אנו ממשיכים בספר תהילים פרק קי"ט, באות הכ"ף. שמונת הפסוקים שלפנינו הם תפילה של אדם המצפה לישועה שהובטחה לו וטרם הגיעה, ובכל זאת הוא עומד בעוז בשמירת התורה, החוקים, המצוות, הפיקודים והעדות. כדרכו של המלבי"ם, בכל פסוק יש מילת מפתח אחת המהווה את הנקודה המרכזית, ונלך אחריה.
כָּלְתָה לִתְשׁוּעָתְךָ נַפְשִׁי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי׃
מהו "כלתה"? רש"י מפרש: תאבה. הרד"ק מפרש: נכספה - וזהו אותו רעיון עצמו, כלשון "נכספה וגם כלתה נפשי". ולמה הוא מצפה? לאותה הבטחה שהקב"ה הבטיח לו: שימלוך, שינצח את אויביו, ושאחריו תהיה המלוכה לבניו. על כל זה אומר דוד המלך "לדברך יחלתי" - אני מייחל לאותה הבטחה, לאותם דברים.
כָּלוּ עֵינַי לְאִמְרָתֶךָ לֵאמֹר מָתַי תְּנַחֲמֵנִי׃
אומר המלבי"ם: הגם שאני נכסף לתשועה - "כלתה לתשועתך נפשי" - עם כל זה "כלו עיני לאמרתך", הדבר עדיין לא התקיים, ואני אומר מתי תנחמני. הרי עבר זמן רב מאז שהבטחת להושיעני ולנחמני, והדברים לא הלכו מהר כלל. שבע שנים ישב דוד בחברון עד שהגיע כלל לירושלים. נדמה לנו "דוד מלך ישראל" ותו לא, אבל מרורות רבות אכל עד שהגיע למלכות. על זה הוא אומר: כלו עיני לאותן אמרות שהבטחת לי, והישועה עדיין לא באה.
"כלו עיני" פירושו שעיניי צופות תמיד עד שכלו - כביכול נגמרו לי העיניים מרוב הבטה. הרד"ק מסביר: עיניהם של בני אדם מצפות למי שיעזור להם; אדם נתון במצוקה ומצפה שמישהו יבחין בו ויושיט לו יד. על דרך משל אומר דוד כך גם ביחס לעזרתו של הקב"ה - ייחלו עיניו מרוב ציפייה לאמרתו, לאמור מתי תנחמני מעוניי ומן הצרות שאני נתון בהן כעת.
הספורנו מבאר את שני הפסוקים כנגד שני החורבנות. "כלתה לתשועתך נפשי" נאמר על בית ראשון: אנו מצפים לישועה, ו"לדברך יחלתי" - שאמרת "לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם". ואילו "כלו עיני לאמרתך" נאמר על חורבן בית שני: אמרת "ושב וקיבצך מכל העמים", וכבר אלפיים שנה ועדיין לא נושענו. כאן כבר אין זו "כלתה נפשי" בלבד, אלא "כלו עיני" - כביכול העיניים כבר נגמרו, כבר אינן יכולות להסתכל ולצפות יותר.
כִּי הָיִיתִי כְּנֹאד בְּקִיטוֹר חֻקֶּיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי׃
רש"י מפרש: כנאד של עור המתייבש בעשן. כידוע, עור שאין משמנים אותו מתייבש באופן טבעי - כמו עורו של אדם, שכאשר הוא שוהה במקום של יובש, במדבר וכדומה, העור מתייבש עד שהוא מתבקע. כך גם עור הבהמה, וכך גם עור של ספות, שמשתמשים בכל מיני משחות ואמצעים כדי לרענן אותו. נאד המתייבש בעשן - סגולתו שיתבקע במהרה. רוצה דוד לומר עד כמה מצבי גרוע. ו"קיטור" בלשון המקרא אינו במשמעות שאנו רגילים לה של אדים חמים, אלא בדרך כלל ביטוי לעשן.
הרד"ק מסביר שהוא מדמה את עור בשרו לנאד שבעשן, שהוא יבש; ועם כל זה, על אף שכל כך ציפיתי לישועה והגעתי למצב של נאד בקיטור - "חוקיך לא שכחתי", עדיין אני מקיים את חוקי ה'.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא חוקים: ראוי שתושיעני מצד הזכות ששמרתי את החוקים אפילו שהייתי כנאד בקיטור. נאד המלא מים ורוח נשאר לח, ואילו נאד המלא קיטור מתייבש. כלומר: לחות גופי כבר יבשה מרוב הצרות, ועם כל זה חוקיך לא שכחתי. שהרי כולנו יודעים שאדם הנתון בצרה שוכח מכל הדברים; הוא שקוע בצרתו, צריך לעשות כך וכך, והכול נשכח ממנו. אומר דוד המלך: אצלי לא היה כך. הגם שהייתי בצרה גדולה מאוד, לא שכחתי את החוקים. ודווקא חוקים, שהרי את המשפטים קל לזכור מפני שיש בהם היגיון, אבל את החוקים קשה יותר לזכור, שהרי חוק הוא בלי טעם - כאן חייב, כאן מותר, כאן אסור. ואף על פי כן: חוקיך לא שכחתי.
כַּמָּה יְמֵי עַבְדֶּךָ מָתַי תַּעֲשֶׂה בְרֹדְפַי מִשְׁפָּט׃
הרד"ק מבאר שהוא חושש שימות עוד לפני שיראה את המשפט שעושה ה' באויביו. לכן הוא אומר: כמה ימי עבדך, כמה זמן אני עוד אמור לחיות? וכי אמות עוד לפני שתעשה משפט ברודפיי?
המלבי"ם אומר: ראוי שתעשה את המשפט בעודי חי, שהרי ימיי קצרים. ואנו יודעים שהקב"ה הועיל לדוד אף לאחר מותו - כאשר באו להכניס את הארון לבית המקדש ולא נפתחו הדלתות, עד שאמר שלמה "זכרה לחסדי דוד עבדך", ואז נפתחו הדלתות ונהפכו פניהם של שונאי דוד כשולי קדירה. הרי שנתן הקב"ה לדוד ישועה אף לאחר מותו. אבל דוד מבקש לראות בשונאיו כבר בחייו: כמה ימי עבדך, הרי ימי חיי קצרים.
במדרש שוחר טוב דורש: "כי הייתי כנאד בקיטור" - לא כן אמר דניאל "יתבררו ויתלבנו ויצרפו"? הרי כבר נתלבנו, כבר נצטרפנו, כבר עברו עלינו כל הצרות. דניאל אומר שקודם הגאולה יהיו צירוף, בירור וליבון - כפי שדיברנו כמה פעמים, "אחד מעיר ושניים ממשפחה", שיצטרכו לעבור ניסיונות קשים כדי שנהיה ראויים באמת לגאולה. אין זה מובן מאליו שאדם יהיה ראוי לגאולה; צריך צירוף, בירור וליבון. אומרת כנסת ישראל: כבר עברו עלינו כל הצרות, הייתי כנאד בקיטור - יש שריפה גדולה מזו? כבר נצרפנו. אם כן מתי תושיע אותנו, כשנמות? "כמה ימי עבדך מתי תעשה ברודפי משפט".
כָּרוּ לִי זֵדִים שִׁיחוֹת אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ׃
רש"י מסביר: המרשיעים חפרו לי בור, שוחה, כדי שאפול בה. ועל מה מדובר? על אותם שרצו לפסול אותו מלבוא בקהל, שאמרו שדוד בא מעמון וממואב ואינו ראוי לבוא בקהל. חפרו לי בור להפילני, וזה "לא כתורתך", שהרי בתורתך אמרת עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.
הרד"ק מפרש שאלו הם היועצים לשאול או לאבשלום: העצה הרעה היא כשוחה עמוקה - כמין בור שאתה אומר עליו, הוא יגיע לכאן וייפול בו. כל אלו שיעצו לאויביו חפרו לו בורות להפילו. ומהו "לא כתורתך"? היפך מה שכתוב בתורה "ולא ישפוך דם נקי", והם רצו לשפוך דם נקי. והמצודת דוד מפרש: התורה אמרה "ואהבת לרעך כמוך", והם אדרבה כרו לי שיחות. ומעיר הרד"ק ש"שיחות" כאן בחיריק, כמו "כרו לפניי שיחה" שבמזמור נ"ז.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא תורה: הזדים הללו חולקים על התורה. הם כורים לו שיחות "אשר לא כתורתך" - על הדברים הכתובים בתורה הם חולקים ואינם מסכימים עמם, כגון "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". בזה הם חופרים לו בור שהוא נגד התורה.
במדרש אגדה על פרשת דברים מובא: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה - ריבונו של עולמים, "כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתך". בתורה כתיב "אם על בנים", וכתיב "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", וכאן כתיב "אם על בנים רוטשה". בתורה כתיב "ושפך את דמו וכיסהו בעפר", וכאן כתיב "שפכו דמם כמים סביבות ירושלים" ואפילו דמנו לא כיסו. הוי אומר: אשר לא כתורתך. השיב להם הקב"ה: מה אעשה לכם, ומי אשם לכם? כמה העידותי בכם, כמה נביאים שלחתי עליכם ולא שמעתם? לאיזו אומה כפיתי עליהם ענני כבוד, וקירבתי אותם לפני הר סיני, ונתתי להם את תורתי? ולמי אשווה אותך, כי גדול כים שברך, נביאייך חזו לך שווא ותפל והטעו אותך.
כלומר, אומר להם הקב"ה: הכישלון הוא באשמתכם. אם אתם טוענים שאירעו לכם הצרות הגדולות ביותר, אל תשכחו שזכיתם גם לטובות הגדולות ביותר, וממילא התביעה מכם גדולה הרבה יותר. איזו אומה זכתה למה שזכיתם אתם? איזו אומה זכתה שהקב"ה ייקח לו גוי מקרב גוי וייתן להם תורה? לכך לא זכתה שום אומה לפני כן, ועוד שלחתי לכם נביאים. אם כן, התלונה היא רק עליכם, ואל תתלוננו על מעשיו של השם יתברך.
כׇּל מִצְוֺתֶיךָ אֱמוּנָה שֶׁקֶר רְדָפוּנִי עׇזְרֵנִי׃
רש"י מפרש: "כל מצוותיך אמונה" - מואבי ולא מואבית, והם על שקר רדפוני לאוסרני. הם רצו לאסור את דוד, ואומר דוד: זה שקר, כי כל מצוותיך אמונה - מה שציווית בתורה שלא יבוא עמוני ומואבי, דווקא זכר ולא נקבה, אמונה היא, כלומר אמת. שהרי "אמונה" משמעה אמת, וכשאומרים "באמונה שכן הוא" הכוונה באמת שכן הוא. אם כן, בשקר רדפוני ובשקר רצו לאוסרני - על כן עזרני.
הרד"ק מסביר: כל מצוותיך אמת הן, ואתה ציווית על החלשים שלא לעושקם, ואתה הוא העושה משפט לעשוקים, משפט גר יתום ואלמנה. אם כן עזרני נגד אלה הרודפים אותי בשקר ובחינם, שהרי מכלל מצוותיך לעזור ולסייע לנרדף ולמי שעושקים אותו שלא כדין. אומר דוד: זהו מצבי, "שקר רדפוני" - על כן "עזרני", ואלוקים יבקש את נרדף.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא מצוות: הזדים מערערים על התורה ומערערים גם על המצוות. ומצד המצוות - "כל מצוותיך אמונה", כלומר יסוד המצווה הוא שנאמין שיש מצווה. אם איני מאמין שיש מצווה, מה עניין קיומה? אתה אומר לי שמצווה להניח תפילין - עליי לדעת תחילה שיש מצווה, שיש מי שציווה להניח תפילין. לכן קיום המצוות תלוי קודם כל באמונה. ואומר המלבי"ם: ולא לחקור עליהן ולא לסבור בהן סברות, רק יעשה אותן באמונה. שלא יתחיל אדם לומר: אולי טעם המצווה כך, ואם כן במצב כזה אינה שייכת ואיני חייב. לא ולא. לך באמונה, בלי סברות, בלי לנסות לחשב מה ירוויח ה' מקיום המצווה הזאת - קיים אותה באמונה. והם אומרים ש"שקר" הוא מה שאני אומר, מפני שהם מתפלספים בענייני המצוות; תמיד יש להם השגות וקושיות, ומי אמר, ולמה דווקא כך, ומה יפריע אם יהיה בדרך אחרת - ומחמת זה הם עוברים על המצוות.
סיפרתי לכם פעם על רב גדול שבנו יצא בשלב מסוים לתרבות רעה. לאחר שנים הגיע הבן להיפגש עם אביו, ואמר לו שלדעתו אילו היו הרבנים פחות נוקשים, ואילו התורה הייתה פחות קיצונית, ואילו היו מפחיתים מעט מן העומס לפי מצב הדור - היו הרבה יותר אנשים שומרי תורה ומצוות. אמר לו אביו: רציתי לשאול אותך, כמה אתה שומר היום? אמר לו: למעשה שום דבר. אמר לו: מעניין מאוד. אתה אינך שומר כלום, ולך זה כבד מאוד; אני שומר הכול, ולי זה אינו כבד כלל.
והנמשל ברור: מי שמבקש מאיתנו להפחית מן התורה והמצוות, אינו מבקש זאת כדי שיהיה לו קל יותר לקיים. שהרי אם באמת כבדות עליך מצוות מסוימות שלדעתך צריך להקל בהן בזמננו, שמור לפחות את הקלות, עשה את מה שפחות מעמיס. אלא שאינך עושה כלום. אם כן, כשאתה מציע שהרבנים יפחיתו מן המצוות, מה אתה רוצה באמת? שהרבנים יפסיקו לשמור מצוות. למה? מפני שכשאנחנו שומרים יותר, המצפון מציק לך יותר; כשנשמור פחות, כשנהיה פחות דתיים, זה יציק לך פחות. וזה תמיד המאבק של כל הנלחמים בתורה: לא כדי שהם יוכלו להתחבר יותר לתורה ולמצוות, אלא כדי שאנחנו נהיה חלשים יותר.
ודעו שכל נושא הגיוס עניינו הוא זה: להפוך את ציבור שומרי המצוות לכאלה הנמצאים תחת מטרייה של הצבא - עכשיו תעשה מה שאני אומר לך, תלך לפי הכללים שלי. וכבר אמר הרב גולדשטיין, רבה של עלי, מן המכללה שבה נהרגו החיילים: אני רוצה לומר לאחיי החרדים, אל תתגייסו; ואם תתגייסו - הצבא יקלקל אתכם. הוא אמר זאת בצורה המפורשת ביותר, והוא יודע, שכן הוא נאבק בזה יום יום ומכיר את המלחמה הזאת. הפרוגרסיבים למיניהם יכפו אתכם לשמוע שירת נשים, לעשות פעולות בשבת ועוד. זהו עניינם: כור היתוך. יש להם בעיה עם ציבור שומרי המצוות, והם חייבים "לפתוח" אותו ו"לאוורר" אותו, שיעשו מה שהם רוצים ולא יישארו מחוברים ודבוקים.
בן גוריון הבין שהחזון איש יעמוד על כך ב"ייהרג ואל יעבור", ולכן פרש. ועל מה בעצם נאבק? על גיוס בנות. וכי יכול מישהו להסביר לי למה הצבא צריך בנות? שמעתי בשם רבי יעקב עדס באחת משיחותיו, שעופר וינטר אמר לו שאחת הבעיות הייתה בכניסת התצפיתניות למוצבים - הכנסת נשים הורידה לחלוטין את הדריכות של החיילים, ובקיצור התחיל להיות שם "שמח". יש שאמרו לי שהדברים הללו עשו לו יחסי ציבור גרועים מאוד בצבא, שהרי כששמעו דברים כאלה זה נוסף לשאר "עוונותיו" - שהוא דתי וכיוצא בזה. על כל פנים, המציאות הזאת ללא כל ספק נועדה ליצור כור היתוך: תשאירו אצלנו את הבנות, ואנחנו כבר נשלוט בהן.
בזמנו נעשה מחקר על השירות הלאומי, ואני אומר לכם שזו הייתה פשוט זוועה - היום כבר הצליחו לשנות בזה משהו, אבל שם תיארו התפרקות טוטאלית של בנות המגיעות לשירות הלאומי: מציבים אותן בנים עם בנות, משרתות בבתי חולים במקומות שיש בהם אחים ערבים ועוד מצבים גרועים מאוד, שבהם הבת אינה יכולה להתנגד או להחליט - "אני נמצאת במסגרת", וכשאתה במסגרת אינך יכול לומר איני רוצה. זה חלק מן העניין לגייס את החרדים: נגייס אתכם ונשלוט בכם. ואם יאמרו לכם שתעשו כרצונכם - קודם כל הצבא לא יאמר זאת מעולם, שהרי "אנחנו צבא, אנחנו נחליט בשבילך". וגם אם יאמרו, כבר אמר מי שאמר: הרי אינכם קובעים כלום. יבוא מחר הפרוגרסיבי, יתבע בבג"ץ, והבג"ץ יחייב את הצבא לעשות כרצונו. הרי בג"ץ ביטל את נוהל שכן ועוד כל מיני דברים - ואיך הגענו לאן שהגענו? בזכות הבג"ץ. כך גם כאן יכפו על הצבא לערב נשים, ואז מה תספר, "באנו על תנאי"? "מה נעשה, הבג"ץ מחייב אותנו". החכם מבין שלא להכניס את ראשו למיטה חולה.
ומעבר לכל זה, ברור לנו שההגנה הגדולה ביותר על עם ישראל היא לימוד התורה. היה צריך להיות לומד תורה אחד כנגד כל חייל, כפי שהיה בזמנו של דוד המלך, וזו ההגנה הגדולה ביותר. אגב, הדבר גם תובע מאיתנו: אם זו ההגנה הגדולה ביותר, האם אנחנו משקיעים באמת כמו שצריך? האם אנו מנצלים את הזמן? האם אנו מבינים שאנחנו ההגנה, שהמטרייה האווירית היא שלנו? ואם עושים זאת כראוי - אז באמת מצליחים.
הרב רוזנבלום סיפר שמישהו העיר לו: הצבא הפסיק להילחם בעזה בא' ניסן וחזר ללחימה בל' בו - הייתה הפסקה עד שנכנסו לרפיח. אמר לו אותו אדם: גם הצבא יודע שעכשיו לא לומדים תורה, זה בין הזמנים, ולכן אל תמשיך את הלחימה בעזה. הפסיקו בא' ניסן וחידשו בל'. עכשיו בחורי הישיבות חוזרים לישיבה, והמטרייה האווירית ממשיכה ללוות אותנו. כלומר, עלינו להבין שיש לנו אחריות, שזכות התורה שלנו היא המגינה - וזה גם תובע מאיתנו ודורש מאיתנו להשקיע יותר.
כִּמְעַט כִּלּוּנִי בָאָרֶץ וַאֲנִי לֹא עָזַבְתִּי פִקֻּדֶיךָ׃
המילה "כמעט" מוכרת לנו בשפה המדוברת, אך לא במובן שאנו רגילים בו. "כמעט" פירושו כ-מעט, כשיעור זמן מועט: עוד זמן מועט וכילו אותי בארץ. כך "כמעט כסדום היינו" - עוד זמן מועט והיינו כסדום. אף כאן: עוד מעט זמן והיו מכלים אותי, הדבר כבר היה קרוב ממש.
רש"י מפרש: כלה הייתי בארץ ואני עמדתי על בוריי, כלומר על חוזקי. "לי קיוו רשעים לאבדני" - רצו לאבדני מלבוא בקהל. זו הכוונה "כמעט כלוני בארץ": רצו לאבד אותי בטענה שדוד מואבי הוא, וממילא אינו כשר להיות חלק מעם ישראל, ובוודאי לא מלך.
הרד"ק מפרש: "כמעט כלוני בארץ" - כמו שכתוב "כפסע ביני ובין המוות". ואכן כמה פעמים בימי חייו היה דוד כפסע מן המוות. תחילה אצל שאול: כשניגן לפניו, זרק עליו שאול את החנית, ודוד זז בשנייה האחרונה. וחזר הדבר בהזדמנויות נוספות - בסלע המחלקות, ששם היו אנשי שאול עוטרים את דוד משני צידי הסלע, ואלמלא שברגע אחד הגיע שליח ואמר לשאול שפלשתים פשטו על הארץ ונאלץ לעזוב הכול וללכת, כבר הגיע דוד למצב שאמר "אני אמרתי בחופזי כל האדם כוזב" - ומיהו "כל האדם"? אפילו שמואל שאמר לי שאמלוך, כזב, הנה אני עומד למות. עד כדי כך הגיעו הדברים, והקב"ה הפך את הגלגל ברגע אחד. וזהו "כמעט כלוני בארץ", ובמקומות אחרים מבאר הרד"ק שהיה בסכנה קרובה למוות - ועם כל זה "ואני לא עזבתי פקודיך".
ומהו "לא עזבתי פקודיך"? הרי היו לדוד כמה הזדמנויות להרוג את שאול או לפגוע בו - במערה, וכן כאשר התקרב אליו במעגל בשעה ששאול ישן. אומר דוד: לא עשיתי זאת, כי לא עזבתי פקודיך. מי שלח ידו במשיח ה' וניצל? דבר זה ודאי אינו ראוי, ולכן אמר: מוכן אני למות ולא לפגוע בו, ולא לשלוח ידי במשיח ה'. ואגב, זו הייתה הסיבה שדוד ניצל בסופו של דבר, שהרי אמר לו שאול "ידעתי כי מלוך תמלוך". וכבר הבאנו את דברי המלבי"ם: מניין ידע שאול שדוד ימלוך? אלא שרק אדם שיש לו שלטון מוחלט על רצונותיו, על עצמיותו, המושל בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו - הוא זה שימשול גם על אחרים. היה לך כוח ממשלה כזה להתגבר על רצונך ולא לפגוע בי, ברור לי שתמלוך, ברור לי שהקב"ה ימסור בידך את כוח הממשלה. ואומר דוד: אף שהם התחייבו על שרדפוני חינם, סמכתי עליך על מה שאמרת כי לא יצדיק רשע - ידעתי שהרשע יקבל את עונשו ואותי הקב"ה יציל.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא פיקודים: מצד הפיקודים - בעבור זה עצמו "כמעט כלוני בארץ", מפני שלא עזבתי את פקודיך. הזדים רוצים לבטל את פקודיך, והם כועסים עליי ושונאים אותי על ששמרתי אותם. ועד שכמעט כילו אותי בארץ - לא הועיל להם דבר: "ואני לא עזבתי פקודיך". כמה שרדפוני על שמירת פיקודיך ומצוותיך, זה לא הביא אותי לנטוש את עבודת ה'.
כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי וְאֶשְׁמְרָה עֵדוּת פִּיךָ׃
הרד"ק מפרש: כחסד שעשית עמי כמה פעמים, כך אבקש שתחייני עד שאראה נקמה ברודפיי. "כחסדך" בא לומר: על פי הניסיון ההיסטורי שלי - כמה חסדים עשית עמי עד היום, כשהצלתני תמיד ממצבים קשים - כך גם עתה תחייני. וכאשר תחייני, "אשמרה עדות פיך", שכן כשיש לי חיים אני יכול לקיים את מצוותיך; והרשעים בחיותם עוברים על תורתך, ואילו אני, כשתחייני, אשמור עדות פיך.
המצודת דוד מסביר: "כחסדך חייני" - אף אם אין בי זכות. וכבר הסברנו כמה פעמים שאין הצדיקים מבקשים מכוח זכותם. משה רבנו מתפלל "ואתחנן" - לשון מתנת חינם. יכול היה משה לומר: ריבונו של עולם, קרדיט גדול יש לי אצלך. ולא כך. אינו מבקש בזכות מצוותיו, ולא בזכות "ונשאתי אותם כאשר יישא האומן את היונק" - אלא מתנת חינם. וכך אומר המדרש: דרכם של צדיקים לבקש רק במתנת חינם. וכבר ראינו שכאשר אמר נחמיה "זכרה לי לטובה", אמרו שמשום כך לא נקרא ספרו על שמו. רואים עד כמה חמור הדבר שאדם בא לפני הקב"ה כמי שמגיע לו, כמי שיש לו תביעה וזכויות. לא ולא: אני בא אליך ריבונו של עולם רק בחסדך - עשה עמי חסד.
ו"ואשמרה עדות פיך" - זו המגמה שחוזרת בפסוקים רבים: איני מבקש חיים כדי "לעשות חיים", אלא כדי לשמור את מצוותיך. כל חיי הם במגמה שאזכה לקדש את שמו, ולא לשם הנאות העולם הזה.
המלבי"ם אומר שהנקודה המרכזית כאן היא עדות: הוא מבקש "חייני כחסדך" למען אשמור את עדות פיך. שכן כאשר אנו שומרים את הפיקודים - אותן מצוות שהקב"ה הפקיד בידינו כדי לזכור בהן ניסים שעשה לנו בהיסטוריה - אנו מקיימים בזה את העדויות המעידות על ניסי ה', על נפלאותיו ועל השגחתו. "עדות", כפי שאמרנו, הם הדברים שאירעו בהיסטוריה שבהם הנהיג הקב"ה את עולמו: שהחריב את העולם במבול, מה שעשה באנשי סדום, שהכה את פרעה וגאל את ישראל. כל המקורות שמהם אנו למדים בתורה שכר ועונש נקראים עדות - יש לנו בהם עדות להנהגתו של הקב"ה את עולמו, ועדות לכך שעתיד הוא לתת שכר טוב לצדיקים ולהיפרע מן הרשעים. וזה אדרבה מקרב אותי לעבודתו, לראות כיצד הקב"ה מנהיג את עולמו.