פרק קכ"ו בתהילים הוא אחד המזמורים המוכרים ביותר בספר, מזמור קצר שכולו געגוע וציפייה לגאולה. רש"י מפרש שהמזמור נאמר על שיבת ציון מגלות בבל, לאחר שבעים שנות גלות. המלבי"ם מסביר שדוד המלך יסד את המזמור הזה על שיבת ציון והגולה. בשיעור זה נלך על שלושת הפסוקים הראשונים, ונראה כיצד הראשונים והמלבי"ם מבארים את הביטוי הנפלא "היינו כחולמים".
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהֹוָה אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים׃
הרד"ק מביא שתי אפשרויות בהבנת המילה "בשוב". אפשרות אחת: אין זה עניין של השבת דבר, אלא לשון הנחה ומנוחה, כמו "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" שעניינו לשון מנוחה, "ובנוחו יאמר", וכן "ושב ה' את שבותך וריחמך". אפשרות שנייה: עניינו תשובה ממש, כלומר כאשר ה' ישיב בתשובה את שיבת ציון, וישובו בני ציון אל ה' יתברך, אז "היינו כחולמים" - כל צרות הגלות יהיו בעינינו כחלום. מרוב השמחה שתהיה לנו אז, כל צרות הגלות תישכחנה מאיתנו, והכל יהיה כחלום יעוף.
האבן עזרא מסביר שעם ישראל הם שיאמרו בשוב ה' את שבותם "היינו כחולמים": פלא כזה אפשר לראות רק בחלום. עם ישראל יאמרו - אין אנו מאמינים למראה עינינו, זה דבר שקורה רק בחלום.
המלבי"ם מבאר את הפסוק בדרך אחרת לגמרי. כאן חשוב להעיר הערה: בכל הדפוסים כתוב בלשון המלבי"ם "מציון תקוות ישראל", וזה ביטוי שאינו מובן כלל. עיינתי בכתב היד של המלבי"ם, המצוי היום בספרייה הלאומית, ושם כתוב "מציין" - "מציין תקוות ישראל", וזהו ביטוי נפוץ מאוד אצל המלבי"ם. לשונו של המלבי"ם ברורה תמיד, הוא אינו כותב חידות, וכשמתקנים את הטעות הכל מתיישב: המזמור מציין את תקוות ישראל, מה שיקוו שימלא ה' הבטחתו על ידי נביאיו להשיב את שבותם.
ואיך מרגישה התקווה הזו? כמו אדם שחולם חלום נבואי. שימו לב לדיוק: לא חלום בעלמא, אלא חלום נבואי. אדם שחולם חלום נבואי רואה את העתיד כבר עכשיו. זו אחת המעלות של החלום האמיתי, אפילו כשאינו נבואי: הוא רואה את הדברים חיים וברורים כאילו הם קורים עכשיו לנגד עיניו. הבאנו את זה ב'משנת החלומות', שכן זהו אחד הסימנים הכתובים בספרים לדעת שהחלום אמת. ושימו לב תמיד לחלומות שבתורה: "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה", "והנה תסובינה אלומותיכם", "והנה בחלומי אני עומד על שפת היאור" - והנה והנה והנה. מהו "והנה"? הנה, עכשיו מול העיניים, הנה אני רואה את זה חי.
ואם כך בחלום, בנבואה על אחת כמה וכמה, שהרי חלום אמיתי הוא רק אחד משישים בנבואה. הנביא רואה את הדברים כעת חיים לנגד עיניו, כאילו הדבר הווה עתה במציאות, והוא שמח עליו כשמחה על דבר טוב הקיים כבר. וכמו שאומר ירמיה: "על זאת הקיצותי ואראה ושנתי ערבה לי" - הייתה לי שינה טובה, הקיצותי ואראה, אני רואה את זה מול עיניי.
אומר המלבי"ם: אין הבדל בין ראיית הנביא במחזה הנבואה לבין ראיית הדברים בפועל, אלא בדבר אחד בלבד - שמחתו של הנביא אינה יוצאת אל הפועל. אין לו שחוק ואין לו רינה, אבל יש לו שמחה בלב, שהרי הוא רואה כעת את הדברים בלבו. הוא אינו מתחיל לרקוד ולרנן תוך כדי הנבואה, אבל שמחתו שמחה גמורה היא בלב.
וזה פירוש הפסוק: בשוב ה' את שיבת ציון - כבר היינו כחולמים, כבר ראינו את זה במחזה, כבר ראינו את זה בחלום, שהחלום כאן הוא במובן של נבואה. כבר ראינו מראש את מה שאנו חווים עתה בפועל. וההבדל היחיד הוא ש"אז ימלא שחוק פינו" - כשזה יהיה בפועל, אז תצא השמחה אל הפה; ואילו בנבואה אין לאדם רינה ושחוק, אלא שמחה בלב בלבד.
בספר 'שירת יונה' מביא בשם 'דודאים בשדה' ביאור אחר ב"היינו כחולמים". אדם שחולם חלום רע - אומרת הגמרא שזה סימן יפה לו, ולמה? "עציבותיה מסתייה", די לו בעצבותו. הבאנו זאת ב'משנת החלומות', שעל דוד נאמר שמעולם לא ראה חלום טוב, ועל דואג ואחיתופל שמעולם לא ראו חלום רע. הטעם: כשאין רוצים לתת טובה לרשע, מראים לו חלום טוב, ו"חדוותיה מסתייה" - די לו בשמחה, קיבלת את שלך בשמחת החלום. ולעומת זאת את הצדיק אין רוצים לייסר בפועל, ולכן מראים לו חלום רע, והוא מתייסר בחלום, ואומר הקדוש ברוך הוא: די לך בזה, כבר נפטרת מן הייסורים בפועל.
כך יהיה גם בעת הגאולה: אז נבין שכל צער הגלות היה בעצם לטובה, כדי שהקדוש ברוך הוא ימהר את הישועה. וזהו "היינו כחולמים" - יתברר שכל מה שעברנו בגלות היה סוג של חלום רע שבא במקום הסבל ממש. מה שאנו רואים עתה כדבר גרוע מאוד, יתברר לנו שאינו גרוע כפי שחשבנו, אלא אדרבה - חלום רע במקום הרעה האמיתית.
יש כאן פירוש מעניין של תרגום יונתן, המסביר "היינו כחולמים" מלשון החלמה ולא מלשון חלום, כלומר היינו כמחלימים, כלשון "ותחלימני והחייני". והעניין מתאים מאוד לשיבת ציון: עד עכשיו אנו בגלות כחולים, וכאשר תהיה הגאולה נהיה כמחלימים מאותו החולי.
ה'יערות דבש' מסביר על פי דברי חז"ל שהשינה היא אחד משישים במיתה. כאשר ה' ישיב את שיבת ציון, יתברר לנו שכל מה שהיה לנו במשך הגלות היה רק חלום, רק אחד משישים מן החיים האמיתיים. כי אז נגיע אל החיים האמיתיים ואל ההשגות האמיתיות, ונראה שכל מה שחווינו עד עכשיו הוא רק מעט מן החיים השלמים והנצחיים. כשם שאמרו חז"ל ששבת היא אחד משישים בגן עדן, כלומר רק משהו מן הדבר האמיתי.
ולמה תמיד נוקטים חז"ל דווקא "אחד משישים", ולא אחד ממאה או אחד ממאתיים? גם את זה הבאתי ב'משנת החלומות': משום שפחות מאחד משישים בטל, ואילו אחד משישים הוא השיעור הקטן ביותר שעדיין נותן טעם. כשחז"ל רוצים לומר לך שיש בדבר נגיעה מועטת אך ממשית, הם אומרים אחד משישים - זהו המעט ביותר שבו אתה עדיין יכול לטעום טעם של גן עדן.
רבי אליהו לופיאן מסביר, ומביא כן בשם החפץ חיים: כאשר נעלם יוסף והמלך המצרי מתעלל באחים, יהודה מקשה לו קושיות - למה שאלת אותנו מלכתחילה אם יש לנו אב או אח, למה היית צריך להביא אותו, כלאת אותו, האשמת אותו. הררי קושיות וחוסר הבנה. ואז אומר להם יוסף שתי מילים: "אני יוסף" - ובזה כל הקושיות נפתרו. אין צורך לתרץ קושיה קושיה, למה כאן כך ולמה שם כך; בהתגלות אחת של "אני ה'" הכל מתיישב.
כך גם בשוב ה' את שיבת ציון: יתברר שהכל היה חלום. ומה קורה לאדם שנמצא בחלום? הוא מתעורר - ונגמר. אין צורך להסביר את כל מה שהיה, שהרי כל הקושיות קיימות רק כשאתה בתוך החלום, אבל לאחר שהתעוררת - אה, הכל היה חלום.
כך אומר גם הרב כהנמן: אדם שרודפים אחריו בחלום ורוצים להרגו, ועוד רגע הורגים אותו - כיצד מצילים אותו? פשוט להעיר אותו. כל המציאות שלנו היום, שכל העולם רוצה לבלוע אותנו, שאנו מאוימים מכאן ומאוימים משם, אלה מתחמשים ואלה מאיימים - זהו חלום, "היינו כחולמים". מה צריך לעשות? פשוט להעיר אותנו. ברגע שיעירו אותנו יתברר איך הכל היה חלום יעוף, ואיך הקדוש ברוך הוא "אני ה'". זוהי הגאולה השלמה: מציאות שאין בה עוד קושיות ואין בה אי הבנות, ובה כל מה שנראה מפחיד ונורא מקבל תשובה אחת שבה יש מענה לכל השאלות.
אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה׃
האבן עזרא מדייק: מדוע נאמר "פינו" ולא "פיותינו"? כדי לומר שכל אחד ואחד יתמלא פיו שחוק. ואז מבשרים בגויים "הגדיל ה' לעשות עם אלה" - ראו, עם ישראל נגאלים על ידי ה'.
הרד"ק מסביר שהאמירה "הגדיל ה' לעשות עם אלה" היא לשון תמיהה: איך עשה הקדוש ברוך הוא עמם פלא גדול כל כך. והתמיהה תגדל ככל שהגויים ראו אותנו שפלים יותר. ככל שהם הציגו אותנו כל הזמן ככובש, כמושחת, כמתעלל, כחסר רגשות - כך תגדל התמיהה כשיתברר פתאום שאלה עם ה' המה.
המלבי"ם מבאר את שני הפסוקים יחד. השחוק הנמצא עתה בלבנו, בעת הנבואה, אינו יכול למלא את פינו, שהרי עדיין איננו בגאולה בפועל. אבל אז ימלא שחוק פינו: מה שעכשיו הוא רק בכוח - שמחה בכוח ולא בפועל - אז יהיה בפועל, אז נרנן ונהלל ונודה, כי הגאולה תהיה במציאות.
וזה ההבדל בין הגויים ובינינו: לגויים לא נמסרו נבואות על הגאולה, ולכן כשיראו אותנו נגאלים תהיה זו עבורם הפתעה עצומה, והם יאמרו "הגדיל ה' לעשות עם אלה" - דבר חדש שלא העלו על דעתם. אבל אצלנו הייתה נבואה, והנבואה חזתה את הכל מראש, ואין זה אצלנו דבר חדש. כבר בעת הנבואה, בזמן שהיינו כחולמים ורק ראינו את המחזה, כבר אז שמחנו בלבנו. אצלנו זו שמחה ישנה, לא דבר המתחדש עכשיו. הדבר דומה לשניים שלאחד מהם נמסרה הודעה מוקדמת ולשני לא: מי שקיבל הודעה מוקדמת אינו מתרגש כל כך. המתרגשים הם הגויים, והם אומרים "הגדיל ה' לעשות עם אלה", ואנו אומרים: את זה כבר ידענו מראש, שכך עתיד להיות.
בספר 'יוסף תהילות' מביא בשם חכמי קסטיליה: היה מקום לחשוב שמכיוון שעם ישראל היו בגלות קשה וסבלו מרירות נוראה, כל גאולה שתהיה, ואפילו הקטנה ביותר, תיראה להם עצומה ביחס למה שהיה - כמסתפקים במועט. על כך בא הפסוק ואומר: "אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה". הגויים, שהיו במנוחה כל הזמן, שהיו יושבים על מבועי השפע והטוב, הם על פי אמות המידה שלהם אומרים "הגדיל ה' לעשות עם אלה". אל תאמר שהטובה גדולה רק ביחס לשפלותנו; הגויים שיש להם הכל טוב, הם המעידים על גודל הטובה.
וזהו גם המשך הכתוב: "הגדיל ה' לעשות עמנו" - מוסיפים הגויים ואומרים, הטובה הזאת כה גדולה שגם אילו הגדיל ה' לעשותה עמנו - היינו שמחים. כלומר, אנחנו, עם כל המצב הטוב שלנו, אילו היינו מקבלים דבר כזה הייתה לנו שמחה אדירה; קל וחומר לעם ישראל שסבלו כל כך ועתה מגיעים אל השפע האדיר הזה. זה כמו שיאמרו לך: זו מתנה שגם ביל גייטס היה שמח בה. מה בכלל אפשר לתת לו? מה עוד יכול לרגש אותו? ובכל זאת אומרים הגויים: גם אילו היה ה' מגדיל לעשות כדבר הזה עמנו, גם אז היינו שמחים, גם בזה היה שפע גדול.
המדרש בפרשת בשלח דורש: "אז ימלא שחוק פינו" - מכאן לתחיית המתים מן התורה. ולכאורה תמוה: מה הקשר בין תחיית המתים לבין "אז ימלא שחוק פינו"? על עצם הגאולה מובן היטב שיתמלא פינו שחוק ושמחה, אבל מהיכן ההוכחה לתחיית המתים? ועוד, ש"שחוק" אינו סתם שמחה אלא דבר הגורם לצחוק.
הביאור מפורסם בשם הדרשנים, ומקורו בספר 'דברי אגדה' לרב שטיינר: אדם התחתן בגיל עשרים, הניח את אשתו מעוברת ונפטר. בתחיית המתים כתוב שהקדוש ברוך הוא מחיה את המתים כמו שהיו בחיי חיותם, שאם לא כן לא נזהה אותם כלל - צריכים לדעת במי מדובר. אילו יקימו אדם בן שבעים בדמות נער בן שבע עשרה, מי יזהה במי מדובר? אבל כשמקימים אותו כפי שהיה בעת פטירתו, הכל יודעים במי מדובר. ומעתה, אותו אב יקום כבן עשרים, ואילו בנו, שנפטר בן מאה, יקום כבן מאה. ואז יראו את הבן בן המאה אוחז יד ביד את האב בן העשרים, מכבדו וקורא לו "אבא". יאמרו: מה פתאום אבא? זה הנכד, אולי הנין! והוא ישיב: לא, זהו אבא שלי. אז ימלא שחוק פינו - ומכאן לתחיית המתים מן התורה.
הִגְדִּיל יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים׃
הרד"ק מפרש: הגדיל ה' לעשות עמנו, לכן היינו שמחים. השמחה גדולה ופינו מתמלא שחוק, כיוון שה' עשה עמנו פלא וטובה גדולה הרבה מעבר למה שציפינו.
המצודת דוד מקשה: מדוע נאמר "היינו שמחים" בלשון עבר, והרי היה צריך לומר "הגדיל ה' לעשות עמנו - נשמח"? ומתרץ: אנחנו בטחנו בו עוד בעת שהיינו בגלות, וכבר אז היינו שמחים מתוך הידיעה שהקדוש ברוך הוא יגדיל לעשות עמנו. וזה מה שהופך את היהודי לבלתי שביר - יש לו תקווה וציפייה אינסופית. אצלנו זה לעולם אינו נגמר: אנו יודעים תמיד שיבוא משיח, שתהיה גאולה, שכל מה שאנו עוברים הוא זמני; עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. זה מה שנותן לנו את השמחה ואת התקווה גם בעת הגלות. אנחנו בטוחים כל כך שה' יגדיל לעשות עמנו בעת הגאולה, עד שכבר מראש איננו נשברים, וכבר מראש אנו בשמחה מתוך הציפייה והאמונה השלמה.
חשבתי להסביר את הפסוקים האלה בדרך נוספת. "גויים" אינו בהכרח ביטוי לגוי דווקא, אלא יכול לדבר גם על עם ישראל, כמו "כי עמך הגוי הזה" - עם ישראל נקרא גם הוא גוי. בפשטות, כשעם ישראל עומד בדרגתו הגבוהה הוא נקרא ישראל, וכשהוא בדרגה נמוכה יותר הוא נקרא גוי.
ועל פי זה: לפעמים אדם מתייחס אל קיום התורה והמצוות שלו ואומר, זה לא שווה הרבה. "הגדיל ה' לעשות עם אלה" - אלה האברכים, אלה שמתמידים בתורה כל היום, אלה המכוונים בתפילה, ראה איפה הוא מונח כשהוא מתפלל; אבל אנחנו לא שם, אין הרבה ערך למה שאנחנו עושים. עם אלה הגדיל ה' לעשות, אבל אנחנו - גם כשאנו לומדים אין זה בדרגה של התלמידי חכמים הגדולים באמת, של הצדיקים. ואז האדם נוטה לגמד את עצמו. והצרה הצרורה היא שזו חלק מעצת היצר: שהאדם לא ייקר את מעשיו, וממילא לא יחשיב אותם ויתבטל מהם. שהרי אם התפילה שלי אינה שווה הרבה ולימוד התורה שלי אינו שווה הרבה - למה לי להשקיע בהם?
על כך בא הפסוק ואומר: טעות בידכם. "הגדיל ה' לעשות עמנו" - בתנאי ש"היינו שמחים". אם תקיים את התורה והמצוות מתוך שמחה, תגלה שהגדיל ה' לעשות עמנו. כלומר, כל מצווה שאתה מקיים בשמחה שווה ערך למצווה שהצדיק מקיים. האר"י הקדוש אמר על עצמו שהגיע לכל השגותיו מתוך לימוד תורה שהיה לומד בשמחה - פלא פלאים, השגות שלא היו כמותן בדורות, והכל מכוח השמחה.
ואפשר לומר שהא בהא תליא: אם תלמד להעריך את התורה והמצוות שאתה מקיים, ממילא תקיים אותן בשמחה. אבל כשאתה הולך מתוך מחשבה ש"הגדיל ה' לעשות עם אלה" ולא עמי, אתה מקיים את המצוות בכבדות ובחוסר רצון, מתוך הרגשה שאין לזה ערך. ואילו כשתדע שהגדיל ה' לעשות עמנו, תקיים את המצוות מתוך שמחה, ואז באמת יהיו מעשיך שווי ערך למעשי הגדולים.