פרק קל"א הוא מזמור קצר בן שלושה פסוקים, ובו דוד המלך מתאר את עצמו כמי שלא רדף אחרי גדולות: לא בתאוות, לא בשררה, ולא בהשגות שכליות שמעל לכוחו. הרד"ק מלמד כלל גדול, שכבר הזכירו כמה פעמים: רבים מן המזמורים דוד אומר אותם על עצמו, אך הם באים כמאפיין למצבה של כלל האומה. כשם שדוד מתאר את שפלותו ואת רדיפותיו ואת ציפייתו לישועה, כך מצבם של ישראל בגלות ובשפלות, הנרדפים והמצפים לישועה. זו גם הסיבה שספר תהילים נקרא באופן תמידי בפי כל ישראל: כל אחד מוצא את עצמו בתוך מה שעובר על דוד.
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד יְהֹוָה לֹא־גָבַהּ לִבִּי וְלֹא־רָמוּ עֵינַי וְלֹא־הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי׃
רש"י מבאר: "לא גבה לבי" - לא נהגתי בשררה, לא עשיתי גדולות ותענוגות, בניינים ונטיעות כפי שעשה בני. לא חיפשתי תאוות ולא חיפשתי בניינים ונטיעות. הנני עליך כמי שאין לו ידיים ורגליים, כגולם מוטל לנגדך. לא חיפשתי כלל את ענייני הנאות העולם הזה.
מדוע מדגיש דוד את שפלותו? משום שזו עצמה בקשת הרחמים. אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא ירחם עלינו כשם שדוד ביקש שירחם עליו, לפי שלא גבה לבו ולא רמו עיניו. וזה כדברי חז"ל: "רם ה' ושפל יראה", "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" - הקדוש ברוך הוא דווקא שומע את השפלים, דווקא מביט אל הנדכאים, "והאלוקים יבקש את נרדף". אומר דוד: ריבונו של עולם, אני שפל, לא גבה לבי ולא רמו עיני, ואתה ממרום שבתך ראה אותי ורחם עלי. ומשום כך הוא מסיים את המזמור ב"יחל ישראל אל ה'" - יש מקום שתרחם גם עלינו, שהרי אנו השפלים שבאומות והנרדפים שבאומות, ורם ה' ושפל יראה.
מהי הכפילות "לא גבה לבי ולא רמו עיני"? הרד"ק, וכן האבן עזרא, מבארים: "לא גבה לבי" בסתר, "ולא רמו עיני" בגלוי - כשם שהלב הוא נסתר והעיניים גלויות. לא התנהגתי בדרך שררה בגלוי, ואף לא בדרך גאווה בסתר לבי.
מהו "לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני"? אומר הרד"ק: בדבר האלוקות. וכבר קדמו הרמב"ם במורה נבוכים, שזהו מה שאמרו חז"ל "במופלא ממך אל תדרוש" - אל תוליך את שכלך אלא במה שאפשר לאדם להשיגו, אבל דבר שאין בטבע האדם להשיגו, העסק בו מזיק מאוד. ארבעה נכנסו לפרדס, ואנו יודעים כמה מהם יצאו בשלום.
מוסיף הרד"ק: לא התפארתי בלבי שאוכל להשיג ולדעת דברים וסודות שהם נפלאות ממני לפי שכלי, אלא הלכתי בהם מעט מעט, ביראה ובפחד, פן אפרוץ לראות במה שלא יגיע שכלי אליו ותשתבש דעתי בו. שאם אגיע למקום שאין לי בו השגה, אגיע לשיבוש הדעת. ועל זה נאמר "כבוד אלוקים הסתר דבר" - יש דברים שכבוד האלוקים שיישארו בהסתר. ונאמר "דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו" - יש דבר שאין לך אפשרות לקבל ממנו יותר ממידה. אומר דוד: גם בעניינים הרוחניים, בגדולות ובנפלאות ממני, לא פרצתי לעלות.
המלבי"ם מסביר שדוד מתאר כאן כיצד הוא סומך בכל ענייניו על הקדוש ברוך הוא. "גבהות הלב" פירושה משיכה שעוברת את הגבול בחפץ ובתשוקה, בין בכמות בין באיכות - שהלב הוא מקום התאוות, כלשון "תאוות לבו נתת לו". ומהי כמות ומהי איכות? מי שחפץ להיות כאחד ממלאכי מרום עובר את הגבול באיכות, שהרי מציאות המלאך שונה באיכותה ממציאות האדם. ומי ששואף לגבורה מופלגת, הרבה שרירים, עובר את הגבול בכמות בלבד, שהרי עוד שרירים אינם איכות אחרת אלא כמות גדולה יותר. אומר דוד: בשני העניינים הללו לא שאפתי ולא היה לי חפץ ותשוקה לעבור את הגבול.
"ולא רמו עיני" - רום העיניים מתאר, לפי המלבי"ם, את מי שעובר את הגבול בשכל העיוני. אדם שחושב שהשגתו בלתי מוגבלת, וממילא סבור שהוא יכול לשפוט בכל מיני עניינים אלוקיים: כאן היה הגון וכאן לא, כך היה ראוי וכך לא, ויש לו ביקורת על ריבונו של עולם - למה עשה כך ולמה לא התערב שם - והוא פורץ בדבריו את גדר השכל האנושי. בזה ודאי יש טעות וחוסר הבנה במוגבלות השכל האנושי. לאדם יש שכל אנושי, והשכל הזה מוגבל, ואינך יכול לשפוט בעניינים אלוקיים שהם למעלה משכל האדם.
עוד מבאר המלבי"ם שהכתוב מכוון כנגד השכל המעשי וכנגד השכל העיוני. השכל המעשי מקורו בלב, במקום התאוות, ששם אדם רוצה להיטיב לעצמו ולעשות דברים הנוחים לו. השכל העיוני מקורו בעיניים, שכן כל דבר שאנו רוצים להשכיל בו אנו בוחנים בעיניים ומתבוננים בו; גם החוקר, כשהוא רוצה לעמוד על הבדלים דקים, בוחן אותם בעינו בחינה מדוקדקת. ולכן כשאדם יורד לחקר דבר הוא אומר "עיינתי בזה והגעתי למסקנה" - נתתי עיני להתבונן בו עד הקצה. וכנגד הוצאת הדברים אל המעשה אומר "ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני": גדולות מצד הכמות, ונפלאות מצד האיכות. אלא עשיתי הכל בדרך הממוצעת, לא בדרך השואפת למעלה מן ההשגה, לא בעניינים גשמיים ולא בעניינים רוחניים - לא שאפתי לעבור את גבולי.
בעל "פנים יפות" מסביר: "לא גבה לבי" - גאווה וכבוד, שזו גבהות הלב. "ולא רמו עיני" - זו התאווה; עיניים רמות הן של אדם המתאווה לכל דבר, מרים עיניו אל הכל ורוצה שיהיה שייך לו. "ולא הלכתי בגדולות" - הוא רואה גדולות אצל אחרים ורוצה שיהיו גם אצלו, וזו קנאה. וכיצד הצליח דוד להתגבר על הגאווה, הכבוד, התאווה והקנאה? "אם לא שיוויתי ודוממתי נפשי" - זכרתי שסופי להיות דומם, יזכיר לו יום המיתה. ומתוך שאדם זוכר שעל הכל ייתן דין וחשבון, מסתלקים ממנו כל העניינים הארציים הללו.
אִם־לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי׃
רש"י מפרש: שיוויתי ודוממתי עליך נפשי כמו גמול הנתון עלי אמו. נשים לב שהביטוי "גמול" נושא במפרשים שתי משמעויות. יש המפרשים שגמול הוא יונק שדיים, ומדוע נקרא גמול? לפי שבכל פעם הוא נגמל: אוכל ונגמל, אוכל ונגמל, ובין סעודה לסעודה הוא נגמל. כמו אותו מעשן שנשאל מתי יפסיק לעשן, והשיב: אני כל הזמן מפסיק, בין סיגריה לסיגריה. ושאלו אותו: הרי כבר הפסקת כמה פעמים? החוכמה אינה להפסיק פעם אחת ולחזור, אלא להמשיך. ויש המפרשים כפשוטו, שגמול הוא מי שכבר נגמל מיניקת שדיים.
לדרכו של רש"י, "כגמול עלי אמו" הוא היונק שדי אמו, וכך "כגמול עלי נפשי" - נפשי בקרבי לנגדך כיונק שדי אמו, כמי שאין לו ישועה ואין לו ממי לקבל ואין לו למי לצפות אלא לך בלבד.
הרד"ק מפרש "גמול" כמי שנגמל, ותחילה הוא מיישב את לשון "אם לא": מדוע לא נאמר סתם "שיוויתי ודוממתי"? אלא ש"אם לא" הוא לשון אלה ושבועה - אם לא היה כך, יבוא עלי כך וכך, כלשון "כה יעשה ה' לי וכה יוסיף". כלומר: נשבע אני שכך היה.
ומהו "שיוויתי ודוממתי"? "שיוויתי" מלשון שימה, כמו "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". שמתי את נפשי כגמול עלי אמו: כתינוק שנגמל משדי אמו, שמתחיל מעט מעט להתבונן בעניין גידולו ומהלך מעט מעט, ועדיין אינו נסמך על עצמו אלא על אמו שתדדה אותו - נותן לה יד והיא מוליכה אותו לאט לאט. "ודוממתי" - השתקתי את נפשי שלא תסמוך על תבונת עצמה בנסתרות ובנפלאות. איני סומך על עצמי, אלא סומך על המלמדים ועל הקבלה, שהם בבחינת האם, כתינוק הנותן יד לאמו שאם לא כן ייפול; ואיני הולך וחושב שכבר אוכל להבין הכל לבדי, פן יפרוץ ויעבור את הגבול ויגיע למקום שבו יינזק, למקום הגבוה מהשגתו.
ומחזק את הדבר: "כגמול עלי נפשי" - כמו הגמול, כך שמתי את נפשי עלי; איני סומך על בינתי כלל, אלא כגמול הסומך רק על אמו, כך אני סומך על הקדוש ברוך הוא.
חז"ל דורשים: "לא גבה לבי" - בשעה שמשחני שמואל למלך; "ולא רמו עיני" - בשעה שהרגתי את גוליית; "ולא הלכתי בגדולות" - בשעה שהחזירוני ונכנסתי למלכות; "ובנפלאות ממני" - בשעה שהעליתי את הארון. כל אלו היו זמנים שבהם האירה לדוד שמש ההצלחה בצורה נפלאה, ועם כל זה אומר דוד: בכל ההזדמנויות הללו נשארתי בענוותנותי ולא נהגתי בגבהות הלב.
המלבי"ם מבאר שדוד בא לומר שבכל העניינים הוא כגמול מחלב: כתינוק ששם את כל ביטחונו באמו שתכלכל אותו ותנהיג אותו, כך שיוויתי את נפשי כגמול עלי אמו - בטחתי רק בקדוש ברוך הוא שהוא ייתן לי דעת גם בעניינים העיוניים וגם במעשיים, איך להצליח בגשמיות ואיך להצליח ברוחניות. וכשם שהגמול אינו סומך על עצמו בכלום, לפי שהוא יודע שאין בו כוח, כך "כגמול עלי נפשי": מתוך שאני יודע שמצד עצמי אין לי שום כוח.
לפי זה הכפילות מדויקת: "שיוויתי" נפשי כגמול עלי אמו, "ודוממתי" את עצמי כגמול עלי נפשי - נפשי דוממת כגמול שאין דיבור ואין מילה בלשונו בלא אמו. "כגמול עלי אמו" בעניינים הארציים, "כגמול עלי נפשי" בענייני הנפש והרוחניות: בכל אני סומך על הקדוש ברוך הוא באופן מוחלט.
החפץ חיים מסביר שבהתחברות התינוק לאמו יש שני עניינים. הראשון: התינוק אינו חושש לבקש מאמו שוב ושוב ושוב. אין ילד שיאמר "כבר ביקשתי פעם, כבר ביקשתי פעמיים, לא נעים לבקש עוד"; הוא חוזר ומבקש. כך צריך להיות האדם אצל קונו - מתפלל ושוב מתפלל, ולא יאמר כבר הטרחתי עליו הרבה וכבר עייפתי את הקדוש ברוך הוא בבקשותי. "לא ייעף ולא ייגע" - תחזור ותבקש. וכבר הזכרנו שהבקשה המרובה היא בעניינים רוחניים; בעניינים גשמיים לא בטוח שזה טוב לך, אבל בעניינים רוחניים יחזור ויבקש בלא גבול.
הבחינה השנייה: האם יודעת הכי טוב מה הילד צריך. פעמים רבות לילד יש בקשות שהוא מפציר בהן וחושב שיהיה לו טוב, והאם יודעת שזה מסוכן לו. למשל, הסקייטבורד - משטח עם ארבעה גלגלים, בלי הגה, בלי בלמים, ובלי כלום. מכר שלנו שעבד בקופת חולים סיפר שלא תדעו מצרות כמה ילדים מגיעים שם יום יום שבורי גפיים ממנו: מישהו בא מולו, הוא מנסה לבלום, נופלים ושוברים רגליים. הילד מבקש, והאם מסרבת כי היא יודעת שאין זה טוב בשבילו. אחר כך באה הבימבה - גם היא רכב בלי בלמים - ואחר כך הקורקינט, שכבר הפך לכלי רציחה, השם ישמור, וכל יום יש מזה אסונות; ממש לאחרונה הייתה תאונה בין אופנוע לקורקינט ושניהם נהרגו. מי שיכול לשמור את עצמו מאופנוע, מאופניים חשמליות ומקורקינט - שומר נפשו ירחק מהם. אחד מן הגדולים אמר שאילו היה היום סנהדרין, ייתכן מאוד שהיו אוסרים את זה. ואם כן, אומר החפץ חיים, צריך אדם לדעת שלא להפציר על דבר מסוים, שכן ייתכן מאוד שאותו דבר שאתה מפציר עליו רע לך, אלא "כגמול עלי אמו" - אני סומך על האם שתיתן לי את הטוב ביותר.
בספר "קול אליהו" מבאר הגאון מווילנה את הפסוק על פי הגמרא: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי ניסיון ונכשל. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מפני מה אומרים אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, ואין אומרים אלוקי דוד? אמר לו הקדוש ברוך הוא: הם כבר נתנסו בניסיונות, ואתה עדיין לא התנסית. אמר לפניו: נסני, שנאמר "בחנני ה' ונסני". אמר לו הקדוש ברוך הוא: אנסה אותך, ואף אגלה לך מראש - בשונה מהם - במה אנסה אותך: בדבר ערווה. וזה היה עניין בת שבע.
לאחר שנתנסה, אומר דוד: הלוואי והיה רסן בפי ולא הייתי מבקש את הדבר הזה, שהרי בקשה זו הייתה בעוכרי וגרמה לי בסופו של דבר לכישלון. וזה שאמר: "אם לא שיוויתי" - הטעות שלי הייתה ב"שיוויתי", שחשבתי שאני יכול להשוות עצמי לאבות. אילו לא הייתי משווה עצמי להם ומבקש שיאמרו אלוקי אברהם יצחק ויעקב ודוד, אזי "ודוממתי" - הייתי דומם ולא מבקש בקשות שאינן ראויות, ואז "כגמול עלי נפשי" - הייתי כתינוק בלא חטא. כיצד הגיע אלי החטא? כי שיוויתי ולא דוממתי: השוויתי עצמי לאבות, וביקשתי להשוות להם, ובזה הבאתי עלי חטא.
עוד מובא בשם הגר"א, ששאלוהו כיצד צריך להיות הביטחון בה'. השיב להם מן הפסוק: "אם לא שיוויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי". הגמול היונק משדי אמו, כשהוא מסיים את סעודתו אינו מייגע את מוחו: רגע, מה יהיה בסעודה הבאה, יהיה לי מה לאכול או לא? כך "עלי נפשי" - גם אני סומך על הקדוש ברוך הוא במאת האחוזים ואיני דואג מה אוכל מחר ומה יישאר לי אחר כך. והוסיף, שזה מה שאומר דוד בתהילים כ"ב: "מבטיחי על שדי אמי" - הקדוש ברוך הוא כביכול הבטיח לי את פרנסתי כתינוק על שדי אמו, כך מובטחת לי פרנסתי.
כך מובא בשל"ה הקדוש, שראוי מאוד שלא יקנה אדם ולא ישאיר אוכל מהיום למחר. בצורת החיים שלנו היום זה כמעט לא מציאותי - אדם הולך לסופר פעם בחודש, עושה קנייה גדולה ומניח במזווה; וכשאדם צריך לצאת בכל בוקר ולקנות את כל מה שהוא צריך, זו טרחה גדולה מאוד. אבל באמת כך כותב המשנה ברורה, שראוי היה שלא יקנה ולא יכין דבר מהיום למחר, אלא "ברוך ה' יום יום יעמוס לנו", ויהיה בטוח שמי שדאג לפרנסתו היום ידאג לו גם מחר.
וכך הייתה, כידוע, דרכו של הרב מבריסק, שמעולם לא הכין מהיום למחר. גם כשחשב שלא יהיה לו למחרת, אם היה צריך לסיים את האוכל היום - סיים, ולא דאג ליום מחר. כוח הביטחון שלו היה בדרגות שקשה לשער. מסופר שבימי מלחמה, בשעת הפגזות ועוצר, ערב יום הכיפורים היה למחרת. הגישה לו הרבנית את האוכל, ואמרו לו בבית שכיוון שאין מספיק לחם גם למחר, אולי כדאי לצמצם היום כדי להשאיר מעט, שהרי מחר יש מצוות סעודה מפסקת לקראת הצום, ואם לא יישאר, לא יהיה לרב במה להפסיק. אמר להם: אבל אנו לעולם איננו משאירים מיום למחרתו; מה שאוכלים באותו יום ונגמר, והקדוש ברוך הוא ידאג גם למחר. טענו שהפעם מדובר בדבר מצווה, והצליחו לשכנעו, והשאירו.
למחרת הגיע אופה שהכיר את הרב והביא לו שתי חלות. אמר: יודע אני שהרב מקפיד מאוד בעניין חדש, ויודע אני שכעת קשה מאוד להשיג לחם, לכן הלכתי במיוחד ואפיתי לרב שתי חלות מקמח ישן שהיה לי. והוסיף שהביא עמו גם מנת דגים, אלא שבדיוק הייתה הפגזה ומן ההדף נפל הכל; החלות איכשהו נשתמרו, אבל הדגים התלכלכו בחול ולא היה מה להציל. שמע זאת הרב מבריסק ואמר לבני ביתו: אתם רואים? אילו הייתה לנו אמש מספיק אמונה וביטחון בה', היו לנו היום גם דגים. אלא שהקדוש ברוך הוא ראה שאין לנו די אמונה וביטחון, ולכן לחלות עוד דאג, אבל דגים כבר לא נתן לנו. תמיד צריך לסמוך על הקדוש ברוך הוא ולא לדאוג ליום מחר: מי שפרנס אותך היום יפרנס אותך גם מחר.
יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהֹוָה מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם׃
אומר הרד"ק: עם המידות הללו, שאדם מתנהג בשפלות בסתר ובגלוי - הן בשפלות הלב הן בשפלות העיניים - ואינו פורץ להתבונן בנפלאות שאין השגתו מגעת אליהן, על ידי זה תייחל אל הקדוש ברוך הוא, והשם ימלא תוחלתך ובקשתך מעתה ועד עולם. המצודת דוד מבאר שכאן פונה דוד אל עם ישראל ואומר להם: כשם שאני כך התנהגתי, גם אתם יחל ישראל אל ה', וקוו לו מעתה ועד עולם שימלא את כל בקשתכם.
המלבי"ם מבאר: "יחל ישראל אל ה'" - הקדוש ברוך הוא הוא המנהיג אותנו ומורה דרכנו, כאם המורה ומנהיגה את ילדיה. אלא שאין זה כגמול, שאינו מצפה לאמו אלא בזמן קטנותו ובימי יניקתו בלבד; אצלנו הדבר תמידי ונצחי - "מעתה ועד עולם", ולא לפרק זמן מוקצב. ולשון "יחל" מלמדת, כפי שהסברנו לעיל, שתוחלת נאמרת על דבר שאדם מובטח בו: אצלנו הישועה והפרנסה והכל מובטחים ממנו יתברך.