פתיחה
אנו ממשיכים בפרק קי"ט בתהילים, באות ס', מפסוק קי"ג ואילך. שמונה הפסוקים שלפנינו נסובים סביב נושא אחד: דבקות מוחלטת בתורה - במחשבה, בביטחון ובחיים עצמם. דוד המלך מעיד על עצמו שלא רק דיבורו ולא רק מעשיו נתונים לתורה, אלא אף מחשבותיו; ומתוך כך הוא מבקש הגנה, לא מפני נזק הגוף, אלא מפני כל מה שעלול להפריע לו בקיום המצוות.
"סעפים שנאתי" - מיהם הסעפים?
סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי וְתוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי׃ (קי"ג)
רש"י מפרש: "סעפים" הם חושבי מחשבות אוון. לשון זו מצויה במקרא: "לכן שעיפי ישיבוני" - כלומר מחשבותיי; וכן "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים", שהכוונה למחשבות - אין אתם יודעים איזו מחשבה לאמץ, האם את מחשבת הבעל או את מחשבת הקדוש ברוך הוא. אלא שכשנאמר "סעפים" - הלשון נופלת על החושבים עצמם, על בעלי המחשבות. וכך פירושו כאן: אותם אנשים בעלי המחשבות, בעלי התחמונים והדרכים העקלקלות - אותם שנאתי. ואילו "תורתך אהבתי" - אני דבוק בתורה בלא כל מחשבות של "אולי כך יהיה טוב יותר", "אולי יש דרכים אחרות"; כל המחשבות הללו הן מחשבות אוון המטות את האדם מדרך התורה.
הרד"ק מביא תחילה את הפירוש הזה, שלפיו "סעפים" הוא תואר, כלומר בעלי המחשבות, ואחר כך מוסיף: "ולפי דעתי הוא שם". כלומר, לדעתו "סעפים" אינו תיאור של האדם החושב אלא שם עצם - המחשבות עצמן. ההבדל פשוט: כשאני אומר "תואר", אני מתאר אדם - הוא בעל מחשבות, כמו "כועס"; וכשאני אומר "שם", כוונתי לשם עצם, כמו "כעס". לפי זה אומר דוד: את כל שאר המחשבות שנאתי, ורק מחשבה אחת אני אוהב - מחשבה בתורת השם. רק בה כל הגותי ומחשבתי.
ראש שאין בו מקום לדבר שאינו תורה
כך מסופר על גדולים, שכל שאר המחשבות לא רק שלא הטרידו אותם, אלא אף לא פינו להן תא אחד במוח. סיפרו על הרב עובדיה יוסף שהייתה לו קביעות ללמוד עם בנו רבי דוד, ובכל ערב, כשהיה מסיים את לימודיו ואת כתיבתו, היה מתקשר אליו שיבוא ללמוד - לפעמים בעשר, באחת עשרה, בשתים עשרה בלילה. ובכל פעם מחדש היה שואל: מרגלית, מה הטלפון של דוד? והיא הייתה אומרת לו: אומרים עליך שכל התורה בראשך, ומספר טלפון אחד אינך זוכר?
וכן הרב חיים קנייבסקי: היו באים ושואלים אותו בעניינים ארציים, ולא היה זוכר דבר - לא רחובות, ולא מי היה אצלו אתמול ושלשום. פעם שאלוהו: כיצד ייתכן שהרב זוכר את כל התורה כולה באותיותיה, ושם של רחוב או מקום אינו זוכר? השיב: ביקשתי מהשם שכל דבר שאינו תורה לא יתפוס לי מקום בראש - שהרי כל מה שתופס מקום בראש הוא על חשבון מקום של תורה. אחד מבני ביתו סיפר שאת אותם אנשים שהיו כותבים לו מכתבים בקביעות היה זוכר דרך לשונות של תורה: מי שכתב לו מעקרון - היה נזכר בביטוי "עקרון תיעקר"; אשדוד - על פי פסוק על אשדוד. דרך פסוקים ולשונות הגמרא זכר אותם, אבל שיהיה ראשו מונח בדבר אחר - כלל לא. זה שאומר דוד: את כל שאר המחשבות שנאתי, ותורתך אהבתי - כל מחשבותיי אינן אלא בתורה הקדושה.
המלבי"ם מעמיד שהמילה המרכזית בפסוק זה היא "תורה", והיא מכוונת כנגד מה שאמר למעלה "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי" - אינני משיח בשום דבר זולת דברי תורה. וכאן הוא מוסיף: אף מחשבה אינני מעלה זולת מחשבת התורה, שכיוון שאני הוגה בה תמיד, מחשבתי עליה תמיד ואין בי מקום למחשבה אחרת.
"סתרי ומגיני אתה" - שתי שכבות של הגנה
סִתְרִי וּמָגִנִּי אָתָּה לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי׃ (קי"ד)
הרד"ק מבאר: אתה מסתיר אותי ומגן עליי מפני אנשים החושבים להרע לי, ו"לדברך יחלתי" - להבטחה שהבטחת להצילני מהם אני מצפה ומייחל, ועל ידה תהיה לי שמירה. ועוד פירוש: "לדברך יחלתי" - לתורתך יחלתי; וכיוון שאני דבוק בתורת השם, הרי שומר התורה "אגוני מגנא ואצולי מצלא", ולא יבוא לו כל רע. נמצא שמפני שאני עוסק בתורתך, מובטח לי שאתה תהיה סתרי ומגיני.
המלבי"ם אומר שהמילה המרכזית כאן היא "דברים", וכך מתפרש הכפל: אינני מתיירא מאותם הבאים להרע לי, כי "סתרי" אתה - מסתיר אותי מפניהם שלא יראוני כלל; ואם בכל זאת יגלו אותי ויתקרבו אליי - "מגיני" אתה ומגן עליי. ומלבד זאת, "לדברך יחלתי" - הרי הבטחת לשמור ולהציל, ואם כן אין לי לירא שיזיקו לי.
ממה כן חוששים? "סורו ממני מרעים"
סוּרוּ מִמֶּנִּי מְרֵעִים וְאֶצְּרָה מִצְוֺת אֱלֹהָי׃ (קט"ו)
שימו לב: מהיזק הגוף אינו מתיירא, אך יש לו חשש אחר. ריבונו של עולם, אותם המבקשים להרע לי - יסורו ממני, ולמה? מפני שהחשש הגדול שלי הוא שיפריעו לי מלשמור את מצוות אלוקיי. אינני חושש שיזיקו לי פיזית, שהרי "סתרי ומגיני אתה"; החשש הוא שיגרמו לי הפרעה בקיום המצוות, שיבטלוני מתורה וממצוות. לכן "סורו ממני מרעים" - כדי שאוכל לשמור ולקיים את מצוות אלוקיי.
האבן עזרא מבאר ש"סורו ממני" נאמר ביחס ל"סעפים" שלמעלה: אותם חושבי מחשבות אוון המצרים לי - עליהם הוא מבקש שיסורו ממנו, ועל ידי כן "ואצרה מצות אלוהי", אוכל לשמור את מצוות השם.
"סמכני כאמרתך ואחיה"
סָמְכֵנִי כְאִמְרָתְךָ וְאֶחְיֶה וְאַל תְּבִישֵׁנִי מִשִּׂבְרִי׃ (קט"ז)
האבן עזרא מבאר "ואחיה" על פי הכתוב "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" - אם אשמור את מצוות השם, ממילא אחיה. הרד"ק מוסיף: "סמכני כאמרתך" - כאותה אמירה שהבטחת לי, ועל ידי כן אחיה ולא אמות ביד המרעים לי. ו"אל תבישני משברי" - "שבר" לשון תקווה הוא, כלשון "עיני כל אליך ישברו"; אל תגרום לי בושה ממה שאני מקווה אליו - שתושיעני מהם. שכן אם אדם מקווה לדבר מה ובסופו של דבר אינו מגיע, יש לו בזה בושה: "הנה אמרת שישמור עליך, ראה מה עלה בך". לכן הוא מבקש שלא יבוש מתקוותו.
ועל איזו אמירה מדובר? אומר הרד"ק: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ואני אעשה אותם. אתה אמרת שמי שעושה את מצוות השם מובטח לו שיחיה, והריני עושה את מצוותיך - ראוי אם כן, ריבונו של עולם, שתשמור עליי. "סמכני כאמרתך" - כאותה אמירה של "וחי בהם"; וכיוון שאני מקיים את אשר יעשה אותם האדם, עליך לקיים את תקוותי ולהחיות אותי.
מהם חיים? - "לא אחיה חיי הבטלה"
המלבי"ם אומר שהביטוי המרכזי כאן הוא "אמרות": ריבונו של עולם, סמוך אותי כאמרתך ואחיה. ומלבד עצם החיים - "אל תבישני משברי", שכן תקוותי היא לעשות מצוות ומעשים טובים. ובלשונו: "ולא אחיה חיי הבטלה, שזה לא ייחשב אצלי לחיים, ואבוש משברי ותקוותי". חיי בטלה אינם חיים. אף שהעולם קוראים לזה "לעשות חיים", אנו יודעים שאלו אינם נקראים חיים.
וכבר מסרנו על כך דרשה שלמה סביב שאלת פרעה ליעקב: "כמה ימי שני חייך". יעקב פותח בדרשה שלמה - "ימי שני מגוריי... לא השיגו את ימי שני חיי אבותיי". ולכאורה, שואלים אותך כמה שנותיך - אמור מאה שלושים ושבע וסיימת, אמור מאה עשרים ושתיים וסיימת; מה לך למסור דרשה שלמה? אלא מבאר המלבי"ם: מה נקרא חיים? עבודת השם וקיום המצוות - זה נקרא חיים. לכן השיב לו יעקב: כשאתה שואל "כמה ימי שני חייך", צריך להבין מה בעצם אתה שואל. אם אתה שואל על שנות החיים - כמה רוחניות השגתי - לא הרבה; לא חייתי חיים ארוכים, שהרי כמה צער היה לי, כמה נרדפתי, כמה מפריעים ומזיקים היו לי שלא יכולתי להגות בתורה ולהידבק במצוות השם כראוי וכהוגן, כפי שהייתי יכול אילו הייתי בשלווה. אם אתה שואל על "ימי שני מגוריי", כמה גרתי כאן בעולם - על כך אשיב לך; אבל ימי שני חיי אינם ארוכים כפי שאתה סבור, ומה שאני נראה לך זקן - קפצה עליי זקנה מחמת כל הצרות שעשו לי.
"עוד יוסף חי" - מדוע לא האמין יעקב
ובזה מיושב גם המשך הפרשה: באו ואמרו ליעקב "עוד יוסף חי והוא מושל בכל ארץ מצרים", ולא האמין להם, "ויפג לבו". והכול שואלים: וכי ילדיו ירמו אותו? לאחר עשרים ושתיים שנה שאיבד את בנו הם באים ואומרים לו שהוא חי - וכי אין החי מכחיש את החי? אמור "חי" - ילכו ויראו לך אותו; מה שייך כאן "לא האמין להם"? לפי מה שהסברנו, הדבר נפלא מאוד. "חי" אינו "נושם". אמרו לו: יוסף חי - אינני מאמין. ועוד במצרים? מה שייך שם לחיות? יוסף יפה תואר, מה הסיכוי שהוא חי? שהוא נושם - בסדר; שהוא גר שם - בסדר; אבל "חי" לא ייתכן.
"וירא את העגלות" - אם הוא עדיין אוחז ברוחניות וזוכר את פרשת עגלה ערופה, אז הוא חי; עכשיו אני יודע. "רב עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות" - עכשיו אני יודע שהוא באמת חי. שהרי אילו רצה רק לשלוח סימן שהוא בחיים, היה שולח סימן אחר לגמרי: "אבא, בבוקר שעזבתי אותך אכלנו חביתה". ואילו הוא שלח סימן של תורה - זו ההוכחה שהוא מונח בתורה. רק ראיית העגלות היא שהניחה את דעתו, שיוסף אוחז עדיין בתורה, ואז אמר: הוא באמת ראוי להיקרא חי.
"אל תבישני משברי" - ביטחון שבפה וביטחון שבלב
בספר תהילות מבאר את הפסוק על פי מעשה ידוע, שמביא החזון איש בספרו "אמונה וביטחון", ולמדנו אותו כאן בשיעורים. "ראובן אשר רוממות הביטחון בפיו": ראובן עובד חצי יום, סוגר את החנות ויושב ולומד, וכל הזמן מדבר סרה באותם אנשים שאין להם אמונה וביטחון בהשם, העובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה. אילו היה להם מעט ביטחון, היו יודעים שהפרנסה מן השמיים, ולשם מה לעבוד כל כך הרבה - הרי אפשר לעבוד מעט והקדוש ברוך הוא ישלח פרנסה. תמיד יש לו ביקורת על כל מי שאינו בוטח דיו בהשם יתברך.
והנה יום אחד פתח מישהו חנות מתחרה ממול. ראובן רואה ועיניו כלות: מה, עוד אחד? גם הוא ימכור את מה שאני מוכר? עכשיו הלקוחות יתחלקו ביני לבינו. "והתחיל ראובן מתהלך ומתלחש עם רעיו": ראיתם? מה זה האדם הזה? מה הוא נכנס לכאן? הוא גוזל את פרנסתי, הוא מצמצם את חיותי! ואף התחיל לארגן חרם צרכנים - שלא יקנו אצלו. והיכן הביטחון? והיכן האמונה? והיכן "פרנסה מן השמיים"? הכול היה זמרת הביטחון שבפיו, ובניסיון הקטן ביותר כשל. ומדוע? אומר החזון איש: משום שכל אותו ביטחון שדיבר קודם לא היה באמת ביטחון. הוא ראה הצלחה בעסקים אף שעסק בתורה, ותלה זאת בביטחונו - אבל לא זו הסיבה. ראיה לדבר: ברגע שראה משהו חורק, איבד לחלוטין את התודעה שבורא עולם זן ומפרנס, ויש לו במה לפרנס את כל העולם כולו, גם אותך, ואפילו אם יעמדו כאן עוד עשרה שמוכרים בדיוק כמוך. וכי פרנסתך תלויה בו, או בחנות? הכול תלוי בריבונו של עולם. מכאן למדים שאדם עשוי לדבר גבוהה על ביטחון, אך כשהדבר נוגע לו "בציפורן הקטנה" - הזמירות משתנות.
לפי הקדמה זו נבין את דברי דוד המלך: "סמכני כאמרתך ואחיה ואל תבישני משברי" - אל תבישני מביטחוני שתמיד על דל שפתיי. תמיד אני אומר שצריך לבטוח בהשם, תמיד אני אומר שהקדוש ברוך הוא שולח ומפרנס והכול ממנו - שלא אתבייש, שלא אתגלה במערומיי: "דוד, דיברת ביטחון, ומה פתאום אתה עתה ירא ומפחד?". לכן: ריבונו של עולם, סמכני כאמרתך ואחיה - תסמוך אותי ותעזור לי להתחזק באמונה בך, שכל עוד אחיה אהיה דבוק בביטחון בך, ואחיה באמת על פי אותם דברים. שלא אנהג כדרך שנהג אותו ראובן, שבה אדם מאבד את ביטחונו בהשם; אלא אדרבה, שיראו אנשים כיצד אני בוטח גם במצבים הקשים וילמדו ממני, ולא יהיה מצב של "תבישני משברי", שיאמרו: הנה אתה, ה"בוטח" - ולא יצאו לי מזה אלא בושות.
"מה נעשה שהכלבים אינם נותנים אפילו להוציא פסוק"
כאותו מלמד שלקח את תלמידיו ביום שמש ואמר: היום לומדים ביער. יצאו לשם, מקום יפה ונחמד ומוצל, יושבים ולומדים, ומרחוק רואים כלבים. אמר להם המלמד: אין לכם מה לחשוש כלל; דעו לכם, אם כלב מתקרב, די שתאמרו "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", ואין מה לדאוג, תוכלו להיות רגועים. לאחר מכן החלו הכלבים להתקרב ולנבוח, והראשון שנשא רגליו וברח היה המלמד. שאלוהו: כבוד הרב, מדוע? השיב: מה אעשה שהכלבים אינם נותנים אפילו להוציא פסוק. ומספרים על דרשן שאמרו לו: דרוש על מה שתרצה, אך אל תזכיר לנו פסוקים; ספר סיפורים, בלי פסוקים - "וידבר ה' אל" בלי פסוקים. סיפר להם את הסיפור הזה: מה נעשה שהכלבים אינם נותנים אפילו להוציא פסוק.
מכל מקום, אתה רואה שאדם יכול לומר ולהטיף "סמוך ובטח", וכשמגיע רגע האמת - נושא רגליו ובורח. על זה הוא בא ואומר: "אל תבישני משברי" - אותו ביטחון המצוי תמיד בפי, שגם אחיה על פיו, ולא אתבייש לאחר מכן כשיאמרו לי: דיברת על ביטחון, והיכן אתה נמצא.
לסיכום: ארבעת הפסוקים שלפנינו בונים מהלך אחד. "סעפים שנאתי ותורתך אהבתי" - לא רק דיבורי, אלא אף מחשבותיי נתונות אך ורק לתורה, ואין בראשי מקום למחשבות אחרות. "סתרי ומגיני אתה" - מי שדבוק בתורה ובהבטחת השם, אינו ירא מן המזיקים: השם מסתירו מראש, ואם התקרבו - מגן עליו. "סורו ממני מרעים" - החשש היחיד אינו מנזק הגוף אלא מהפרעה בקיום המצוות. "סמכני כאמרתך ואחיה" - חיים אמיתיים אינם חיי בטלה אלא חיי תורה ומצוות, כדרך שיעקב אבינו לא הכיר ב"עוד יוסף חי" עד שראה שבנו מונח בתורה; ו"אל תבישני משברי" - שיזכה אדם שהביטחון שבפיו יהיה גם הביטחון שבלבו, ויעמוד בו גם בשעת הניסיון.