בקטע שלפנינו ממשיך דוד המלך לתאר את דבקותו בתורה דווקא מתוך המצוקה: סכנות נפש, פחים שטומנים לו רשעים, טרדות ומניעות. הציר המרכזי כאן הוא שהתורה איננה נזנחת כאשר קשה, אלא להפך - דווקא מתוך הקושי היא נקנית. נעבור על הפסוקים כסדרם.
נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד וְתוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי׃
רש"י מפרש: הרבה הסתכנתי בסכנות רבות הקרובות למיתה, ואף על פי כן תורתך לא שכחתי. וכבר ביארנו את הביטוי "שם נפשו בכפו" על פי הרד"ק: כאדם שתופס את נפשו בכף ידו, שדי במכה קלה כדי שתיפול. כל עוד הנפש בתוך הגוף קשה לה לצאת, אבל דבר המונח גלוי על כף היד - מכה קלה ונופל. זו עוצמת הסכנה שבה היה נתון, ואף על פי כן לא שכח את תורת ה' גם בתקופות הקשות ביותר.
המלבי"ם מדייק: הפסוק מדבר בתורה. אף שאני תמיד נתון בסכנה מחמת המלחמות, ודבר זה מזיק לעיון - שהרי אין לאדם מנוחה ושלוות נפש כדי לעיין כהוגן - עם כל זה "תורתך לא שכחתי", אני עוסק בה תמיד. וזה כעין מה שאמר למעלה "חֶבְלֵי רְשָׁעִים עִוְּדֻנִי תּוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי": על אף כל הצרות הצליח להשקיע את עצמו בתורה.
והקדמונים מרבים לכתוב כמה צרות עברו, ואף על פי כן הגו בתורה. הסטייפלר מעיד על עצמו שמתוך הצרות שעבר היו לו כל הנתונים לצאת עם הארץ, אלא שמתוך כל המאבקים והניסיונות ידע להתגבר ולהגות בתורה תמיד - "ותורתך שעשועי". הרב מבריסק כתב את חידושי התורה שלו בשעת ההפגזות בירושלים, כשהוא שוכב תחת המיטה במצב של סכנת נפשות, ופגזים נופלים מסביב - והוא שקוע ביישוב רמב"ם קשה.
ועל בעל השפתי כהן מסופר שהעניות הייתה כל כך גדולה, עד שאת חידושי התורה כתב על דפים שהביא מן המטווח המקומי: אמנם היו בהם חורים מן היריות, אבל בצדה השני של המטרה אפשר לכתוב. והקור בבית היה נורא ולא היה במה לחמם, לכן היה מתכסה בשמיכה ומצמיד את הדיו אל גופו כדי שלא יקפא ויקרוש, וכך היה כותב. מכאן מבינים איך גדלו ענקים כאלה.
והחפץ חיים אמר שהוא מכיר גדולים שחידושיהם בצעירותם היו מיוחדים הרבה יותר מאשר בבגרותם, ודבר פלא הוא - שהרי בדרך כלל אדם הולך ומוסיף. והסביר: בצעירותם למדו מתוך מסירות נפש, מתוך עניות ומתוך קושי גדול; ובבגרותם, משהעשירו, והוטב מצבם הכלכלי, ומינו אותם לרבנים עם משכורת - כשפסקו הקשיים, גם התורה כבר הייתה פחות מיוחדת. הרי לנו שדווקא מתוך הניסיונות, מתוך ה"נפשי בכפי תמיד", התורה היא תורה מיוחדת הרבה יותר.
רש"י מביא כאן בסוגריים (ויש אומרים שאינו מרש"י עצמו אלא תוספת) על דרך "חש בראשו - יעסוק בתורה": אף שאני תמיד במצב קשה, עם כל זה אני עוסק בתורה. כדברי חז"ל, שמי שחש בראשו, אף שכואב לו וקשה לו, יעסוק בתורה. ובישיבות מספרים על משגיח שראה תלמיד חסר מן הסדר; הלך לפנימייה ומצאו שוכב במיטה. שאלו מה קרה, אמר לו: כואב לי הראש. אמר לו המשגיח: הרי חז"ל אמרו, גמרא מפורשת, החש בראשו יעסוק בתורה. השיב לו התלמיד: רבי, יש חרם הקדמונים שלא להתרפא מן התרופות הכתובות בתלמוד...
נָתְנוּ רְשָׁעִים פַּח לִי וּמִפִּקּוּדֶיךָ לֹא תָעִיתִי׃
הרד"ק מפרש: נתנו פח בדרכים שבהן אני אמור לעבור, בעבורי - זהו "פח לי", טמנו לי פח. ועם כל זה "מפיקודיך לא תעיתי", הדבר לא ריחק אותי ממצוות ה'. והמצודת דוד מוסיף ביאור המיישב את הקושי, מה עניין הפח לתעייה מדרך ה': "לא תעיתי מדרך פיקודיך לעשות בהם נקם". כלומר, אילו הייתי נוקם בהם - זו עצמה תעייה מדרך פיקודיך, שהרי ה' ציווה לא תיקום ולא תיטור. לא בגלל שטמנו לי פח חיפשתי איך לנקום בהם.
המלבי"ם מדגיש שהנקודה המרכזית כאן היא "פיקודים" - אלו המצוות שאנו עושים זכר לדברים שאירעו לנו בהיסטוריה, כגון מצוות תפילין ("ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים"), קורבן פסח זכר ליציאת מצרים ועוד. הרשעים נתנו לי פח, כלומר שמו מכשול לרגלי כדי להעביר אותי מדרך הישר - אבל הפיקודים הם המציינים לי את הדרך. שכן על ידי הפיקודים אני זוכר את מעשי ה', ומתוך כך אני זוכר את החמלה, החסד והרחמים; הפעולות הללו מתקנות את דרכי הלב, ועל ידן איני נכשל באותו פח שטמנו לי. וכמו שכתוב "מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן עַל כֵּן שָׂנֵאתִי כָּל אֹרַח שָׁקֶר".
ולאו דווקא פח כפשוטו, שמישהו שם אבן נגף לרגלי, אלא פח במובן של ניסיון להכשיל אותי בדבר עבירה וכדומה. עם כל זה "מפיקודיך לא תעיתי", משום שתורת ה' היא המאירה את נתיבתי, ועל ידה אני יודע את הדרך הנכונה ואיני נכשל במה שמנסים להכשילני. כשאדם דבוק בתורת ה' יש לו דרך ברורה ומבוססת, וכמה שינסו להכשילו - לא ייפול.
הרב מאזוז בספרו אמת קנה כותב שכאן רמז הכתוב לעובדא דרב ששת: אנשי ריש גלותא, שרב ששת העיר להם הערות ולא נשאו את זה, חפרו לו בור וכיסוהו במחצלת, ורצו שיילך וייפול לתוכו - רשעים גדולים היו. אמר רב ששת לינוקא: פסוק לי פסוקך. אמר לו התינוק: "נטה לך על ימינך או על שמאלך". שמיעת פסוק מפי תינוק נחשבת כמין נבואה קטנה, והבין שיש כאן מסר; נטה על ימינו או על שמאלו וניצל. שהרי עיוור היה ולא שם לב למכשול שהניחו לו, ובזכות אותו פסוק ניצל. וזהו "מפיקודיך" - על ידי אותו פסוק שאמר לו הינוקא - "לא תעיתי" ליפול לבור, אלא נטיתי על ימין או על שמאל וניצלתי.
נָחַלְתִּי עֵדְוֺתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה׃
ראשית בדקדוק: מדוע "שְׂשׂוֹן" בשווא ולא "שָׂשׂוֹן"? מפני שהמילה נסמכת - "ששון לבי" - והסמיכות משנה את הניקוד, כדרך שאומרים "בַּיִת" ובסמיכות "בֵּית ספר".
הרד"ק מפרש: עדות ה', המצוות שציווה אותנו הקדוש ברוך הוא, הן נחלה לי, ואני מוחזק בהן כאדם המוחזק בנחלתו לעולם; לא אצא מהן אפילו שעה אחת. וכשם שאדם מחזיק בנחלתו באופן תמידי, כך מצוות ה' הן נחלתי התמידית. ומדוע? "כי ששון לבי המה" - כעניין "פיקודי ה' ישרים משמחי לב", אני מקיים את מצוות ה' בששון, וזה עצמו מה שמבטיח שיתקיים לעולם.
שהרי כשאדם עושה דבר מתוך רצון לפרוק, מתוך קושי, כשהוא מחפש כל העת איך להיפטר - זה לא יחזיק מעמד לאורך זמן. זה מחזיק עד שמגיע הרגע שבו "עולה לו הסעיף", והוא פורק הכל וזורק הכל. הדרך הנכונה היא שאדם יידבק במצוות ה' מתוך שמחה, יכניס בלבו שמחה על שזכה לקיים את רצון בוראו.
ותתבוננו: יש בעולם שבעה-שמונה מיליארד בני אדם. כמה מהם יהודים? כשני פרומיל, כחמישה עשר מיליון. ומתוכם כמה שומרי מצוות - שני מיליון? ומתוך השניים מיליון, כמה זוכים להגות בתורת ה'? חצי מיליון? עשו חשבון איזו זכות עצומה היא שאני זוכה להגות בתורתו ולהיות דבוק בו. כשאדם לומד ומתבונן ומעיין בכך - "ששון לבי המה", זה נעשה עבורו ששון ממש, ועל ידי כך "נחלתי עדותיך לעולם", המצוות נקנות אצלו באופן תמידי, ולא כמשא שמחפשים הזדמנות ראשונה להשליכו.
בספר תהילות מהרי"ץ מסביר: אם אדם מקיים את המצוות מתוך שמחה, ברשף אש קודש ובהתלהבות, הדבר משפיע גם על בניו ועל בני ביתו. אבל אם הוא עושה מצוות אנשים מלומדה, מחפש רק איך להיפטר - "מתי חובתי ואקיימנה", בוא נגמור עם זה ונלך - גם זה עושה רושם על בניו אחריו באותה מידה, שגם הם יעשו מלומדה ויחפשו איך להיפטר. וזהו "נחלתי עדותיך לעולם": אני זוכה להנחיל את התורה והמצוות לבניי וליוצאי חלציי לעולם, ומדוע? "כי ששון לבי המה" - מפני שאני מקיים אותם בששון ובשמחה, וכשהילדים רואים כך, זה מה שבונה אותם לעשות את מצוות ה' מתוך ששון ושמחה.
וכבר אמרנו כמה פעמים שהדרך בחינוך היא הדוגמה האישית, והיא שווה פי אלף מדברי מוסר ותוכחה. ולמעשה צריך למעט מאוד בתוכחה ובמוסר, כי אמירת מוסר ותוכחה יוצרת אנטגוניזם, תחושת ריחוק והכבדה: "עוד פעם יש לו הערות, עוד פעם מה שאני עושה אף פעם לא טוב". הדרך הנכונה היא שאדם מראה במעשיו איך להתנהג.
בנו של הרב וולבה מעיד: בצעירותנו לא היינו ילדים קלים, אבל אבא מעולם לא הרבה בתוכחות ולא נתן מוסר; מה כן - תמיד הראה אהבה ותמיד נתן דוגמה אישית, וזה מה שבנה אותנו. אבל כשאומרים כל הזמן "זה אסור וזה עבירה ואוי ואבוי לך, ומה עם זמן קריאת שמע, ומה עם ללמוד היום" - כל התוכחות האלה אינן בונות אלא הורסות, ומשניאות עליו את התורה והמצוות. ולרוב כאלה ימצאו עצמם מהר מאוד מחוץ לבית, פשוט משום שלא נעים להם בבית: כל הזמן אבא מציק, אמא מציקה.
וכי הוא אינו יודע מה נכון לעשות? הוא יודע מצוין. אלא שהוא בחור צעיר, ויש לו רצונות וחשקים ותאוות. אף אחד מאיתנו לא נולד בן חמישים. אנחנו יודעים מה הם עוברים - ולמען האמת איננו יודעים באמת מה הם עוברים, כי מה שהם עוברים היום הוא פי אלף ממה שאנו עברנו, שהרי לנו לא היו כל הניסיונות שבדור הזה. אמר הרב זילברשטיין: בדורנו, בחור שמתחתן מתוך הישיבה, שישב ולמד והגה בתורה עד נישואיו - אפשר לכתוב לו קוויטל שיברך אותך. כל כך קשים הניסיונות, וכל כך זמין היצר הרע - לא מחוץ לבני ברק אלא בתוך בני ברק, בכל חנויות הסמארטפונים; היום היצר הרע מציע את עצמו, רק תיקח, ואתה שם את זה בכיס ואף אחד לא יודע ולא רואה. ואם אתה רואה שהוא עדיין דבוק בתורה - אשריו ואשרי חלקו. ואם אתה רואה שקשה לו - צריך להבין שהוא עובר תקופה קשה, לסחוב איתו, ולראות איך מקרבים אותו.
הרב שטיינמן היה אומר: להעיר לילד - פעם ופעמיים, ודי. לא ממשיכים להעיר לו ולא ממשיכים לצעוק עליו: "עבר זמן קריאת שמע", ואחר כך "עבר זמן תפילה", ואחר כך עוד ועוד, סאגה מתמשכת יומיומית. וכי זה העיר אותו? זה הביא אותו ללמוד? זה הביא אותו לקיום מצוות? זה הביא אותו רק לשנאה. לכן העיקר הוא הדוגמה האישית - "כי ששון לבי המה".
פעם שאלו את רב חיים קנייבסקי: הילד מגיע לבית הכנסת ואני רואה אותו חולם ואינו מתפלל, ואני רוצה להעיר לו, אך מצד שני זה מפריע לי בתפילתי - מה לעשות? אמר לו: חייך קודמין. שב אתה והתפלל. אמר לו: אבל הילד אינו מתפלל, ומה עם דין חינוך? אמר לו: אתה תתפלל, הוא יראה אותך וגם הוא יתפלל. זו התשובה - דוגמה אישית. נכון שהוא עוד קטן ושכלו אינו מפותח דיו, אבל מה שאתה תעשה - הוא יחקה אחר כך. ואם לא, הילד אומר לעצמו: אבא בא לכאן להתפלל או רק להעיר לי? הוא בכלל אינו מתפלל, כל הזמן רק מסתכל עליי ומעיר לי. אתה תתפלל ותהיה מרוכז, הילד יראה איך נראית תפילה, ובסוף גם אצלו האסימון ייפול.
בספר ישועות משה מבאר את הפסוק באופן נוסף: יש זמנים שאדם טרוד ואין לו יישוב הדעת להגות בתורה. אבל מי שבכל אופן דבוק בתורה - גוזל זמנים מפה ומשם כדי להגות בה.
פעם עשה רב ראובן בנגיס סיום הש"ס. שאלוהו: הרי הרב סיים את הש"ס מאות פעמים, מדוע דווקא עכשיו עושה מסיבה? אמר להם: זה סיום ש"ס מיוחד - זה הש"ס שסיימתי מתוך חמש הדקות שאני ממתין בכל מקום. מגיע לברית - חמש דקות עד שהמוהל מתארגן עם התינוק; מגיע לחתונה - חמש דקות עד שהצלם מעמיד את כולם. גאון אדיר היה וכל התורה הייתה בראשו, ומעוד חמש דקות ועוד חמש דקות סיים ש"ס שלם, ועשה על כך סעודת סיום מיוחדת.
מי שדבוק בתורה, גם מתוך כל הטרדות וכל הדברים המפריעים מוצא זמן להגות בה. וזהו "נחלתי עדותיך לעולם" - גם בזמן שיש לי טרדות. ומדוע? "כי ששון לבי המה" - מכיוון שאני שש ושמח בהם, אין הטרדה מהווה תירוץ לומר: היום אני פטור, היום אין צורך ללכת לשיעור. אדרבה, עם כל הטרדות אני מוצא את הזמן להגות בתורה.
נָטִיתִי לִבִּי לַעֲשׂוֹת חֻקֶּיךָ לְעוֹלָם עֵקֶב׃
מי שאינו לומד מאהבה ומשמחה, צריך רק לנטות את עצמו ולכוף את עצמו כדי לעשות את מצוות ה'. ועל אדם כזה נאמר "לעולם עקב" - אין הוא לומד אלא בבחינת עקב, בבחינת סוף. כלומר: כשסיים את הכל, כשאין לו טרדות ואין לו מפריעים, כשיהיה לו זמן פנוי - אז יהגה בתורה. תהיה לו חצי שעה בלי שום הפרעה - אז יפתח ספר. במקום לגזול מזמנו וללכת להגות בתורה, הוא עושה זאת רק בסוף.
וזה מה שאמרו חז"ל שלא יהיה לבך חלוק על המקום, כלומר שכל הזמנים יהיו שווים לטובה. שלא יאמר: עכשיו זה אפשרי ועכשיו לא אפשרי, היום אני יכול והיום איני יכול - זהו "לבך חלוק על המקום". אלא יהגה אדם בתורה באופן תמידי, בכל רגע ובכל זמן שהוא יכול, ויכוף עצמו על כך, ואז יראה כיצד הוא מצליח ללמוד גם במצבים הקשים ביותר.
בספר אמת קנה מבאר הרב מאזוז שהמילה "עקב" נמשכת לפסוק הבא: "עקב סעפים שנאתי". כלומר, מדוע נטיתי את לבי לעשות חוקיך לעולם? עקב זה ששנאתי סעפים ומחשבות אחרות חוץ מן התורה, ששנאתי דברים המרחיקים אותי מן התורה.
סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי וְתוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי׃
ולפי זה המילה "עקב" היא למעשה פתיחת הפסוק הבא: "עקב סעפים שנאתי ותורתך אהבתי" - לכן נטיתי את לבי לעשות חוקיך לעולם. ואם תשאל, מדוע אפוא לא נכתבה המילה "עקב" בפסוק הבא עצמו? משום שהמזמור מיוסד על סדר הא"ב, ואי אפשר לפתוח את הפסוק ב"עקב", שהרי עוברים עתה לאות סמ"ך ולא לעי"ן; לכן הוצרך הכתוב לכתוב את המילה "עקב" בסיום הפסוק הקודם, והיא מהווה פתיחה לפסוק הבא.
בקטע זה דוד המלך מלמד אותנו שתורה נקנית דווקא מתוך הקושי: "נפשי בכפי תמיד" - גם בתוך הסכנה והמלחמה, שאין בהן מנוחה לעיון, "ותורתך לא שכחתי"; "נתנו רשעים פח לי" - וגם כשמנסים להכשיל, הפיקודים מאירים את הדרך ושומרים מן המכשול, ואף מונעים מלנקום. ומה נותן את הכוח להתמיד בכל אלה? "נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה" - מי שעושה את המצוות מתוך ששון ושמחה, קונה אותן לנחלה תמידית, מנחיל אותן לבניו בדוגמה אישית ולא בתוכחות, ומוצא זמן לתורה גם מתוך הטרדות. ומי שאינו כן, "נטיתי לבי" בכפייה - לומד רק "עקב", בסוף, כשיתפנה. לכן ישתדל אדם שלא יהיה לבו חלוק על המקום, אלא יהגה בתורה בכל זמן ובכל מצב, מתוך שנאה לסעפים ואהבה לתורה.