מזמור ק"ל בתהילים הוא אחד המזמורים הידועים והנאמרים ביותר, ולפי המלבי"ם כל עניינו תפילה אחת: בקשה מאת הקדוש ברוך הוא שיסלח ויעביר את העוון. הרד"ק מוסיף שהמזמור מדמה את הגלות למעמקי מים - כאדם השוקע וטובע בתוך תהומות. מתוך המקום הזה, מן השפל שבשפל, פותח דוד המלך בזעקה.
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהֹוָה׃
המלבי"ם מדייק בלשון "מעמקים". יש מקום גבוה ויש מקום עמוק. במשל מדובר באדם עני, שאינו יושב במרומי קרת אלא במקום שפל: עני, חלש, גולה - כל אלה נקראים מעמקים. אבל זה רק ההיבט הפיזי. יש גם מעמקים מההיבט הנפשי: כאשר הנפש נמצאת בשפלותה, כשאדם מתרחק מן הקדוש ברוך הוא ושרוי בעצב ובצער - אפילו אם מן הבחינה הגשמית הוא נמצא במרומים, מבחינה נפשית ורוחנית הוא נמצא בעומק. הוא מבוסס בבוץ של תאוות, של גשמיות, של ענייני העולם הזה ושל ריחוק ממנו יתברך.
לכן לא נאמר "מעומק קראתיך" אלא "ממעמקים" בלשון רבים: אני צועק אליך משני מעמקים כאחד - הן ממעמקי הגוף, שגופי נתון בשפלות, והן ממעמקי הנפש, שאני מרגיש עצמי מבוסס בחטא ובמצב רוחני נמוך.
אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי׃
מתוך שהוא נתון במעמקים הוא זועק: "שמעה בקולי". כאדם הנמצא בתוך בור עמוק וקורא - האם מישהו שומע אותי? אלא שוודאי אי אפשר לומר כלפי הקדוש ברוך הוא שאינו שומע; הקדוש ברוך הוא שומע תמיד. לכן מסביר המלבי"ם ש"שמעה" כאן פירושו: קבל את תפילתי, מלא את בקשתי, ופעל על פיה.
ועל כך הוא מוסיף: "תהיינה אזניך קשבות לקול תחנוני". "קול תחנוני" הוא איכות הקול, הצעת הדברים והטענות הצודקות - שהדברים והצורה שבה אני טוען אותם יעשו רושם למעלה. ומרומזת כאן גם מעלה גדולה בתפילה: פעמים רבות אדם מתלונן שקשה לו להתרגש ולדמוע. אומר לו הכתוב - לפחות התפלל בשפה מתחננת, גם אם זה רק קול. שהקול הזה, קול התחנונים, משפיע על הפנימיות ועושה את האדם כמתחטא לפני המקום. זהו עיקר התפילה: לא לומר "רפאנו ה' ונרפא, הושיענו ונושעה" כמדקלם, אלא לומר זאת בדרך של תחנונים - אנא השם, רפא אותי. וגם אם עדיין אין לבו שם, עצם קול התחנונים יעורר אותו לומר את דבריו כמתחנן לפני השם.
מן הפסוק "ממעמקים קראתיך" למדו האשכנזים לקבוע לשליח הציבור מקום נמוך יותר, ויש שעשו זאת אפילו באופן סמלי: הבלטות שוקעות כשלושה סנטימטרים, כדי שיהיה בבחינת "ממעמקים". אצל הספרדים המנהג בדרך כלל הפוך - עולים על במה כדי להתפלל. מי שהתפלל בבית הכנסת של המהר"י אבוהב, או בבית הכנסת של הרב שמואל אליהו בצפת, מרגיש ממש כמטפס בסולם כדי להגיע אל ספר התורה. טעם הדבר מסתבר שהוא כדי שקולו יישמע לכל הציבור, שהרי כשהוא גבוה ומגביה קולו הכול שומעים, ואילו כשהוא במקום נמוך קשה לשמוע אותו.
אִם־עֲוֺנוֹת תִּשְׁמָר־יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד׃
אומר הרד"ק: אם עוונות תשמור, מי יוכל לשרוד? נהיה כלים ואובדים אם תשמור לנו את עוונותינו. וכן מסביר המלבי"ם: אם תרצה לשמור את העוונות ולא לסלוח, מי יעמוד ויתקיים?
ומוסיף המלבי"ם יסוד עמוק: היות והשם הוא "בלתי בעל תכלית" - ובלשון המלבי"ם פירושו בלתי מוגבל, שהרי "תכלית" עניינה קץ וסוף, כלשון "לכל תכלה ראיתי קץ" וכ"ויכולו השמים" - מחויב שהעבודה אליו תהיה גם היא בלתי מוגבלת. כדי לעבוד את האינסוף צריך עבודה אינסופית. ואם כן, אפילו החטא הקל ביותר גדל עד מאוד, שהרי המרית את פיו של אינסוף. אל תסתכל בקטנות החטא אלא בגדלות מי שציווה: מי שהמרה את פי מלך רם ונישא, אפילו רק הזיז את ראשו - פעם על הזזת ראש היו מורידים את הראש, משום שהמלך היה מלא יראה ומטיל אימה, וכל תנועה קטנה עלולה לעלות בחיים.
ומכאן, אומר המלבי"ם, לא יצויר שאדם ימלא את חובו לעבוד את הבלתי בעל תכלית - רק מי שהוא עצמו בלתי בעל תכלית יכול לעשות זאת. משל לדבר: אם לאדם יש צרכים בלתי מוגבלים, לעולם לא יוכל מוגבל למלא את צרכיו, שהרי צרכיו אינם מוגבלים והוא תמיד מוגבל; רק מי שאינו מוגבל בעצמו יוכל למלאם. כך גם למלא את רצונו של הבורא יתברך צריך היה שהעובד יהיה בלתי בעל תכלית כמוהו. ואם כן - מי יעמוד? שהרי אף חטא קטן נחשב מרידה בלתי מוגבלת.
יש כאן לשון של המלבי"ם שבתחילה התקשיתי בה: "ואין הבדל בין בלתי בעל תכלית לבלתי בעל תכלית". חשבתי שהיה מתאים יותר לומר "בין בעל תכלית לבלתי בעל תכלית". פעמים רבות אני מוצא במלבי"ם נוסחאות שנראות משובשות, ובבדיקה בכתבי יד מתברר שלא פענחו נכון את דבריו. אבל כאן בדקתי בכתב ידו של המלבי"ם, וזה בדיוק הנוסח. וכוונת הדברים ברורה: אתה עובד את מי שהוא בלתי בעל תכלית, וגם החטא הקטן הוא בלתי בעל תכלית, שכן ביחס למצווה הוא מרידה בלי גבול. נמצא שאין הבדל בין חטא קטן לחטא גדול - שניהם בלתי בעלי תכלית, שניהם מרידה ללא גבול. לכן גם על החטא הקטן היה ראוי להיתבע בעונשים גדולים. ואם כן - אם עוונות תשמר יה, מי יעמוד לפניך? ומה אפוא הדרך שבה בכל זאת נוכל לשרוד?
כִּי־עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא׃
אומר רש"י: לא נתת רשות לשליח לסלוח, כמו שנאמר במלאך "כי לא ישא לפשעכם". מי כן נושא לפשענו? רק הקדוש ברוך הוא בעצמו. ומהו "למען תורא"? מפרש רש"י: על ידי הסליחה תהיה נורא, כי אם לא תהיה סליחה לא ייראו ממך, ויאמרו בין כך ובין כך אנו אבודים ולא נעשה תשובה. אבל עכשיו שיש סליחה, יראים ממך שלא לחטוא, ואם חטאו - שבים. כלומר, היראה מן הקדוש ברוך הוא מבוססת על כך שאין אדם בטוח בסליחתו של אחר. אילו הייתה סליחה גם ממישהו אחר, הייתי ירא מאותו אחר, חושש שמא לא יסלח לי ומנסה לרצותו. אבל כיוון שרק הקדוש ברוך הוא יכול לסלוח, הדבר מביא אותנו לידי יראה ממנו יתברך בלבד.
הרד"ק מסביר בשם אביו: הקדוש ברוך הוא נותן ממשלה לעליונים לעשות חפצו בארץ, אך הסליחה אינה אצלם אלא אצלו בלבד. יש לו שליחים לעשות את רצונו כאן, אבל לסלוח - אין הוא שולח שליחים. ולמה? כדי שלא יאמרו אנשים בלבם: אם נחטא, נפייס את המלאכים והם יישאו לפשענו. עשיתי משהו לא טוב, אקח דיבור עם המלאך ואסדר איתו את העניינים. לכן בא הכתוב להודיע שאין בהם סליחה, למען ייראו בני אדם את האל יתברך, כי עמו הסליחה ולא עם אחר.
האבן עזרא מוסיף ביאור נפלא: אם לא תסלח, לא ייראוך החוטאים ויעשו חפצם בכל אוות נפשם. וזה דבר נכון מאוד גם מבחינה פסיכולוגית. אם נועלים בפני אדם כל אפשרות יציאה, הוא מגיע לנקודה שבה הוא אומר: די, גמרנו, כבר לא אכפת לי. אין סליחה ואין מחילה, ממילא אין לי סיכוי להיטהר ממה שעשיתי - אז בוא ניהנה מן העולם. כעין אלישע אחר, שנאמר "שובו בנים שובבים" חוץ מאלישע אחר. מצב של ייאוש הוא הדבר הנורא ביותר, וזו גם דרכו של היצר הרע: כשהוא רוצה לשבור את האדם הוא אומר לו - בשבילך כבר אין סיכוי, אותך כבר לא יקבלו בתשובה, כל כך מרדת וחטאת. ולכן קיבל הקדוש ברוך הוא את תשובתו של מנשה, וקיבל תשובתם של רשעים גדולים מאוד, להראות שהוא מוחל וסולח גם למי שנמצא בתהום הנשייה, בעומק הגדול ביותר - שגם שם שייכת סליחה ומחילה. זהו "עמך הסליחה למען תורא": דווקא מפני שאתה מוחל וסולח יש יראה, שהאדם מבין שכדאי להתאמץ.
נמצא שאין מצב של "אינו סולח". אומר רבנו יונה: לכל תשובה תימצא מחילה - אין תשובה שאינה מביאה מחילה כלל. אלא מה? ככל שהתשובה גדולה יותר, כך המחילה גדולה יותר. המשל לזה הוא כיבוס. אדם לוקח חולצה של מוסכניק אחרי יום עבודה ומכניס אותה למים - האם היא נקייה יותר? בהכרח שכן. ומניין אני יודע? מפני שהמים מלוכלכים. אם המים מלוכלכים, בהכרח שהחולצה נקייה יותר. נכון שאין זה נראה עליה, ואיש מאיתנו לא היה יוצא איתה לפרהסיה ובוודאי לא לחתונה, אבל היא נקייה יותר. שפשף אותה - תהיה נקייה עוד יותר, והמים ילכלכו עוד. הוסף חומרים - עוד יותר. הכנס למכונת כביסה בהרתחה - נקייה עוד יותר. כך כל תשובה עושה כיבוס כלשהו, וככל שהכיבוס משמעותי יותר כן המחיקה והניקוי גדולים יותר. אבל לומר "עשיתי תשובה ולא נתכפר לי כלל" - אינו נכון. הקדוש ברוך הוא מכפר בכל מקרה משהו, וככל שנשתדל יותר תהיה המחילה גדולה יותר. אין הדלת ננעלת. אלא שהמחילה היא ממנו יתברך בלבד: בשום מקום לא נאמר שאדם ילך לכומר והכומר ימחל לו.
סיפרתי פעם על כומר שכנסייתו עמדה ריקה ואיש לא בא אליה. פעם אחת נאלץ לצאת מחוץ לעיר, וחשש למנות ממלא מקום מן האזור - שמא מחר יפתח לעצמו כנסייה ויהיה לו מתחרה. החליט להביא את הרב, ואמר לו: יש כאן הכנסות טובות, תשב מאחורי הווילון, אינך נראה, אנשים באים להתוודות. כשחזר הכומר לאחר שבוע ראה שאין קהל ואין מתוודים. עבר שבוע, שבועיים, חודש. שאל אותו: מה עשית? שרפת לי את כל הקהל, אין פרנסה. ענה לו: אמרתי להם - אלף דולר ויש לך מחילה לכל השנה הבאה. כבר עשה קופה על כל השנה הבאה. ולענייננו: "עמך הסליחה" - לא בשר ודם יאמר לך סלוח לך ומחול לך, אלא הקדוש ברוך הוא בלבד.
המלבי"ם מבחין בין סליחת בשר ודם לסליחתו של הקדוש ברוך הוא. כשאדם סולח למי שפשע נגדו, הסיבה לכך נעוצה בדרך כלל בפושע עצמו: הלה בא לבקש סליחה והתחרט; או שרואה הנפגע כמה סובל הפוגע מחמת מעשיו, ומרחם עליו וסולח - כמו סיפורים מענייני שידוכים, שלפעמים אנשים פגעו קשות באחרים והדבר הזיק להם מאוד בשידוכיהם, ואף שהנפגע נפגע מאוד הוא מוחל כדי שהלה לא ימשיך לסבול; או שהפושע מוצא חן בעיניו. נמצא שסיבת הסליחה אינה בסולח אלא בנסלח. מה שאין כן אצל הקדוש ברוך הוא - "כי עמך הסליחה": אצלך הסליחה נמצאת בך, לא מחמת החוטא אלא מחמת הסולח.
וכן מצאנו במדרש שאמר אברהם אבינו עליו השלום לקדוש ברוך הוא: אם דין אתה מבקש - אין עולם, ואם עולם אתה מבקש - אין דין. ריבונו של עולם, אם תרצה לעשות דין, העולם לא יתקיים. וחז"ל אמרו שאילו בא הקדוש ברוך הוא עם האבות בדין, אפילו אברהם אבינו לא היה יכול לעמוד. כל חסדו עלינו הוא שצירף מידת רחמים למידת הדין, ולא היה קיום לעולם אילולא מחל וסלח את העוונות. נמצא שסיבת המחילה והסליחה היא אצלו - "כי עמך הסליחה".
ומהי בכלל סליחה? אומר המלבי"ם: גדרה להעביר את העוון כאילו לא היה במציאות כלל. ואדם אינו יכול לעשות מדבר קיים דבר שאינו קיים. היום ידועים חוקי הטבע - חוק שימור האנרגיה וחוק שימור החומר - ואנו יודעים שאין בעולם דבר שאפשר להעלימו. הוא יעבור ממצב צבירה אחד למשנהו, אך לא ייעלם. קח בלון גז ובתוכו נוזל; פתח אותו, וכעבור שעה הוא ריק - לכאורה נעלם. אבל לא נעלם, אלא הפך מגז צבור בנוזל לגז שהתנדף באוויר, והוא כאן. ואם אינך מריח ואינך רואה - דעו שלגז עצמו אין ריח, ומוסיפים לו חומר מיוחד כדי שיהיה ריח ותיוודע הדליפה. אבל אין שום אפשרות לקחת דבר ולהוציאו מן העולם; כל מה שיש בעולם יישאר קיים.
על זה אומר המלבי"ם: אין אדם יכול לעשות מדבר שישנו במציאות כאילו לא היה. היחיד שיכול הוא הקדוש ברוך הוא, שיש עוונות והוא הופכם ללא היו, מוחק אותם לחלוטין. ולכן, מדגיש המלבי"ם, לא נמצא בשום מקום בתנ"ך לשון סליחה מאדם לאדם; בשום מקום לא נאמר שפלוני אמר לאלמוני "סלחתי". לעולם הסליחה היא מאת השם בלבד. לא האמנתי והלכתי לבדוק, ומצאתי שהשורש ס.ל.ח מופיע בתנ"ך חמישים ואחת פעמים, וכולן אצל הקדוש ברוך הוא; אין אף אחת שבה אדם סולח לחברו. זהו "כי עמך הסליחה" - המחיקה הגמורה היא רק איתך.
מוסיף המלבי"ם לבאר את "למען תורא": בשר ודם, מתוך שהוא רוצה שייראו מפניו, אינו מוחל. ואכן כתוב כעצה: מי שמציקים לו תדיר, ובכל פעם מציקים ואחר כך באים לבקש סליחה - כתוב בספרים שימחל בלבו, אבל יאמר לו "איני מוחל לך עד שתפסיק להציק לי". כלומר, בלב מוחל, אך מרתיע אותו, שאם ידע שאין לו מחילה יש סיכוי שיחדל. כך אצל בשר ודם: אם ימחל תמיד, ידרכו עליו וירמסו אותו, ולכן אינו מוחל.
אבל אצל הקדוש ברוך הוא אין חשש זה כלל. סיבת היראה מלפניו, אומר המלבי"ם, היא מצד גדולתו ורוממותו, ודווקא הסליחה מגלה זאת - שהם רואים שאתה נעלה מכדי שייפגם כבודך. אדם שפגעו בו, נחסר כביכול: עד עכשיו העריכוהו, וכעת אמרו עליו דברים קשים ונפגם כבודו. לא כן כלפי שמיא: המחרף ומגדף כלפי מעלה - הביזיון שלו הוא. והמשל פשוט: תארו לעצמכם שיעמוד כאן בחור צעיר ויתחיל לחרף ולגדף את החפץ חיים. מה יאמרו אחר כך הבריות - איזו בושה לחפץ חיים, או איזו בושה לבחור? אביו יתבייש לצאת מן הבית. הבחור חירף את החפץ חיים, והבושה שלו ולא של החפץ חיים. ולכן נאמר "מכבדי אכבד ובוזי יקלו" - לא "אקל", איני צריך לבזותם, הם ייקלו מעצמם. המבזה את השם, אין לך ביזיון גדול מזה, והביזיון שלו ולא של הקדוש ברוך הוא. שאם חטאת - מה תפעל בו? השם נעלה מכדי שיפגמו בכבודו, ונעלה מכדי שיימצא איש צדיק לפניו. ולפיכך הסליחה היא הגורמת "למען תורא": היא זו שמולידה מורא, שלא כדרך בשר ודם הסבור שדווקא באי סליחתו ייראו ממנו. ומאחר שגם הפוגע פוגע בעצמו בלבד, טוב שיסלח - ובהתאמה לדברי האבן עזרא, שעל ידי הסליחה מבין האדם שכדאי להתאמץ ולבקש מחילה, ואילו אם לא תהיה סליחה כלל יאמרו: ממילא אין לי הצלה, ויעשו חפצם בכל אוות נפשם.
בספר תהילות מהרי"ץ מובא בשם בעל "מעשה השם" ביאור נוסף: אף שהקדוש ברוך הוא מקבל שבים וסולח, אין הוא מודיע "סלחתי" - וכל כך למה? כדי שיהיה לאדם מורא. במוצאי יום הכיפורים איש מאיתנו לא שמע בת קול האומרת "סלחתי כדברך". אנו מאמינים באמונה שלמה שיום הכיפורים מכפר, ומי שמסופק במחילת יום הכיפורים אין יום הכיפורים מכפר לו - אך לשמוע את הסליחה בפועל, איש לא שמע. וזהו "כי עמך הסליחה": אתה מסתיר אצלך את הסליחה ואינך מודיע עליה, "למען תורא", שיהא האדם תמיד בספק - האם נמחל לי? האם לגמרי? - ומתוך כך הוא מצוי תמיד בתשובה ובתיקון מעשיו, בבחינת "וחטאתי נגדי תמיד".
וזו גם כוונת המדרש: "כי עמך הסליחה" - הסליחה מופקדת אצלך מראש השנה, וכל כך למה? "למען תורא" - בשביל שתיתן אימתך על בריותיך ביום הכיפורים. הצדיקים נכתבים ונחתמים לחיים כבר בראש השנה, אלא שהקדוש ברוך הוא מכסה את הדין ואינו מודיע להם שמחל וסלח, כדי שתישאר אימתו עליהם. שאם לא כן, יאמר הצדיק: הרי כבר בראש השנה, במוקדמות, יצאתי זכאי; יום הכיפורים הוא כנראה בשביל הכלל ולחיזוק הציבור, ואילו אני איני זקוק לו. לכן אין הקדוש ברוך הוא מודיע להם על הסליחה - כדי שלא יחדלו מלהתפלל גם ביום הכיפורים, שהשם מתאווה לתפילתם של צדיקים.
וזהו שנאמר: "ודעו כי הפלה ה' חסיד לו". "הפלה" מלשון "כי יפלא ממך דבר" ו"והוא פלאי" - עניינו נסתר, דבר שאינו גלוי. הקדוש ברוך הוא מכסה ומסתיר מי הוא באמת חסיד אצלו, מי הוא שמעשיו רצויים לפניו. ולשם מה? כהמשך הכתוב: "ה' ישמע בקראי אליו" - שהקדוש ברוך הוא משתוקק תמיד לשמוע את הרינה והתפילה. כשאין אדם יודע מה מצבו לפני המקום, הוא מתפלל ושב ומתפלל. אבל אם יידע שהודיעוהו שהוא במאזן חיובי זה זמן רב, ייקח לעצמו פסק זמן ומנוחה - ואילו הרצון הוא שהאדם יתאמץ תמיד.
על כך מביא הפלא יועץ משל נפלא: עבודת האדם בעולם הזה דומה לאדם שנשלח לארץ גזירה, מפני שהשאיר אחריו חובות מרובים, ואומרים לו: לעולם לא תדע אם הצלחת להשלים את חובותיך או לא, אבל דע שיום אחד יוציאוך מארץ גזירה ויחזירוך לעירך, ואז ייבדק אם עמדת במאזן. ומה גורם הדבר? שהאדם עובד כל הזמן, שהרי לעולם אינו יודע - אולי עוד מעט ייקחוהו ואז יתברר שלא כיסה את החוב ויחזירוהו לכאן. זו מציאות האדם בעולם הזה: הקדוש ברוך הוא אינו רוצה שתהיה לאדם ידיעה במצבו, שאם כן יאמר "ברוך השם, כבר צברתי הרבה זכויות, אלך לנוח". ומתוך אי הידיעה הוא מתאמץ תמיד, ובכך מתקדם וזוכה לעוד זכויות בעבודתו יתברך.
המזמור הוא תפילה על סליחת העוון. הוא נפתח בזעקה "ממעמקים" - משני מעמקים כאחד, מעמקי הגוף ומעמקי הנפש - ומבקש שהתפילה תתקבל, ובקול של תחנונים דווקא, שהקול עצמו מעורר את הלב. "אם עוונות תשמר יה" מלמד שאין בכוחנו המוגבל למלא חובתנו כלפי הבלתי מוגבל, ושכל חטא הוא מרידה בלי גבול, ולכן לא היה אדם יכול לעמוד. התשובה היא "כי עמך הסליחה": הסליחה אינה ביד שליח ואינה תלויה בנסלח אלא בסולח, וגדרה מחיקה גמורה שאין בכוח שום נברא לעשותה - ולכן לא נמצאה לשון סליחה בתנ"ך אלא כלפי הקדוש ברוך הוא. ודווקא הסליחה היא המולידה יראה: היא מונעת את הייאוש, מגלה את רוממותו של מי שאין פוגמים בכבודו, ומתוך שהיא נשארת נסתרת ואינה מוכרזת - נשמרת אימתו עלינו, ואין אנו חדלים מלהתפלל ומלהתאמץ בעבודתו.