישראל". כפי שהמלבי"ם מזכיר פעמים רבות, ואף מפרשים נוספים: "יעקב" היא דרגתם הנמוכה של ישראל, בחינת "עקב", מקום נמוך; ו"ישראל" לשון שררה, מקום גבוה, אנשי הרוח שבעם ישראל. בעת פחיתותם נקראים "יעקב", ואף על פי כן - "כי יעקב בחר לו יה": גם בעת פחיתותם ה' בוחר בהם. וזה ביטוי למה שאמרנו לא פעם, שהישראל הגרוע ביותר טוב מהגוי הטוב ביותר. והמשל: קח חרס וצפה אותו בזהב, ולהבדיל קח זהב וטנף אותו בלכלוך - כולנו נעדיף את הזהב המטונף על החרס המצופה זהב. גוי הוא חרס מצופה זהב, יש לו בחינת נפש בהמית וזהו, אין לו שום חיבור לרוחניות. לעומת זאת עם ישראל הם חלק אלוה ממעל, בחינה רוחנית, ניצוץ אלוקי קדוש; ואף אם עטה אותם טינוף רב - מזה אפשר להתנקות ולחזור למעלתו ומדרגתו. הגאולה וכל העתיד תלויים בישראל בלבד. לכן גם כשהם בבחינת "יעקב", ברמה נמוכה מאוד, עדיין "בחר לו יה" - אומר ה': עדיין אני מעדיף אותם על האומות.
ומאידך: "ישראל לסגולתו" - עם ישראל כשהם במעלתם, הגדולים שבהם, הם בחינת סגולתו. "כי יעקב בחר לו יה" הוא מצד הבחירה, בהנהגת הטבע כמו שאמרנו; אבל "ישראל" הוא כבר סגולתו, אוצר מלכים, ושם ההנהגה כבר על טבעית. הקדוש ברוך הוא את הצדיק מנהיג מעל דרך הטבע, בהשגחה פרטית בכל רגע ורגע. זו בחינת סגולה - האוצר המונח בכספת שעליו שומרים כל הזמן; הקדוש ברוך הוא שומר את הצדיק שלא יאונה לו כל אוון ולא יארע לו כל פגע. זו בחינת "ישראל", שהם סגולתו בהנהגה שמעל הטבע.
יש שדורשים "כי יעקב בחר לו יה" - שעם ישראל בחר בקדוש ברוך הוא, ויש טעמים שבהם הפסוק מופיע באופן המסייע לפירוש זה. אבל בספר "אמת קנה" כותב הרב מאזוז שאין זה פשט הפסוק, והדרך היותר נכונה היא שהקדוש ברוך הוא בחר בעם ישראל. וההמשך מוכיח: "ישראל לסגולתו" - ה' לקח את ישראל להיות לו לסגולתו. ולא ייתכן שבתחילה ידבר במה שאנחנו בחרנו ואחר כך במה שה' בחר; בהכרח שהכול מדבר בקדוש ברוך הוא: את יעקב בחר לו יה, וישראל לסגולתו.
ספר "אוצרות האגדה" מבאר את הפסוק בדרך צחות. כידוע, קמו בדורות האחרונים "בבות" רבים, כל אחד עוטה לו גלימה ומתחיל לחלק ברכות וקמיעות וקמעין ופטריות וכל שאר מרעין בישין. ואנשים, מתוך תמימות - ואפשר גם להבין אותם, עם כל הצרות שלהם - נוהים אחרי כל "עלי באבא" וארבעים השודדים שסביבו. הצרות גדולות: יש בזה חילול ה', נעשים דברים נוראים, ולאחר מכן מתגלה קלונו ומתפרסם בתקשורת, ואז אומרים "הנה הצדיקים שלכם" - וה' ירחם, דברים לא נעימים כלל. גדולי ישראל בכל דור יצאו ודיברו קשות כנגד אותם מתחזים ועוטי גלימות, שאין זו דרך התורה ואין זו דרך ההנהגה הראויה. ומישהו אמר פעם שהבאבא סאלי היה "הבאבא בתרא" - הבאבא האחרון, ואין יותר בבות.
וכל אלה שמנסים להראות עצמם כצדיקים - יש להתרחק מהם. אמר בזמנו הרב בן ציון אבא שאול: הרבה עוונות בחיקם, אבל גזל מקטרג בראש. בא אדם ומניח חמש מאות שקלים, בטוח שהבאבא יספק לו תיקון. איזה תיקון? שיתקן קודם את עצמו, עם כל הקלקולים והסירחון שיש לו! אבל לא - הוא כבר בא לתקן אותך, יעשה לך פתיחת ההיכל, ותוסיף עוד אלף שקלים. ויש אף המבטיחים להוציא אותך מהמחלה וכדומה, ואחר כך מתפרסם בתקשורת ומגיעים לביזיונות - חילול ה' נורא ואיום.
ועל זה הוא דורש: "כי יעקב בחר לו יה" - דע לך במי הקדוש ברוך הוא חפץ באמת: במי שחי בשפלות ובענווה, בחינת יעקב, עקב, סוף. "הוא בחר לו יה" - הוא בוחר בה' יתברך. אתה בא לשאול אותו: רבי, מה עליי לעשות? והוא אומר לך: תברך ברכת המזון בכוונה; תקרא כך וכך פרקי תהילים; תתחזק בעניין כזה וכזה. אבל "ישראל" - אלה שהם בעלי שררה וגאווה - "לסגולתו": יש לו פתרונות מיידיים וסגולות לכל עניין, קמיעין ופטריות. מיד הוא שולח אותך לסגולות: עשה סגולה כזאת, שים כך, הדלק כך וכך נרות, וזהו, נגמר, לא צריך יותר כלום. ואינך צריך לחפש שום דבר - כאילו אין מה לחפש אלא את חשבון הבנק. אבל "יעקב", כשמדובר באדם ירא ה', הוא שואל אותך: במה אתה מתחזק? מה אתה מקבל על עצמך? "הוא בחר לו יה" - הוא בוחר בעבודת ה', לקרב אנשים למקום, ומכוח זה למשוך את הישועה.
כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי־גָדוֹל יְהֹוָה וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל־אֱלֹהִים׃
כֹּל אֲשֶׁר־חָפֵץ יְהֹוָה עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ בַּיַּמִּים וְכָל־תְּהֹמוֹת׃
מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה מוֹצֵא־רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו׃
המלבי"ם מבאר: כאן אומר האיש הישראלי - איני צריך אותות ומופתים; האותות והמופתים נצרכים לגויים, ואנו מכירים את הקדוש ברוך הוא דרך הנהגת הטבע. "כי אני ידעתי כי גדול ה'" - מכוח זה ש"כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ", שברא את הבריאה, שהיא הנהגת הטבע, והנהיג אותה כחפצו וכרצונו; "מעלה נשיאים מקצה הארץ" - שוב הנהגת הטבע. מזה אני יודע שה' גדול, ואיני צריך שיעשה לי אות ומופת כדי שאכיר את הנהגתו.
ושני דברים נאמרו כאן. האחד: "גדול ה'". לשון "גדול" מלמדת תמיד על ראשית הסיבות ואחריתם, מההתחלה ועד הסוף. ההבדל בין "גדול" ל"רם": "רם" הוא גבוה, אבל "גדול" הוא מלמטה עד למעלה - או אם תרצה, מלמעלה למטה: ראשית הסיבות ואחריתם. בעולם יש מי שעושה פעולה ויש אחריו המוציאים את הדברים לפועל ומיישמים; אצל הקדוש ברוך הוא אין דבר כזה - הוא עצמו עשה מההתחלה ועד הסוף, והוא סיבת כל מה שיש מתחילה ועד סוף. זו בחינת "גדול ה'".
והשני: "ואדונינו מכל אלוהים". המלבי"ם מלמד שכל שם המתייחס אלינו מורה על השגחה פרטית: "אלוקינו" - השגחה פרטית, "אלוהים" - הנהגה כללית; "אדונינו" - אדון שלנו בהשגחה פרטית, ואדנות סתם - ההנהגה הכללית. "ואדונינו" גדול מכל אלוהים: הוא מנהיג ומשגיח ומושל בכל מה שקורה כאן בארץ, עד שכל כוחות הטבע נכנעים תחתיו לעשות את חפצו ורצונו, שהוא מנהיג אותנו בהנהגה שמעל הטבע.
וממה אני מכיר בזה? "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ" - לא רק שעשה את השמים ואת הארץ, שהיא ההנהגה הקבועה של הטבע, אלא גם בשמים ובארץ כל מה שחפץ עשה: מה שרצה ברא בהם - עננים, מאורות, דומם צומח חי ומדבר, "בימים וכל תהומות".
וכנגד "גדול אדונינו מכל אלוהים" - מנין? "מעלה נשיאים מקצה הארץ". המטר הוא הדבר המוכיח יותר מכל על ההשגחה הפרטית, כפי שראינו באריכות בספר איוב פרקים ל"ו-ל"ז, ומי שירצה ישמע שם. ואיך המטר מגיע? "מעלה נשיאים מקצה הארץ" - האדים מתנשאים ועולים מן הארץ עד מקום העבים; האדים מלאים רוח ואוויר, ולכן הם קלים ועולים למעלה, ובזה הם מסוגרים ונעלמים מן העין. את האדים אף אחד אינו רואה: בקומקום רותח אתה רואה, אבל ביום יום אומרים לך שיש תשעים אחוזי לחות ואינך רואה אותה - ובהחלט מרגיש אותה בלי שום ספק. ועם כל זה, האדים הללו הם העושים את העננים. "ברקים למטר עשה" - כאשר הקדוש ברוך הוא רוצה שירד המטר, שומעים ברקים ורעמים ויורד גשם. "מוצא רוח מאוצרותיו" - הוא מוציא את הרוח העצורה בתוך האדים; עד עכשיו הייתה בהם רוח שגרמה להם לעופף באוויר, וכשהוא מוציא ממנה את הרוח נעשים טיפות, והטיפות הן היורדות ונותנות מטר על פני האדמה.
עניין הגשם, כדברי האבן עזרא, הוא ההוכחה הגדולה ביותר להנהגת הקדוש ברוך הוא. מביא האבן עזרא את הפסוק בירמיה: "היש בהבלי הגויים מגשימים ואם השמים יתנו רביבים" - בקש מגוי שיוריד לך גשם; אף גוי אינו מסוגל להוריד גשם. גם אם אינדיאני ירקוד יומם ולילה את ריקוד הגשם, אולי יזיע, אבל גשם לא ייצא מזה. וגם הטכנולוגיה - לכל היותר תזרע יוד בעננים, אם יש עננים; הם עדיין לא החליטו להוריד כאן את הגשם, ואתה יכול לנסות לשכנע אותם - אבל תביא לכאן עננים ונראה. ואילו עם ישראל לאורך כל הדורות: כשהיו רוצים גשם - היו פונים ליהודים. בתימן היה ידוע ומפורסם: היו מאיימים על היהודים, והיהודים היו הולכים לבית הקברות ומתפללים, וכשחזרו כבר ירד גשם. וכן בירושלים: כשהייתה בעיה בגשם, היה הפחה מאיים על היהודים, והיו הולכים להר הזיתים, וכשחזרו כבר ירד גשם. "היש בכל אלוהי הגויים מגשימים" - הגשם הוא הדבר שעדיין לא השיגו בו שום אפשרות, אף לא בבינה מלאכותית, ליצור עננים. המפתח הזה נשאר בידו של הקדוש ברוך הוא.
ומעניין שגם מפתח החיה נשאר בידו: יש אנשים שעברו את כל הטיפולים שבעולם, אומרים להם שהכול תקין - ואין ילדים, ה' ירחם. יש היום הרבה טיפולים העוזרים במצבים שבעבר לא נעזרו, והכול ממנו יתברך בלי ספק, אבל אנו רואים שהמפתח נשאר אצל הקדוש ברוך הוא. וכן מפתח פרנסה: שני אנשים פתחו אותו עסק, שניהם פיקחים, שניהם במקומות מוצלחים מאוד - אחד הצליח והשני קרס. אמרתי לכם פעם שאין שום הבטחה לשום עסק שיצליח, חוץ מאם אתה חבר כנסת; בכל השאר אין עסק שיבטיח לך שתצא בוודאות עם משכורת. שום דבר אינו בטוח. יש שבאותם נתונים קרסו, ויש שבנתונים גרועים בהרבה הצליחו - מפתח פרנסה נשאר בידו של הקדוש ברוך הוא. נמצא שבכל העניינים האלה אנו רואים עד כמה יד ה' מנהיגה את עם ישראל, גם בדברים שצריך בהם לשדד את פעולות הטבע.
ואם תשאל: למה ה' משתף פעולה ונותן שייוולדו ממזרים ושייוולד "אחמד בן שרה"? הקדוש ברוך הוא נתן עולמו והרשעים יקלקלו, ומי שקלקל עתיד ליתן את הדין. הקדוש ברוך הוא אינו מתערב בקלקול שבעולם. "כל אשר חפץ ה' עשה" - והוא חפץ גם להגביל את עצמו, וגם את זה עשה; ההגבלה שהגביל את עצמו גם היא ממנו.
הרד"ק מבאר "כל אשר חפץ ה' עשה": לא כן המלאכים והכוכבים, שאינם יכולים לעשות כל אשר יחפצו, שאם הם עושים דבר - הוא רק ברצון האלוקים, שגם מה שיורד דרך המזלות הוא ברצון ה'. אבל ה' כל אשר חפץ עשה. "בשמים ובארץ" - אין מי שמונע ממנו להנהיג את השמים ואת הארץ וכל צבאם, הכול מונהג ממנו יתברך. "בימים וכל תהומות" - הימים הם האוקיינוס, וכל תהומות הכוונה לנהרות. ואחת הדוגמאות היא עניין המטר, שעליו אמר אליפז "עושה גדולות עד אין מספר... הנותן מטר על פני ארץ" - מן הדברים המפליאים שבהם השאיר הקדוש ברוך הוא את המפתח בידו.
"מעלה נשיאים מקצה הארץ" - אומר הרד"ק שהכוונה לעננים, העולים מקצה הארץ ומתנשאים למעלה, כמו שכתוב "ואד יעלה מן הארץ". ומהו "קצה הארץ"? היכן הארץ מסתיימת? אם תלך באדמה עד הקצה - להיכן תגיע? לים. הארץ מסתיימת בחיבורה לים, ומשם מתחיל הים. אם כן "מעלה נשיאים מקצה הארץ" - מן הים, שכן מן הימים עולים העננים, וכמו שכתוב "הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ", וכן אליהו אמר לנערו להביט דרך ים, והנה "עב קטנה ככף איש" עולה מן הים - שוב רואים שהענן מאופיין כמי שמקורו מן הים. "ברקים למטר עשה" - ובזה פלא, שהברק אש והמטר מים, ואף על פי כן האש והמים שניהם מתקיימים.
שֶׁהִכָּה בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה׃
האבן עזרא שואל למה מזכיר בתחילה דווקא את מכת בכורות, ומשיב שני טעמים. האחד: כי עיקר יציאתנו ממצרים הייתה בעבור מכת בכורות. ואף שהיא שכנעה בסוף, ההוכחה שזה היה העיקר היא מן הציווי הראשון: "לך תאמר לפרעה... הנה אנוכי הורג את בנך בכורך" - דבר שנאמר עוד לפני כל המכות. כל הקורא זאת מתפלא: כבר בתחילה התוכנית הוצבה מראש, כבר מראש שולח הקדוש ברוך הוא את משה לאמור "אנוכי הורג את בנך בכורך", אף שבפועל זה הגיע רק במכה העשירית, ופרעה עבר תשעה "קורסים" לפני שהגיע לקורס האחרון. אבל מההתחלה נאמר לו: אני הורג את בנך בכורך אם אינך משלח את עמי - נמצא שכל עניין יציאת מצרים היה כדי בסופו של דבר להכות את בכוריהם. וכידוע הם האמינו בבכורות, והיה זה חלק מאליליהם, והיה עניין לבטל גם את האמונה הזאת.
והטעם השני: שבכורי ישראל נמלטו, והיה כאן נס בתוך נס - הכה את בכורי מצרים ובכורי ישראל נמלטו. והאבן עזרא לשיטתו, שאינו אוחז שבכל המכות הייתה "והפליתי"; הראשונים חולקים עליו ואומרים שבכל המכות הייתה הפליה בין ישראל למצרים, ואילו האבן עזרא אומר שרק במכות שנאמר בהן "והפליתי" הייתה הפליה, ואם לא - ישראל לקו כמצרים. אין זו הדעה המקובלת, אבל לשיטתו, במכת בכורות נמלטו בכורי ישראל והיה נס בתוך נס, ולכן הזכיר דווקא "שהכה בכורי מצרים". והרד"ק מבאר שהזכיר דווקא את הבכורות משום שעל ידי זה יצאו ממצרים - נקט את המכה שהוציאה אותם בסוף.
שָׁלַח אוֹתֹת וּמֹפְתִים בְּתוֹכֵכִי מִצְרָיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל־עֲבָדָיו׃
מכל אלה יכירו שה' גדול מכל האלוהים, ושהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם ברצונו והכול ממנו יתברך. ספר "הכתוב לחיים" מביא על מה שכתוב "וימלא שבעת ימים", ורש"י מבאר שכל מכה ומכה הייתה משמשת רביע החודש, ושלושה חלקים היה מתרה בהם - כלומר שלושה שבועות התראה ושבוע מכה, ואחרי עשרה חודשים קיבל עשר מכות. נמצא שבפועל כל מכה נמשכה חודש. וזהו הרמוז בפסוקנו: "שלח אותות ומופתים בתוככי מצרים" - הכול שואלים למה "בתוככי" ולא "בתוך"? אלא "בתוך כ"י" - וכ"י בגימטריה שלושים: שלח את המכה בתוך כ"י, שבסך הכול הייתה חודש שלם. והסבר נוסף: מובא שאף הבכורות שהיו קבורים באדמה לקו, כאילו יצאו מקברם ונתפזרו עצמותיהם - "בתוככי מצרים", מה שנמצא בתוך האדמה, גם בהם הייתה מכת בכורות. כך מבאר בספר "הכתוב לחיים".
הרד"ק מבאר ש"אותות ומופתים" כאן בא לכלול את שאר המכות: אחרי שדיבר על מכת בכורות, כאן הוא עובר לשאר המכות. והמכות הן אות ומופת ש"כל אשר חפץ ה' עשה", שאם היו המכות במקרה - כיצד ישראל ניצלו? מכאן אתה למד שכל אשר חפץ ה' עשה: את זה רצה להלקות ואת זה רצה להציל, וזה מה שחפץ וזה מה שעשה. ומהו "בתוככי"? אומר הרד"ק שהיו"ד נוספת, כמו "בתוככי ירושלים", וכאילו כתוב "בתוכך מצרים" - פנייה לנוכח, אלא שהוסיף את היו"ד. ועל "בפרעה ובכל עבדיו" שואל: והיכן העם שלו? ומשיב: וכל שכן עמו - אלא אפילו פרעה ועבדיו, שהם אנשי השררה, גם הם לא יכלו להינצל מן המכות.
המלבי"ם מבאר ש"שלח אותות ומופתים" נמשך לשתיים, כלוקח אחרת עמו: שלח אותות ומופתים בתוככי מצרים, ושלח אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו - ה"שלח אותות ומופתים" חוזר גם על סיום הפסוק.
בקוצק היו אומרים: "אותות ומופתים באדמת בני חם" - הם הזקוקים לאותות ומופתים; עם ישראל שלם באמונתו גם בלי אותות ומופתים. וזהו כל מהלך המלבי"ם לאורך הפרק: אנו מאמינים בקדוש ברוך הוא ורואים אותו כבר בתוך הטבע. הם מתפעלים שם מאותות ומופתים, ולכן בקוצק לא היו מרבים בסיפורי אותות ומופתים כמקובל בשאר החסידויות, ולא היו מתפעלים מזה הרבה.
סיפרתי לכם פעם שחסידים תפסו את בנו של החפץ חיים ברכבת. כל חסיד סיפר על המופתים של הרבי שלו, ואמרו לו: ספר גם אתה קצת מופתים על אבא. וכידוע, אצל החפץ חיים היו המופתים מתגלגלים מתחת לשולחן, בדברים הטבעיים ביותר: היה יודע מי עומד להיכנס ועל מה ידבר עמו, היה מדבר עם אדם על דבר שלא עלה בדעתו לדבר עמו, ואומר לו דברים נסתרים שבתוך ביתו - מופתים רבים היו אצלו. אמרו לו: ספר משהו. לא התלהב מן העניין, ואמר להם: אבא תמיד היה אומר שיותר ממה שיש להתפעל מ"צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים", יש להתפעל מ"הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מקיים". מזה יש להתפעל! אדם הוא קרוץ חומר ונמשך אחר תאוותיו, ואם אדם כזה נכפף לרצון האלוקי - כמה יש להתפעל מזה. אבל מאידך, שהצלחת לכופף כביכול את הקדוש ברוך הוא - הרי הוא "מלך עלוב", עניו, רחום וחנון; מזה אין מה להתפעל. אבל להתפעל מזה שאתה התכופפת לרצון האלוקי - זה מופת.
המזמור פונה לעבדי ה', לכוהנים וללויים ולישראל העומדים בבית ה' ובחצרותיו, וקורא להם להלל את "שם ה'" - השם המתגלה בהנהגה הקבועה והמסודרת של הבריאה. ישראל אינם זקוקים לאותות ומופתים כדי להאמין: הם רואים את יד ה' בשמש ובירח, בעננים ובמטר, בנעימות הסדר וההרמוניה שבכל מכמני הטבע. "כי טוב ה'" - מצד עצמו, "זמרו לשמו כי נעים" - מצד הבריאה והסדר שבה. ובתוך ההנהגה הטבעית הזאת גנוזה גם ההשגחה על ישראל: "כי יעקב בחר לו יה" - אף בעת פחיתותם, "ישראל לסגולתו" - בהנהגה שמעל הטבע. "כל אשר חפץ ה' עשה", והמפתחות שלא נמסרו לשום יצור - מטר, חיה, פרנסה - מעידים עד היכן "גדול ה' ואדונינו מכל אלוהים". והאותות והמופתים שנשלחו במצרים, בפרעה ובכל עבדיו, נועדו לאדמת בני חם; אנחנו מתפעלים דווקא מן המופת הפשוט והגדול: שאדם קרוץ חומר יכפוף את עצמו לרצון האלוקי.