פרק קי"ט בתהילים הוא הפרק הארוך ביותר בספר תהילים ובכל התנ"ך כולו: מאה שבעים ושישה פסוקים, בנויים על סדר האל"ף בי"ת. וכך הוא פותח:
אַשְׁרֵי תְמִימֵי־דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהֹוָה׃
האבן עזרא מביא את דברי בעל המסורה, שאין בפרק כולו פסוק אחד שאין בו זכר של אחת המילים: דרך, תורה, עדות, פיקודים, אמירה, חוק, מצווה, משפט או דבר. דוד המלך מתאר בכל פסוק ופסוק שבח של התורה, של מצוותיה ושל חוקותיה. יוצא מן הכלל אחד יש, פסוק שבו אין שום הקשר לתורה:
עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל־יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים׃
האבן עזרא מזכיר שיש הרוצים לומר שלא דוד חיבר את הפרק הזה, אך אין זו הדרך המקובלת. הדרך המקובלת היא שגם פרק קי"ט חיברו דוד המלך.
הרד"ק כותב שהמזמור הזה נכבד מאוד, וחיברו דוד על שמונה אל"ף בי"תין: לכל אות שמונה פסוקים. פרקים הבנויים על סדר האל"ף בי"ת יש לנו הרבה, כמו "אשרי יושבי ביתך" ועוד רבים, אבל הייחוד כאן הוא שכל אות חוזרת שמונה פעמים, דבר שאין לו דומה בשום מקום במקרא. במעם לועז מובא דבר פלא, ויש לעיין מה מקורו, שיש אומרים שהיות ודוד מת בשמיני עצרת לכן חיבר את הפסוקים שמונה שמונה. וזה פלא, שהרי אנחנו יודעים שדוד המלך מת בעצרת, בשבועות, ולא בשמיני עצרת, וצריך להבין על מה הדברים מתבססים.
גם הרד"ק עומד על כך שבכל פסוק ופסוק מופיע אחד מן הביטויים: דרך, תורה, עדות, פיקודים, מצווה, אמירה, דיבור, משפט, צדק, חוקים, אמונה - וכולם חלקי התורה. וכאן הוא נותן לנו מעין מילון, כדי שלא נצטרך לבאר כל מילה בכל פסוק ופסוק.
דוגמאות לכך יש לנו גם מזמננו: אותם התוקפים אותנו הם בדיוק אלו שמרחמים על האכזרים ומתאכזרים על הרחמנים. הם מרחמים על המושחתים, תומכים באומות שעושות את כל העוול ושאין בהן כלל זכויות אדם, ולהם נותנים מיליונים וסיוע. הרי אתה אדם הומני, אתם אומה שמעוניינת לשמור על זכויות האדם - אז למה רק כשמגיעים אלינו? אסד טבח מאות אלפים אם לא מיליונים, ובהאג לא מצאו עניין להתעסק בו. ערבי שהורג ערבי - לגיטימי, זו הדרך שם; אבל אם יהודי הורג ערבי, מיד זה פשע שאין לו כפרה. זהו עניין הצדק: לצדק את המצוות ולדעת שמה שהשם אמר הוא הדבר הנכון. ומי שחושב להיות רחמן במקום שהתורה אמרה להתאכזר, או להיפך, בסופו של דבר מגיע לשיבושים כאלה.
מוסיף הרד"ק: כאשר דוד מזכיר אחד מן השמות הללו, אין דעתו על אותו שם לבדו, אלא הזכיר את האחד והוא הדין לאחרים. כך למשל:
אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד׃
אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ׃
לפי הרד"ק אפשר היה לומר גם "אחלי יכונו פיקודיי", וגם "אתה ציווית דרכיך לשמור מאוד". כשכתובה מילה אחת, אין הכוונה דווקא אליה ולא לשאר הביטויים. זו דרכו של הרד"ק, שדרשה בכפל עניין במילים שונות, ואינו יורד לדקדק מדוע כאן נקט ביטוי זה ושם ביטוי אחר. אנחנו, כדרכנו, נלמד גם עם המלבי"ם, שדרכו לדקדק: אין אצלו כפל עניין במילים שונות ואין ביטוי שנכתב שלא בדווקא. כל ביטוי נכתב דווקא ודווקא, לא באופן מקרי, ואת הדברים נבאר בעזרת השם על פי דרכו.
עוד אומר הרד"ק, שיש פסוקים במזמור שדוד אמרם כשהיה בצרה וכשברח, וכשחיבר את המזמור כלל בו את כל מה שעבר עליו. לעתים הצרה מנעה ממנו לעסוק בתורה, וגם את זה הוא בא לבטא כאן - שהרי המזמור כולו, על כל הווריאציות שלו, עוסק בתורה.
שואל הרד"ק: למה חיבר את המזמור על שמונה אל"ף בי"תין, לא פחות ולא יותר? אילו היה כתוב שבע, לא הייתה שאלה, שהרי שבעה גלגלים ובהם שבעה כוכבי לכת המשמשים את העולם, וימי העולם הולכים שבעה שבעה, שהעולם נברא בשישה ימים ובשביעי שבת. גם עשר אין מה לשאול, שכן עשר הוא סוף כל החשבון: כל הספירה שלנו בנויה על עשיריות, ואחריהן מתחילים מחדש - אחד עשרה, שתים עשרה וכן הלאה.
הרד"ק מזכיר את הטעמים הפשטיים, ובאותה בחינה אפשר לדבר גם בהיבטים הקבליים המוכרים יותר: שבע כנגד שבע התחתונות - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, שהן הספירות שאליהן מתייחסים בדרך כלל, שכן חג"ת נהי"ם הן המנהיגות את העולם הזה, ואילו כתר חכמה ובינה הן הנהגה של העולם הבא ולכן פחות מתייחסים אליהן. ועשר כנגד עשר ספירות, כשכוללים גם את השלוש הראשונות. אבל שמונה, אומר הרד"ק, לא מצאנו בשום מקום שיהיה סך חשבון, אלא הוא חשבון דווקא: אם נאמר שמונה - יש לכך סיבה מיוחדת.
תשובת הרד"ק: היות והמזמור כולו עוסק במצוות ובמשפטים ובחוקים, וכולם בנויים על דרך השכל והחוכמה, והדרכים שבהן נקנית החוכמה ומידות האדם הן שבע, כמו שכתוב "חצבה עמודיה שבעה". וכיצד? חמישה חושים שמידות האדם מיוחסות עליהם, ובהם קונה האדם חוכמה: בעיניים - שבהן יראה אדם בספרי החוכמה; באוזניים - ששומע דברי תורה ודברי חוכמה מפי המלמדים; בפה - שמדבר בדברי תורה ומלמד לאחרים; ביד - שבה הוא כותב את הספרים.
טעון ביאור חוש הריח: היכן הוא קשור להשגת החוכמה? אומר הרד"ק, אל תתפלא, אף הוא מיוחס אל החוכמה, שנקבי האף קרובים אל שני חללי המוח המוקדמים, הקדמיים, שבהם כוח הציור - ומיד האדם מרגיש דרך האף. וכן נאמר "והריחו ביראת ה'", שהמשיח ישפוט על פי ריח, מורח ודאין, כלשון הגמרא: יריח וידון.
אם כבר דיברנו על ריח: פעם אחת התארח בעל "בית הלוי" אצל המהרי"ל דיסקין, וכשהיה צריך לחזור לעירו אמר לו המהרי"ל דיסקין שכנראה לא יספיק לאכול בערב יום הכיפורים, ונתן בידו עוף שהכינה הרבנית, שיהיה לו מה לאכול, שהרי יש מצווה לאכול בערב יום הכיפורים. ישב הרב ברכבת, הוציא לאכול, וכשהגיש אל פיו הריח ריח חריף שעשה עליו רושם, אולי כבר מקולקל. החזיר לשקית והמשיך ללמוד. שוב חשב אולי הוא טועה, הוציא, הריח והחזיר, פעם ופעמיים ושלוש. הגוי שישב לידו ראה זאת ושאל מה הסיפור. אמר לו: אני מריח כאן ריח לא טוב, אולי תריח אתה. הריח הגוי ואמר: אין שום בעיה, מריח מצוין. החליט לאכול, וכשקירב שוב עלה הריח חזק יותר מקודם, והבין שכנראה אין זה כשורה. אמר לו הגוי: אני אומר לך שזה בסדר, אם אינך רוצה - תן לי ואני אוכל. אמר לו: בבקשה, תאכל. נתן לו והלה אכל.
כשהגיע הבית הלוי לבית הנתיבות שבעירו, חיכו לו אנשים ואמרו לו: הרב, הגיע כאן מברק מהמהרי"ל דיסקין. פתח וראה שכתוב בו לא לאכול מן העוף, שכן החלק שנשאר בבית נבדק, התעוררה בו שאלה והתברר שאינו כשר. אמר הרב: ברוך השם, לא אכלתי ממנו. וכשסיפרו זאת למהרי"ל דיסקין אמר, שכבר בשעה ששלח את המברק היה ברור לו שבעל הבית הלוי לא יאכל, שכתוב "רגלי חסידיו ישמור" - הקדוש ברוך הוא שומר את הצדיקים מלהיכשל באיסור אכילה. וכך אומרים התוספות: אין הבטחה שרבי ישמעאל יקרא ולא יטה, ואין הבטחה שלא יהרוג עד זומם בטעות, אין הבטחה שצדיק לא יטעה; "לא יאונה לצדיק כל אוון" נאמר רק על אכילה. ואם כן למה שלח מברק? משום שעל פי הלכה הוא מחויב בכך: כשנתת לאדם דבר שאינו כשר, אתה חייב להודיעו. אבל ברור שמצד עצמו לא ייכשל - וכך אמנם היה.
והיכן זה רמוז? "לא יאונה לצדיק כל אוון" - "יאונה לצדיק כל אוון" ראשי תיבות "יאכל", כלומר: לא יאכל. משמיים שומרים עליו שלא יאכל, אבל בשאר עניינים אין הבטחה כזאת. ועל כך יש אין־ספור סיפורים, כיצד שומרים על הצדיק בענייני אכילה, ואפילו אנשים פשוטים המקפידים על דבר מאכל, על תולעים וחרקים, רואים סייעתא דשמיא מיוחדת להינצל מדבר שיש בו בעיה. וכאן ראינו זאת בעניין הריח, שהוא מיוחס אל החוכמה: הרב בחוכמתו הריח, ונתנו לו מן השמיים להבין שמדובר בדבר האסור באכילה.
הדרך השישית להשגת החוכמה היא הגדת המגידים: דבר שלא נדע באחד החושים, ואף על פי כן הוא ברור אצלנו. דוגמה נותן הרד"ק: יגידו המגידים כי העיר קוסטנטינה קיימת בעולם - היכן היא? בטורקיה. אנשים העוברים ממקום למקום אומרים שיש עיר כזאת, ואף שלא הלכתי שם ולא ראיתי אותה, אין לי ספק. שהרי דבר שאינו אמיתי עתיד להתברר כזב, ואין אדם משקר בדבר שעתיד להתגלות (ואנחנו מדברים על הדרך הרגילה, לא על עידן הוואטסאפ). וגם בדרכי החוכמה עצמה צריך הגדת מגידים, שהרי דברים רבים בחוכמה נודעים מבחינת הנבראים ואינם ידועים לכל אדם, אלא שומעים אותם מפי המגידים, כמו שאמר השם לאיוב "הידעת עת לדת יעלי סלע, חולל אילות תשמור". והדרך השביעית היא ראיית השכל וידיעתו, והיא החזקה שבכולן.
והנה יש דרך אחת שאינה מדרכי החוכמה ואין השכל מורה עליה, ואף על פי כן היא עמוד גדול וחזק יותר לכל בעלי התורה - היא הקבלה, שחייבים אנו להאמין בה על כל פנים. לא קבלה במובן של תורת הנסתר, אלא הקבלה שאנו מקבלים מדור לדור. בה יתאמת בנפשותינו ויתחזק בלבותינו שמשה רבנו כתב את התורה מפי האל יתברך. וכי היית שם? מניין אתה יודע? וכן חידוש העולם ומעשה בראשית, ועניין האבות, והאותות הגדולות שראו אבותינו במצרים ובמדבר, קריעת ים סוף, הירדן, מעמד הר סיני, עמידת חמה ולבנה ליהושע ושאר הנפלאות - לא ראו עינינו ולא שמעו אוזנינו, ואין השכל מורה עליהם, ואי אפשר לבחון אותם. בהגדת המגידים אמרנו שאין אדם משקר, שהרי יבדקו ויראו שאין עיר כזאת; אבל כאן, האם אתה יכול לבחון עכשיו אם היה מעמד הר סיני או לא?
על כך אומר הרד"ק: נתאמת אצלנו מפי הספרים אשר הם ירושה מאבות, דור אחר דור. והקבלה הזאת נכונה אצלנו ונתקעה בלבותינו כאילו ראו עינינו ושמעו אוזנינו, והודה עליה שכלנו ויותר. ולמה יותר? כי ההרגשות מכזבות לפעמים, וגם בשכלו יטעה אדם לפעמים, כשאין דרכי המופת ברורים אצלו.
ומעניין שהרד"ק כתב זאת כבר אז. אדם אומר: אילו היו צילומים ממעמד הר סיני הייתי מקבל. אדוני, היום אפשר לעשות לך צילומים מן המאדים, והכול נעשה בהוליווד. עד היום יש הטוענים שכל סיפור נחיתת החללית בירח הוא בדיה אמריקאית, ומביאים לך הוכחות וראיות: תראה איך הדגל עומד, תראה כך ותראה כך. ומישהו אמר לי בשיא הרצינות שיש דוקטור או פרופסור הטוען בלהט שכל סיפור המיירטים, החץ וכיפת ברזל, הוא שקר - אין דבר כזה יירוט ברקיע, ויש לו הסברים לכל דבר. אדם יכול להיות פרופסור ולחיות ביקום מקביל, בדמיונות, כמו אותם שמבחינתם גם קורונה לא הייתה. אין טעם להשקיע אנרגיות בשכנוע. אבל לענייננו: ההרגשות מכזבות והשכל טועה, ואילו הקבלה, שהיא ירושה דור אחר דור, לא נמצא בה מכחיש בכל האומות.
אין דבר חזק מן הקבלה. חשבו: כלל ישראל יושבים בליל הסדר ואומרים "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה", "מרור זה שאנו אוכלים", ובזמן בית המקדש אכלו קורבן פסח. מאיזו נקודת זמן זה התחיל? מתי החליטה קבוצת אנשים לעבוד על ילדיהם ולספר להם שיצאו ממצרים? מדובר באומה שלמה שאימצה נרטיב שמעולם לא היה. אומר הרמב"ן: אבות לא ינחילו שקר לבניהם. אין שום היגיון שקבוצת אנשים תשב ותספר לבניה בדיה שאין בה ממש, ועוד תצווה "והגדת לבנך".
ושימו לב מה כלול באותה בדיה: שאתה מחויב לשמור את מצוות השם ויש לך אין־ספור הגבלות. וכי האב רצה לעשות לבנו חיים רעים? מעכשיו אתה מחויב בא', ב', ג'; אם תחלל שבת - סוקלים אותך; אם תעבור עבירה פלונית - אוי ואבוי. החליטה קבוצת אנשים לשבת ולמרר את חיי ילדיהם במצוות שאין בהן ממש, ועוד ציוו שיעבירו זאת הלאה מדור לדור? ועוד: התנ"ך מקובל היום בכל האומות. גם האסלאם וגם הנצרות אינם כופרים בכך שהיה מעמד הר סיני; הוויכוח הוא רק אם היו "שדרוגים" בדרך, אם מוחמד באחת מהתקפותיו דימה שראה את המלאך גבריאל שנתן לו עדכונים - ויש לנו הוכחות שאלו הבלים. אבל הם אינם כופרים במציאות המבול, למשל, שכתוב בתורה ומקובל לנו מדור לדור. וכך בכל ענייני הקבלה: מה שמסרו לנו אבותינו חזק מן הכול, שכן כל הספרים שנכתבו ממזרח שמש עד מבואו לא יכחיש אחד מחברו, ולכן נתבררה הקבלה אצלנו בלי שום ספק, עד ששבה הקבלה אצלנו כמו שכל - כדבר שאני מבין בשכלי, כדבר שראיתי בעיניי.
בזמנו, כשבן גוריון הגיע לנאום באו"ם על זכותנו על ארץ ישראל, אמר להם: לפני כך וכך שנים הפליגה אונייה עם ראשוני המעפילים ליישב את אמריקה, ושמה מייפלאואר, ומסעה ידוע ומפורסם. אבל לכו ושאלו לא ילד אלא אנשים מבוגרים באמריקה: באיזה תאריך מדויק זה היה? מה לבשו האנשים? מה אכלו במסע? אף אחד אינו יודע. ואילו אנחנו, שיצאנו ממצרים, שאלו כל ילד מה אכלנו - יאמר לכם: מצות ומרורים וקורבן הפסח. מה היינו לבושים - "מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם". מה אכלנו במדבר - מן ושליו. אילו מים שתינו - ממי הבאר. וכל פרטי המסעות. אצלכם מדובר בפחות מחמש מאות שנה, וגילוי אמריקה הוא כחמש מאות שנה אחורה, ואיש אינו יודע; ואצלנו יש מסורת על הפרטים הקטנים ביותר.
והעניין הוא עקרוני: אין אפשרות לשתול סיפור בהיסטוריה. אם אדם יבוא ויספר שהיה דבר מסוים, שהייתה התגלות מסוימת, בני דורו שלא ראו זאת יכחישוהו מיד. יאמר: זה היה בדור הקודם, אבא שלי סיפר לי. יאמרו לו: כנראה לאביך זיכרון מיוחד, שהרי אבי אינו זוכר דבר כזה, וגם לא אביו ולא אבי אביו. את מי ישכנע? אולי את עצמו ואת בני משפחתו שנותנים בו אמון, אבל לא את כולם.
זה ההבדל בין היהדות לכל הדתות, וזה חוסננו וזו קבלתנו. יאמר לך אדם: הרי כולם יודעים שאותו האיש עשה ניסים, הלך על המים וחילק סעודה לרבים בדרך נס, ומאמינים בזה מיליארדים, ואילו את סיפורכם מספרים חמישה עשר מיליון יהודים בלבד. אבל הטעות פשוטה: חוזק השרשרת כחוזק החוליה החלשה שבה. שרשרת של מכולות, עבה ככל שתהיה, אם חוליה אחת בה מחזיקה קילו - זו החוליה שתתפרק ראשונה, והיא הקובעת את חוזק השרשרת כולה.
והסיפור שלהם מתחיל ביחידים. מי אמר שאותו האיש חילק לחם לכל אותם אנשים? היו שם עשרים איש בסעודה. מי אמר שקם מקברו? שלוש נשים סיפרו כך, וכך מופיע בכתביהם. מי אמר שהלך על המים? שניים או שלושה שראו. ולמען הסר ספק, אין לנו בעיה עם התיאורים הללו כשלעצמם, שהרי חז"ל מגדירים אותו מכשף ואומרים שעשה דברים בכישוף; השאלה היא מי טען זאת ומי העיד. הכול מתחיל ביחידים, ואחר כך צבר תאוצה. ותבינו גם שאין לאנשים קושי לקבל את הנצרות, שהרי במה היא מגבילה אותם? אין כאן תרי"ג מצוות שמכתיבות לאדם מבוקר עד ערב מה לעשות, ובפרט שמדובר באנשים שלפני כן היו פגאנים ועובדי אלילים, כך שבין כה וכה היו להם חיובים דתיים כלשהם.
היהדות, לעומת זאת, מספרת סיפור שמתחיל במינימום חמישה מיליון איש. יש לנו תיעוד שיצאו שישים ריבוא, שש מאות אלף איש - ואלו רק הגברים מגיל עשרים עד שישים; הוסיפו את הקטנים, את הזקנים, את הנשים ואת הערב רב שעלה עמהם, ותקבלו מיליונים רבים. והמיליונים הללו מעידים על מעמד הר סיני: "אתה הראית לדעת", אתם ראיתם. אי אפשר לשתול בהיסטוריה סיפור של מיליונים. גם הנצרות וגם האסלאם, כשהם מספרים את סיפורם, מספרים שהתחיל ביחידים, ואי אפשר רטרואקטיבית לספר דבר שלא היה. וכך מבטיחה התורה שלא תקום אומה שתבדה סיפור דומה: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו? השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי? או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה".