פרק קי"ט כולו סובב על עניין אחד: התורה. בקטע שלפנינו, אותיות נ', דוד המלך מבקש שהתורה תהיה לו מורה דרך: גם נר קטן שיציל אותו ממכשול שליד רגלו, וגם אור גדול שיאיר לו את כל הנתיב. מתוך כך הוא מקבל על עצמו בשבועה לשמור את משפטי הצדק, ומבקש על שני המפריעים שעומדים כנגדו: חיסרון הכוח וחיסרון הידיעה.
נֵר־לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי׃
רש"י מבאר: כשאני בא להורות הוראה, אני רואה בתורה - אני מתבונן בתורה הקדושה כדי להסיק ממנה את המסקנה הנכונה, והיא מפרישה אותי מן האיסור, כנר המציל את האדם מן הפחתים. כשאדם רוצה לדעת מהי הדרך הנכונה - שישתמש בתורה. התורה היא ספר ההוראה לכל הבעיות ולכל הניסיונות שאדם מגיע אליהם.
סיפרנו פעם על החפץ חיים. בימי מלחמת העולם הראשונה הסתפק חתנו הרב לוינסון מה לעשות עם הישיבה: האם לברוח, האם להישאר במקום. הוא שאל את החפץ חיים, והלה השיב: אני שוקל את הדברים. שאל שוב לאחר זמן, ושוב נענה: עדיין אני שוקל. לאחר כמה ימים בא אליו בשמחה ואמר: סבא, מצאתי תשובה לשאלה. עשיתי גורל הגר"א, ויצא לי הפסוק "והיה אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה" - כלומר לחצות את הישיבה. אמר לו החפץ חיים: אבל למה צריך לעשות גורל הגר"א? הרי זה בדיוק מה שחשבתי להגיד לך היום - שנאחז באומנותו של יעקב אבינו, אם יבוא עשו אל המחנה והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה. החפץ חיים הגיע למסקנה הזאת מתוך התבוננות בתורה עצמה, בלי גורל.
ואכן מובאת בספרים הקדושים, בחיד"א ועוד, עצה: אדם הנמצא בספק ייקח עצה מן התורה. כיצד? ישב ויהגה בתורה שעה, יעסוק בה מתוך עמל וריכוז, ולאחר מכן יתחיל להרהר באותו עניין שהסתפק בו - ומן השמים יתנו לו את התשובה הנכונה. הוא מתייעץ עם התורה הקדושה: למד שעה, קיבל שכל של תורה, וכעת העצה שלו היא עצת התורה. זהו "נר לרגלי דברך" - דבר ה' הוא נר לרגליי, מורה לי את הדרך, ומפריש אותי מן האיסור כנר המציל את האדם מן הפחתים.
המלבי"ם מדגיש שהעניין המרכזי בפסוק הוא בחינת "דברים" - דבריך. אדם ההולך בדרך צריך אור גדול כדי לראות למרחוק, לראות את הנתיב ואת המשך הדרך. מאידך הוא צריך גם נר קטן שיאיר סמוך לרגלו, שלא תיגף רגלו באבן. שכן ייתכן שיש לו אור גדול הרואה את המשך הדרך, אך אינו שם לב שממש ליד רגלו מונחת אבן.
על כך אומר המלבי"ם: "דבריך" הם נר לרגליי, שלא אכשל בלכתי בדרך ה' באחד המכשולים. ומה הם המכשולים הסמוכים לרגל? לימוד לקנטר - שלא אגיע למצב שאני לומד תורה ולימודי אינו לשם שמים אלא כדי לקנטר; וכן "גס ליבו בהוראה" - שיפסוק בלי עיון ובלי התבוננות. ומאידך "ואור לנתיבתי" - האור הגדול המורה את דרך הישר, שלא יתעה לדרכי מוות.
תמיד האור הוא בחינה גדולה יותר מן הנר. הנר הוא מה שאנו קוראים נר: הכלי, השמן והפתילה - דבר קטן. אבל האור הוא דבר עוצמתי המאיר למרחוק. לכן נאמר "נר מצוה ותורה אור": התורה היא בחינה גבוהה יותר, בחינת אור, לעומת הנר הקטן יותר ביחס לאור התורה.
בפסיקתא שואלים על הפסוק: אם נר - למה אור, ואם אור - למה נר? הפסיקתא עומד על אותו קושי שהמלבי"ם יישב, ורוצה להבין מדוע נוקט הכתוב בשני הלשונות. אלא אמר דוד: כשאני מתחיל בדברי תורה, מעט אני מתחיל בהם, וכשאני נכנס בתוכם - שערים הרבה נפתחים לי.
זהו סוד גדול שכל מי שלומד תורה יודע אותו, ומי שאינו יודעו - נכשל בו. הרבה פעמים אדם מתחיל סוגיה ומרגיש כמו שאמרו חז"ל "תלמודה של בבל - במחשכים הושיבני כמתי עולם". כל הסוגיה חושך: אינו מבין את המושגים, אינו מבין את הקושיה, אינו מבין מה הגמרא רוצה, אינו אוחז בעניין כלל. הוא מנסה שוב וקשה לו - ואז רבים נוטשים.
את הדף היומי כולם מתחילים, השאלה היא רק היכן אדם נתקע. יש שזה קורה להם בשבת, יש בעירובין - גמרות לא פשוטות כלל - ויש שמגיעים לכך ביבמות. לכל אחד המכשולים שגורמים לו לנטוש. מי שממשיך להחזיק עד נידה - אשריו ואשרי חלקו. אבל אנו רואים שלרוב יש קושי בנקודה מסוימת, ושם אדם פורש.
וממה זה נובע? מחוסר ידיעה של הנקודה שאומר הפסיקתא: מעט אני מתחיל, וכשאני נכנס בתוכם שערים הרבה נפתחים לי. המסקנה: צריך להתחיל וצריך להתאמץ, ואז תראה - "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול". אבל אם אדם אומר קצת קשה לי ואני פורש, אימתי ילמד? אימתי יספיק? אימתי יידע ש"ס? לעולם לא יגיע, כי תמיד יהיה לו מעט קושי והוא פורש. וכשאדם אומר: לא, אני נשאר דבוק ויהי מה - אותו "נר לרגלי", שבתחילה בקושי הבנת מה קורה כאן, ייהפך בסוף ל"אור לנתיבתי".
רבנו בחיי אומר: התורה נמשלה לנר, שהרי נר לאחד נר למאה - כולם מדליקים מאותו הנר והנר עצמו אינו חסר מאומה. כך המתחבר אל החכם נהנה ממנו, "הולך את חכמים יחכם", והחכם אינו חסר כלום.
ולכאורה המשל אינו מדויק, שהרי לא רק שאין החכם חסר - אלא "ומתלמידיי יותר מכולם", הרב מחכים הרבה מן התלמידים. אם כן כיצד ממשילים זאת לנר שאינו נחסר? אלא שהתשובה היא בדיוק כמו הנר: כשבאים להדליק נר אחר מנר דולק, מה קורה באותו רגע לשלהבת של הנר הדולק? היא גדלה ונעשית שלהבת גדולה, ולאחר מכן חוזרת להיות רגילה. כל נר שבא להדליק מן הנר המקורי מגדיל את שלהבתו באותה שעה, ואחר כך נוטל אש לעצמו והנר המקורי אינו נחסר.
וזהו המשל לרב ולתלמידיו: התלמידים מפרים את הרב. הרב אמר מהלך, התלמידים מקשים ופורכים את השיעור, והרב חוזר ומעיין בדברים ומגיע לחילוק חדש - ויצא לו חילוק נוסף מחמת הקושי. כמו שאמר רבי יוחנן על ריש לקיש, שעל כל מימרא שלו היה מקשה עשרים וארבע קושיות ומתוך כך רווחא שמעתתא. התלמידים מביאים את הרב לעיין יותר ולתת את הדעת כיצד ליישב סוגיות נוספות. הנר הולך ודולק ומתחזק לפי הנרות הבאים להדליק ממנו.
נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ׃
מכאן למדו חז"ל שנשבעים נדרי זירוזין ושבועות זירוזין. התורה עומדת כנגד שבועות, ויש מימרות רבות של חז"ל שאדם צריך להיזהר מנדרים ומשבועות, ואפילו על אמת לא יישבע. אבל יש דבר אחד שחז"ל אומרים שהוא טוב: נדרי זירוזין ושבועות זירוזין - שאדם נשבע או נודר כדי לזרז את עצמו לקיים דבר מצווה. "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך".
בדרך כלל המומלץ יותר, כמו שכתוב בספרים, הוא שאדם יידור לקנוס את עצמו. למשל: מתחייב ללמוד בכל יום דף היומי, וביום שלא ילמד ייתן שלושים שקלים לצדקה. או: לא לדבר בתפילה, וביום שייכשל ייתן עשרים שקלים לצדקה. וכן בכל דבר ודבר. ואז נפלא מאוד - אתה נודר נדרים שמקדשים אותך ומקרבים אותך לעבודת ה'.
המלבי"ם מבאר שהנקודה המרכזית בפסוק היא בחינת "משפטים": קיבלתי עליי בשבועה, אומר דוד, וגם אקיים את שבועתי לשמור משפטי צדקך. "משפטי צדקך" הכוונה לשפוט את העם במשפט צדק, על פי חוקי התורה ומשפטיה. וכבר הסברנו ש"משפט" הוא דבר המובן בשכל ובהיגיון, להבדיל מ"חוק" שהוא דבר שאין לו תפיסה בהיגיון.
נַעֲנֵיתִי עַד־מְאֹד יְהֹוָה חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ׃
אומר המלבי"ם: עם כל הקבלה הזאת, שני מפריעים עומדים כנגדי ומונעים ממני. הראשון - חיסרון כוח ויכולת להעמיד את המשפט על תילו. על כך הוא מבקש: "נעניתי עד מאוד, ה' חייני כדבריך". "נעניתי" לפי המלבי"ם הוא לשון הכנעה ועינוי כוח, והנקודה המרכזית בפסוק היא בחינת "דברים" - חייני כדבריך. בקשתי שתיתן לי חיות וכוח להקים את המשפט, שכן נעניתי עד מאוד, אני כנוע וחלש כוח, וצריך אני את הכוח שתיתן לי כדי להעמיד את הדין ואת המשפט על תילו.
ויש בפסוק כמה ביאורים בלשון "נעניתי". רש"י מפרש: נעניתי - נעשיתי עני ושפל, כמו "עד אנה מאנת לענות מפניי". ועני חשוב כמת, ומכאן מובן ההמשך "חייני כדבריך": היות ונעשיתי עני, אנא ה' תן לי חיות, שהרי העני נחשב כמת. ורש"י מוסיף עוד: "נעניתי" - חולי הוא שמטרף את הדעת, ושמו "עניה" בלשון משנה. לאיזה חולי בדיוק כוונתו אינו ברור לי לגמרי, ולכאורה זהו כבר פירוש שונה מפירושו הראשון.
הרד"ק אומר: "נעניתי" אינו לשון עניות וגם לא לשון הכנעה, אלא לשון עינויים קשים - נעניתי כמו נתעניתי. "נעניתי עד מאוד" - אני ממש קרוב למיתה מרוב העינויים שתפסו אותי. "חייני כדבריך" - כמו ההבטחה שהבטחתני. ומהי אותה הבטחה? יש מסבירים שזה מה שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם": חייני, שהרי התורה הבטיחה "וחי בהם", ואני עושה את משפטי ה' ושומר משפטי צדקך, ואם כן אנא ה' החייני כהבטחת "וחי בהם".
נִדְבוֹת פִּי רְצֵה־נָא יְהֹוָה וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי׃
אומר המלבי"ם: הואיל ולשמור משפטי צדק פירושו לשפוט את העם משפט צדק, נדרשת לכך גם ידיעה. ומה אעשה עם חיסרון הידיעה? על כך הוא מבקש "נדבות פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני" - אנא ה', למדני את משפטיך, ועל ידי זה אדע לשפוט את עמך ולהבין בין טוב לרע. זו בקשה הכרחית ונצרכת, כדי שאוכל באמת לשפוט כהוגן ולעשות את הדברים כראוי.
רש"י מפרש "נדבות פי רצה נא ה'" - דבר רצוי שפי מתנדב לך, כלומר יהא רצוי לפניך מה שפי מתנדב אליך. והרד"ק מבאר: התפילות והתהילות שאני אומר לפניך ברוח נדיבה - יהיו לפניך לרצון. "ומשפטיך למדני" - כי על זה רוב תפילתי, שאני רוצה ללמוד את משפטי ה'. וזהו העניין הסובב את כל הפרק כולו: הרצון ללמוד תורה.
נשים לב שכאן הוא מבקש "רצה נא ה'". וכבר הדגשנו כמה פעמים את דברי רבנו יונה, שהשאיפה הגדולה של הצדיקים מאת ה' היא שיהיה החפץ והרצון בהם. אומר רבנו יונה: ייתכן מאוד שאדם יעשה תשובה, ואחרי כל תשובתו אין לה' חפץ ורצון בו, ומנחה מידו לא ייקח. כלומר הקדוש ברוך הוא אומר: מוחל אני לך, אך איני רוצה לראותך. ושמעו כמה נורא הדבר.
ואנו מכירים דבר כזה בין בני אדם: אדם חטא כנגד חברו בצורה קשה מאוד, ובא אחר כך לבקש מחילה, והלה אומר לו - טוב, מוחל אני לך, אבל נשמור מרחק, שמור דיסטנס, נפגעתי ממך מאוד. זה אינו באמת נגמר, כי זו אינה באמת מחילה. אם אתה אומר "מוחל לך ותשמור מרחק" - אין זו מחילה אמיתית.
ולענייננו: יש מצב כזה גם ביחס לקודשא בריך הוא - שאדם באמת מבקש מחילה מאת ה', אך תשובתו אינה שלמה, ואז אין לה' חפץ בו. וכל תאוות הצדיקים בעולם הזה, אומר רבנו יונה, היא "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו". זו השאיפה הגדולה ביותר של הצדיק: שיהיה להשם חפץ בו, שיהיה להשם רצון אליו. וזה מה שמבקש דוד: "נדבות פי רצה נא ה'" - שאהיה רצוי לפניך. לא רק "טוב, בסדר, עשית - עשית", אלא שה' ירצה אותי ויחפוץ בי.
באות נ' שבפרק קי"ט מלמדנו דוד המלך שהתורה היא מורה הדרך לכל ספק: נר קטן המציל מן המכשול הסמוך - מלימוד לקנטר ומגסות הלב בהוראה, ואור גדול המורה את כל הנתיב. הפסיקתא מגלה את הסוד: מעט מתחילים, וכשנכנסים פנימה שערים הרבה נפתחים - ולכן אסור לפרוש מפני הקושי. משם עובר דוד לקבלה בשבועה, שבועת זירוזין, לשמור משפטי צדק; ולפי המלבי"ם עומדים כנגדו שני מפריעים: חיסרון הכוח - "נעניתי עד מאוד, חייני כדבריך", וחיסרון הידיעה - "ומשפטיך למדני". ועל הכול מבקש הוא "רצה נא ה'", שהיא השאיפה הגדולה של הצדיקים: לא רק מחילה, אלא שיהיה להקדוש ברוך הוא חפץ ורצון בנו.