לפנינו סיומה של אות היו"ד בפרק קי"ט - ארבעה פסוקים שבהם דוד המלך מבקש חיים ורחמים, עומד מול המאשימים אותו בשקר, מבקש את שובם של יראי ה' אליו, ומסיים בבקשה שליבו יהיה תמים בחוקי ה'. כדרכו של המלבי"ם, בכל פסוק יש "נקודה מרכזית" מבין שמות התורה: תורה, פיקודים, עדות וחוקים - ולפי זה נבאר.
יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה כִּי־תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי׃
האבן עזרא מבאר: היות ואין לי שעשועים כי אם תורתך, רחם עליי שאזכה להגות בתורה ולשמור אותה. וכן מפרש הרד"ק. עוד פעם אנחנו רואים כאן את אותו עיקרון שחזר כבר כמה פעמים בפרק: כל מה שדוד המלך מבקש חיים, מנוחה ורגיעה - הכול כדי שיוכל להגות בתורה. לא כדי ליהנות ולכייף; ענייני הגשמיות אינם מעניינים אותו כלל, שהרי "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". יבואוני רחמיך ואחיה - והמטרה: "תורתך שעשועי", שאזכה להשתעשע בתורה. אבל כעת, כשאני נרדף וסובל, איני יכול להגות בתורה כראוי.
המלבי"ם מסביר שהנקודה המרכזית כאן היא התורה. יש כאן שתי בקשות משתי מידות: על התנחומים - על הרע שסבל - הוא מבקש מצד החסד: ריבונו של עולם, עשה עמי חסד והבא לי טוב כנגד כל הרע שסבלתי. ואילו על עצם החיים הוא מבקש מצד מידת הרחמים: היות והתורה היא שעשועיי, והתורה מתשת כוחו של אדם, אני מבקש לחיות על ידי רחמיך, שהרי "חיים היא למוצאיהם". כלומר, שלא יהיה מצב שאיחלש מכוח עמלה של תורה - תן לי את הכוח להגות בתורה כראוי, ובפרט שהתורה עצמה נותנת חיים.
יֵבֹשׁוּ זֵדִים כִּי־שֶׁקֶר עִוְּתוּנִי אֲנִי אָשִׂיחַ בְּפִקּוּדֶיךָ׃
רש"י מפרש: "הם הרשיעו אותי בחינם", והדברים מוסבים על ליבון הפנים - שהיו אומרים לדוד "הבא על אשת איש מיתתו במה?", והוא לא חטא בזה. כמו שחז"ל אומרים: כל האומר דוד חטא באשת איש אינו אלא טועה. ודאי שחטא - כבר הזכרנו את העניין הזה כמה פעמים - נביא בא להוכיח אותו, והמעשה שלו לא היה הגון. אבל אשת איש לא היה כאן. וכן כל האומר שדוד חטא ברציחה אינו אלא טועה; ודאי שמה שעשה עם אוריה החיתי היה מעשה שאינו הגון, אבל רצח אין כאן. ההאשמות החמורות שטפלו עליו - אשת איש ורציחה - מי שאומר אותן טועה. אך לומר שדוד המלך זך ונקי לגמרי גם אינו נכון, שהרי בא נביא להוכיחו ודוד נענש על אותם מעשים שלא היו הגונים. ובכל זאת, אותה האשמה עצמה אין בו, ועל כן: "יבושו זדים כי שקר עיוותוני" - הם מעוותים ואומרים בשקר שחטאתי בחטאים החמורים הללו.
האבן עזרא מפרש אחרת: הזדים רצו לעוות אותי מן הדרך הישרה - לא במובן שהרשיעו אותי בשקר, אלא שניסו לעוות את דרכיי בשקר. ומהי הדרך שלא לסטות אחרי הרשעים? להיות דבוק בתורה: "אני אשיח בפיקודיך" - על ידי שאני שח בפיקודיך, זה מה שמרחיק אותי מדרכם של הרשעים, ואינם יכולים לי.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית בפסוק היא "פיקודיך". כנגד מה שנאמר קודם "טפלו עליי שקר זדים", אומר כאן "יבושו זדים" במה ששקר עיוותוני. ו"עיוות", מבאר המלבי"ם בכמה מקומות, הוא תמיד עיוות השכל. וזה יסוד גדול שהסברנו כמה פעמים בהבדל שבין פשע לעוון: פשע הוא אדם העובר במזיד - יכול להיות שהתגבר עליו יצרו, אבל עשה במזיד. עוון הוא שלב חמור יותר - שהאדם גם מוצא צידוק שכלי למה שעשה. שהרי לא נוח לאדם עם הפשעים שלו, ולכן הוא מגייס את השכל כדי להצדיק אותם ונותן כל מיני טיעונים מדוע זה נכון. זו העמקה בחטא הגרועה בהרבה מן השלב הקודם: כל עוד אתה יודע "אני פושע", אתה עשוי לחזור בתשובה; אבל לאחר שמצאת צידוק לפשעיך, אין סיכוי שתחזור בתשובה.
וזה אגב ההבדל שבין המשכילים שהיו באירופה לבין מקומות אחרים - גם בארצות המזרח לא בהכרח כולם היו צדיקים, ייתכן שבמקומות מסוימים היו כאלה שחטאו ואף פשעו. ההבדל הוא שבאירופה לכל דבר מוצאים צידוק, לכל דבר מוצאים היגיון: אחרי שנכשלו ועשו פשעים, בנו אידיאולוגיה מסביב. כך יאמרו לך שגם בטבע שור אחד משמש עדר שלם של פרות, ולכן אין לכבול את האדם למשפחה אחת - בנו אידיאולוגיה לתאוותיהם. וכן כל מיני אנשים היוצאים כיום "מן הארון", בונים לזה אידיאולוגיה: כאילו ישנם שני פורמטים של חיים, משפחה מצד אחד, וזכר וזכר או נקבה ונקבה מצד שני, והכול לגיטימי. ובעצם יצרו מצב שאם מישהו ירצה לבטא דעה בתקשורת נגד הדברים, יקפצו עליו כאילו כפר באושיות. מדוע? כי בנו אידיאולוגיה סביב התאווה, עד שכבר אי אפשר להתווכח: "כך צריך להיות", "פסיכולוגית אסור להוציא אותו מזה, הוא צריך ללכת אחר תאוותיו". זה הרבה יותר חמור - הפכת את הפשע לעוון, עשית מזה עיוות השכל, והשכל כבר מצדיק את הדברים הקשים והנוראים ביותר.
על זה אומר דוד: "יבושו זדים כי שקר עיוותוני" - הם רצו לעוות את שכלי בשקר, להטות את ליבי אל הכפירה, להביאני לידי עיוות. וכנגד זה: "אני אשיח בפיקודיך" - אני לומד את התורה, את הפיקודים, ועל ידם נודע השקר שלהם. כמו שראינו קודם "טפלו עליי שקר זדים" והתרופה "אני בכל לב אצור פיקודיך", כך גם כאן. שהרי "פיקודיך" הם המצוות שבהן ציווה אותנו הקב"ה לזכור אותות ומופתים שהיו בהיסטוריה, וכל אלה מוכיחים את האלוקות - ומכוח זה אני מתמודד כנגד אותם אנשים המנסים לרחק אותי ולעוות את שכלי.
רבנו עובדיה ספורנו מבאר: "יבושו זדים" - אלה אחיתופל ושמעי בן גרא וסיעותיהם, שתמיד היו מזידים כנגדו. "כי שקר עיוותוני" - מה שהיו מחרפים אותו ואומרים "אין ישועתה לו באלוהים סלה", החירוף הזה הוא שקר. ו"אני אשיח בפיקודיך" - ביאור מעניין יש לו: אלה פקודי המשכן. שהרי לאחר חטא העגל, כשעם ישראל חטאו, השיב להם הקב"ה את שכינתו כשבנו את המשכן. מפקודי המשכן אני למד שגם לאחר החטא יש תיקון, שגם לאחר החטא הקב"ה חוזר לעם ישראל - וכמאז, כן יעשה ה' גם לי בתשובתי.
בספר תהילות יוסף מביא בשם הגאון הרבי ר' העשיל, בעל "חנוכת התורה" - ספר שלא חיבר בעצמו, אלא דברים שנלקטו ממנו ממקומות שונים, ויש שם על כל פרשה רעיון או שניים, חריפים ומפולפלים מאוד. הגמרא בחגיגה שואלת: איזהו מעוות שאינו יכול לתקון? זה הבא על אשת איש והוליד ממנה ממזר - כל עוד הממזר קיים בעולם אין לזה תיקון. רבי שמעון חולק ואומר: אין קוראים "מעוות" אלא למי שהיה מתוקן מתחילה ונתעוות; אך כאן מדובר במי שמעיקרו היה מעוות, שהלך וקלקל באשת איש, ולא היה שום שלב שבו היה מתוקן. ועל מה נאמר "מעוות לא יוכל לתקון"? על תלמיד חכם הפורש מן התורה - שלרוב אינו חוזר, ולכן הוא בגדר מעוות שאין לו תיקון.
לפי זה מבאר אצלנו: "יבושו זדים כי שקר עיוותוני" - האויבים היו קוראים לדוד "מעוות", מפני שאמרו שבא על הערווה והוליד ממנה ממזר. אומר דוד: דעתם מוטעית, שהרי לדברי רבי שמעון אין קוראים מעוות אלא למי שהיה מתוקן מתחילה, והבא על הערווה והוליד ממנה ממזר אינו נקרא מעוות כלל. ואם תאמר שכוונתם לקרוא לי מעוות מפני שפרשתי מן התורה - על זה אני משיב: "אני אשיח בפיקודיך", הרי אני שח בפיקודי ה' ולא פרשתי מן התורה. נמצא ש"שקר עיוותוני" משני הצדדים: הן במה שאומרים שבאתי על הערווה, הן במה שאומרים שעזבתי את התורה.
עוד מבארים על פי מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה בסוף ברכות: כשמגיע הזמן להיפרע מאדם או מאומה, אי אפשר להיפרע מהם כל עוד הם עוסקים בתורה; לכן הקב"ה מזמן להם סיבות להתבטל מן התורה, וכך מביא עליהם את הדין. כלומר, ה' מביא אותם לידי מצב שהם מפרים את התורה, כדי להיפרע מהם על העוונות שעשו מרצון.
וזה שאומר דוד: "יבושו זדים כי שקר עיוותוני". הם אומרים שבאתי על אשת איש, ולכן הגזירה עומדת ומגיעים לי כל העונשים - מעשה אבשלום והרדיפות וכל מה שעבר עליי, הכול בעוון זה, וזו בעיניהם הוכחה שנכשלתי. אבל אם דבריהם נכונים, הייתי צריך להתבטל תחילה מן התורה, שהרי כדברי הרמב"ם הקב"ה קודם מבטלו מן התורה ואחר כך מענישו. והרי אתם רואים שלא ביטלו אותי מן התורה - "אני אשיח בפיקודיך". סימן שלא נגזרה עליי גזירה בשל אותו עוון, ודבריכם שנכשלתי בעוון חמור של ערווה ואשת איש - שקר הם.
יָשׁוּבוּ לִי יְרֵאֶיךָ וְיֹדְעֵי עֵדֹתֶיךָ׃
רש"י מפרש: פירשו ממנו סנהדרין כאשר נצטרע מאותו עוון. עד כה דיבר דוד על הרשעים שדיברו עליו רע, וכעת הוא מבקש על הצדיקים - הסנהדרין שפרשו ממנו בעקבות שלקה בצרעת על אותו עוון. ואם תאמר, מדוע לקה בצרעת, הרי אמרנו שלא הייתה כאן אשת איש? מיישב רש"י: אף אם גרושה היא, נתן עיניו בה בעת שהייתה אשת איש - וזה דבר חמור, "כל הנוגע בה לא יינקה".
בספר ברכת ציון לנכדו של הרב בן ציון אבא שאול מבאר מדוע הוצרך רש"י להזכיר "אף אם גרושה היא", ומה החטא בזה אם כבר מותרת. ומיישב על פי הפסוק הקודם: הפסוק הראשון נאמר ביחס לרשעים שהיו מבזים את דוד ואומרים שחטא באשת איש, ועליהם הוא מבקש "יבושו זדים כי שקר עיוותוני" - זה שקר, גרושה הייתה. ואילו בפסוק השני דוד מתפלל על יראי ה' ויודעי עדותיו, הם הסנהדרין שפרשו ממנו. ומדוע פרשו, והרי הוכח שהטוענים אשת איש טועים? מפני שהם יודעי התורה, ויודעים שגם בנוגע למי שלקח גרושה, "הנוגע בה לא יינקה".
וההבנה בדברים: ראשית, עצם זה שנתן בה עיניו בעודה אשת איש. שנית, גם אם נאמר שהיוצא למלחמת בית דוד נותן לאשתו גט כריתות גמור - והוא מחלוקת בתוספות אם נתן גט על תנאי "אם לא אשוב" או גט גמור והיה מקדשה מחדש בשובו - גם אם נאמר שנתן גט גמור ואינה אשת איש, מכל מקום מנהגם היה שלא לקרב אצל אישה כזו, שהרי היא ממתינה לבעלה; מדובר באישה נשואה שרק בשל צאתו לשדה הקרב קיבלה גט, וודאי שלעשות כן אינו הגון. ועוד, שהגט היה ניתן בצנעה ולא בפרהסיה, וממילא היא עדיין נתפסת בעיני הבריות כאשת איש. את זאת הסנהדרין ידעו. ועל כן מבקש דוד "ישובו לי יראיך ויודעי עדותיך" - הם אינם מאשימים אותי כרשעים ההם באשת איש, יודעים הם שלא היה כאן אשת איש; אבל היה כאן דבר פגום, דבר שאינו ראוי: אף אם גרושה היא, נתן עיניו בה, וכל הנוגע בה לא יינקה.
הרד"ק קושר את הפסוק לקודמו: כאשר ייראה שיבושו הזדים, אז "ישובו לי יראיך" - ישובו לבשר אותי ולחזק אותי באמונתי, ויחזרו להיות עמי. אם עתה פרשו ממני היראים, הרי כשיראו שנתביישו הזדים הטופלים עליי האשמות שווא, אדרבה - יתחזק מעמדי, ועל ידי כן ישובו היראים ויתקרבו אליי.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא "עדות" - "יודעי עדותיך". הזדים לא ישובו לראות באור החיים, "כל באיה לא ישובון". "עדותיך" הן המצוות שציווה ה' לזיכרון הניסים שהיו בהיסטוריה: מצוות הפסח זכר למה שפסח על בתינו, שמחת תורה כנגד קריעת ים סוף, איסור גיד הנשה כנגד המלאך שלא יכול לו והכהו בגיד הנשה. הרבה מצוות אנו עושים זכר להצלות ולישועות שעשה עמנו הקב"ה. והנה, הזדים אפילו מזה לא יחזרו בתשובה; אבל "יראיך ויודעי עדותיך" - הם ישובו לאמונה ולשמירת הפיקודים, כי העדות מורות על השגחת הקב"ה, ועמם שייך לדבר. הם ילמדו את התורה המעידה על שלטונו של הקב"ה ועל שכר ועונש, וזה יחזיר ויקרב אותם. אבל לזד לא יועיל כלום - הוא עושה בזדון ואינו מחפש להשתכנע; אדרבה, אם תביא לו ראיות והוכחות הוא יברח, מפחד שמא תשכנע אותו. לכן אומר דוד: מהם איני מצפה שישובו, רק "יראיך" שהם "יודעי עדותיך" - מתוך עדותיך הם ישובו לי.
יְהִי־לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ׃
האבן עזרא, וכן הרד"ק, מבארים: לאחר שהזכיר "יבושו זדים", הוא מתפלל שה' יעזור לו שיהיה ליבו תמים - לא כאותם זדים - ושלא יבוש כמותם. כלומר: אני מבקש ומתפלל שליבי יהיה תמים בחוקיך, לא כאותם זדים המעוותים את התורה ומעוותים את המציאות כדי לטפול עליי שקר; שליבי לא יהיה מעוות, ואז לא אבוש כמו הזדים המעוותים.
האלשיך הקדוש מסביר שדוד ביקש על הרפואה, ואומר: אם לא תרפא אותי - "יהי ליבי תמים בחוקיך למען לא אבוש". פירוש הדבר: חוק הוא דבר שאין אנו יודעים טעמו, ומדוע אני מקיימו? כי כך גזר ה' וכך אני מקבל. אומר דוד: גם בעניין הרפואה, אם לא תרפא אותי - יהי ליבי תמים בחוקיך; רצונו של ה' שלא אתרפא מזה, ואני מקבל. כשם שאת החוק אני מקבל מפני שכך רצון הבורא, "חוקה חקקתי", כך גם אם ה' יעדיף שלא אתרפא, אקבל זאת כגזירת מרום. והטעם: כשם שאת החוק איני מבין ואני עושה מפני שה' ציווה, כך גם את החולי שהביא עליי איני מבין; אלא שכשם שיש לו טעם בחוק שציווה, כך יש לו טעם בחולי שהביא עליי.
כבר הזכרנו כמה פעמים שכאשר אדם מקבל עליו גזירת מרום, יש בזה כוח עצום להוריד מעליו את הדינים ולהסיר מעליו את הקטרוג, שהרי הוא מראה בכך שמה שה' עושה מקובל עליו. וזו סגולה נפלאה: הרבה פעמים קורה לאדם דבר מרגיז, מישהו גרם לו צער גדול או עשה לו דבר שמוציא אותו מהכלים. אם יעצור רגע ויאמר: ריבונו של עולם, אני יודע שזה לא ממנו אלא ממך, ואני מצדיק עליי דין שמיים - זה מגיע לי - יראה ישועה גדולה. וזה דבר קשה, כי באופן טבעי כשקורה לאדם משהו הוא מיד מחפש אשמים: בגלל זה שחתך אותי בצומת, בגלל זה שעיכב אותי, בגלל זה שהבטיח ולא קיים. אבל אם אדם יודע שאין אדם בעולם יכול לגרום לו שום נזק אלמלא רצונו של ה' - "אני מצדיק עליי דין שמיים, זה רצונו של הבורא, אני מקבל את זה עליי".
ואמרנו פעם שיאמר גם כן: "ראה עוניי ועמלי ושא לכל חטאותיי" - ריבונו של עולם, יש לי צער עכשיו, ראה את צערי וכפר לי את עוונותיי. זו סגולה נפלאה: אותו דבר עצמו שיכול היה להוציאך מהכלים, להביאך לחוסר אמונה ולכעס - הופך בדיוק להפך, ובונה אותך באמונה בה', בידיעה שכך רצונו, ובהבנה שזה לטובתי. לכאורה יש כאן דבר שאינו טוב, ואדרבה - הוא המנקה אותי, המזכך אותי, המסיר מעליי גזירת מרום ומזכך אותי לעתיד לבוא. ומי שמקבל עליו ייסורים בשמחה, ודאי שזה פתח גדול להוציאו מכל הצרות.
לפי זה אומר האלשיך: ביקשתי על הרפואה, ואם יהיה המצב שלא תרפאני - יהי רצון שיהיה ליבי תמים בחוקיך, "למען לא אבוש" בזה שנעדרה ממני הרפואה. כשם שבחוקיך ליבי תמים, בידיעה שאיני יודע את סיבתו של הבורא ואני מקבל, כך גם אם ה' רוצה שלא תהיה לי רפואה - מבחינתי זה בבחינת חוק, ואיני בוש בכך שהתפללתי על רפואה ולא זכיתי לה.
המלבי"ם מסביר שהנקודה המרכזית כאן היא חוקים. אפילו שאני אשיח בפיקודים - שהרי לפיקודים יש טעם - עדיין יש הרהור בלב על החוקים שאין להם טעם. "אשיח בפיקודיך" - ניחא, שהרי אלה מצוות הגיוניות, על דברים שאנו מופקדים לזכור מן העבר. אבל החוקים - שעטנז, פרה אדומה, כלאיים וכדומה - הם דברים שטעמם לא נודע. ואם אין ליבו של אדם תמים באמונה שלמה, הוא מתבייש לשמור את החוקים, מפני שאומות העולם מונין את ישראל. ומהו "מונין"? מלשון אונאה, אונאת דברים - הם מצערים אותנו באמירתם: מה הטעם במצווה הזאת, מה היא מצווה זו ומה טעם יש בה? ועל כן מבקש דוד: יהי ליבי תמים בחוקיך, שיהיה ליבי באמונה שלמה ותמימה, למען לא אבוש.
ומהו "למען לא אבוש"? כמו אדם המקיים מצווה כשאינו מספיק חזק בעבודת ה', ופתאום מישהו רואה אותו מברך ברכת המזון ולא נעים לו. אנחנו לא מבינים את זה, אבל מי שנמצא בחברה החילונית וחשוב לו להתברג, משתדל להצניע ככל האפשר את יהדותו; ואם מישהו תפס אותו מקיים מצווה, הוא מתחיל להרגיש לא נעים, ואולי אף להתנצל על אי אלו מצוות שהוא מקיים - עפרא לפומייהו.
סיפר יהודי שהיה בחיל האוויר, שבתחילת התחזקותו רצה להניח תפילין, אבל בבסיס שם לא יכול היה: כולם סביבו מאותה חברה, והוא חשש שייתפס. מה עשה? היה קם בחמש בבוקר, מניח תפילין, מורידן וחוזר לישון. יום אחד התעורר אחד מחבריו לחדר ותפס אותו על חם. "מה, אתה? מושיק? אתה מניח תפילין?" - והלה לא ידע איפה לקבור את עצמו. אמר לו החבר: אתה יכול לעשות לי טובה ולהביא גם לי? הוא פתח עליו עיניים. אמר לו: האמת, תמיד רציתי להניח תפילין, אבל חששתי מהתגובה שלך. שומעים? זה חשש ממושיק, ומושיק חשש ממנו. אנחנו דור של אנוסים: אדם רוצה לקיים מצווה, ומה יגידו לו - "מה פתאום נהיית דתי? מה פתאום נהיית מאמין?"
על זה אומר דוד המלך: יהי ליבי תמים בחוקיך למען לא אבוש - שאקיים את החוקים מבלי לחשוש מאותם המקשים עליהם קושיות ומחוסר הבנתם, ומבלי שאתחיל להתחשבן עמהם. שליבי יהיה תמים בחוקיך, ולא אתבייש מכל אלה שיש להם הערות והשגות על קיום התורה והמצוות - ודווקא בחוקים באות ההערות. שגם את החוקים אקיים בלי לחשוש ממה שיאמרו אומות העולם המונין את ישראל.
בספר תהילות יוסף מבאר על פי הגמרא בנדרים: כל המקטין עצמו, שעה עומדת לו וזוכה לעלות לגדולה. והיכן רואים זאת? ב"התהלך לפניי והיה תמים" - בזכות שהלך אברהם אבינו בדרך התמימות, זכה ל"והיית לאב המון גויים". וזה שאומר דוד: "יהי ליבי תמים בחוקיך" - אבל אצלי אין זה כדי לזכות לגדולה, אלא "למען לא אבוש": אם לא אהיה תמים בחוקיך יהיה זה ביזיון לי. איני מבקש להיות תמים כדי להרוויח ולעלות לגדולה, אלא רק למען לא אבוש.