פתיחה: אות המ"ם בפרק קי"ט
אנו ממשיכים בפרק קי"ט, באות המ"ם. הפסוקים שלפנינו נסובים סביב אהבת התורה ומעלתה: מה מייחד את מי שלומד מאהבה ולא רק לחידוד השכל, כיצד לומדים אפילו מן האויבים, מדוע ידיעת התורה עולה על כל לימוד אחר ועל כל ניסיון חיים, ומהי הזהירות האמיתית מן החטא. נלך על סדר הפסוקים, ונבאר על פי רש"י, אבן עזרא, רד"ק, ובעיקר על פי המלבי"ם.
פסוק צז: שעשוע מתוך אהבה
מָה־אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כׇּל־הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי׃
הרד"ק מבאר ש"מה אהבתי" אינו לשון שאלה אלא לשון תמיהה של התפעלות: עד כמה אהבתי תורתך - עד שכל היום היא שיחתי, כל היום אני משיח בתורה הקדושה. המלבי"ם מדגיש שהנקודה המרכזית בפסוק היא "תורה". כבר אמר דוד כמה פעמים שהתורה היא שעשועיו, אלא שיש מי שמשתעשע בדבר חמדה שלא מחמת אהבה - זה שעשוע בשבילו, משחק בשבילו, אך לא מתוך אהבה. על כך אומר דוד: אצלי לא כך, אלא אני משתעשע בתורה מחמת אהבה אליה.
הרי היו משכילים שלמדו תורה - למה? לחידוד השכל. מסופר על אחד שהחליט שהוא רוצה להיות כופר, ושמע שבעיר הגדולה יש אחד ששמו "יאנקל הכויפר", והבין שזהו כביכול הרבי של הכופרים. החליט ללכת אליו ליהנות מזיו אורו ולקבל ממנו הגיגים. הגיע לעיר ושאל היכן יאנקל הכויפר, הראו לו את הבית, ובבית אמרו לו: הוא בבית המדרש. התפלא - בבית המדרש? אולי התבלבלתי? אמרו לו: לא ולא, שם בבית המדרש. נכנס, וראה אחד עם קסקט, לבוש לא בדיוק במיינסטרים, יושב ומתנדנד על הגמרא ולומד. אמר לו: סליחה שאני מפריע, שלא יהיה ביטול תורה, כבודו יאנקל הכויפר? אמר לו: כן. שאל אותו: מה אתה עושה כאן? השיב לו הלה: ומי כבודו? אמר: אני שמרל כויפר. אמר לו יאנקל: תגיד לי, למדת פעם גמרא? תלמוד בבלי? אמר: לא. ירושלמי? לא. ספרא, ספרי, מכילתא, שולחן ערוך, טור, בית יוסף? לא. התחיל לשאול אותו על ראשונים ואחרונים - לא ולא. אמר לו: תסלח לי, אתה לא כופר, אתה סתם עם הארץ. כדי להיות כופר אתה צריך לדעת במה אתה כופר. אם יבוא אחד ויאמר "אני כופר בתורת הקוונטים", ותשאל אותו מה היא תורת הקוונטים והוא לא יודע להסביר - הוא מגוחך, הוא לא כופר. צריך לדעת מה הצד השני מציע, ורק אז לומר: בזה אני כופר, ולהוכיח את ההפך. לכן שב בבית המדרש ותלמד, ורק אחר כך נשמע מה יש לך להגיד; ואם אינך יודע, אינך אלא עם הארץ, או איש תקשורת אם תרצו, שזה בדרך כלל ביטוי מקביל.
לעניינו: אומר דוד המלך, אני משתעשע בתורה לא מפני שיש כאן חידוד השכל, אלא מפני שאני אוהב את התורה. "כל היום היא שיחתי" - המלבי"ם מבאר ש"שיחה" היא דיבור שלא מדעת. "דיבור" ו"אמירה" הם מה שאדם מתכוון לומר, אבל "שיחה" היא דברים שאינם מדעת, דברים שבדרך אגב. אומר דוד: אפילו השיחה שלי היא בדברי תורה.
וזה מה שאמרו חז"ל "שיחתן של תלמידי חכמים צריכה לימוד". תלמידי חכמים, גם בשעת פגרה וגם בדיבור הסתמי, תמיד מתקשרים לדברי תורה, ותמיד יוצאת מכך מסקנה הלכתית. יהודי אחד פגש את רבי שלמה זלמן אויערבך ושאל אותו היכן היה, והלה סיפר שביקר באמפייר סטייט בילדינג שבארצות הברית. אמר לו רבי שלמה זלמן: אתה יודע שהאמפייר סטייט בילדינג יוצר הלכה מעניינת? ייתכן ששתי נשים ילדו בו באותו רגע ממש, ואצל האחת תהיה הברית בשבת ואצל השנייה רק למחרת ביום ראשון. כיצד? האחת הייתה בקומה התחתונה, ושם השקיעה מוקדמת יותר בשתיים שלוש דקות, וממילא בשעה שילדה היה עדיין שבת, והברית תהיה בשבת. השנייה הייתה בקומה העליונה, ושם השקיעה מתארכת ורואים אותה זמן רב יותר, וממילא הברית תהיה כבר ביום ראשון. הוא שמע "אמפייר סטייט בילדינג", ומיד אמר הלכה. אצל החכמים השיחה הכללית מתחברת מיד לדברי תורה, למסקנות הלכתיות ולעניינים שקשורים ליהדות ולשמירת תורה ומצוות.
על החפץ חיים אמרו שמעולם לא שתק. כל מי שהלך עמו ראה שתמיד היה מדבר, ותמיד בדברי חיזוק, במשלים ובדברי מוסר, דברים שקשורים לשמירת התורה והיהדות. פעם הסביר זאת ואמר: אנשים סבורים שכדי להיזהר בהלכות לשון הרע צריך להיות אילם, ואני רוצה להוכיח שאין הדבר כן. אדם יכול לדבר כל ימיו - והחפץ חיים העיד על עצמו בזקנותו שמעולם לא דיבר לשון הרע, וכל ימיו לא פסק מלדבר. אתה יכול לדבר כל ימיך דברים מותרים; מי אמר שאתה צריך לדבר דברים אסורים? אדם יכול לדבר וצריך לדבר, אבל דברים שמותר לדברם. זהו "כל היום היא שיחתי": גם בשיחה הסתמית שלי, בסופו של דבר הכול מתחבר ומתקשר לדברי תורה ולעניינים הרוחניים.
פסוק צח: "מאויביי תחכמני"
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֺתֶךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא־לִי׃
רש"י מפרש שהדברים נאמרו על דואג ואחיתופל - הם האויבים, ומהם "תחכמני מצוותיך". חז"ל אומרים עליהם שלא עלתה שמועה בידם אליבא דהלכתא: הם למדו תורה ולא זכו לכוון להלכה. צריך להיות בעל מעלה וללמוד תורה לשמה כדי לזכות לכוון להלכה. ואילו דוד אומר: סוד התורה בידי לעולם, מפני ש"מכל מלמדיי השכלתי" - מכולם למדתי, מזה מעט ומזה מעט (לאחר שלמדתי מרבי מובהק). כלומר "מאויביי תחכמני": אני מוכן ללמוד גם מהאויבים שלי, גם מאלה שרודפים אותי, אני לומד מכל אחד.
האבן עזרא מפרש "מאויביי תחכמני" - כל אחת ממצוותיך. יש לו כאן קושי: בתחילה נאמר "מצוותיך" בלשון רבים, ולבסוף "כי לעולם היא לי" בלשון יחיד. לכן פירש: תלמד אותי את מצוותיך, כל אחת ואחת מהן.
הרד"ק מביא פירוש נוסף שאומרו האבן עזרא: "מאויביי תחכמני" - יותר מאויביי תחכמני. השם נתן חוכמה לאויביי, ואותי הוא מחכים יותר מהם. אך הרד"ק אינו מקבל זאת ואומר "ואין פירושו נכון כן", ומביא את פירוש אביו ז"ל: "מאויביי" כמשמעו - מהם תחכמני ותלמדני מצוותיך, כאשר אראה שאינם יכולים להסיר תורתך מפי, כי תורתך ברית מלח היא, כמו שאמר "כי לעולם היא לי". כלומר: מכוח האויבים שמנסים להסיר אותי מן התורה, ואני בכל זאת דבק בה, מזה החכמתי לראות עד כמה התורה נצחית, בחינת ברית מלח - דבר שלא יסור לעולם ויישאר קיים תמיד. ובזה אני מתחכם לעשות את רצונך וחפצך, שזו מטרת בריאתי. "כי לעולם היא לי" - כיוון שתורתך נצחית היא לי; ומאין אני למד זאת? ממה שאויביי מנסים להשכיח ממני את התורה ואינם מצליחים.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא "מצוות": המצווה נותנת בלבי חוכמה כיצד להינצל מן האויבים, והיא עומדת לי לעולם לייעץ אותי על הדרך הנכונה. והנמשל, אומר המלבי"ם, מדבר בעיקר על אויבי הנפש - הכוחות הפנימיים שמושכים את האדם לרע, למידות רעות: קנאה, שנאה, תחרות, נקמה ונטירה. כיצד מתמודדים כנגד אותן תאוות ומידות? הלימוד הוא על ידי המצווה, על ידי התורה. מכוח התורה אני לומד להילחם ולהיאבק כנגד אותם אויבי הנפש - הכעס, השנאה, הגאווה וכל המידות הרעות. דרך העיסוק בדברים שבקדושה אני ניצל מאותם כוחות רעים.
ללמוד מן האויב: החשק שבעבירה
חשבתי להסביר "מאויביי תחכמני" בדרך נוספת. ידוע הרעיון שיעקב אבינו אומר "עם לבן גרתי" - ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים. והשאלה מפורסמת: מה אתה רוצה לומר לנו, שלא למדת מלבן וממעשיו הרעים? וכי היה עולה על הדעת? הרי אם היינו שומעים על אדם גדול שאומר "הייתי בחברת רשע גמור ולא למדתי ממעשיו הרעים" - גם על אדם גדול בדורות האחרונים לא היינו מעלים על הדעת שילמד משהו מחברת אדם רשע, קל וחומר על רבי הקדוש, על הנביאים, על משה רבנו ועל יעקב אבינו. ובפרט שיעקב לא היה נער בן שבע עשרה אלא למעלה מגיל שמונים - וכי הוא אמור ללמוד ממעשיו של לבן?
כבר הסברנו פעם את דברי הרב מבריסק: כיצד באמת הרחיק יעקב מעצמו כל השפעה של לבן? "ויהי לי שור וחמור" - התייחסתי אליו כאל שור וחמור. אם תהיה באורווה אחת עם שור, האם תתחיל בשלב מסוים להתנהג כמוהו? האם יום אחד תתחיל לנעור? לא, שהרי תמיד תאמר: זה שור, זה חמור, מה זה נוגע אליי. החיץ ביניכם גדול וההבדל משמעותי, ולא תידמה לו. כך יעקב: התייחסתי אליו כאל שור וחמור, ולכן כל מה שניסה למשוך אותי אחרי דעותיו ושיטותיו כלל לא דיבר אליי.
ויש הסבר נוסף ב"לא למדתי ממעשיו הרעים": לא למדתי לעבוד את השם באותה דבקות שלבן עובד בה את העבודה זרה שלו ואת מעשיו הרעים. יעקב אומר זאת כמקונן: לא הגעתי לאותו חשק שיש ללבן בעבירותיו, לאותה התלהבות שיש לו בשטויותיו, לא הגעתי לכזה חשק והתלהבות בעבודת השם.
לפי זה חשבתי לבאר גם את פסוקנו. אומר דוד המלך: "מאויביי תחכמני מצוותיך" - אני כן למדתי מהאויבים כיצד לקיים את מצוות השם באותה מסירות נפש ודבקות שבהן עבדו הם את העבודה זרה שלהם ואת הבליהם. תראה כמה חשק יש לו בהבליו - למד אתה שכך יהיה לך חשק בקיום התורה והמצוות ובעשיית רצון השם.
וזה מעין מה שמובא על הרב מבריסק, שפעם העיר את בנו שיקום להתפלל ואמר לו: תראה מה זה, אתה עוד לא קמת, והשכן איוון כבר על רגליו זה חצי שעה. השיב לו הבן: אבא, זו לא חוכמה, שהרי מי שמרדים אותי הוא זה שמעיר אותו. כלומר: היצר הרע, שדואג שאני אמשיך לישון כדי שלא אלך להתפלל וללמוד תורה, הוא עצמו דואג להעיר את איוון שיקום כבר לעבירותיו.
ובפרט שיש לשאול: מה ההנאה שהוא יכול לקבל, גם מעבודה זרה וגם מן העניינים הגשמיים שהוא רודף אחריהם? לכל היותר כאן בעולם הזה. ואפילו אם תאמר שעובדי עבודה זרה מושכים כוחות כלשהם על ידי גרמי השמים והכוכבים, ותניח שהם מקבלים איזו הנאה והטבה שנדמית להם - הרי הכול בעולם הזה בלבד. אומר דוד: ואני מקבל הטבה נצחית, ומה יש כאן להשוות? אם הוא עמל בכזה חשק על דבר בר חלוף, על עניינים גשמיים ומגושמים, קם בשעה מוקדמת כדי להרוויח עוד מאה או מאתיים שקלים - על אחת כמה וכמה אני, שיודע שבכל פעולה שלי אני משיג נצח. ודאי שאלמד מאויביי: הוא משכים - גם אני אשכים; הוא עושה מתוך מסירות - גם אני אעשה מתוך מסירות. וזהו "כי לעולם היא לי": הוא מתאמץ בשביל הבל, ואני מתאמץ בשביל נצח, וזה מחזק אותי להבין כמה עליי להתאמץ בתורה ובמצוות.
פסוק צט: מכל מלמדיי השכלתי
מִכׇּל־מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֺתֶיךָ שִׂיחָה לִי׃
הרד"ק מבאר: מכולם למדתי ולקחתי מוסר, ומהם התבוננתי מהי הדרך הטובה, והם לימדוני שיהיו עדותיך שיחה לי - שלימוד התורה יהיה הדבר שבו אשוחח תמיד, שיהיה תמיד על לשוני.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא "עדות". כבר ביארנו ש"עדות" הן המצוות והסיפורים הבאים להעיד על גדולתו של הקדוש ברוך הוא ועל הניסים שעשה. והעדות מלמדות שככל שאדם משכיל מכל מלמדיו, עדיין לא ישיג את האמת. כלומר: מי שירצה להשיג את האמת מתוך לימודים כלליים בלבד, בלי תורה, לא יגיע להשגת האמת. רק מתוך עדות התורה אפשר להגיע לכך: שם אתה מכיר כיצד השם ברא את עולמו, שם אתה מכיר שיש שכר ועונש, שם אתה מכיר בגדולת הבורא שאין עוד מלבדו. מי שירצה להשיג זאת מתוך לימודים כלליים, לכל היותר יגיע למסקנה כמו שהגיע אליה איינשטיין, שיש ישות חכמה מאוד שבראה את העולם - וזו עדיין הפסיעה הראשונה שלא נפסעה. אילו היה לומד תורה, ובוודאי אילו היה מחכים בחוכמת תורת האמת, היה משיג הרבה יותר מידיעה כללית וארטילאית על ישות עליונה חכמה. זהו "מכל מלמדיי השכלתי כי עדותיך שיחה לי": מן העדות אני יודע כיצד ברא השם את עולמו, מה תפקיד העולם, מהם יסודות האמונה ושכר ועונש - יותר מכל מה שלימדו אותי.
פסוק ק: מזקנים אתבונן
מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי׃
לכאורה כבר אמר "מכל מלמדיי השכלתי", וזה כולל גם את הזקנים. הרד"ק אומר שזהו כפל העניין במילים שונות, כשיטתו הידועה שלעתים הפסוק כופל עניין אחד בכמה ביטויים (והמלבי"ם, כידוע, אינו מקבל זאת). ופירוש נוסף מביא הרד"ק: "מלמדיי" הם המלמדים בדרך השכל, ו"זקנים" הם מדברי הקבלה - מה שהם ידעו ושמעו מן הדורות הקודמים. הזקנים הם המעבירים את המסורת מדור לדור; כשרוצים לדעת אם השלג באמת כמו שצריך, שואלים את זקני צפת - את הזקנים צריך לשאול, שכן הם אמורים לדעת יותר מכל אחד אחר. נמצא שיש כאן שני לימודים: מלמדים שמלמדים בדרך השכל, וזקנים שמלמדים בדרך הקבלה. "כי פיקודיך נצרתי" - שכבר מתחילה שמרתי מנעוריי את הפיקודים מדרך הקבלה, ואחר כך כשהתבוננתי שמרתי אותם גם מדרך השכל. בתחילה שמרתי כי כך קיבלנו, ואחר כך העמקתי והבנתי גם למה צריך לעשות. זו השגה נוספת בלימוד התורה, כמו שהסברנו שיש "נעשה" ואחריו "נשמע" - נעמיק ונלמד כדי לדעת לעשות את הדברים נכון.
המלבי"ם מסביר שהנקודה המרכזית כאן היא "פיקודים". גם הזקנים, המנוסים בתולדות הימים ושעברו עליהם עידן ועידנים, אינם משיגים ידיעה ברורה מתוך ניסיונם בלבד. השגתי גבוהה משלהם, משום שהיא באה דרך הפיקודים. הפיקודים, כפי שאמרנו כמה פעמים, הם אותן מצוות שהתורה מפקדת עלינו כדי לזכור דברים שהיו בהיסטוריה: קורבן פסח, גיד הנשה, ועוד מצוות רבות שעל ידן אנו זוכרים את מאורעות העבר ואת הניסים. גם כשכוח הזיכרון של הזקנים נגמר והוא זוכר רק עד נקודה מסוימת, אני, מתוך התורה הקדושה, יודע היסטוריה רחוקה הרבה יותר. ובזה אני מתחזק ומשיג את מעשי השם יותר ממה שמספרים לי הזקנים, שכן כשאני מתבונן בתולדות הימים אני רואה את השגחת השם, כיצד הקדוש ברוך הוא נפרע מעושה רע ומשלם שכר לעושה טוב.
פסוק קא: זהירות אפילו באורח הקטן
מִכׇּל־אֹרַח רָע כָּלִאתִי רַגְלָי לְמַעַן אֶשְׁמֹר דְּבָרֶךָ׃
רש"י מבאר "כליתי רגליי" - מנעתי את רגליי, כמו "אשר כליתני היום מבוא בדמים". מכל דרך רעה מנעתי את רגליי. והרד"ק מוסיף: לא מפני שאני ירא מבני אדם, ולא מפני שאני חושש שאם אעשה רע יקרה לי רע, אלא כל המגמה "למען אשמור דברך" - אני כולא רגליי מעשות רע מפני שאתה אמרת שלא לעשות, אך ורק מפני שזה צו השם. זו עבודה מאהבה. שהרי אם אני עושה מפני שאני מפחד מן העונש - זו עבודה מיראה, ואם אני עושה לתקוות השכר - זו עבודה מאהבת השכר ולא מאהבת השם. אבל כאן הכול "למען אשמור דברך".
ובאמת אצל האנשים היראים השלמים אפשר היה לראות עד כמה היה להם פחד מן העבירה עצמה, ולא מן העונש. יהודי אחד סיפר שהיה עם הרב מבריסק עוד בבריסק כשבדק מקווה, ואחרי שבחן ובדק אמר: כשר. ואז מישהו עורר אותו שנראה שיש באיזה מקום סדק, ודבר זה יוצר בעיה של זוחלין - אמנם יש שיטות שמכשירות, אך יש שאינן מכשירות. מספר אותו יהודי: הרב הסתכל והתחיל לרעוד בכל גופו, מרוב שנכנס לפחד גדול שכמעט התיר את האסור. פחד מן העבירה, לא פחד מן העונש. ועוד סיפר: חלפו שנים, הרב מבריסק הגיע לארץ, וגם אני עליתי בשלב מסוים, והלכתי לתת לו פריסת שלום. שאלתי: הרב זוכר אותי? אמר לי: לא, מי כבודו? אמרתי לו: מהמקווה. וכשנזכר מה היה שם במקווה, התחיל גופו לרעוד מחדש. עברו כשלושים שנה, ורק מן ההיזכרות התחיל כולו לרעוד. כשהתורה והמצוות חיים אצל האדם, כל דבר יקר לו מאוד וכל מכשול כואב לו מאוד.
ופעם מסופר שאפו בשבילו מצות, מפני שלא יכול היה ללכת לאפות בעצמו. והחל לשאול שאלות: איך אפו, כמה אפו, מי שמר עליהן, מי היה שם. היה שם אחד שהציקו לו כל השאלות הללו, ואמר: מה הרב שואל כל כך הרבה שאלות? הרי אדם נאמן בדק. אמר לו הרב: תגיד לי, אילו היית הולך עכשיו לרחוב עם עשרת אלפים שקלים בכיס, איך היית שומר עליהם? אמר: הייתי שם בכיס ודואג שיהיו שמורים היטב. ואם היו מאה אלף? אמר: בכיס הפנימי של החליפה, ואולי הייתי עושה עוד איזו קשירה. ואם היה מיליון דולר? אמר: הייתי הולך בידיים שלובות ומוודא שאפילו רוח שאינה מצויה לא תעיף את המעיל ואותי עמו. אמר לו הרב: מצות בשבילי שוות יותר ממיליון דולר. אתה כל כך היית שומר כשמדובר בכסף - ובשבילי המצווה הזאת יקרה הרבה יותר. אומר דוד: "מכל אורח רע כליתי רגליי", לא לשם תועלת ולא מפחד העונש, אלא "למען אשמור דברך", כדי לקיים ולשמור את מצוותיך.
המלבי"ם מבאר על פי החילוק שהוא מביא במקומות רבים בין "דרך" לבין "אורח": הדרך היא המסלול הגדול, הדרך הרחבה המובילה מעיר לעיר; האורח הוא השביל הקטן, הפרטי יותר. על כך הוא אומר: לא זו בלבד שלא הלכתי בדרך הרעה הכבושה לרבים, אלא אפילו מאורח רע, שביל פרטי וקטן, כליתי רגליי. אפילו מפרטים קטנים נזהרתי, והמטרה "למען אשמור דברך". ומעיר המלבי"ם שיש כאן רמז למעשה שמביאה הגמרא ברבי חייא ורבי יונתן, שהיו לפניהם שתי דרכים ללכת בהן: אחת דרך פתח של זונות ואחת דרך פתח של עבודה זרה, ונחלקו ביניהם באיזו עדיף ללכת כדי לכפות את היצר. אומר דוד המלך: אני לא הייתי הולך לא בזו ולא בזו, כי "מכל אורח רע כליתי רגליי". אצל אנשים גדולים השאלה היא היכן תהיה ההתגברות גדולה יותר והשכר רב יותר, אבל דוד אומר: אני איני לוקח סיכונים. אפילו מדרך פרטית וקטנה כליתי רגליי, שלא אעבור על דברי השם ושמא חלילה אבוא להיכשל.
פסוק קב: ממשפטיך לא סרתי
מִמִּשְׁפָּטֶיךָ לֹא־סָרְתִּי כִּי־אַתָּה הוֹרֵתָנִי׃
פירוש אחד: "אתה הוריתני" - אתה הורית אותי מדרך השכל, ומשידעתי את המשפטים מדרך השכל נקבעו בלבי. וכמו שאמרנו כמה פעמים, כשאדם לומד הלכה בצורה יבשה קשה לו לזכור: אם תאמר לו פה חייב, פה פטור, פה מותר, פה אסור - כיצד יזכור? אין לאדם מוח בינארי, הוא זקוק לסימנים ולאותות. הדרך לזכור היא כשאני מבין את הטעם, ואז ממילא אני יודע לפשוט: אם הסיבה היא כך, אז כאן ודאי מותר וכאן ודאי אסור. הלומד הלכה בטעמיה - זוכר אותה. לדוגמה, שואלים אדם: מתי חוזרים על "יעלה ויבוא" בתפילה? הוא יודע שחוזרים, ויש מקום אחד שאין חוזרים - שם שאין בהכרח ראש חודש, והוא ליל ראש חודש, שהרי הלבנה עוד לא התקדשה. משום כך אין חוזרים בליל ראש חודש ורק ביום חוזרים. וכן בברכת המזון: הסימן הוא מתי חייבים לאכול מן התורה - בליל פסח, בליל סוכות, וכן שתי סעודות בשבת - ושם חוזרים על "יעלה ויבוא", ובשבת על "רצה". יש לו סימנים, כי הוא יודע את טעמי ההלכה, וכשיודעים את הטעמים יודעים גם את ההלכה למעשה. אומר דוד: כיוון שאני יודע את המשפטים מן השכל, הם נקבעו בלבי, השכל שלי מתחבר אליהם ומורה עליהם.
הסבר נוסף ב"כי אתה הוריתני": אתה עזרת לי לשמור אותם ופתחת לפניי את דרך המשפט. אתה הוריתני כיצד לעשות את הדברים נכון, ועל ידי כן "ממשפטיך לא סרתי". וכמו שאמרו חז"ל: אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו - אינו יכול לו. אתה סייעת לי, ומכוח זה לא סרתי.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא "משפטים", ויש לו קושי: המשפטים הם נימוסים שכליים, חוקים הגיוניים. אם כן, "מחוקיך לא סרתי" מובן - החוק איני מבין בהיגיון ואף על פי כן לא סרתי, וזו מעלה. אבל "ממשפטיך לא סרתי" - למה שתסור מ"לא תרצח", מ"לא תגנוב", מ"לא תנאף", מכל העבירות ההגיוניות שאדם צריך להימנע מהן? מה הגדולה?
אלא שיש גם בתורה משפטים שאיננו בהכרח מבינים אותם, ואינם מקובלים היום ברחוב. לדוגמה: אם הילד שלך זרק אבן ושבר שמשה של השכן, השכן מגיע מיד עם הממצאים המרשיעים - ופעם היה מגיע גם עם האוזן של הילד - והוא אינו יוצא עד שיקבל תשלום. לך תוציא לו עכשיו משניות וגמרא ותסביר לו על חרש שוטה וקטן ש"פגיעתן רעה" ומי שהזיקו פטורים, ועוד תסתבך עם שכן שפגיעתו רעה. אבל כך אומרת התורה, שאדם פטור כשמדובר בילד. נמצא שכאשר אנו באים לשפוט את משפטי השם על פי מאזני השכל שלנו, לא תמיד אנו מסכימים, ולא בכל דור נתפסים כל המשפטים כהגיוניים בעינינו, ואדם עלול לחשוב שהיה ראוי לשפוט אחרת. על כך אומר דוד: אף על פי כן "ממשפטיך לא סרתי", אפילו כשנראה לי הגיוני יותר לשפוט אחרת. ולמה? "כי אתה הוריתני" - מי יבוא אחר חכמת אלוקים והוראתו? אם כך הורתה החכמה העליונה, מה יש להתווכח ומה יש לומר "אני מבין אחרת"? ודאי שמה שהקדוש ברוך הוא מבין נכון יותר מכל מה שאתה מבין. וכבר נתנו על כך כמה דוגמאות בעבר, מהאבן עזרא, מהרב מבריסק ועוד, כיצד דברים שעל פניהם ההיגיון שלנו מורה כך, וכשפוקחים את עינינו מתברר שההיגיון מורה בדיוק להפך - כפי שאומרת התורה. אלא שדוד אומר: אני שומר את המשפטים גם את אלה שאיני מבין, כיוון שזהו רצונך.
גודל המצווה - גודל המצווה
ואני חשבתי להסביר על פי מה שאמר החכם: אל תביט אל גודל המצווה, הבט אל גודל המְצַוֶּוה. אדם שוקל לפעמים - זו מצווה גדולה יותר, וזו קטנה ופחות משמעותית. פעם אמר מישהו לחזון איש: מה הרב עושה רעש כל כך גדול משמיטה, הרי היום היא מדרבנן? יש אומרים שהשיב לו שעל מצוות דרבנן יש גיהינום דרבנן - לא בהכרח שיש הבדלי טמפרטורות. ועוד השיב לו: רוב המצוות שאתה מקיים היום הן מדרבנן. חשוב באמת - כל התרומות והמעשרות היום מדרבנן; אינך אוכל נקניק עם גבינה - מדרבנן; אתה נוטל לולב שישה ימים - מדרבנן; ועוד הרבה מצוות אראה לך שהן מדרבנן. כל כך הרבה מצוות הן מדרבנן, ופתאום אתה מזלזל דווקא במצווה הזאת? וכי לא תשתה ארבע כוסות בליל הסדר כי הן מדרבנן? לא תאכל מרור כי הוא מדרבנן? תאכל נקניק עם גבינה כי זה מדרבנן?
הכלל הוא: אל תביט אל גודל המצווה, הבט אל גודל המְצַוֶּוה. אותו אלוקים גדול ציווה על המצווה הגדולה ועל הקטנה, ואין מקום לזלזל במצווה קטנה יותר. וזו הכוונה בפסוקנו: "ממשפטיך לא סרתי כי אתה הוריתני" - מאף משפט ומשום מצווה לא זלזלתי, ולמה? מפני גודל המצווה: "אתה הוריתני". כיוון שאתה הוא שהורית, גם המצווה הקטנה ביותר הופכת לעצומה ורבה, שהרי יצאה מפי דבר מלך עליון.
לסיכום: באות המ"ם מלמד אותנו דוד המלך סולם שלם באהבת התורה: לימוד מתוך אהבה ולא לשם חידוד השכל בלבד, עד ש"כל היום היא שיחתי" - גם הדיבור שבדרך אגב מתחבר לדברי תורה. הוא לומד אפילו מאויביו, בין ככוח המחזק את נצחיות התורה, בין ככלי להילחם באויבי הנפש והמידות הרעות, ובין כמוסר השכל ללמוד מחשקם של הרשעים בהבליהם כמה חשק ראוי לנו בנצח. מן העדות הוא משיג יותר מכל מלמדיו, ומן הפיקודים יותר מכל ניסיונם של הזקנים. מכל אורח רע, ואפילו מן השביל הקטן, כלא את רגליו - לא מיראת עונש אלא מפני דבר ה'. ולבסוף, גם ממשפטים שההיגיון האנושי היה שופט בהם אחרת לא סר - כי "אתה הוריתני", וכל מצווה, אף הקטנה שבקטנות, יצאה מפי דבר מלך עליון.