פרק קיט בנוי לפי סדר האלף־בית, כל אות שמונה פסוקים, וכולו סובב סביב התורה ומצוותיה. לפנינו אות ע', ובה דוד המלך פונה אל הקדוש ברוך הוא בבקשות מעורבות: הצלה מן העושקים והזדים מכאן, ובקשת הבנה ולימוד בתורה מכאן. נלך על סדר הפסוקים ונבאר על פי המלבי"ם, ולצידו דברי הראשונים והמפרשים.
עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי׃
הרד"ק מבאר: עשיתי משפט וצדק - לא עשקתי שום אדם. וממילא, מידה כנגד מידה, גם אתה אל תניח אותי בידם של אלה שרוצים לעשוק אותי. כך מבאר גם המלבי"ם: היות ודרכו של הקדוש ברוך הוא לשלם מידה כנגד מידה, אם אני עשיתי משפט - גם אתה עשה לי משפט כנגד העושקים, ושפוט את אלה שמבקשים לעשוק אותי.
כאן מובא ביאורו המפורסם של הרב חיד"א. נאמר על דוד: "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". שואלת הגמרא: משפט אינו צדקה וצדקה אינה משפט. צדקה - אני נותן לך משלי; משפט - יקוב הדין את ההר, בלי צדקות, אין עושים חסד עם העני בדין, אם הוא חייב - שישלם. כיצד מתיישבים השניים?
אלא שדוד עשה באמת משפט: חייב את החייב וזיכה את הזכאי. ואם יצא שהחייב הוא עני שאין לו במה לשלם, לא עיוות בשבילו את הדין כלל, אלא לאחר מכן היה משלם לאותו עני מתוך ביתו. כך הגמרא בסנהדרין דף ו'. היה ניגש אליו ושואל: כמה התחייבת? וכך היה נותן לו את הסכום שיהיה לו במה לשלם. נמצא שגם עשה משפט - יקוב הדין את ההר, וגם עשה צדקה - סייע לאותו עני להתמודד עם גזר הדין שנגזר עליו.
אלא שמכאן, אומר החיד"א, פתוח פתח לקנוניה. יבואו שניים לדין, אחד בעל ממון ואחד עני, ובאמת אין ביניהם שום תביעה ושום משפט, אך יסדרו את הדברים כך שיתברר שהעני חייב לשלם סכום גדול. יוצא העני בוכה מבית דינו של דוד, ודוד שומע ואומר: קח את הסכום ושלם לו. ואחר כך הולכים השניים ומחלקים ביניהם את הכסף. הכול היה רק כדי להוציא ממון מדוד המלך שלא כדין.
וכיצד מתמודד דוד כנגד זה? על כך הוא אומר: עשיתי משפט וצדק - משפט לזה וצדקה לזה - אבל "בל תניחני לעושקי": שלא יעשו כנגדי קנוניות, ושלא יהיו המשפט והצדקה עצמם סיבה שאנשים ירמו אותי ויוציאו ממני ממון שלא כדין.
עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים׃
מהו "ערוב" שנאמר כאן? ודאי שאין זה עניין מכת ערוב, אף שלכאורה זו אותה מילה; אין מפרש שמבאר כך. רש"י מפרש לשון הצלה: היה ערב בשבילי כנגד הרעה - תהיה ערב בשבילי שאשמור את פיקודיך, או שתציל אותי מן הרעה.
הרד"ק לעומת זאת מבאר ש"ערוב" הוא מלשון עָרֵב, כמו "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים", וכמו "וישנת וערבה שנתך" - שינה עריבה. כלומר דבר טוב וכשר וראוי. כך גם המצודת ציון: עניינו מתיקות, כי כל חיך טועם ערב. לפי זה הוא מבקש מריבונו של עולם: תטיב ותכשיר את עבדך לטוב, שאהיה אדם הגון וישר, ואז לא יעשקוני זדים.
המלבי"ם מבאר באופן אחר: דוד מתאר את הטוב הממתין לו, ומבקש ערבות מאת השם שלא יבואו זדים ויעשקו ממנו את אותו טוב המגיע לו. אתה ריבונו של עולם תהיה ערב לאותו טוב - הבטח שיישאר בידי; ואם ירצו ליטול אותו ממני, אתה תוציא מידם ותשיב את העושק, שהרי ערבת בעדו.
וזה בדיוק עניינה של ערבות: כנגד עושק מבקשים ערבות. כאשר אדם חושש מה יקרה אם ייכשל העסק, אומרים לו: אין לך מה לדאוג, יש לך ערבות. אם הקבלן יפשוט את הרגל - יש ערבות. הערבות תמיד באה מחשש שמישהו ייקח ממני, והיא מבטיחה שגם אם לא ישלמו לך - תקבל, גם אם ההשקעה לא תחזור - מישהו ערב לך. זו הבקשה כאן: כיוון שיש חשש שיעשקוני זדים ויטלו את המגיע לי, אתה ריבונו של עולם תהיה ערב, שאם יקחו ממני - אתה תחזיר לי.
ספר תהילות מהרי"ץ מסביר באופן נוסף: גם אם חטאתי לפניך - אל יעשקוני זדים, אל תיתן למקטרגים לקבוע את הדין ולחרוץ אותו במהרה. שכן אם יחרצו את דיני מיד, לא אספיק לעשות תשובה, ואני עדיין רוצה לתקן. "לעשוק" משמעו לחטוף ולקחת מיד; והבקשה היא שלא יחטפו המקטרגים את דיני בטרם אספיק לשוב, אלא יינתן לי זמן וארכה לתקן את דרכיי. על כן הוא מקדים "ערוב עבדך לטוב" - תהיה ערב בעדי שאחזור לדרך הטובה.
עֵינַי כָּלוּ לִישׁוּעָתֶךָ וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ׃
הרד"ק מפנה לפסוק הדומה "כלו עיני לאמרתך". "עיני כלו" פירושו שעיניי מצפות וכלות לראות את הדבר. כאן: איני מצפה לישועת אדם אלא לישועתך בלבד, ריבונו של עולם, שתושיעני מן הזדים שלא יעשקוני. ומהי "אמרת צדקך"? האמירה שהבטחת לי על ידי הנביא: שאמלוך, שבניי ימלכו אחריי, שתצילני מיד שאול. לכל ההבטחות הללו אני מצפה, ולאותה אמירה שהבטחת לגונן עליי.
האלשיך הקדוש מסביר בעומק: דרכו של עבד להתאוות לישועה - לצאת מן העבדות לחירות, "כעבד ישאף צל". שאיפתו היא לפרוק עול אדוניו. בא דוד ואומר: עבדך אני, אך לא כעבד המשתוקק לצאת לחירות. מה שעיניי כלות אליו הוא "לישועתך" - לא שאצא מתחת ממשלתך, אלא שהשכינה תצא מן הגלות, שיהיה השם שלם ולא יד על כס יה. אני לעצמי אינני מבקש לצאת מעבדותך, אדרבה - חפץ אני בעבדותך.
וזה שאמר "ולאמרת צדקך". מהי אותה אמרה? נאמר לחזקיהו, בשעה שסנחריב צר על ירושלים: "וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי". שימו לב מה שמע דוד מתוך ההבטחה הזאת. אנחנו היינו שומעים: הקדוש ברוך הוא מגן על העיר בזכותי. ודוד שומע: "ולמען דוד עבדי" - השם קרא לי עבד! זה מה שמשמח אותו. לא הזכות שבזכותו מגן השם על העיר, אלא התואר שזכה בו - עבד ה'. לאותה אמרה כלו עיניו, שאין לו חירות גדולה יותר מלהיות עבדו של הקדוש ברוך הוא. וכיוון שהדברים נאמרו רק לעתיד, בימי חזקיהו, אומר האלשיך שדוד אמרם ברוח הקודש: לאותה אמירה שאתה עתיד לומר שאני בבחינת עבדך - זו שאיפתי, לא לצאת מן העבדות אלא לישועתך אתה.
המלבי"ם מדגיש שהביטוי המרכזי בפסוק זה הוא "אמרת" - אמרות. אני מצפה בכיליון עיניים, שמשמעו זמן רב ותוחלת ממושכת: בין לישועתך - לישועה עצמה, ובין לאמרת צדקך - להבטחות שיש לי ממך. וכעניין שאמר "כלתה לתשועתך נפשי לדברך יחלתי": לאותו דיבור שדיברת להבטיח לי את המלוכה, שלא תיפסק הממשלה מזרעי. לאותה ישועה שתבוא ממך, ולאותה הבטחה שהבטחת.
עֲשֵׂה עִם עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי׃
כ"ף הדמיון שב"כחסדך" באה לומר: כמו החסדים שעשית עמי עד היום, כך עשה עמי גם עתה. יש בזה ביטוי לאמונה, וכך כתוב, שאדם לומד מחסדי השם שבעבר להתחזק לעתיד. כשם שראיתי כבר את יד השם לטובה עליי, שגאל והושיע אותי - יש לי למה לצפות ויש לי במה לבטוח. זו הבקשה: עשה עמי כחסד שעשית בעבר, וכיוון שאז לא יטרידוני הזדים, אוכל להתעסק בחוקיך; וגם תעשה עמי כדי שאזכה להבין את מצוותיך.
המלבי"ם מדגיש שהנקודה המרכזית כאן היא "חוקים". לימוד החוקים הוא לימוד הדברים הנסתרים, טעמי התורה וסודותיה, סודותיו של מלכו של עולם - ובזה אין הקדוש ברוך הוא מחויב מצד הדין. את מה שהתורה פירטה בפנינו, את הדברים הגלויים, כביכול התחייב הקדוש ברוך הוא לגלות לנו; אבל את מה שלא גילה - אינו חייב לגלות. לכן אם יגלה לנו גם את זה, ויאיר את עינינו בחוקים, הרי זה בחינת חסד. ועל כן: עשה עם עבדך כחסדך - ואז תלמדני גם את החוקים, הדברים הנסתרים שבתורה.
עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ׃
הרד"ק מבאר: עבדך אני, איני חפץ בלימוד אלא לעבודתך בלבד, ועל כן "הבינני" - שאדע את עיקרי הדברים ואת טעמיהם. האבן עזרא מבאר אחרת: ששכר עבודתי יהיה שתבינני. עבד המצפה לשכר מרבו - למה הוא מצפה? לכסף ולזהב; ובעולם הזה מאת השם יתברך - לפרנסה בשפע, לבריאות ולחיים. בא דוד ואומר: לא זה השכר שאני מבקש. בשכר מצוותיי ובשכר עבודתי אני מבקש - הבינני. שאזכה להבין עוד סוגיה, שאזכה להבין עוד פרשה עלומה. זה השכר הגדול ביותר שאפשר לקבל בעולם הזה.
המלבי"ם מדגיש שהנקודה המרכזית כאן היא "עדות". וכבר הסברנו שעדות הן הסיפורים הבאים בתורה להעיד על גדולתו של בורא עולם. ועל כן: עבדך אני, הבינני בעדותיך שאדע אותן בידיעה ברורה. ועל זה איני צריך חסד, שכן בזה אתה מחויב מצד היותי עבדך: אני רוצה לעבוד אותך, ולשם כך אני זקוק לעדות המעידות בתורה על יד השם - כיצד נותן הקדוש ברוך הוא שכר למאמינים בו ומעניש את המורדים בו. את זה אני צריך כדי לדעת לעבוד אותך, שהרי האדון מבאר לעבד את הנהגתו הגלויה למען ידע העבד את דרכו והנהגתו.
נמצא שהמלבי"ם יוצר אבחנה ברורה בין שני הפסוקים: בפסוק הקודם ביקשתי דבר פנימי ונסתר - חוקים - שאינך חייב להודיעו לי, ועל כן "עשה עם עבדך כחסדך", עשה עמי חסד וגלה לי גם את זה. אבל כאן, בעדותיך, מדובר במה שנצרך לי לעצם העבודה, וכאן איני מבקש חסדים: עבדך אני, ועבד צריך שאדונו יורה לו מה לעשות כדי שיעבדנו כהוגן. ולכן - "עבדך אני הבינני ואדעה עדותיך".
יש להוסיף בביאור הפסוק הזה. הרי המעלה הגדולה ביותר היא "נעשה ונשמע": שאדם עושה בעצימת עיניים, עוד לפני ששמע ביאורים והסברים וסיבות, עושה משום שכך ציווה השם, גם בלי להבין. ואילו האומר לריבונו של עולם "תסביר לי ואז אעשה" - כביכול פרק עול אדונו מעליו: מה שאתה אומר, אם יתקבל על דעתי אעשה, ואם לא - לא. "נעשה ונשמע" הוא ביטול השכל: איני הולך אחר שכלי, אלא כל מה שתאמר, ריבונו של עולם, אני עבדך ואני עושה.
ולכאורה כאן דוד מבקש "ואדעה עדותיך" - אני רוצה לשמוע ולהבין. ואם אתה רוצה להבין, לכאורה יש בזה פריקת עול, כאילו אם לא אבין לא אעשה. לכן הוא מקדים ושולל זאת בשתי מילים: "עבדך אני". נקודה. ריבונו של עולם, אני עבדך, ובתור עבד אני רוצה להעמיק במצוותיך ולהבינן על נכון - אבל איני תולה בהבנה את הקיום. אעבוד אותך בין אם אבין ובין אם לא אבין. זו ההצהרה הראשונית.
ואחרי שאני מקיים, אדרבה, ראוי לאדם להעמיק במצוות. "נעשה ונשמע" הוא האמירה הראשונית: קודם כול אני עושה. אבל שימו לב, לא נאמר "נעשה ונגמר" אלא "נעשה ונשמע" - אחרי שעשיתי, עכשיו אני רוצה להבין, כדי להעמיק. איני תולה את העשייה בהבנה, אלא לאחר העשייה אני מבקש הסברים. וזו המעלה הגדולה, שאדם יעשה מתוך עומק והבנה ולא מתוך גישה שטחית של מצוות אנשים מלומדה. וזה שאמר: עבדך אני - קודם כול אני עושה; ועתה הבינני ואדעה עדותיך.
באות ע' מבקש דוד המלך שתי בקשות המשלימות זו את זו. מן הצד האחד: "עשיתי משפט וצדק" - ובזכות מידה כנגד מידה אל תניחני לעושקיי ולקנוניות שעלולות להיעשות כנגדי; "ערוב עבדך לטוב" - היה ערב שהטוב המגיע לי יישאר בידי, ותן לי ארכה לשוב בטרם יחטפו המקטרגים את דיני; "עיני כלו לישועתך" - לא לישועת אדם אני מצפה, ואף לא לצאת מעבדותך, אלא לישועתך ולאותה אמרה שקראת לי "עבדי". ומן הצד השני: "עשה עם עבדך כחסדך וחוקיך למדני" - גילוי נסתרות התורה הוא חסד שאינך מחויב בו, ואילו "עבדך אני הבינני ואדעה עדותיך" - הבנת העדות נצרכת לעצם העבודה. ובראש הכול: תחילה "עבדך אני", קבלת עול בלי תנאים, ורק אחר כך "הבינני" - להעמיק ולדעת.