פתיחה: בין אלילי הגויים לביטחון בה'
בחלק זה של הפרק ממשיך המזמור בתיאור חוסר האונים של פסילי הגויים, ומתוך כך עובר לקריאה הגדולה: "ישראל בטח בה'". נעבור על הפסוקים כסדרם, בביאור המלבי"ם והמפרשים, ונוסיף את דברי הדרש והמוסר העולים מהם.
פסוק ה': פה להם ולא ידברו - הצורה בלי הרוח
פֶּה־לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ׃
הרד"ק מבאר: הם היו עושים את הצלמים בצורת אדם, כדי להראות כביכול שיש כאן בעל כוח. אבל דווקא העיקר חסר. את הצורה החיצונית אתה יכול לעצב, אך להטיל בהם רוח אינך יכול: פה שידבר, עיניים שיראו, אוזניים שישמעו - את זה אין בכוחך.
נזכרתי בסיפור על גנב שנתפס בכנסייה, והביאוהו למשפט. שאלוהו: איך עשית דבר כזה? אמר להם: אומַר לכם את האמת, לא נכנסתי לגנוב ולא לקחת דבר. עמדתי לפני הצלם, פניתי לאותו האיש ואמרתי לו: ראה את מצבי, ראה באיזו עניות אני שרוי, כמה אני סובל. ואז פקח את עיניו ואמר לי: אכן מצבך קשה מאוד, גש בבקשה לקופסה שבצד, יש שם מעט תכשיטים, קח לך, ובזה תהיה לך רווחה מסוימת. וכך עשיתי. עכשיו מי יאמר לו: מה אתה מדבר שטויות, ממתי הוא מדבר, הרי אין בו רוח חיים? אף אחד לא יכול לומר זאת - נאלצו לשתוק.
צורת האדם - הדיבור; צורת החי - התנועה
המלבי"ם מבאר: "פה להם ולא ידברו" - זה חיסרון מצד הצורה, כלומר צורת האדם. במה באה לידי ביטוי צורת האדם? בדיבור. ומהי צורת החי? התנועה וההרגשה. התנועה היא המאפיין של בעל החיים; אצל האדם, גם אם הוא נכה מוחלט, כל עוד יש לו כוח דיבור - די בכך שנראה בו אדם, ואפילו איש המעלה.
בזמנו היה סטיבן הוקינג, מדען בעל שם עולמי שלקה בניוון שרירים, עד שהדבר היחיד שיכול היה להזיז היה אישוני עיניו, ודרכם היה מתקשר. בנו לו תוכנת מחשב מיוחדת שבתנועת האישונים היה כותב, וכך תקשר, והרבה תגליות מדעיות נזקפות לשמו. אחד הדברים שכתב ודיבר עליהם הוא שהעולם התחיל במפץ גדול. קודם לכן חשבו שהעולם נבנה באופן הדרגתי, ואילו הוא חשף שהעולם נברא ברגע אחד. תבינו שזו התקדמות עצומה לכיוון התורה: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" - ברגע אחד נברא העולם, לא בהדרגה. אתם קוראים לזה "מפץ גדול" - בסדר, לאט לאט ילמדו את השמות ויבינו.
הרי פעם בכלל חשבו שהעולם קדמון. מי שיקרא בספרי המדע והפילוסופיה הקדומים יראה שהיו בטוחים שהעולם קדמון, היה מאז ומעולם. לקח זמן והכירו שהעולם התחיל בנקודת זמן מסוימת; לקח עוד זמן והכירו שזה התחיל ברגע אחד ולא בהדרגה; ייקח עוד קצת זמן ויכירו גם שיש בורא לעולם. צריך להבין את מהירות הקליטה שלהם ולא ללחוץ - רואים שהם מתקדמים, ואנחנו איננו בלחץ.
ולענייננו: צורת האדם היא אפשרות התקשורת שלו. מי שאין לו אפשרות תקשורת - כיצד הוא נקרא? שוטה. מיהו שוטה? חרש אילם מלידה, שהוא חסר תקשורת, ולכן נחשב חסר דעת. היום מצליחים לפתח גם חרש אילם, אבל בזמנם אדם כזה נחשב מנותק לחלוטין. מעלת האדם היא "רוח ממללא", כוח הדיבור שלו. ומכאן: לפסילים אין לא צורת האדם ולא צורת החי. אין להם דיבור - "פה להם ולא ידברו"; ואין להם אפילו את החושים שיש לבעלי החיים: בעלי חיים רואים - ולהם "עיניים להם ולא יראו"; בעלי חיים שומעים - ולהם "אוזניים להם ולא ישמעו". אין להם שום כוח שאפילו לבעלי החיים יש.
דרך דרש: "עצביהם כסף וזהב" - העצבות שברדיפת הממון
בספר אוצרות האגדה מביא על פסוקים אלו בדרך דרש. חז"ל אומרים "מרבה נכסים מרבה דאגה". אדם שמשקיע את כל עמלו כאן בעולם הזה נמצא בעצבות תמידית, מפני שכל ענייני העולם הזה וההשקעה בהם מקורם בקללה: "בזעת אפך תאכל לחם". הוא פשוט מהדר בקללה - אינו מסתפק בקללה מועטת, אלא רוצה הרבה זיעה כדי לאכול לחם, ונמצא נמשך אחר הקללה ברמה גבוהה יותר.
אדם השקוע בעבודה מאבד גם את הקשר עם סביבתו. אין לו זמן לאשתו, לילדיו, למשפחתו, להוריו - לשום דבר, כי הוא עסוק בלהשיג עוד משהו. נזכר אני שבצעירותי ביקשה אשתי שנלך לבקר חברה שלה שהתחתנה באותו הזמן. בעלה היה סופר סת"ם, ובדיוק כשהגענו הוא ישב וכתב, ואז קיבלו את האורחים. הרגשתי כל הזמן כאילו אני שורף לו שטרות מול העיניים: יושב כאן אורח שאינו מכיר אותו, והוא נאלץ לבזבז עליו את זמנו, ובזמן הזה יכול היה לכתוב ולהרוויח. השתדלתי לקצר את הביקור; אין טעם להתעלל באדם, ובוודאי לא לגרום לו נזק כלכלי. אבל זו המציאות שאדם נמצא בה לפעמים - אין לו זמן לכלום, גם לא למשפחתו, כי הוא עסוק בלעשות כסף.
מישהו שלח לי פעם סרטון נוגע ללב שנעשה באמריקה, על אדם שעובד בבורסה כיועץ השקעות, יוצא מהבית בשעה מוקדמת וחוזר בשעה מאוחרת. הילד שלו מבקש ממנו שיקדיש לו זמן, פותח את קופסת החיסכון שלו, מוציא כמה דולרים ואומר: אבא, אני רוצה שגם לי תקדיש קצת זמן, הנה כסף. כלומר: אתה עסוק בלעשות כסף - גם אני אתן לך כסף, רק הקדש לי מעט זמן. זה עשוי בצורה מרגשת מאוד, ומראה עד כמה אדם עלול לחיות רדוף אחרי החומר, עד שאולי רק אם ישלמו לו יימצא לו זמן גם בשבילם: קִבעו פגישה, יש לי יומן.
וזהו "עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב" - העצבות שיש לאדם באה מחמת הכסף והזהב. רדיפת הגשמיות והארציות היא שגורמת לו עצבות, בעיות בשלום בית, בעיות עם המשפחה והילדים. "מעשה ידי אדם" - זה נובע מאדם הראשון שנתקלל "בזעת אפיך תאכל לחם". ועל זה ממשיך הפסוק: "פה להם ולא ידברו, עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו" - אלה השקועים בעבודה, שיש להם היום שם: וורקוהוליסטים, מכורים לעבודה. פה יש להם, אבל אין להם זמן לדבר עם אשתם ועם ילדיהם; עיניים יש להם, אבל אינם מצליחים אפילו לפגוש אותם (אולי היום יראו אותם בשיחת וידאו). אדם כזה חי במציאות מקבילה, רחוקה לחלוטין ממה שהתורה רוצה שיחיה: שתהיה לאדם אישה, שיהיו לו ילדים, ושיהיה לו זמן בשבילם.
הרב מבריסק היה מקדיש הרבה מזמנו ללמד את ילדיו תורה, והיה אומר שזו כוונת התורה "ושיננתם לבניך" - חובה על האב ללמד את ילדיו תורה. האדם צריך להקדיש לבית, לאישה ולילדים. אבל מי שכולו שקוע ב"עצביהם כסף וזהב" - ממילא "פה להם ולא ידברו, עיניים להם ולא יראו", אין לו זמן להיפגש אפילו עם הקרובים אליו.
זו לצערנו העבדות המודרנית. את אנשי ההייטק מגדירים כעבדים המודרניים: תהיה תקוע במשרד, תגיע בבוקר מוקדם - רוצה ספורט? יש חדר ספורט. בריכה? יש בריכה. מסעדה? יש גם. יש פרויקט חשוב, והוא מגיע הביתה בשתים עשרה בלילה. אנשים אלו עובדים במשכורות שמנות מאוד, אבל לא נשאר כלום חוץ מזה. למה אתה חי? בשביל העבודה. זו התכלית. ובדרך כלל הם אינם נשארים זמן רב נשואים ואינם נשארים בקשר עם הסביבה, כי הוא נשאב לשם: יש פרויקט שחייבים לסיים עד זמן מסוים, ומדובר במיליונים ולפעמים במיליארדים. בכמה נמכרה ווייז? מיליארד דולר. אז מעבידים שם את כולם, יש בונוסים ותגמולים - אלה העבדים המודרניים, עבדי הזמן והמזומן, כעניין שנאמר "דזמן איז מאני".
"אני רואה את אלוקים והוא לא רואה אותי"
עוד מביא בספר אוצרות האגדה: שאלו מומר אחד מה השתנה בו מאז שהיה יהודי ועד שהתנצר. אמר להם: אני חי בעולם הפוך. פעם הייתי יהודי - לא ראיתי את אלוקים, אבל אלוקים ראה אותי. היום אני נוצרי - אני רואה את אלוקים, אבל הוא לא רואה אותי. הוא רואה את הצלוב, אבל אותו אין מי שרואה. יחי ההבדל.
ומעשה באחד שחיפש מקום להניח תפילין. הסתכל ימין ושמאל ולא מצא מקום שקט ברחוב - באירופה זו הייתה סכנת נפשות. ראה כנסייה, הציץ, ראה שקט, ונכנס. התחיל להניח תפילין ולהתפלל, ופתאום ראה אנשים מתאספים לתפילה. ישב לו בפינה, ולאחר שנכנסו כולם ונשא הכומר את דרשתו, קלט שיושב שם מישהו עם תפילין. אמר: אני מבקש שכל מי שיהודי כאן - שייצא. מסופר שקם אותו יהודי, לקח את שקית התפילין, ניגש לתמונה של אותו האיש שהייתה בכניסה, הרים אותה ואמר: בוא ישו, לא רוצים אותנו כאן.
"לא יהגו בגרונם" - ייסורים וביטול תורה
עוד מסבירים בדרך דרש: חז"ל אומרים שאם אדם רואה שייסורים באים עליו - יפשפש במעשיו; פשפש ולא מצא - יתלה בביטול תורה. בהבנה הפשוטה, הכוונה שביטול תורה נבחן אפילו בדקי דקות, ואולי זה העוון שבו. ואמרנו פעם הסבר נוסף: "יתלה בביטול תורה" - לא את הייסורים, אלא את זה שלא מצא. אילו היית לומד עוד קצת, היית מוצא בעצמך עוונות רבים. פשפשת ולא מצאת - כי לא למדת תורה; תלמד קצת ותבין כמה אתה חסר.
ולפי זה: "פה להם ולא ידברו, עיניים להם ולא יראו" - אדם שבאים עליו ייסורים, סובל בפה, יש לו פצעים או חולי ואינו יכול לדבר, או סובל מעיניו. וכל זה מחמת "לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם" - "והגית בו יומם ולילה". שהרי חז"ל אומרים: חש בראשו - יעסוק בתורה; חש בגרונו - יעסוק בתורה; חש בכל גופו - יעסוק בתורה, שנאמר "ולכל בשרו מרפא". אילו היו הוגים בגרונם לא היו מגיעים לזה, אלא שמכיוון שלא הגו בתורה, באים עליו ייסורים.
מספרים שמשגיח בישיבה ראה שתלמיד לא הגיע לסדר הלימוד. הלך לחפשו בפנימייה ומצאו במיטה. שאלו: מה קרה? אמר לו: הרב, יש לי כאב ראש. אמר לו: הרי חז"ל אומרים חש בראשו יעסוק בתורה. השיב לו התלמיד: חרם הקדמונים שלא להתרפא בתרופות הכתובות בתלמוד, וכך מופיע בספרים - וזו תרופה הכתובה בתלמוד...
פסוק ז': ווארט הגר"א - מדוע "ידיהם" ולא "ידיים להם"
יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ לֹא־יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם׃
בספר ילקוט פנינים מביאים בשם הגר"א: ודאי שמתם לב לשוני. בפה, בעיניים, באוזניים ובאף נאמר "פה להם", "עיניים להם", "אוזניים להם", "אף להם"; ואילו בידיים וברגליים נאמר "ידיהם", "רגליהם", ולא "ידיים להם" ו"רגליים להם". מסביר הגר"א על פי דברי חז"ל: המוצא שברי צלמים - הרי אלו מותרים. אדם שמצא עבודה זרה שנשברה יכול לקחת את השברים, למשל אם היא של כסף - למוכרם, כי עבודה זרה שנשברה איבדה את שם העבודה זרה. אבל אם מצא תבנית יד או תבנית רגל - הרי אלו אסורים, לפי שכיוצא בהם נעבד: היו עובדים גם לדמות של יד לבדה או רגל לבדה. נמצא שיד או רגל אינן בכלל "שברי צלמים", אלא הן עצמן צלם.
לפי זה: בפה, בעיניים, באוזניים ובאף נאמר "להם", כי אלו אינם אסורים מצד עצמם אלא רק כשהם מחוברים לעבודה זרה - "פה להם", כשהפה מחובר להם יש עליו שם עבודה זרה. אבל בידיים וברגליים, שהן עבודה זרה גם בפני עצמן, אף שאינן מחוברות לגוף שלם, נאמר "ידיהם", "רגליהם" - מצד עצמם. ודברי פי חכם חן, ווארט נפלא מאוד.
עיניים ואוזניים - למי הן שייכות
עוד מובא: "עיניים להם ולא יראו" - אם האדם משתמש בעיניו רק לעצמו, למלא את תאוותו, ממילא "ולא יראו" - אינו רואה בכבוד ה'. "אוזניים להם ולא ישמעו" - אינו שומע את דבר ה'. האדם צריך שהאוזניים לא יהיו "להם", אלא אליו יתברך: מוטות תמיד לשמוע דברי תורה, דברי מוסר ודברי קדושה, ולא רק דברי הבלים ושטויות.
ואיני מדבר על אלה שכל היום נמצאים בחדשות וזקוקים לעדכונים מיידיים. מה אדם צריך כל שתי דקות הודעה בטלפון, פריצה מחדר החדשות? תחיה חיים רגועים. דיברתי היום עם מישהו על העניין הזה, שאדם צריך להתנתק מכל השטויות האלה, וסיפר לי שקרוב משפחה שלו הגיע מחו"ל והתחבר להתרעות של הצבע האדום. הוא מתקשר כל הזמן: עכשיו יש נפילה כאן, אתם בסדר? עכשיו יש אזעקה, איך אצלכם? אמרו לו: חביבי, הגעת מחו"ל, אנחנו לא חיים כאן מאתמול, כבר רגילים - תן לישון. אדם מכניס את עצמו ללחץ מתמיד. אינך רוצה חיים רגועים? אינך רוצה לישון בשקט? מי שמרחיק עצמו מראיית שטויות - זוכה לראות בה' יתברך; מי שמרחיק אוזניו משמיעת שטויות - זוכה לשמוע את קול ה' המדבר, ועל ידי כן זוכים להתקרב אליו יתברך.
פסוק ו': חמשת החושים וחיסרון כפול
אׇזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן׃
הרד"ק אומר שהזכיר כאן את חמש ההרגשות, חמשת החושים: יש להם הצורות ולא ירגישו בהן. עשוי הוא כביכול בצורת אדם - ידיים, רגליים, עיניים - אבל אין רוח בו, ואינו חש במאומה.
והמלבי"ם מדגיש נקודה נוספת: "אוזניים להם ולא ישמעו", וכנגד חוש הריח "אף להם ולא יריחון", וכן בכולם - "פה להם", "עיניים להם". עצם העניין שיש לו כלים גשמיים אלו, פה ועין, אוזן ואף, הוא כבר חיסרון בחוק האלוקות. וכי אלוה זקוק לעיניים מגושמות, לאוזניים מגושמות? ואם כבר יש לו - לפחות שיראה וישמע בהן, ואף זה אין. נמצא שהחיסרון כאן כפול.
וכנגד חוש המישוש: "ידיהם ולא ימישון, רגליהם ולא יהלכו" - אינם משתמשים אף בכלי התנועה; הרגליים אינן מהלכות והידיים אינן ממששות. "לא יהגו בגרונם" - אומר המלבי"ם שההגייה היא ממוצעת בין הדיבור למחשבה: הדיבור הוא הוצאה החוצה, המחשבה היא כולה בפנים, וההגייה היא הצפצוף החלש הממוצע בין הדיבור והשתיקה. כלומר אין להם אפילו את הדיבור הפנימי, אפילו הגייה חרישית בסתר. וכך גם הרד"ק: הכוונה אפילו הגיון מועט - לא במובן של "הגיוני", אלא מלשון הוגה; אין להם אפילו צפצוף היוצא מן הגרון, כמו "אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה".
פסוק ח': כמוהם יהיו עושיהם
כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר־בֹּטֵחַ בָּהֶם׃
הרד"ק מסביר שזה בא בדרך תפילה: ריבונו של עולם, כל אלה שעשו את הצלמים הללו יהיו כמותם, וגם מי שבוטח בהם יהיה כמותם - עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו, שיהיה כמו האלוה שיצר לעצמו. המצודת דוד אומר שזה בא בדרך קללה: מקלל אותם שיהיו כמותם - לא ידברו, לא יראו ולא ישמעו, וכן כל הבוטח בהם.
המלבי"ם מוסיף את הצד של התכלית: הרי בנית צלם - בשביל מה? כדי להפיק ממנו רצון, שימלא את בקשותיך ושאיפותיך. על זה אומר הכתוב "כמוהם יהיו עושיהם" - בין העושים ובין הבוטחים: לא תראה ולא תשמע, ולא זו בלבד שלא תקבל מהם תשועה, אלא עוד יהיה לך נזק בעקבות מה שעשית.
האור החיים הקדוש אומר: לגבי האלוקות נאמר "באלוקים נעשה חיל", ואמרו חז"ל שכשאדם עושה רצון ה' ומקיים מצוותיו - מעלה אני עליו כאילו עשאני. וכשם שבקדושה כך בקליפה: כשאדם עושה את הצלם, הוא מתחבר בזה אל הצלם להיות כמותו - עיוור כמותו וחרש כמותו.
השפת אמת מרחיב: בכל דבר יש חיות מן הקדושה, אך כאשר הרשע בוטח בעבודה זרה ובהבל, הוא מסלק מעצמו את הקדושה לחלוטין ונעשה כמו עבודה זרה - חתיכת קליפה וטומאה. נפרד ממנו כוח הקדושה, הגשמיות מכסה את הפנימיות והרוחניות, והוא נקרא מת גם בחייו. ומכאן גם לצד השני: כשם שהבוטח בעבודה זרה מפריד מעצמו את הקדושה, כך הבוטח בה' מפריד מעצמו את הקליפה, מסיר מעצמו את הארציות והגשמיות ומידבק ברוחניות. זהו "והיה ה' מבטחו" - הוא זוכה להתחבר אל האלוקות, "כמותו יהיו עושיו": מי ש"עושה" את הקדוש ברוך הוא בקיום מצוותיו ועשיית רצונו, זוכה להידבק באלוקות עצמה, כשם שעובד עבודה זרה מידבק בעבודה זרה ונעשה כמותה.
פסוק ט': ישראל בטח בה'
יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּיהֹוָה עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא׃
הרד"ק אומר: אתם, עם ישראל, אל תהיו כמו האומות, אלא בטחו בה' ולא באלילים. וראו שבכל הדורות ובכל ההיסטוריה "עזרם ומגינם הוא" - ה' עזר והגן על עם ישראל. פסוק זה הוא מעין כותרת כללית, ולאחר מכן עובר הכתוב לפרט: בית אהרן, יראי ה'.
המלבי"ם מבאר: "ישראל בטח בה'" - אף על פי ש"אלוקינו בשמים", ולכאורה לעובד האלילים יש יתרון עלינו, שהוא רואה את האלוה שלו, והרי הרבה יותר קל לעבוד מישהו שאתה רואה אותו. ובכל זאת ישראל בוטחים בה' אף שאינם רואים אותו, ויותר משהגוי בוטח באלוהו. ומדוע? "עזרם ומגינם הוא" - יש כאן הגנה להצילם מן הצרה, ויש עזרה להכניע את האויבים הקמים עליהם. אלו עובדות, לא תיאוריה: לעם ישראל יש הוכחות בשטח שהקדוש ברוך הוא עזרם ומגינם.
מדי מלחמה שבה ונשאלת השאלה אם ההבטחה של החזון איש ולאחר מכן של רב חיים קנייבסקי, שלא ייפלו טילים בבני ברק, עדיין תקפה, והאם היא תקפה גם למקומות תורה אחרים - קריית ספר, ביתר עילית, אלעד וכל המקומות שגרים בהם יראים. הרב זילברשטיין אמר שלמעשה הדבר נאמר ביחס לכל מקום של תורה, ולאו דווקא למקומות מסוימים, וכך מביאים גם בשם רב חיים קנייבסקי: מקום שיש בו תורה וגמילות חסדים - אגוני מגנא ואצולי מצלא. ואני אמרתי: אין כאן מקום לשאלה כלל, שהרי יש עובדות. אם עד היום לא נפל טיל בבני ברק - העובדות מוכיחות שזה תקף, ומה יש להסתפק?
וכך בכלל: אין שום הסבר טבעי לקיומו הנצחי של העם היהודי. היסטוריונים עומדים פעורי פה. מה ההיגיון שעם כה קטן, שנרדף ברוב שנותיו, בלי ארץ ובלי מדינה, מפוזר בין הגויים - וגם היום שיש לו ארץ ומדינה עדיין רובו אינו בארצו - ובכל זאת שורד? לב טולסטוי, הסופר הרוסי, אומר שיש כאן איזו גזירה קדומה, אין הסבר. אין היגיון בכך, כאשר אנו רואים אומות שבהיסטוריה נשאו את הלפיד בגאון ונשרפו בלפיד של עצמם כהגדרתו, והעם היהודי עדיין קיים, חי ונושם, ואף לא כאומה שולית: אין מהדורת חדשות שאין מזכירים בה את ישראל, גם שלא בעיתות מלחמה. אנחנו העם המשפיע ביותר על העולם מכל הבחינות - בנקאות, סטארטאפים, חדשנות, ייצור נשק, הון. האם יש לזה הסבר טבעי? "עזרם ומגינם הוא". ההיסטוריה מוכיחה שהקדוש ברוך הוא עזר והגן על עם ישראל, ולכן באמת יש לנו סיבה לבטוח בה'.
קול אליהו: "אם לעוברי רצונו כך"
בספר קול אליהו מסביר את הפסוק על פי המסופר בגמרא: רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא היו מהלכים בדרך. שמעו קול המונה של רומי ממרחק מאה ועשרים מיל, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. שאלוהו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחווים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבים בטח והשקט, ואנו - בית הדום רגלי אלוקינו שרוף באש, ולא נבכה? אמר להם: לכך אני משחק; אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.
וזה מתאים למה שהסברנו לעיל בפסוק "נתת שמחה בליבי מעת דגנם ותירושם רבו": מה יש לשמוח בכך שדגנם ותירושם של הגויים רבו? אלא משל, וכמדומני שהמגיד מדובנא אומר כן, לאדם שהלך לבית השמחה, וכבר מרחוק ראה כלבים יוצאים מבית השמחה עם סטייקים בפה, עם שניצלים ועם עופות. התחיל לשמוח ולרקוד. שאלוהו: מה אתה כל כך מבסוט? אמר להם: תבינו, אם זה מה שהכלבים קיבלו - מה נקבל אנחנו עוד מעט? כך: "נתת שמחה בליבי מעת דגנם ותירושם רבו" - אני שמח, שאם זה מה שה' נותן לעוברי רצונו, מה ייתן לעושי רצונו?
ומעין זה יתבאר הפסוק אצלנו: "ישראל בטח בה' עזרם ומגינם הוא" - אתה, ישראל, בטח בה', שהרי אתה רואה שאפילו לגויים הוא עזרם ומגינם. ואם לגויים ה' מגן, על אחת כמה וכמה לנו, ש"בנים אתם לה' אלוקיכם", שבוודאי הקדוש ברוך הוא יגן וישמור עלינו. אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה - ובזה ודאי שיש לנו לסמוך ולבטוח בה'.
פסוק י': בית אהרן - ככל שיגדל הביטחון
בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַיהֹוָה עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא׃
אחרי שהזכיר את ישראל, הוא מזכיר את קדושיו. האבן עזרא אומר: "בית אהרן" הם המקודשים שבעם ישראל, הכהנים. והרד"ק מוסיף: הם הקרובים לה' ועומדים לפניו תמיד, ולהם הוא אומר בטחו בה' - מכיוון שאתם קרובים אליו בעבודתכם, אתם עובדים ומשרתים לפניו, יש לכם יותר סיבה לבטוח בה'.
המלבי"ם מבאר יסוד גדול: ככל שיגדל הביטחון ומעלת הבוטח, כך יגדלו העזר וההגנה. דבר שלמדנו בהרחבה, ומי שרוצה ישמע בשיעורינו בחובות הלבבות: ככל שאדם סומך עצמו על הקדוש ברוך הוא באופן מוחלט יותר, כך הקדוש ברוך הוא מגן ומסוכך עליו יותר. וככל שהאדם בטוח בעצמו ונזקק לקדוש ברוך הוא רק במעט, או רק במצבים שאינו מסוגל להם לבדו, אומר לו הקדוש ברוך הוא: לך למי שאתה סומך עליו - מניחו ביד מי שבוטח בו. אבל אם אתה בוטח בה', כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: אני צריך לקחת עליך אחריות, שהרי בטחת בי וסמכת עליי.
ולכן בית אהרן, מעלתם וביטחונם גדולים יותר: ראשית, מצד שהם המקודשים לה' מן העם, הם הכהנים; ועוד, שהם אלה ש"שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא". הם קרובים יותר לה' בעבודתם ובצדקותם, אינם טורחים ביום יום על עמל יומם ואינם יוצאים לעבד את שדותיהם, אלא מקבלים עשרים וארבע מתנות כהונה כדי שיהיו פנויים עשרים וארבע שעות לעבודת ה'. ממילא הם קרובים יותר לה' יתברך, וכך "עזרם ומגינם הוא" באופן פרטי יותר מאשר בבית ישראל.
ומעלת יראי ה' גדולה אף משל בית אהרן. מדוע? כי בית אהרן עובדים את ה' מכוח שנבחרו בידי ה'; יראי ה' לעומת זאת - יכול להיות אדם פשוט, אבל הוא בחר לעבוד את ה'. לא בחרו בו, אלא הוא בחר בדרך הזאת מצד עצמו, ולכן בחירתם בקדושה מופלגת יותר, ואצלם יגדל הסיוע האלוקי יותר, שכן ככל שהאדם בוטח בה' ודבוק בו יותר, כך יזכה ליותר סיעתא דשמיא.
פסוק י"א: מי הם יראי ה'
יִרְאֵי יְהֹוָה בִּטְחוּ בַיהֹוָה עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא׃
מי הם יראי ה'? רש"י אומר שהכוונה לגרים. המצודת דוד אומר שהכוונה לחסידי אומות העולם, ומעין זה הרד"ק - יראי ה' שבכל עם. שהרי בתחילה דיבר על בית ישראל, אחר כך על הכהנים, ואם כן "יראי ה'" הם לא מישראל ולא מן הכהנים. לפי רש"י אלו הגרים, ולפי הרד"ק הצדיקים שבכל עם, כמו איוב שהיה צדיק באומות.
אגב, "חסיד אומות העולם" הוא דווקא מי שמקיים שבע מצוות בני נח מפני שכך ציווה ה'. אבל מי שאינו אוכל בשר מפני שהוא צמחוני, ואינו גוזל מפני שנראה לו שזה מקלקל את העולם - כתב הרמב"ם שאינו לא מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם. ומה שרואים היום "יער חסידי אומות העולם" - אין זו ההגדרה ההלכתית; נטעו יער לטובת אלה שעזרו והצילו יהודים, וזו זכות גדולה בלי ספק, ויקבלו על כך שכר גדול בשמים, אבל אין זה גדר חסיד אומות העולם המקיים שבע מצוות בני נח.
היום יש קהילות שלמות, ולפעמים ממש קהילות שעזבו את הכנסייה והפכו לשומרי שבע מצוות בני נח, יש להם רב שלומדים ממנו ומקבלים ממנו את חיוביהם, ובזה הם עובדים את ה' כפי מה שהם מחויבים. אמנם כתוב שהיום, גם אם יקיימו מצוותיהם, יקבלו שכר כמי שאינו מצווה ועושה, שנאמר "עמד ויתר גויים". שואלת הגמרא: מה התיר להם - וכי אינו עושה את מצוות ה' וה' נותן לו פרס? ומשיבה: לא שפטר אותם מן המצוות, אלא שגם אם יקיימו מצוות יקבלו שכר כמי שאינו מצווה ועושה, מפני שזנחו את דרך מצוות ה', וזה היה עונשם. על כל פנים, מי שיקיים מצוות יקבל שכר כאינו מצווה ועושה, וגם זה שכר. "הן גויים כמר מדלי וכשחק מאזניים נחשבו" - אתה יודע מה זה שחק מאזניים? אחרי ששוקלים משהו נשאר איזה אבק שחוק למטה; מישהו אוסף אותו? כך הגויים.
ופירוש נוסף ברד"ק: יראי ה' הם החכמים המתבודדים בבית ה' ללמוד, ומתעסקים בחוכמה לדעת את ה', שהם יודעים מחוכמתם שאין זולתו וראוי לבטוח בו. כלומר, מלבד הביאור שהכוונה ליראי ה' שבכל עם, מבאר זאת גם על יראי ה' שבעם ישראל - אלה שמוסרים נפשם על עבודת ה'.
לסיכום:
הפסילים עשויים בצורת אדם, אך חסרים את העיקר: לא צורת האדם שהיא הדיבור, ולא צורת החי שהיא ההרגשה והתנועה. ולא עוד, אלא שעצם צורך האלוה בכלים גשמיים הוא חיסרון, ומעל זה - שאינו פועל בהם דבר. "כמוהם יהיו עושיהם": הנדבק בהבל נעשה כמותו, מת בחייו, כשם שהנדבק בקדושה נעשה דבוק באלוקות. ובדרך דרש למדנו שגם הרודף אחרי "עצביהם כסף וזהב" מגיע ל"פה להם ולא ידברו", בלי זמן לאשתו ולילדיו. מול כל זה קורא המזמור: "ישראל בטח בה'" - והעובדות מוכיחות, בהיסטוריה ובימינו, ש"עזרם ומגינם הוא". וככל שיגדלו הביטחון ומעלת הבוטח - בבית אהרן וביראי ה' - כך יגדלו העזר וההגנה מאיתו יתברך.