פתיחה: אות פ' שבפרק קי"ט
פרק קי"ט בנוי על פי האלף־בית, וכל שמונה פסוקים פותחים באות אחת. המלבי"ם מלמד אותנו שבכל פסוק ופסוק ישנה "נקודה מרכזית" - אחד מעשרת השמות שבהם נקראת התורה: מצוות, משפטים, אמרות, פיקודים, חוקים, תורה, עדות, דרך ועוד - והביאור נסוב סביב אותו שם. בקטע שלפנינו, פסוקי האות פ', נעבור פסוק אחר פסוק ונראה כיצד כל בקשה של דוד המלך נתפרת בדיוק לשם התורה שבו היא עוסקת.
"פי פערתי ואשאפה" - המצוות כאוויר לנשימה
פִּי פָעַרְתִּי וָאֶשְׁאָפָה כִּי לְמִצְוֺתֶיךָ יָאָבְתִּי׃
האבן עזרא מבאר: כאשר פתחתי את פי לדבר, אז שאפתי - כלומר כל רצוני וכל בקשתי היא לקבל את דבריך, ואת מצוותיך "יאבתי", מלשון תאבתי, אותן ביקשתי. הרד"ק מסביר שה"ואשאפה" נאמר דרך משל, כלשון הכתוב ביחזקאל "ויפתח את פיו ויאכילני את המגילה", שאין הכוונה שאכל את המגילה כפשוטה. כך כאן: מרוב התאווה למצוות, אני כמו פותח את פי ושואף שייכנסו פנימה. "שאיפה" היא לשון משיכת האוויר אל הפה, כמו הרעב והתאב למאכל שמרוב תאווה פוער את פיו וקולט את המאכל עוד באוויר, עוד לפני שהגיע אליו - כך היא שאיפתי ותאוותי למצוות ה'.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא מצוות. התורה נמשלה ללחם ולמים, שבלעדיהם אין חיים; הם היסוד והבסיס, המזון של הגוף, וכך המצוות הן המזון של הנפש. אלא שדוד המלך אומר: אצלי המצוות הן יותר ממזון - הן כמו אוויר. שכן בלא מזון אדם יכול לחיות כמה ימים; היו צדיקים שעשו תענית הפסקה של שישה ימים בלא אכילה ושתייה. אבל בלי אוויר אי אפשר לעמוד אפילו שש דקות. האוויר נצרך באופן תמידי, ובלעדיו האדם מת. זהו "פי פערתי ואשאפה": אני תמיד פוער את פי לשאוף את מצוות ה' כשם שאדם שואף אוויר, שגם רגע קט בלעדיהן איני יכול להתקיים.
והמדרש שוחר טוב אומר: כשם שבני אדם פוערים את פיהם למלקוש - כלשון משה רבנו "יערוף כמטר לקחי" - כך אני פוער את פי למצוותיך. ודרך הלצה אומרים: בחור שעושה לעצמו מדרגה בשיער מאחורה, מה אומרים עליו? שהוא "בעל מדרגה", לא בחור פשוט. ואם הוא גם מעשן - אומרים שהוא "בעל שאיפות". כל אחד והשאיפות שלו; אבל "פי פערתי ואשאפה" הוא בעל השאיפות האמיתי.
"פנה אליי וחונני" - מתנת חינם במידת המשפט
פְּנֵה אֵלַי וְחׇנֵּנִי כְּמִשְׁפָּט לְאֹהֲבֵי שְׁמֶךָ׃
הרד"ק מבאר ש"כמשפט" כאן אינו לשון דין ומשפט, אלא כמו "כמשפט הבנות יעשה לה" - כמנהג הנוהג בבנות. כלומר: פנה אליי וחונני כדרך וכמנהג שאתה נוהג בהם עם אוהבי שמך, כך תתנהג גם איתי, כי אני אוהב את שמך ואוהב את מצוותיך.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא משפטים, ויש בפסוק לכאורה פרדוקס: "חונני" הוא בקשת מתנת חינם, ואילו "כמשפט" הוא מה שמגיע לאדם מן הדין. אם כן, מה מבקש דוד - מתנת חינם או דין? מבאר המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא משפיע על אוהביו כמשפט, כלומר כמגיע להם על פי הדין - "רגלי חסידיו ישמור", "לא יאונה לצדיק כל אוון", "אוהב ה' אוהביו": ה' אוהב אותו משום שהוא אוהב את ה'. אומר דוד: גם אם איני במדרגה הזו, גם אם לא הגעתי עדיין להשגה כזו שיגיע לי הדבר מצד המשפט - פנה אליי וחונני, תן לי במתנת חינם את אותו הדבר עצמו שאתה נותן לאוהבי שמך על פי הדין.
"פעמיי הכן באמרתך" - ובקשה שלא ישלוט בו אוון
פְּעָמַי הָכֵן בְּאִמְרָתֶךָ וְאַל תַּשְׁלֶט בִּי כׇל אָוֶן׃
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא אמרות: אמרות ה', הציוויים שלו, הם שישמרו על צעדיי שיהיו נכונים. "פעמיי הכן" הוא ביטוי לכך שלא ייכשלו צעדיי - אדם שהולך ונופל, שהולך ונכשל, פעמיו אינן נכונות. ועל ידי אותה שמירה, שהיא בקשתו הקודמת "כמשפט לאוהבי שמך", ממילא "ואל תשלט בי כל אוון": הרע לא ישלוט בי, רגליי יהיו שמורות ולא אכשל.
הרד"ק מבאר: הרגילני והדריכני במצוות עשה, ואל תיתן ליצר הרע כוח לשלוט בי - שאם ישלוט בי היצר הרע, אעבור גם על הלאווין, על מצוות לא תעשה. "אוון" הוא רע, שאעבור על מצוות ה' ואעשה רע, וכלשון דוד במקום אחר "גם מזדים חשוך עבדך" - מנע אותי מן הזדונות שלא אעשה רע להכעיס. וכשהוא אומר "כל אוון" - אפילו כל דהו, אפילו רע כלשהו איני רוצה שייפול בחלקי.
החיד"א: "מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה"
הרב חיד"א בספרו תהילות יוסף מביא על פסוק זה, דרך אסמכתא, מבט חדש על מדרש מוכר. חז"ל אומרים שדוד המלך היה אומר: למחר אני הולך לבית פלוני, לבית דירה נאה - ולמחר רגליי מוליכות אותי לבית המדרש. לכאורה תמוה: אם דוד יודע שבסופו של דבר רגליו מוליכות אותו לבית המדרש, מדוע הוא מצהיר בכל יום שהוא הולך למקום אחר? וכי לא הכיר את רגליו?
מבאר החיד"א: חז"ל אומרים "מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה" - כלומר, המחשבה מועילה לקלקל, אף כשמדובר בדברי תורה. כאשר אדם מצהיר "אני אעשה כך וכך, אלמד כך וכך, אסיים כך וכך", היצר הרע שומע את התוכניות ונכנס בו בכל הכוח, מתנגד לו, וממילא יהיה לו הרבה יותר קשה. לכן אין אדם צריך לצאת בהצהרות מה הוא עומד לעשות. ולפי זה, דוד המלך היה יוצא מביתו ואומר: היום אני הולך לבית דירה נאה, היום נטייל, היום ננוח - והיצר הרע נרגע והולך לו לקליינטים אחרים, ואז דוד חותך לבית המדרש בלא שירגיש.
וזהו שכתוב "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני": כאשר אני מכריז "אחכמה", מיד מגיע היצר הרע ואומר מה פתאום, ואינו מניח לך - "והיא רחוקה ממני". אל תדבר הרבה, לך ועשה מיד; אבל כשאתה בא ומדבר "אני אעשה ואני ואני", היצר נכנס כדי לחבל ולהפריע. ובלשון החיד"א: אפשר שדווקא בדיבור, כשאומר בפיו שרוצה ללמוד או לקיים מצוות, רודפים אחריו - וזהו "אמרתי".
ולפי זה מבאר החיד"א גם את דברי חז"ל "היזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה". למה דווקא מבני עניים? מפני שעליהם היצר הרע אינו מתכנן ואינו שם עין; בדרך כלל העניים הם עמי הארצות ונשותיהם פחותות מהם, והיצר אומר: מה כבר יצא מהילד הזה? ודווקא מהם אתה רואה שיוצאים תלמידי חכמים. ואילו במקום שבו היצר משקיע את כל כוחותיו, מתוך שהוא יודע שיש שם פוטנציאל גדול, הוא נלחם בכל הכוח. אצל בני עניים אין את "המחשבה המועלת לדברי תורה", אין שם תוכניות והצהרות איך נגדל - ועל ידי זה היצר הרע אינו נותן בהם את עיניו להכשילם, ודווקא מהם יצאו גדולי תורה.
"פדני מעושק אדם" - מן היצר, מן הנחש ומן הבחירה
פְּדֵנִי מֵעֹשֶׁק אָדָם וְאֶשְׁמְרָה פִּקּוּדֶיךָ׃
רש"י מביא ביאור אחד: "מעושק אדם" - מן היצר הרע העושק את הבריות. מיהו העושק את בני האדם? זה היצר הרע. ורש"י מביא פירוש נוסף, "בפירושים אחרים מצאתי": מעושקו של אדם הראשון. ונראה לבאר שהכוונה לעושקו של אדם הראשון, היינו הנחש הקדמוני - פדני מזה שעשק את אדם הראשון.
ועולה בדעתי שהדברים מתחברים, שהרי "אדם" ראשי תיבות אדם־דוד־משיח, ואחד הגלגולים של אדם הראשון הוא דוד, כפי שהבאתי במשנת הגלגולים, וכיצד דוד מתקן את חטאו של אדם הראשון. ולפי זה "פדני מעושק אדם" - פדני מאותו אחד שעשק את אדם הראשון, הנחש הקדמוני, שלא יפתה אותי ויכשיל אותי שוב. וכבר הבאנו שם שדוד המלך קלקל באותה נקודה עצמה שקלקל אדם הראשון: אדם הראשון נכשל בכך שלא המתין - ואילו היה ממתין מעט, אומר האור החיים הקדוש, היה זוכה לקדש על היין (ולדעה בחז"ל גפן היה), לשתות מן היין המשומר בענביו ולתקן עולם במלכות שדי. וכן דוד המלך, אילו היה ממתין היה מקבל את בת שבע בהיתר, שהרי חז"ל אומרים "ראויה הייתה לו מששת ימי בראשית אלא שאכלה פגה" - אותה "אכילת פגה" היא שהכשילה אותו. הרי שהיה כאן קלקול מעין קלקולו של אדם הראשון, ויש עוד מקבילות בין דוד לאדם הראשון כמו שהבאנו שם.
הרד"ק מבאר בפשטות: פדני שלא יעשוק אותי אדם ולא יטרידני, ועל ידי זה "ואשמרה פיקודיך". כידוע, דוד המלך היה רוב ימיו נרדף, והרדיפות הטרידו אותו מעבודת ה'; ואם תפדה אותי מעושק אדם שלא יטרידני, אוכל לדקדק, להדר ולקיים את המצוות כראוי.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא פיקודים - אותן מצוות שנועדו לזכור את הניסים שעשה לנו הקדוש ברוך הוא בהיסטוריה, כגון קורבן פסח, פטר חמור וכיוצא בהם. ודוד מבקש שה' יפדה אותו מן העושק הבא על ידי אדם שהוא בעל בחירה. יש כוח לבעל בחירה להזיק לאדם אף אם לא נגזר עליו, כמו שמביא האור החיים הקדוש והרד"ק ועוד. אמנם הדבר אינו מוסכם: דעת רבי ישראל סלנטר, וכך מקובל לנו מהגר"א, שאין כוח לאדם להזיק אם לא נגזר על האדם נזק, וגם בעל בחירה אינו יכול להזיק לו. הרחבנו בזה בשיעורינו על דברי הרב חיים פרידלנדר, שמביא את שתי השיטות ומיישב שאין כאן סתירה.
על כל פנים לענייננו, ודאי שיש צורך להתמודד יותר כאשר אדם רוצה להזיק מאשר כאשר הנזק בא משמיים - "נפלה נא ביד ה' וביד אדם אל אפולה", שהאדם בעל בחירה, ואילו בשמיים מרחמים על האדם. לכן הוא מבקש: ריבונו של עולם, פדני מעושק הבא על ידי אדם בעל בחירה, ועל ידי זה "ואשמרה פיקודיך" - שהרי הפיקודים הם המצוות המזכירות לנו כיצד הקדוש ברוך הוא גאל אותנו מיד צר, הוציאנו ממצרים, הצילנו מפרעה ומעמלק. זו בדיוק הנקודה שהן מורות עליה: איך ה' פדה אותנו בהיסטוריה מעושק אדם.
"פניך האר בעבדך" - שיחפוץ בי ה'
פָּנֶיךָ הָאֵר בְּעַבְדֶּךָ וְלַמְּדֵנִי אֶת חֻקֶּיךָ׃
הרד"ק מבאר כלשון "יאר ה' פניו אליך": אור פני ה' הוא רצונו של ה', וכמו שכתוב "כי באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש". כשה' מאיר פניו למישהו - סימן שהוא רוצה בו. וכך אף בין בני אדם: כשאין אנו חפצים במישהו מראים לו פנים חמוצות, וכשחפצים בו מאירים לו פנים. ולכן הבקשה היא: ריבונו של עולם, מתוך רצונך אליי, מתוך הארת פניך - למדני את חוקיך.
וכבר הסברנו כמה פעמים את הנאמר בתפילה "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו". אומר רבנו יונה: ייתכן שאדם עשה עבירות ואחר כך עשה תשובה, ואף על פי כן אין לה' חפץ בו ומנחה לא ייקח מידו. פירושו של דבר: ה' אומר לו מוחל אני לך, אבל אינני רוצה לראות אותך. נורא ואיום! וכל עבודת הצדיקים, אומר רבנו יונה, היא לזכות לחפץ ולרצון מאת ה', שיחפוץ בי ויִרצה בי. וזהו שנאמר כאן: ייתכן שאדם ילמד את חוקי ה' ובכל זאת אין לה' חפץ בו - לכן מבקש דוד שהלימוד יבוא מתוך מאור פנים, מתוך רצון וחפץ, שזוהי כל שאיפת ותאוות הצדיקים.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא חוקים - המצוות שאין להן טעם. ומדייק המלבי"ם: יש הבדל בלשון הקודש בין "יאר פניו אֶל" לבין "יאר פניו בְּ", וכאן נאמר "פניך האר בְּעבדך", לא "אל עבדך". האות ב' מורה על הפנימיות - מה יש בתוכו - ומשמעה שתהיה שכינתו וגילויה בנפשו השכלית הפנימית, שהאור יאיר אל הנפש פנימה. וכאשר אור השכל זורח באדם, הוא זוכה להבין גם תעלומות ונסתרות, גם את החוקים המכוסים והמופלאים, מכוח אור פני ה' ורוח קודשו. לכן: אנא ה', האר פניך בעבדך, ומכוח זה אזכה ללמוד ממך גם את הדברים הפנימיים והנסתרים שהם בבחינת חוקים.
ספר תהילות מהרי"ץ מסביר על פי הגמרא בנדרים (מ"ט): אותה מטרוניתא ראתה את פניו של רבי יהודה מאירות וצהובות, ושאלה אותו: האם אתה ממגדלי החזירים או מלווה בריבית? מה לך כה שמח ומרוצה? אמר לה: בהימנותא - באמונה, שני הדברים אסורים עלינו ואיני עוסק לא בזה ולא בזה, אלא "חכמת אדם תאיר פניו", ההארה באה מן התורה. וזהו שמבקש דוד: "פניך האר בעבדך" - תן לי הארת פנים, אך לא מחמת דברים גשמיים ולא מקניינים והנאות מגושמות, אלא "ולמדני את חוקיך", שחכמת התורה היא שתביא אותי להארת פנים תמידית.
"פלגי מים ירדו עיניי" - דמעות על שלא שמרו העיניים
פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ׃
הרד"ק מבאר שהיה בוכה על העוונות שעשה ותוהה עליהם - כלומר מתחרט. ואמר דווקא על העיניים, לפי שהעיניים הן הזונות אחר החטא, והחוטא תר אחר עיניו, כמאמר חז"ל "עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה נינהו", ונאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ו"עין רואה ולב חומד".
וכבר מפורסמת השאלה: אם העין רואה תחילה ורק אחר כך הלב חומד, היה צריך לומר "ולא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם"? והתשובה: העין אינה רואה מה שהלב אינו רוצה; העין רואה את מה שהלב רוצה לראות. לכן תחילה "אחרי לבבכם" - הלב רוצה לראות, ואז העין רואה, ואז הלב חומד. הכול מתחיל מן הלב, שהוא הכוח המושל באדם, כמו שאומר המלבי"ם לא פעם. ולכן: מי ראוי שיירדו ממנו פלגי מים? העיניים, על שהן לא שמרו תורתך, שכן הן סרסורי החטא - הן המתווכות לאדם את העבירה. שהרי כיצד יידע אדם שיש חטא מחוצה לו? העיניים מתווכות לו ואומרות: כאן יש משהו מושך, כאן משהו מגרה, כאן משהו טעים. ולכן ראוי להן שיירדו דמעות.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא תורה, ודוד אומר: אף שיש בידי את חטא בת שבע, שתחילתו הייתה במה שתר אחר עיניו - כמו שחז"ל אומרים שראה את האישה רוחצת על הגג, ומשם התחיל הכול - הרי כבר ירדו עיניי פלגי מים על שלא שמרו תורתך, כבר שבתי בתשובה וכבר נמחל לי. ואם כן, ריבונו של עולם, ראוי שתאיר פניך בעבדך ותלמדני את תורתך, שהרי על מה שנכשלתי כבר בכיתי, כבר עשיתי תשובה, וכבר נמחל לי.
לסיכום:
בפסוקי האות פ' דוד המלך מציג סולם שלם של עבודת ה': המצוות אינן אצלו לחם ומים בלבד אלא אוויר לנשימה, שאין להתקיים בלעדיו אפילו רגע ("פי פערתי ואשאפה"). הוא מבקש שה' ייתן לו במתנת חינם את מה שנותן על פי הדין לאוהבי שמו ("פנה אליי וחונני"), שיכונן את צעדיו באמרותיו כך שלא ישלוט בו כל אוון - ומכאן למדנו מן החיד"א שלא להכריז תוכניות, שהרי "מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה", ולכן דווקא מבני עניים, שהיצר אינו נותן בהם עינו, יוצאת תורה. הוא מבקש להיפדות מעושק אדם בעל הבחירה, כדי לשמור את הפיקודים המזכירים כיצד פדה אותנו ה' מעושק אדם לאורך ההיסטוריה; מבקש הארת פנים פנימית, שתהיה בו ולא רק אליו, שמתוכה יזכה להבין אף את החוקים הנעלמים, ושלא תבוא ההארה מהנאות גשמיות אלא מחכמת התורה; ולבסוף הוא מעיד שכבר הוריד פלגי מים מעיניו על מה שלא שמרו את התורה, ומכוח תשובה זו מבקש שיאיר לו ה' פניו וילמדהו חוקיו.