פתיחה: תקווה, ייחול והמתנה לישועה
בחלק זה של מזמור ק"ל אנחנו עוברים מלשון הבקשה והסליחה אל לשון הציפייה: קיווי, ייחול והמתנה. המזמור מלמד אותנו לא רק שיש לקוות לקדוש ברוך הוא, אלא גם כיצד לקוות, על מה לקוות, ומה ההבדל בין מי שמקווה לבין מי שמייחל. נלך על סדר הפסוקים.
קיוויתי ה' - כפילות שמלמדת
קִוִּיתִי יְהֹוָה קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי׃
מה היא הכפילות "קיוויתי" ו"קיוותה נפשי"? רש"י מבאר: קיווי אחר קיווי, כמו שכתוב "קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'", וכמו שנאמר בפסוק הבא "משומרים לבוקר שומרים לבוקר". הכפילות באה ללמד שאדם צריך לקוות תקווה אחר תקווה.
האבן עזרא מפרש ש"קיוויתי" עניינו לשמוע בקולו, ו"לדברו הוחלתי" מוסב על גזרותיו. הרד"ק מסביר ש"קיוויתי" הוא בעולם הזה, ו"קיוותה נפשי" הוא בעולם הבא - שכן כאן כבר מדובר בתקוות הנפש, דהיינו לאחר הפטירה, שאזכה שה' יאסוף את כבודי אליו ואזכה לחזות בנועם ה'. "ולדברו הוחלתי" - זו ההבטחה שהבטיח לי להוציאני מן הגלות, וגם לזה אני עדיין מייחל.
המלבי"ם: ההבדל בין תקווה לייחול
המלבי"ם כדרכו מדקדק בלשון הקודש ומבחין בין תקווה לייחול. תקווה מקורה בנפש המקווה: גם כשאין בידי שום הבטחה, נפשי מקווה לטוב. אין ודאות שכך יהיה, אבל אני מקווה. לעומת זאת ייחול הוא ציפייה לדבר שהובטח לי; אינני מסתפק אם יבוא או לא, אלא אני בטוח שכך יהיה, ולכן אני מייחל לו.
לפיכך אומר דוד המלך: יש לי כלפי הקדוש ברוך הוא גם תקווה וגם ייחול. אני מקווה אליו מצד ש"קיוותה נפשי" - תמיד יש בתוכי תקווה שהקדוש ברוך הוא יושיע אותי, גם בלא הבטחה מפורשת, שהרי אני מצפה אליו ובוטח בישועתו ו"לא ייטוש ה' עמו". ומלבד זאת, "לדברו הוחלתי" - הרי גם הבטיח לי. מעבר לתקווה הפנימית התמידית יש לי גם הבטחה ממנו, וזה מחזק באופן מוחלט את התקווה ואת הייחול שכך אכן יהיה.
ראיה מן הגמרא בברכות
המלבי"ם מביא לכך ראיה נפלאה מן הגמרא בברכות ל"ב. הגמרא אומרת: כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם - הרי שראוי להאריך בתפילה. ומקשה הגמרא: והלא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל המאריך בתפילתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב, שנאמר "תוחלת ממושכה מחלה לב". מי שמייחל ייחול ארוך, ומצפה ומצפה והדבר אינו מגיע, הדבר מחלה את ליבו. ומתרצת הגמרא: לא קשיא, הא דמעיין בה והא דלא מעיין בה.
הכול תלוי אפוא: אם הוא מעיין בתפילתו וממתין בוודאות שכך יהיה, הרי שאם הדבר לא יבוא יתאכזב מאוד - וזהו "מחלה לב". אבל אם אינו מעיין בה, דהיינו שהוא מקווה ומצפה אך אינו בטוח שכך יהיה, לא יתאכזב אם הדבר לא יתקיים - ובזה אכן ראוי להאריך בתפילה. לא מתוך עיון ולא מתוך ביטחון גמור שבסופו של דבר יקיימו לו את מבוקשו.
ועוד אומרת שם הגמרא: אמר רבי חייא בר אבא, אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה - יחזור ויתפלל, שנאמר "קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'". התפללת ולא נענית, חזור והתפלל שוב. סיפרתי לכם פעם על אדם שפנה לאדמו"ר וביקש ברכה בעניין שבו היה זקוק לישועה. אמר לו האדמו"ר: תתפלל על כך. השיב לו: התפללתי, כבוד הרב, אבל תפילה עושה מחצה. אמר לו: אם כן, התפלל עוד פעם - ותשלים את החצי השני. וזהו "קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'", תקווה ועוד תקווה.
נמצא ש"תוחלת" היא ציפייה ודאית שהבקשה תיעשה, ועל כך נאמר "תוחלת ממושכה מחלה לב". אבל מי שמקווה - עליו נאמר "קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'", וזה מצוין, שכן הקיווי הוא עניין שבנפש האדם, בלא הבטחה ובלא ודאות שיתקיים. אבל ייחול ממושך, שאתה כבר בטוח שכך יהיה, עלול להביא לאכזבות ולכאב לב כשהדברים לא יתקיימו.
על מה ראוי לקוות - ענייני הנפש
בספר בינה לעיתים מבואר שהתקווה מאת הקדוש ברוך הוא אינה בעניינים גשמיים. אינני מקווה לה' שתהיה לי וילה ומכונית; אין זו התקווה שלי. התקווה שלי מאת ה' היא בענייני הנפש. וכך גם באיכה: "טוב ה' לקוויו" - לאיזו תקווה? "לנפש תדרשנו". תקוות נפש, מי שמבקש בקשות בענייני הנפש. וזהו שאומר כאן: "קיוויתי ה'" - איזו תקווה? "קיוותה נפשי", תקווה הנוגעת לנפש, לענייני הרוח.
בזה באמת ראוי לאדם לקוות, ובזה נאמר שאדם מתפלל וחוזר ומתפלל בלי קץ. לעומת זאת בדברים גשמיים כתוב שלא יפציר, שכן אם יפציר ייתכן שיתנו לו - וייתכן שאין זה טוב עבורו. בעניינים רוחניים כל כמה שתפציר תמיד טוב, ולכן יתפלל ויחזור ויתפלל בלי גבול; אבל בעניינים גשמיים לא ירבה בבקשות, יבקש פעם אחת. ומלבד זאת, תמיד יבקש בלא להצביע לקדוש ברוך הוא מהיכן תבוא הישועה: זיווג הגון - הקדוש ברוך הוא יודע כיצד לסדר לך, אינך צריך לסדר לעצמך. וכן בכל העניינים: אל יבקש דירה פלונית דווקא, אלא ריבונו של עולם, תן לי את הדירה הטובה ביותר בשבילי, את הפרנסה הטובה ביותר בשבילי, את העבודה הטובה ביותר בשבילי. בכל העניינים יבקש את הטוב ביותר, ולא יבקש על דבר גשמי מסוים, שמא בסוף יתנו לו אותו ויצמח מכך רק נזק וחיסרון.
וממון אכן עניין גשמי הוא. אלא מה? יכול אדם לבקש שכל דבר גשמי שהוא מבקש יהיה מנוף לדבר רוחני: ריבונו של עולם, תן לי פרנסה כדי שאוכל לשבת ולהגות בתורה במנוחה. הפרנסה נעשתה מנוף לדבר רוחני. אינני מבקש פרנסה כדי לקנות נכסים, לצאת לטיולים ולהתענג - אלא כדי שאוכל לגדל את בניי לתלמוד תורה, וכדי שתהיה לי אפשרות להגות בתורה בלא לחץ. בכך הפכתי את הדבר המגושם לדבר ששאיפתו רוחנית.
נפשי לה' - ודקדוק בקריאה
נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר׃
שימו לב: קוראים "נפשי לַאדֹנָי", ולא "לֶאֱדֹנָי" - האל"ף כאן נחה. הכלל הוא: משה מוציא, כלב מכניס. משה הוציא את ישראל ממצרים, וכלב הכניס אותם לארץ. באותיות מ, ש, ה - מוציאים את האל"ף בפה: מֵאדֹנָי, שֶאדֹנָי, הָאדֹנָי, וכן בשם ה'. לעומת זאת באותיות כ, ל, ב - כַּאדֹנָי, לַאדֹנָי, בַּאדֹנָי - אין מבטאים את האל"ף, האל"ף נחה. ולכן "אַחַי בַּדּוֹ אל תמרודו" - אין אומרים "בֶּאֱדוֹ" אלא "בַּדּוֹ", שהאל"ף נחה ואין קוראים אותה. הרבה אנשים טועים בזה; שימו לב בתפילה, ואז נקרא את הדברים כראוי. וכך גם אצלנו: נפשי לַאדֹנָי משומרים לבוקר שומרים לבוקר.
מי הם "שומרים לבוקר"?
רש"י מפרש: אני מן המצפים לגאולה, נפשי לה' משומרים לבוקר - מצפים וחוזרים ומצפים, קץ אחר קץ. ולכן כפל "שומרים לבוקר שומרים לבוקר", ממתין וממתין. ומהו קץ אחר קץ? שהרי יש לנו קיצים רבים, "עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לוא נושענו": הגיע קץ אחד ולא נושענו, הגיע קץ נוסף ולא נושענו, ועדיין הם ממתינים. כבר למדנו כמה פעמים - ומי שירצה ישמע זאת בשיעורים בסוף ספר דניאל - שכל הקיצים הכתובים בספרים, בזוהר הקדוש, במלבי"ם, בראשונים, ברמב"ן ועוד, והבאנו שם סדרה שלמה של קיצים בהיסטוריה, כולם הם בעצם תחנות יציאה, הזדמנויות; ולאחר שלא ניצלנו את ההזדמנות באה מכה, וכך באופן קבוע.
הרד"ק מסביר: נפשי הומה לה' בלילה, להיות מאותם אנשים השומרים לבוקר, דהיינו הקמים באשמורת הבוקר להתפלל. כל הלילה אני ממתין מתי כבר יגיע הבוקר שאוכל להתפלל, כמו הממתינים לבוקר. וכפל "שומרים לבוקר" - שמנהגם כך בקביעות, תמיד ערים ושומרים בכל בוקר, ממתינים לבוקר כדי להתפלל לה'. והמזמור הזה הוא מאמר כל חסיד בגלות, שמקווה מתי כבר תגיע הגאולה.
האבן עזרא מפרש ש"שומרים" הם שומרים ממש, נוטרים: נפשי מקווה לה' יותר משמקווים שומרי החומות לבוקר. שומר החומה ממתין לבוקר שתסתיים משמרתו; ונפשי מקווה לה' יותר משהשומרים מקווים מתי יגיע הבוקר כדי שילכו לישון.
המלבי"ם: ציפייה שאינה תלויה בזמן
מביאורו של המלבי"ם משתמע ש"שומרים" פירושו ממתינים, כלשון "ואביו שמר את הדבר" - המתין לראות כיצד יתקיים, וכן "שומרת יבם" - ממתינה ליבם שיגדל. אם כן: נפשי מקווה לה' יותר מאלה הממתינים מתי כבר יגיע הבוקר.
ובמה היא יתירה עליהם? מי שממתין לאדם שיבוא ויושיעו אינו בטוח בישועתו: ייתכן שלא יבוא, ייתכן שימות, ייתכן שיחלה, וייתכן שיחליט בסוף שאינו רוצה להושיע - "שווא תשועת אדם". לעומת זאת הממתין לבוקר לעולם אינו ממתין לשווא, שהרי הבוקר תמיד מגיע; מעולם לא המתין אדם לבוקר ולא בא. ואף על פי כן, אומר המלבי"ם, נפשי מקווה לה' יותר מן הממתינים לבוקר.
כיצד? הממתין לבוקר בשעת שקיעה וצאת הכוכבים - האם ייתכן שהבוקר יגיע בעוד שעתיים? לעולם לא. הוא יגיע תמיד בעוד עשר או שתים עשרה שעות, כפי הקיץ והחורף, במספר שעות קבוע. אבל ההמתנה לקדוש ברוך הוא אינה תלויה בזמן כלל - היא יכולה להתמלא מיד. ולכן זה יותר מן השומרים לבוקר: השומר לבוקר נשאר ב"סטנד־ביי" עד שיגיע הבוקר, ואין מצב שהבוקר יקדים לבוא; אבל אצלי ייתכן שה' יקדים לבוא. ולפי המלבי"ם, "שומרים לבוקר" השני הוא נתינת טעם: נפשי לה' יותר משומרים לבוקר, לפי שהם שומרים למשהו שאינו מגיע אלא בבוקר, ואילו אני ממתין למשהו שיכול לבוא כבר עכשיו, בלא להמתין כך וכך שעות.
יחל ישראל - חסד ופדות
יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל יְהֹוָה כִּי עִם יְהֹוָה הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת׃
הרד"ק מבאר: "יחל ישראל אל ה'" - קווה אל ה' שיפדה אותך מן הגלות. "כי עם ה' החסד" - באופן תמידי עושה הקדוש ברוך הוא חסד עם הנבראים, ואף עמך יעשה חסד. "והרבה עמו פדות" - כאן מדובר על ההיסטוריה: כבר הרבה ה' לפדות אותנו. כשאני סומך על הקדוש ברוך הוא הריני סומך על בעל ניסיון; כבר יש לי ניסיון עמו, שהרבה לפדות אותנו בעבר. מי שפדה אותנו ממצרים ומגלות בבל יפדה אותנו גם מן הגלות הנוכחית, ועל כן תרבה להמתין ולייחל.
והמלבי"ם מסביר: "יחל ישראל אל ה'" - כפי שאמרנו, התוחלת שלנו אל הקדוש ברוך הוא אינה תלויה בזמן, אלא "עם ה' החסד והרבה עמו פדות": על ידי מידת החסד שלו יפדה אותך עוד בטרם הזמן.
והוא יפדה את ישראל
וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֺנֹתָיו׃
ממשיך המלבי"ם: על ידי שיפדה אותך מכל עוונותיך, ברגע אחד אתה כבר ראוי לגאולה, ואז מיד יפדה אותך. מה שאין כן השומרים לבוקר, הצריכים להמתין עד שיגיע פרק הזמן של הבוקר; אצלך הדבר יכול לבוא באופן מיידי, ואם הקדוש ברוך הוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו תבוא הגאולה עוד בטרם תאיר חשכת הבוקר - עוד בלילה, לפני שיאיר השחר, יגאל אותך.
הרד"ק שואל: אם תאמר, כיצד יפדה אותי ואני מלא עוון? זו שאלה שאנשים תמיד שואלים: הדור כל כך מקולקל ויש כל כך הרבה עוונות, כיצד אנו ראויים לגאולה? על כך נאמר "והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו" - בתחילה יפדה אותם מכל עוונותיהם, יסלח להם, וייתן בליבם לשוב אליו בתשובה שלמה, ולאחר מכן ישיב את שבותם. כמו שכתוב "ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך" - תחילה יחזיר אותך בתשובה, ואחר כך "ושב וקבצך". ומתי? "כי תשוב אל ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך" - יש תשובה, ובעקבותיה גאולה.
וכך כותב הרמב"ם: הודיענו הכתוב שעתידים ישראל בסוף גלותם לעשות תשובה, ומיד הם נגאלים. התורה מבטיחה לנו שתהיה תשובה וייגאלו. ומי היה מאמין שבדורנו יתרבו כל כך בעלי תשובה? מי היה מאמין שבדורנו כמעט אין מקום עבודה שאין בו מניין למנחה, ויש מקומות שבהם גם שיעורי תורה באמצע יום העבודה, אפילו במקומות של הייטק ושל אנשים משכילים - שיעורי תורה והכול. הרי שאנו בדור שבו מתחילה התעוררות רוחנית, כפי שהבטיח הקדוש ברוך הוא שעם ישראל עתידים לעשות תשובה בסוף הגלות.
ואם תרצו להבין מדוע כל ההתפרעויות וההפגנות - כתוב שהסטרא אחרא לקראת ביאת הגאולה מבינה שעומדים לשוחטה, ואז מגיעה ההשתוללות האחרונה. זו המציאות: הם כבר מבינים שזה הסוף, ולכן מוציאים את כל הסחי ואת כל המאוס, את מצעדי הגאווה והפרוגרסיביות ואת כל הנבלות והשפלות, ונלחמים על חייהם. אך אנחנו יודעים כיצד זה ייגמר, ולכן אין להיבהל יותר מדי; לתת לתהליכים לקרות, ובעזרת ה' הגאולה בוא תבוא.
לסיכום:
סיום המזמור מלמד אותנו את דרך הציפייה הנכונה: תקווה היא מה שנובע מנפש האדם גם בלא הבטחה, וייחול הוא ציפייה לדבר שהובטח. לכן מותר ואף ראוי להאריך בתפילה ולחזור ולהתפלל - "קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'" - ובלבד שלא יעיין בה בוודאות שתתקיים, שלא תהיה "תוחלת ממושכה מחלה לב". התקווה העיקרית היא בענייני הנפש, ובדברים הגשמיים יבקש את הטוב ביותר עבורו, ואת הגשמי יהפוך למנוף לרוחני. ונפשנו מקווה לה' יותר מן השומרים לבוקר, שכן הבוקר בא רק בזמנו הקבוע, ואילו ישועת ה' אינה תלויה בזמן ויכולה לבוא ברגע. "כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות, והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו" - הוא יזכה אותנו בתשובה, ומתוכה תבוא הגאולה, עוד בטרם יאיר השחר.