פרק קיט הוא הפרק הארוך שבתהילים, ובכל פסוק ופסוק מופיע ביטוי אחר מביטויי התורה: תורה, עדות, פיקודים, חוקים, מצוות, דברים, אמרות, משפטים. המלבי"ם מלמד אותנו שאין זה מקרה: בכל פסוק דוד המלך אוחז עניין אחר, ולוקח את הנקודה המרכזית שלו, והפסוקים בנויים זה כנגד זה - הפסוקים שבתחילת הפרק כנגד הפסוקים שלאחריהם. בשיעור זה נעמוד על הפסוקים ט-יב.
בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אׇרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ׃
הרד"ק מבאר שכאן בא דוד המלך ללמדנו שדרכו של אדם אינה מזדככת בלימוד בלבד, אלא צריך גם את הקיום, את המעשה. "במה יזכה נער את אורחו" - במה יזכה האדם את דרכו? "לשמור כדבריך" - על ידי היישום, ההוצאה אל הפועל. שאם ילמד ולא יעשה כלימודו, אין זו דרך זכה אלא דרך מכוערת, לא הדרך הראויה. מה הוא האדם הזה? חמור נושא ספרים, לומד ואינו מקיים.
ולמה נקט דווקא "נער"? לפי שכמו שאת הנער צריכים לחנך כבר מקטנות, כך האדם צריך להרגיל את עצמו במעשים טובים כבר מקטנות, ועל ידי כך יתרגל לקיים את מצוות ה'. וכמו שחז"ל אומרים שאדם חייב לחנך את הקטנים במצוות - ועל ידי שהוא מחנך אותם במצוות, הם שומרים את הרגלם. שאם תאמר לילד בגיל שלוש עשרה "תתחיל לברך" - הרי שמונה ותשע שנים לא בירך, ועכשיו יתחיל? לוקח לו זמן עד שיתרגל ועד שילמד, ולכן מחנכים אותו מגיל קטן. וזה שנאמר "במה יזכה נער את אורחו": אם כבר בנערותו לא יתנהג במעשי נערות אלא יזכך ויישר את פעולותיו, כל שכן כשיגדל. וזהו שכתוב "בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר אִם זַךְ וְיָשָׁר פָּעֳלוֹ". כשזה בא מן הנערות, הוא מרגיל את עצמו, וממילא הוא מזכה את אורחו - יהיה לו אורח, יהיה לו הרגל, תהיה לו דרך לשמור כדברי ה', ויקל עליו כשיגדל לקיים את כל המצוות.
המלבי"ם מעמיד כאן את הפסוק כנגד "אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'". ראינו שם שאי אפשר שאדם יהיה תמים דרך אלא על ידי התורה; רק מכוח התורה יכול אדם ללכת בדרך שלמה ותמימה. ומוסיף המלבי"ם: אפילו אם יוכל אדם לזכות את דרכו, עדיין לא יוכל לזכות את אורחו. כלומר, הדרך שלו שלמה, אבל האורח שלו עוד אינו שלם.
ומה בין דרך לאורח? המלבי"ם ביאר עניין זה בכמה מקומות: "דרך" היא הדרך הגדולה, האוטוסטרדה, הדרך המובילה מעיר לעיר. "אורח" היא הדרך הקטנה, הצרה, המסתעפת מן הדרך הגדולה ומובילה אל הבתים ואל המקומות הקטנים - אורחות עקלקלות.
נמשיל זאת בדרכי המידות: הדרך הגדולה היא דרך הרחמים, דרך הנדיבות, דרך הענווה. אומר המלבי"ם, הדרך הגדולה הזו נטועה בכל הנפשות. גם בלי תורה יכול אדם להשיג ולהבין שראוי לאדם לרחם וראוי לו להיות עניו. גם אצל הגויים, מי ששחצן נתפס כאדם שאינו מתנהג כראוי; גם בתפיסה חילונית מי ש"עף על עצמו" אינו אדם אהוד. ודאי שמפארים יותר את האדם הצנוע, העניו, שאינו מתגאה. את הדרך הכללית - ענווה, נדיבות, רחמים - אפשר להבין גם בלי תורה, גם למי שאינו תמים על ידי התורה. אבל את האורחות הקטנות, את הפרטים, אין אדם יכול להשיג משיקול דעתו.
ומה זה אומר למעשה? נדיבות - אבל למי להיות נדיב? יש כאלה שהם נדיבים מאוד ל"אונר"א", ובכך שותפים לטבח של שבעה באוקטובר. הם נדיבים. והרי חמאס פתח את דרכו כתנועת חסד: התחילו כמי שבאו לסייע לפלסטינים, וכך קנו את אהדת ההמונים - אספו כספים, פתחו בתי תמחוי, חילקו כספים למסכנים, ועד היום מחלקים כספים בעיקר לאלה שיושבים על השמנת, וכל השאר משלמים את המחיר. הנה שאם אין לאדם את האורח, את הפרטים, הוא יכול להגיע מן הדרך הכללית עד לדברים חמורים מאוד.
וכך גם ברחמים: על מי לרחם? אדם שאין לו את הפרטים - מתי לרחם, ומתי דווקא אכזריות היא הדרך הנכונה - אלא רק את הדרך הכללית של רחמים, עלול לרחם על האנשים הלא נכונים. הוא שולח משאיות "הומניטריות" לעזה, ומה עם אותם שנמצאים מאה וארבעים יום מתחת לאדמה ואין מי שדואג להם לתרופות ולא לשום דבר? ההומניות שלהם חד צדדית, הרחמים חד צדדיים. יש להם דרך, וחסר להם האורח. הדרך הכללית היא דרך הרחמים, והאורח הוא הפרטים: על מי להיות רחמן ומתי להיות רחמן. ואת זה אין אדם משיג בלי תורה. ובפרט הנער, שעדיין לא השיג בשכלו את ההשגה השלמה - עליו נאמר "במה יזכה נער את אורחו": במה יזכה שגם האורח שלו יהיה נכון, שגם הדרכים הקטנות, הפרטים, יהיו נכונים? רק על ידי "לשמור כדבריך". רק כך יגיע לכך שגם האורח יהיה אורח נכון, ולא רק הדרך הכללית.
בשם רבי שלמה אלישיב מבארים ביאור נאה: הפסוק "במה יזכה נער את אורחו לשמור כדבריך" ולאחריו "בכל ליבי דרשתיך" בא לרמז על נער בר מצווה. עד עכשיו היה מנוער מן המצוות, מדאורייתא לא היה בר חיוב, וכעת הגיע לבר מצווה ומתחיל להתחייב ומתחילים לחנכו בקיום המצוות. עד גיל שלוש עשרה המושל היחיד עליו היה יצר הרע - שהרי יצר הרע מגיע כבר "משננער לצאת ממעי אמו". כעת, בגיל שלוש עשרה, מגיע אורח חדש: היצר הטוב. והוא צריך להתמודד עם בעל הבית הוותיק, שהוא כבר בעל הבית שלוש עשרה שנה.
וחז"ל אומרים: אורח טוב מה הוא אומר? "כל מה שטרח בעל הבית - לא טרח אלא בשבילי". כלומר היצר הטוב, האורח, אומר: כל מה שטרח בעל הבית - היצר הרע - לא טרח אלא בשבילי. ומה הפשט בזה? הרי חז"ל אומרים שכאשר אדם חוזר בתשובה מאהבה, כל הזדונות נהפכים לזכויות. נמצא שכל מה שטרח היצר הרע, בעל הבית, לא טרח אלא בשבילי - כדי שאבוא עכשיו ואהפוך את הכל לזכויות. וזהו הרמז: "במה יזכה נער את אורחו" - במה יזכה הנער המגיע לגיל בר מצווה שאורחו, היצר הטוב, יהיו לו זכויות? "לשמור כדבריך", "בכל ליבי דרשתיך" - על ידי שידרוש את ה' בכל ליבו ותהיה תשובתו תשובה מאהבה, אז יזכה את אורחו, שיהיו לו זכויות רבות, כי את כל הזדונות יהפוך כעת לזכויות.
בְּכׇל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֺתֶיךָ׃
האבן עזרא מבאר: אתה יודע את כל ליבי, ולכן עזור לי שלא אשגה. והרד"ק מבאר: "בכל ליבי דרשתיך" - למדתי ושמרתי את מצוותיך בכל ליבי, לא "בלב ובלב". וכבר הסברנו ש"לב ולב" פירושו שאינו בשלמות, שעושה קצת אבל שואף גם למקומות אחרים. וכאן אומר: לא, עסקתי בלימוד התורה רק כדי לקיים מצוותיך ולא לשום מטרה אחרת - לא כדי להתגאות, לא כדי לעשות רושם ולא לשום עניין אחר. והמעשה היה לדרישת האל ולכוונת עבודתו, ולא לעשות לו שם בין בני אדם, שיאמרו "הנה החכם הגדול", "הנה הרב". והיות שאני דורש אותך בכל ליבי ואתה יודע את לבבי - "אל תשגני ממצוותיך", אל תגרום לי להיות שוגה בהן, שלא אבוא לידי טעות במצוות ה', עזור לי להבין אותן ולעשותן.
אלא שיש כאן תמיהה, וזה מה שבא הרד"ק לבאר: מהו "אל תשגני"? וכי הקב"ה משגה את האדם? אילו היה אומר "לא אשגה ממצוותיך" - מובן. אבל "אל תשגני", אל תגרום לי להיות שוגג?
מבאר הרד"ק: היות שבידו של הקב"ה לתת את החכמה ואת הבינה, והוא הנותן - "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה", "וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה", "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ" - הכל ממנו יתברך. ולכן כאשר הקב"ה אינו נותן את החכמה והבינה בלב האדם, הרי הוא כאילו משגה אותו, כאילו גרם לו להיות שוגג. וזו הכוונה "אל תשגני ממצוותיך".
ומעין זה אנחנו מוצאים בישעיהו: "לָמָּה תַתְעֵנוּ ה' מִדְּרָכֶיךָ" - וכי ה' מטעה אותנו מדרכיו? ומבאר הרד"ק על פי אותו עיקרון: אם תסלק מעלינו את טרדות הגלות, נלך בדרכיך, שליבנו חפץ לקיים מצוותיך. הגלות היא זו שמטעה אותנו מדרכיך, ואין הכוונה חלילה שה' מטעה אותנו, אלא: אם תסיר מאיתנו את הגלות, לא נטעה ממצוותיך. והיות ובידך להוציאנו מצרה לרווחה - "אל תתענו", הוציאנו, ועל ידי כן לא נטעה ולא נמשיך לקלקל, שבזה נראה כביכול כאילו אתה מטעה אותנו. וכן כאן: היות שאתה נותן חכמה, אם לא תיתן לנו את החכמה, כביכול בזה אתה משגה אותנו לסטות ממצוותיך.
המלבי"ם מעמיד את הפסוק על המצוות, וכנגד מה שנאמר למעלה "אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכׇל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ". אומר דוד המלך: למדרגה הזו כבר הגעתי - "בכל ליבי דרשתיך", אכן אני דורש אותך בכל ליבי. אבל לפעמים, אומר המלבי"ם, דווקא מתוך רוב הדרישה עלול אדם לשגות במצוות ה', מפני שיסמוך על סברתו ועיונו.
יש טעויות שרק חכמים יכולים לטעות בהן, יש טעויות שרק גדולים יכולים לטעות בהן, לפי שהטעות נובעת מגדלותו: מתוך שהוא כה גדול, הורה בהלכה שלא היה ראוי לו להורות בה, וטעה, ועל ידי זה גרם לכישלון. וכך אנו רואים "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא", וכן שמביאים קורבן על שגגת בית דין. אדם הדיוט אינו יכול לטעות טעות כזו, ואם יטעה - יטעה את עצמו בלבד; אבל בית דין, מחמת גדלותם, יכולים לטעות ולהורות שלא כהלכה מתוך טעות, ומזה נעשה קלקול גדול.
וראה: שלמה המלך היה החכם מכל אדם, והיה בטוח שמה שכתוב "לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים" - טעם יש בו, "שלא יסירו את לבבו", וזה בלב אדם רגיל; אבל ליבו של החכם מכל אדם, מי יכול להסירו? ושגה בזה, וכמו שחז"ל אומרים: עשה הפך התורה, אמר "אני ארבה ולא אסור".
ומוסיף המלבי"ם דקדוק לשון: יש הבדל בין "שגיאה" לבין "שגגה". שגיאה היא טעות עיונית, הבנה בלתי נכונה. אבל כשבא אחריה אות מ' - "לשגות מ..." - הכוונה שמחמת השגיאה אינו עושה את מה שצריך לעשות: היה צריך לעשות דבר מסוים, שגה ולא עשה אותו. "אל תשגני ממצוותיך" - עם מ' - היינו מעשה שלא נעשה, ולא רק הבנה לא נכונה בלימוד. וזו בקשתו: שמתוך רוב הדרישה ומתוך העיון הגדול לא אבוא לידי טעות ולא אסיק מסקנות שאינן נכונות, ואז אשגה ממצוות ה', דהיינו לא אעשה אחת ממצוותיו - כשלמה בנו, שלא קיים מה שנאמר "לא ירבה לו נשים". אל תגרום שמתוך ש"בכל ליבי דרשתיך" ויש לי השגות גדולות מאוד, אבוא לידי שגגה שתגרום לי למעט ממצוות ה'.
בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ׃
הרד"ק מבאר: "בליבי צפנתי" - אני נזהר שלא לשכוח את מצוות ה', תורת ה' צפונה בליבי, כדי שלא אחטא לך. כי מי ששוכח - יחטא במצווה. כאשר אדם שוכח, בהכרח יגיע לחיסרון: היה צריך לעשות דבר מה, היה צריך לקיים מצווה, ושכח. וכבר אמרו חז"ל "שגגת תלמוד עולה זדון" - כיוון שלא חזר ולא שינן, שכח, ונזקף לו כמזיד. ועניין השכחה הוא מן הצרות הגדולות שמביאות את האדם לחטוא ולהיכשל: גם אם רוצה לקיים את הכל, כאן שכח וכאן לא שם לב וכאן לא זכר, והדבר מביאו להיכשל.
מסופר על אחד שהגיע לרופא ואמר לו: "דוקטור, אני סובל משכחה". שאל אותו הרופא: "כמה זמן אתה סובל מזה?" אמר לו: "ממה?"... השכחה היא אחת הבעיות הקשות, שעל ידה אין אדם מקיים את מה שהוא צריך לקיים. ועם כל זה, כל חיסרון שיש לנו משרת אותנו במובן הזה, שהוא מזכיר לנו שאנחנו חסרים, שאנחנו לא בעלי השלמות.
כאן מדבר המלבי"ם על "אמרתך", והוא מעמיד את הפסוק כנגד "אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ". אומר המלבי"ם: עדיין יצויר שהאדם יחטא, כי יש הבדל בין חטא לעוולה. עוולה היא נטייה מדרכי הבינה, והחטא הוא נטייה מדרכי החכמה. ונסביר: "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" - חטא הוא לשון חיסרון, וכמו "וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים", כלומר חסרים. מי שהחטיא את המטרה - החסיר את המטרה. והחיסרון, אומר המלבי"ם, דבוק עם האדם בטבע: מטבענו נולדנו חסרים, נולדנו זקוקים להשלמה. "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" - אדם נולד עַיִר פרא, ומזה הוא צריך ליצור אדם.
ושימו לב: כל בעלי החיים נולדים מושלמים, והיחיד שנולד חסר הוא האדם. "שור בן יומו קרוי שור", ולא ישכיל יותר גם בעוד עשור; מה שיש לו ביום הראשון יהיה לו גם בעוד עשר שנים. לעומת זאת תינוק כשנולד הוא חסר אונים לחלוטין, צריך שמישהו יחליף לו ואינו יכול אפילו לנקות את עצמו, ואיני מדבר על הדעת שאין בו כלל, שייקחו שנים עד שיגיע לכלל דעת - אם בכלל, שהרי אתה מסתובב ברחוב ורואה שלצערנו יש כאלה... והסיבה שהאדם לבדו נוצר חסר היא מפני שהאדם צריך להשלים את עצמו: אתה חסר - אתה זקוק להשלמה, אתה חסר - אתה זקוק להתקדמות.
ואם כן, אומר המלבי"ם, החיסרון דבוק באדם בטבעו, ועל זה לא מועיל מה שבדרכי ה' הוא משיג ויודע מכוח הבינה וההתבוננות מהי עוולה. לא די בידיעה מהי עוולה. לפעמים יש דברים שאנחנו יודעים, וקשה לנו לעשות, קשה לנו ליישם ולקיים. שהרי יתגבר ציור הרע בנפש על ידי כוח התאווה ועל ידי כוח הגאווה. וכי הוא אינו יודע שגאווה פסולה? יודע, אבל קשה לו. אינו יודע שתאווה פסולה? יודע, אבל קשה לו. על פי הפרמטרים הכתובים בספר הוא יודע מצוין מהי עוולה ויפרט לך את כל הדינים - וזה עדיין אינו מבטיח שיצליח להתמודד.
ומה התקנה? רק אם אמרות ה' צפונות בליבו וחרותות על לוחות ליבו. הלב הוא כוח הממשלה שבאדם, כמו שהמלבי"ם מזכיר כמה פעמים בפירושיו - הכוח המושל באדם הוא הלב. ואם דבר ה' חרות על ליבך, הרי כשיתעורר בך יצר לחטא, למשל יצר הגאווה, מיד יכנו ליבו: הלב יאמר לו "לא, זו מחשבה פסולה, תוריד אותה מהראש". וכך מצאנו אצל דוד: כשקרע את כנף מעילו של שאול - "וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ", מיד לאחר מכן הכהו ליבו. ומדוע? אומר המלבי"ם, מפני שהצדיק - ליבו מושל עליו. הלב, שהוא האמיתות הפנימית, כאשר עושה האדם דבר שאינו נכון, מיד מצלצל צלצולי אזהרה, מיד המצפון מכה אותו.
ולעומת זאת כאשר האדם רשע, לא רק שממשיך בדרכו, אלא עוד מתברך בלבבו לאמור: זה בסדר, תאמין לי היה מגיע לו מה שעשיתי לו, ועוד הוצאתי אותו בזול, הייתי צריך לגמור אותו לגמרי. ומדוע? מפני שיש לו לב רע, ולכן ליבו לא רק שאינו מהווה מצפון ליישר אותו, אלא משמש לו כעורך דין להצדיק את כל העוולות שהוא עושה. אבל האדם הצדיק - ליבו מיושר, ויש לו לב אחד לעבודתו יתברך ולא שני לבבות, יצר טוב ויצר רע, אלא איחד את הכל בלב אחד ליצר הטוב, הכל רק לעבודתו יתברך - ומיד כשעושה דבר שאינו מתאים, "ויך ליבו אותו", בא המצפון ואומר לו: עשית שלא כראוי.
ומכאן ביאור למה שאמר שאול לדוד "יָדַעְתִּי כִּי מָלוֹךְ תִּמְלוֹךְ" - ושואלים, מנין ידע שאול שדוד עתיד למלוך? אומר המלבי"ם: מפני שראה שיש לדוד כוח ממשלה כה גדול על ליבו, שלטון מוחלט על עצמו. אדם כזה, שמושל על עצמו במלוא מובן המילה, הוא זה שימשול על אחרים. הרי השם סגר את אויבך בידך ולא הרגת אותו, ופעמיים. והרי דוד היה יכול להינצל בזה, שלא פעם ולא פעמיים עמד על סף מוות: זרקו עליו חנית וברגע האחרון זז, ואלמלא כן היה מת; שאול הקיף אותו בהר, וברגע האחרון הגיעו והודיעו לו שבאו פלשתים; ועל כך אמר "אֲנִי אָמַרְתִּי בְחׇפְזִי כׇּל הָאָדָם כֹּזֵב" - כבר אמרתי זהו, הבטיחו לי מלכות, מה שמואל הנביא, גם שמואל כוזב, הרי אני עומד למות. ואף על פי כן, כשבא שאול לידיו, ואף מצד הגנה עצמית - לא הרגו. אמר לו שאול: אם היית מסוגל למשול בעצמך, שיש לך לב שמושל במאה אחוז, לב כזה ימשול על כלל ישראל. מי שמושל על עצמו, אומר המלבי"ם, מושל בעולם הקטן - וימשול גם בעולם הגדול.
ומכאן אמרנו פעם: כשאנחנו הולכים אחרי גדולי ישראל, אין אנו מחפשים מי שיש לו הרבה ידיעות, מי שהוא "קומפיוטר" - לא זה המדד. הולכים אחרי מי שרואים אצלו שליטה עצמית מוחלטת. אדם המושל בעצמו במאה אחוז - כל אחד אומר לו: אתה תמשול עליי, אני רוצה שאתה תנהיג אותי. אבל מי שאנחנו רואים שהוא אדם קטן, שאומר דבר ועושה הפך, שבהתנהגותו האישית אינו חי את מה שהוא לומד - אין אנו מרגישים בו גדולה, ואף אם הוא אינטליגנט גדול וידיעותיו מפעימות, מבחינתנו אינו נחשב אדם גדול.
ונחזור לפסוק: מה יכול למנוע מן האדם את החטא? הלב. "בליבי צפנתי אמרתך" - על ידי שהלב הוא המושל, "למען לא אחטא לך". שאף שאמרנו "אף לא פעלו עוולה בדרכיו הלכו", אמת שעוולה לא יעשה, אבל לחטוא יחטא, ויהיו לו שגגות שיביאוהו לסטות מדרך היושר. ומי ימנע זאת? "בליבי צפנתי אמרתך" - שכל פעם שתעלה לו מחשבה שאינה טובה או כיוון שאינו נכון, לא יחטא, מכיוון שהציורים המושלים בליבו הם של עבודת ה' ויראת ה', חרותים על לוח ליבו, ולא יגיע לידי חטא.
הרב מרגליות מסביר שאפשר לייחס את הפסוק למה שמובא בספר חסידים: שאם אדם נמצא בבית המרחץ או בבית הכיסא, ופתאום צפות ועולות בדעתו מחשבות אסורות, הרהורי עריות וכדומה - יהרהר בדברי תורה בבית הכיסא ובבית המרחץ. והרי אסור להרהר בדברי תורה בבית הכיסא, שזה בכלל "שפחה כי תירש גבירתה", מסירת דברי תורה ביד הקליפות. ועם כל זה, כשהאלטרנטיבה היא מחשבות זרות - יהרהר אפילו בדברי תורה בבית הכיסא, כדי שלא יבוא לידי הרהור עבירה. שאף שאסור להרהר, להפריש מעבירה מותר.
וזהו שכתוב כאן: "בליבי צפנתי אמרתך" - הרהרתי בהם בליבי, "למען לא אחטא לך", כדי שלא אגיע להרהורים רעים; ואפילו במקומות שאסור להרהר בהם, צפנתי בליבי אמרתך, העיקר שלא אחטא לך, שלא אגיע לידי חטא. ואין הכוונה שכך היה אצל דוד, שדוד היה בא לידי חטא אילולא כן, אלא שזה הרמז לעניין זה במה שכתוב כאן: שאדם יצפון בליבו אמרי ה', דהיינו יהרהר בדברי תורה, העיקר שלא יבוא לידי חטא.
אומר החיד"א: על פי ספר חסידים זה נוכל להבין את מה שאמר רבי זירא "מימיי לא הרהרתי במבואות המטונפים", שרבים שואלים מה החידוש - שלא הרהר בדברי תורה במבואות המטונפים, מה הרבותא הגדולה בזה?
וכבר ספרתי לכם פעם על מוסר אחד שעשה צרות ליהודים, והרב לא רצה להספידו. אותו אדם ידע מראש שתהיינה בעיות כאלה, ודיבר עם המושל, וכשנפטר אמר המושל לרב שהוא חייב להספידו. הבין הרב שאם לא כן יסתבך עם הממשל, עלה והתחיל להספיד. ומה יכול לומר על רשע כזה? אמר להם: רבותיי, אני רוצה שתדעו שיש הרבה דברים שהאדם הזה עשה, ואפילו צדיקים גמורים לא זכו להם. האדם הזה מימיו לא הרהר בדברי תורה במבואות המטונפים; האדם הזה מעולם לא שח בין תפילין של יד לתפילין של ראש; ומעולם לא הרהר הרהור רע כשתפילין על ראשו; ומעולם לא דיבר בתפילה ולא בבית הכנסת. ועוד מנה להם זכויות מן הסוג הזה, שבאמת צדיקים גדולים יכולים רק להתאוות להן.
אם כן, במה משתבח רבי זירא ב"לא הרהרתי במבואות המטונפים"? יש מסבירים על דרך זו: הגר"א, כשהיה נכנס לבית הכיסא, היה פותר בעיות חשבוניות סבוכות, כדי לא לבוא לחשש של הרהור בדברי תורה מרוב הרגלו - שמיד כשנכנס, ראשו עובד על דברי תורה. והיו מביאים לו בעיות חשבוניות מן האוניברסיטה, מאותו עידן טרום המחשב, והיה פותר אותן בכמה דקות בבית הכיסא. היה חייב להתעסק במשהו כדי להסיח את דעתו. וזו מעלתו של רבי זירא: כל הזמן היו דברי תורה במוחו, ומימיו לא הגיע למצב שגם תוך כדי הליכה במבואות המטונפים ימשיך ויהרהר.
אבל לפי מה שהסברנו, אומר החיד"א, מתבארים הדברים נפלא: כוונתו, מעולם לא הגעתי למצב שבמבואות המטונפים הרהרתי הרהורים שאינם ראויים, ואז הייתי צריך להוציא את ההרהור על ידי הרהור בדברי תורה. שהרי מתי אדם צריך להרהר בדברי תורה במבואות המטונפים? כשבא לו הרהור רע. אומר רבי זירא: מימיי לא הרהרתי בדברי תורה במבואות המטונפים, לפי שאף פעם לא הגעתי להרהור רע במבואות המטונפים, שהדרך להוציאו היא רק על ידי דברי תורה.
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ׃
בספר "זה השער" מבאר את סמיכות הפסוקים "בליבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך" - "ברוך אתה ה' למדני חוקיך", על פי מה שאמרו חז"ל וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך: שאם בטעות התחיל אדם לברך "ברוך אתה ה'", ופתאום נזכר שכבר בירך על הקפה הזה, ולמה בא לברך שוב - מיד יסיים "למדני חוקיך", ונמצא שאמר פסוק במקום ברכה, ועל ידי כך ניצל מברכה לבטלה, שהיא דבר חמור מאוד.
וזה שהסמיך הכתוב: "בליבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך" - כדי שלא אחטא ולא יהיה לי חשש של ברכה לבטלה, "ברוך אתה ה' למדני חוקיך". שאת ה"ברוך אתה ה'" יסיים ב"למדני חוקיך", ועל ידי כן לא אחטא לך ולא תהיה לו ברכה לבטלה.
ארבעת הפסוקים האלו הולכים כסדר: "במה יזכה נער את אורחו" - שאין די בלימוד בלי מעשה, ושאת "הדרך" הכללית של מידות טובות יכול אדם להשיג אף בלי תורה, אבל את "האורח", את הפרטים - על מי לרחם ומתי, למי להיות נדיב - אין משיגים אלא מתוך "לשמור כדבריך". "בכל ליבי דרשתיך אל תשגני ממצוותיך" - שגם מי שדורש בכל ליבו צריך לבקש רחמים שלא ישגה מרוב עיונו וסברתו, כשלמה שאמר "אני ארבה ולא אסור", ושהחכמה כולה מתנת ה'. "בליבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך" - שהתקנה לחיסרון הטבוע באדם היא שאמרות ה' תהיינה חרותות על לוח הלב, שהוא הכוח המושל, וכדוד שליבו הכהו מיד, ומי שמושל בעולם הקטן ימשול בעולם הגדול. ולבסוף "ברוך אתה ה' למדני חוקיך" - שאף ברגע שכבר נכשל ופתח בברכה, יש בידו לסיים בפסוק ולהינצל מן החטא.