פרק קל"ב הוא אחד משירי המעלות, והוא עוסק בטרחתו של דוד המלך למצוא מקום לארון ה', ובבחירה הנצחית של הקדוש ברוך הוא בציון. בחלק זה נעסוק מן הפסוק "הנה שמענוה באפרתה" ועד סוף הפרק: כיצד נתגלה המקום, מה נאמר בחנוכת הבית, ומה השיב הקדוש ברוך הוא על כל בקשותיו של דוד.
הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר׃
זהו פסוק סתום, וכפי שאמרנו לא פעם: בכל פסוק סתום רבו הפירושים. מי "שמענוה"? את מה שמענו? מה עניין אפרתה, שהיא בית לחם, לבית המקדש? ומה פירוש "מצאנוה בשדי יער"?
רש"י מביא פירוש ראשון: "אפרתה" משמעה מקום חשוב ומעולה, כמו "בן תוחו בן צוף אפרתי", שדרשו בו חז"ל לשון חשיבות. פירוש שני ברש"י: "שמענוה באפרתה" - בספר יהושע, שנקרא כך על שם מחברו שבא מאפרים. ומה שמענו שם? שבכל התחומים שיהושע מחלק את הארץ נאמר "ועלה הגבול" וגם "ותאר הגבול", ואילו ביחס למקום המקדש נאמר "ועלה הגבול אל כתף היבוסי ירושלים" - עלייה בלבד, בלי "ותאר". מכאן שירושלים גבוהה מכל הארצות, וזהו המקום הראוי לבית המקדש. וכן "וקמת ועלית אל המקום" - לשון עלייה, מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל.
כבר הסברנו שעניין הגובה נאמר בשני מובנים. במובן הרוחני - זהו המקום הגבוה שבכל הארצות. ובמובן הגשמי, אם תשאל הרי יש מקומות גבוהים מירושלים - התשובה היא שהמדידה המקובלת היום היא ביחס לגובה פני הים, ומי אמר שזה המדד הנכון? כשאני רוצה למדוד מה גבוה יותר, אני בודק מי קרוב יותר לתקרה. ומהי התקרה? המקום שלמעלה, ירושלים של מעלה. המקום הקרוב ביותר לירושלים של מעלה הוא ירושלים של מטה. ואין זה משנה כיצד תסובב את כדור הארץ - בכל מצב המקום הגבוה ביותר מכוון כנגד ירושלים. ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, וירושלים גבוהה מארץ ישראל, שכן היא הקרובה ביותר אל המקום העליון, אל שער השמים.
הרד"ק מביא פירוש בשם רבי משה בן ג'יקטילה: "שמענוה" - על ידי דוד, שהיה מאפרתה. ומביא בשם אביו: שמענו שבאפרתה ייוולד מי שיבנה את המקדש. האבן עזרא מפרש: שמענו מפי הנביאים שהמקום הנבחר יהיה קרוב לבית לחם אפרתה, אלא שלא ידענו לאיזה צד - מזרח, מערב, צפון או דרום. ומוסיף האבן עזרא: וידוע כי אין בין ירושלים לבית לחם אלא שלוש פרסאות.
עוד מביא הרד"ק את דברי חז"ל: "הנה שמענוה באפרתה" - זה ספר יהושע שבא מאפרים. שם נאמר בחלק יהודה "ועלה הגבול גיא בן הינום", ובחלק בנימין "וירד גיא הינום", וביניהם היה המקדש - שכן בית המקדש עמד במקום המשותף ליהודה ולבנימין. ו"מצאנוה בשדי יער" - זה בנימין, שנאמר בו "בנימין זאב יטרף", ומקומו של הזאב הטורף הוא בשדה.
ופירוש נוסף מעצמו מביא הרד"ק: אמר דוד, את המקום הזה לא הכרנו עד היום, אלא שבעירנו אפרת שמענו שעתיד להיות מקום נבחר. עוד בילדותנו, כשגדלנו באפרתה, שמענו מפי זקנינו שעתיד הקדוש ברוך הוא לגלות מקום שיהיה מקודש לדורות. כשהיינו בשילה, בנוב ובגבעון כבר היה ברור לנו שאין אלו מקודשים לדורות. ועתה "מצאנוה בשדי יער" - זו גורן ארוונה היבוסי, השדה שבו נמצא אותו מקום שסיפרו לנו עליו מקטנותנו. ונקרא "יער" על שם עצי היער שהיו שם, ונקרא "אפרתה" על שם שדוד נולד שם ושם שמע זאת בקטנותו. ומדוע לשון נקבה - "שמענוה", "מצאנוה"? מפני שהקדוש ברוך הוא משרה במקדש את השכינה, והשכינה בבחינת נוקבא, לשון נקבה.
המלבי"ם מסביר: תחילה "שמענוה באפרתה" - זה משכן שילה, שהיה בנחלת אפרים, ושם לא היה המקום הקבוע אלא מקום זמני. ולאחר מכן "מצאנוה בשדי יער" - בגורן ארוונה היבוסי, שמסביבו היה יער הלבנון, כמו שכתוב "פתח לבנון דלתיך".
נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו׃
דוד המלך ראה שם את המלאך בעת המגפה, ובנה שם מזבח לה' ויכפר על בני ישראל. הקדוש ברוך הוא ענה לו באש שירדה מן השמים, ומזה ידע שזהו המקום הראוי למקדש. הרד"ק מסביר: "נבואה למשכנותיו" - מצאנו את המקום הנבחר, ומעתה לא נבוא אלא אליו בלבד. ומהו "הדום רגליו"? זהו הדום רגליו ממש, שהוא מכוון כנגד כיסא הכבוד. דרך משל: היושב על הכיסא יש לו הדום לרגליו, כיסא נמוך שעליו מניח את רגליו. וכך "ראיתי את ה' יושב ושוליו מלאים את ההיכל" - ביטוי של משל, שכשהוא יושב הרגליים מגיעות למטה, ומקום המקדש מכוון כנגד כיסא הכבוד.
המלבי"ם אומר: אחרי שמצאנו את המקום, "נבואה למשכנותיו" - למקום שייבנה על ידי שלמה, ושם "נשתחווה להדום רגליו", כמו שכתוב "והארץ הדום רגליי". סוף ההשפעה הרוחנית היורדת מלמעלה למטה הוא בבית המקדש, "ושוליו מלאים את ההיכל" - יורד קו אור דק מלמעלה המגיע עד בין הכרובים. ולכן כשאנו מתפללים, אנו מתפללים אל בין הכרובים, כי שם השראת שכינתו. וכפי שלמדנו בעניין סוד הצמצום, שהקדוש ברוך הוא צמצם אורו כדי לברוא עולם והוריד קו אור דק שעליו התלבשו כל הספירות - אומרים המקובלים שאותו קו אור דק מגיע עד בין הכרובים, ומולו עומד אדם ומתפלל תפילת שמונה עשרה.
קוּמָה יְהֹוָה לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ׃
אגב הפסוק הזה נזכרתי בערוצי הקודש של פעם, שהיו מביאים אנשים שלא תמיד הבינו במה מדובר, ובלבד שיהיה מי שיקרא מתוך ספר ואף יסתכן שתבוא משטרה לתופסו. לעיתים היו אומרים דברים שהעידו על קוצר המשיג. פעם כתבו לאחד מהם איזה שיר ישמיע, והוא הכריז: "השיר הבא שנשמע הוא השיר קומה ה'" - ומיד נשמע "קומה קומה קומה ה'".
הרד"ק מציין ששלושת הפסוקים הללו - "קומה ה' למנוחתך", "כהניך ילבשו צדק", "בעבור דוד עבדך" - נאמרו גם על ידי שלמה המלך בחנוכת בית המקדש, וכבר למדנום בדברי הימים, אלא שיש ביניהם שינויים מועטים, כגון "לנוחך" במקום "למנוחתך". והדברים נאמרים בדרך משל: עד עתה היה הקדוש ברוך הוא כביכול מיטלטל ממקום למקום - שילה, נוב, גבעון - ולא הייתה לו מנוחה. עתה "קומה ה'" מאותם מקומות ובוא אל מקום מנוחתך לעולם, המקום שממנו לא תזוז השכינה לעולם.
"אתה וארון עוזך" - "אתה" היינו ענן הכבוד שנראה בעת חנוכת הבית לאחר שהכניסו את הארון לבית קודשי הקודשים, כמו שכתוב "והענן מלא את בית ה'"; שכן הקדוש ברוך הוא תמיד היה מתגלה בענן. "וארון עוזך" - הארון עצמו שנכנס פנימה, ועמו הייתה ההתגלות האלוקית. המלבי"ם מסביר: נושאי הארון הגיעו עד מקום המקדש, ואז אמר "קומה למנוחתך" - שם תהיה ההשגחה קבועה, וזו המנוחה; "אתה וארון עוזך" - בהכניסם את הארון לבית קודשי הקודשים, כמו שכתוב "ועתה קומה ה' אלוהים לנוחך אתה וארון עוזך".
כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ׃
האבן עזרא מפרש: "כהניך" - אלו בני אהרן; "וחסידיך ירננו" - אלו הלויים המשוררים, המרננים בבית המקדש. הרד"ק מבאר "ילבשו צדק" בשני אופנים: האחד, לפי שהכוהנים מורים את התורה והם שופטי ישראל, ועליהם לשפוט בדין ובצדק; והשני, שבגדי הכהונה עצמם הם בגדי צדק. המצודת דוד מסביר שהכוהנים מכפרים ומצדיקים את החוטאים, ו"צדק" כאן אינו מלשון צדק שבדין אלא מלשון צידוק - להצדיק את החוטא; ולכן "ילבשו צדק", הבגדים שבהם הם עובדים במקדש ומכפרים על החוטאים. "וחסידיך ירננו" - הלויים ישירו ויזמרו לפניך.
המלבי"ם אומר: עד עתה לא לבשו הכוהנים בגדי כהונה, ועכשיו "ילבשו צדק", לפי שהבגד בא להורות על הצדק ועל המידות הטובות שבהן הנפש מתלבשת. כפי שאנו אומרים תמיד ביחס לזכויות הנשמה לאחר מאה ועשרים, שנקראות "חלוקא דרבנן": הבגד הוא מה שהגוף מתלבש בו, והוא משל למה שהנשמה מתלבשת בו - מצוות ומעשים טובים. "וחסידיך" - הלויים, "ירננו" בשיר הקבוע שהם אומרים על הקורבנות.
בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ׃
רש"י מסביר ש"אל תשב פני משיחך" מוסב על שלמה: כשיבוא להכניס שם את הארון ולא ייפתחו הדלתות - אל תשב פניו. הרד"ק מבאר: "בעבור דוד עבדך" שאתה התגלית לו באש כבודך במקום הזה, לאחר שבנה מזבח בעקבות המגפה, וגילית לו את המקום - בעבורו עשה שיהיה מקום נצחי, שלא תתבטל עבודת הכוהנים ולא תתבטל שירת הלויים. "אל תשב פני משיחך" - כל מה שאני מתפלל על המקום הזה אל תשיב פניי, אלא מלא את בקשתי; ולא רק שלי אלא גם של משיחך, הוא שלמה בני, שכשבנה את הבית נשא תפילה ארוכה כשהוא כורע על ברכיו, שכל מי שיבוא להתפלל, ואף הנוכרי הבא מארץ רחוקה, תשמע השמים. ריבונו של עולם, אל תשב פני משיחך, אלא תהיינה תפילותינו מקובלות.
המלבי"ם מסביר שבחירת המקדש כמקום שבתו עולמים הייתה בזכות דוד משני צדדים: האחד, מצד עבודתו של דוד את הקדוש ברוך הוא - "בעבור דוד עבדך", דוד היה עבד ה' ובזכותו המקדש; והשני, מצד שדוד נבחר ונמשח בידי ה', "מצאתי דוד עבדי בשמן קודשי משחתיו" - הוא משיח ה'. "אל תשב פני משיחך" מצד היותו משוח, "זוכרה לחסדי דוד עבדך" מצד המעשים הטובים שבזכותם זכה למקדש.
נִשְׁבַּע יְהֹוָה לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ׃
היכן מצאנו שבועה? אומר הרד"ק: אף שלא ראינו שבועה מפורשת, דיבורו של הקדוש ברוך הוא הוא עצמו שבועה. והיכן הדיבור? במה שאמר על ידי נתן הנביא: "והקימותי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך" - וזהו "מפרי בטנך אשית לכיסא לך", שהיוצא מבטנך הוא שיישב על הכיסא והוא שיבנה את בית המקדש. "אמת לא ישוב ממנה" - כמו שכתוב "ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם"; "אמת" פירושו דבר יציב וקיים העומד בתמידות, וזהו הנקרא בית נאמן.
אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ׃
כִּי בָחַר יְהֹוָה בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ׃
המלבי"ם מסביר שמאחר שה' בחר בציון, נשבע לדוד שלא תסור הממלכה מזרעו. ועיקרון זה מזכיר המלבי"ם בכמה וכמה מקומות, במשל לאוהבו של מלך: מרוב אהבתו התאכסן המלך אצל אוהבו. אותו אדם, בראותו שהמלך בא להתאכסן אצלו, בנה לו בית מיוחד במינו כדי שיהיה נוח למלך. וכל כך מצא המקום חן בעיני המלך, עד שאמר: אני אוהב את המקום הזה כל כך, שאתאכסן בו גם אם לא תהיה זה אתה, אלא בנך. ונמצא שנשאר שם מחמת אהבת המקום עצמו.
והנמשל: האוהב הוא דוד המלך. אהבת דוד את ה' הייתה הסיבה שהמקום נבחר מלכתחילה - "בעבור דוד עבדך", בשבילך יהיה כאן בית מקדש. ואחר כך אומר הקדוש ברוך הוא: אני בוחר במקום הזה לעולם, ולכן נשבע ה' לדוד בעקבות כל מה שטרח בעבור המקום. וזה שאומר "כי בחר ה' בציון" - מדוע נבחר זרע דוד? מפני שה' אהב את המקום, את העיר ואת בית המקדש, ובעקבות זה בוחר גם בזרעו אחריו: אתארח במקום הזה גם כשהבנים שלך ינהלו אותו, לא רק אתה. כלומר לא רק מצד אהבת האוהב, אלא כבר מצד המקום עצמו. וזו הסיבה להבטחה "גם בניהם עדי עד ישבו לכיסא לך".
המלבי"ם מדייק בכפילות שבפסוק. "בחר ה' בציון" - זו בחירה מתוך השוואה: היו מקומות רבים, וה' בחר בזה לעומת האחרים. "איווה למושב לו" - כבר אינה השוואה, אלא חפץ במקום עצמו. לאחר שאני מכיר את הדבר עצמו, אני רוצה בו מצד עצמו, ואפילו אם תאמר לי שיש דבר אחר טוב ממנו - לא, אני מתאווה דווקא לזה.
ספר ילקוט פנינים מביא מספר בוצינא דנהורא רמז נאה. חז"ל אומרים: אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שיאבד זרעו של עמלק, שנאמר "כי יד על כס יה" - שני דברים חסרים כאן: הכיסא נכתב "כס" בלא אל"ף, והשם נכתב "יה" בלא וי"ו ה"א, ו"מלחמה לה' בעמלק מדור דור". וזהו שנאמר כאן: כאשר יבחר ה' בציון, ועל ידי כן נגיע לארץ ותקוים מצוות מיגור עמלק - אז "איווה למושב לו": אל"ף וי"ו ה"א - האל"ף החסרה תשוב לכיסא, והוי"ו והה"א ישובו לשם הוויה. הכיסא יהיה שלם, יהיה מושב לו, והשם יהיה שלם.
זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ׃
כאן כביכול הקדוש ברוך הוא מדבר: זהו המקום שיהיה לי למנוחה עדי עד, ואיני הולך עוד ממקום למקום כפי שהיה עד עתה - פעם בשילה, פעם בנוב, פעם בגבעון. כנגד מה שאמר דוד "קומה ה' למנוחתך", משיב הקדוש ברוך הוא: "זאת מנוחתי עדי עד". ומוסיף המלבי"ם: אין זו מנוחה של מי שנח במקום מחמת הטלטול ואחר כך עוזב למקום נוח ממנו, אלא "פה אשב כי איוויתיה" - מאחר שאני חפץ במקום הזה מצד עצמו, זו מנוחה שלא אעזוב אותה לעולם.
צֵידָהּ בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ אֶבְיוֹנֶיהָ אַשְׂבִּיעַ לָחֶם׃
"צידה" - בה"א מפיק, הציד שלה, ו"ציד" כאן במובן מזון. אומר הקדוש ברוך הוא: את מזונותיה של ציון אברך; מזונותיהם של ישראל אשלח להם ברכה בתבואה במקום הזה יותר מכל ארץ ישראל, מפני שבמקום הזה שוכנת שכינתו. ואפשר שלכן נקראת ארץ המוריה, מכיוון שהיא ארץ שיש בה רוויה לאחר שהקדוש ברוך הוא שכן בה - מקום של רוויה ושל שפע. "אביוניה אשביע לחם" - אפילו האביונים, שהם תמיד רעבים, כאן יהיו שבעים, כי יהיה שפע גשמי בנוסף לשפע הרוחני ומכוח השפע הרוחני.
המלבי"ם מסביר: "צידה ברך אברך" - מכאן תצא הברכה והשפע לכל הארץ. "אביוניה אשביע לחם" - כמו שהתפלל שלמה, "בהעצר שמים ולא יהיה מטר", "רעב כי יהיה" - יבואו ויתפללו במקום הזה, ואתה תשמע השמים ותיתן גשם ותיתן ברכה. הרי שמן המקום הזה ישבעו האביונים לחם, שכאן מתפללים על השובע.
ילקוט פנינים מביא מחידושי הגרי"ז על התורה, לבאר על פי דברי הגמרא שהייתה ברכה בשתי הלחם ובלחם הפנים. ומהי הברכה? שניים: האחד, שלכל כוהן היה מגיע כזית; והשני, שיש אוכל ושבע ויש אוכל ומותיר - כלומר לא היה מי שנשאר רעב. אף שהגיע לו רק כזית, היה מי שאכל ושבע, והיה מי שלא הצליח לסיים אפילו את הכזית - אוכל ומותיר.
אלו שתי ברכות, אומר הגרי"ז: ראשית, מכמות מועטת של שתי הלחם הגיע כזית לכל אחד מגדודי הכוהנים - וזה בדרך נס. ושנית, נס נוסף שמעבר לכך: שהמעט הזה גם השביע אותם. וזהו הרמוז בפסוקנו: "צידה ברך אברך" - עצם המזון יתברך, שיהיה שפע וכל אחד יקבל כזית; "אביוניה אשביע לחם" - מי שנראה אביון בכזית שלו בלבד, גם אותו אשביע, שהמעט הזה ישביע אותו. שתי הברכות רמוזות כאן בעניינו של המקדש.
וְכֹהֲנֶיהָ אַלְבִּישׁ יֶשַׁע וַחֲסִידֶיהָ רַנֵּן יְרַנֵּנוּ׃
כנגד "כהניך ילבשו צדק", שבגדי הכהונה הם בגדי צדק כדברי האבן עזרא, משיב כאן הקדוש ברוך הוא שהוא עצמו ילביש אותם בגדי ישע. ומהם בגדי ישע? ישועה גדולה ומפורסמת, כלשון "הלבישני בגדי ישע". פירוש הדבר שהישועה כמו נראית עליו והוא לבוש בה; "לבוש" הוא ביטוי לדבר חיצוני הניכר לכול - שהישועה תהיה ניכרת עליהם וניכרת לכולם. "וחסידיה רנן ירננו" - הלויים ישירו ויזמרו לפניך.
שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי׃
הרד"ק מסביר: "קרן" הוא תמיד ביטוי לחוזק, לעוצמה ולמלכות, כמו "אצמיח קרן לבית ישראל" וכמו "וירם קרן משיחו". הקרן דבר חזק, וכשרוצים לומר שננגח את האומות - אנו מנגחים בקרן, והוא משל לכוחנו ולעוצמתנו כנגד האומות. "אצמיח קרן לדוד" - תצמח לו קרן שבה ייגח את האויבים. והדברים אמורים על המשיח העתידי, ולכן נאמר לשון "אצמיח" - עתיד ולא הווה.
והחידוש כאן, אומר הרד"ק: אף שצמח דוד נראה כמי שכבר התייבש וקמל, ומלכות בית דוד חסרה לנו כאלפיים שנה - אף על פי כן תתפלל לראות שהמלכות הזאת תחזור ותצמח. "והקימותי לדוד צמח צדיק", "בימים ההם ובעת ההיא אצמיח לדוד צמח צדקה" - הרי כמה ביטויי צמיחה בהקשר מלכות בית דוד. וזה יהיה בציון, כמו שכתוב "ועלו מושיעים בהר ציון", "בימים ההם תיוושע יהודה וירושלים תשכון לבטח", "וזה אשר יקרא לו ה' צדקנו".
"ערכתי נר למשיחי" - מסביר הרד"ק, נר כמו שכתוב "למען היות ניר לדוד עבדי", ומשמעות הדבר שהמלך הוא כנר ההולך לפני העם, הוא המאיר לפניהם. המלבי"ם מסביר שכל הפסוק הוא תשובה לבקשות שקדמו: כנגד "בעבור דוד עבדך" אומר "אצמיח קרן לדוד" - הגבורה, החוזק והעוצמה יהיו לדוד; וכנגד "אל תשב פני משיחך" משיב הקדוש ברוך הוא "ערכתי נר למשיחי" - הנה לא אשיב את פניו, ערכתי לו נר שתהיה לו מלכות והמשכיות, כנר המאיר לעם.
אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ׃
המלבי"ם ממשיך באותו קו: כנגד "אצמיח קרן לדוד" נאמר "אויביו אלביש בושת" - בקרן הזו ינגח את העמים; וכנגד "ערכתי נר למשיחי" נאמר "ועליו יציץ נזרו". שהמלכים היו נמשחים כמין נזר, ככתר היו מושחים אותם, ועל כן "יציץ עליו נזר שמן משחת אלוהיו" - זהו ה"נר" שנערך לאותו שנמשח, שהמשיחה היא כמו כתר.
הרד"ק מוסיף: "אויביו אלביש בושת" הוא ההפך מ"כהניה אלביש ישע" - הכוהנים המשרתים את פני ה' ילבשו ישועה, ואויבי המלך ילבשו בושה. כשיראו את ישראל מתפללים בעד המלך, יהיה להם בושת. "עליו יציץ נזרו" - על המלך יפרח ויציץ נזרו, כלומר תרבה גדולתו והדרו בכל יום. ויש מפרשים "יציץ" מלשון "ועשית ציץ זהב טהור". בכל אופן זהו ביטוי לגדולתו של המלך ולעוצמתו, שיכניע את כל האויבים, והמקום הזה יהיה המקום הראוי לשכינה לעולמים.
למדנו כיצד נתגלה מקום המקדש: "שמענוה באפרתה" בשמועה שמימי הילדות ובספרו של האפרתי, ו"מצאנוה בשדי יער" בגורן ארוונה, במקום הגבוה מכל הארצות והמכוון כנגד כיסא הכבוד. דוד ביקש "קומה ה' למנוחתך", שיהיו הכוהנים לבושי צדק והלויים מרננים, ושלא יושבו פני משיחו - והקדוש ברוך הוא השיב על כל בקשה ובקשה: "זאת מנוחתי עדי עד", "כהניה אלביש ישע", "שם אצמיח קרן לדוד", "ערכתי נר למשיחי". ובעומק הדברים, כמשל האוהב שהמלך התאכסן אצלו: בתחילה נבחר המקום בעבור דוד, ולבסוף "איווה למושב לו" - חפץ בו הקדוש ברוך הוא מצד עצמו, ומכאן נצחיות המקום, נצחיות המלכות ונצחיות השפע היוצא מציון. כן יזכנו ה' במהרה בימינו.