פרק קי"ב בא בהמשך ישיר לסיומו של הפרק הקודם. שם נאמר "ראשית חכמה יראת ה'", וכאן בא המשורר ומפרט מיהו אותו ירא ה' אמיתי, מה דמותו, מה מידותיו, ומה שכרו בעולם הזה ובעולם הבא. הרד"ק מעיר שגם המזמור הזה בנוי על סדר הא"ב, שתי אותיות בכל פסוק: "אשרי איש ירא את ה'" - א', "במצוותיו חפץ מאוד" - ב', "גיבור בארץ יהיה זרעו" - ג', "דור ישרים יבורך" - ד', וכן הלאה. וכפי שראינו כבר, כשמזמור בנוי על הא"ב זה סימן למעלתו: המזמור הזה נכבד מאוד, והוא מספר על מידותיו של האדם הישר, אשר גמולו מאת ה' שלם בעולם הזה ובעולם הבא.
הַלְלוּ־יָהּ אַשְׁרֵי־אִישׁ יָרֵא אֶת־יְהֹוָה בְּמִצְוֺתָיו חָפֵץ מְאֹד׃
האבן עזרא מבאר: אלו דברי המשורר לציבור - תהללו כמוני, ואמרו אשרי האיש הירא את ה'. ומהי יראתו? ששומר את עצמו שלא להיכשל במצוות לא תעשה. ולא מפני שהוא מפחד מחרפה או מביזיון, ולא מפני סיבות חיצוניות כלשהן, אלא אך ורק מפני יראת ה'. ויתרה מזו: "במצוותיו חפץ מאוד" - אלו מצוות עשה. "ירא את ה'" הוא הצד של הזהירות מן העבירות, ו"במצוותיו חפץ מאוד" הוא הצד של הרדיפה אחר מצוות העשה, שהוא עושה אותן בכל מאודו.
הרד"ק מוסיף: כיוון שיראתו היא מה' ולא מבשר ודם, הוא נשמר מן העבירות בסתר כמו בגלוי. מי שנזהר מיראת בשר ודם - לא נעים לו מן הבריות, אבל בסתר הוא עובר; וזה, שיראתו יראת אלוקים, נשמר גם בסתר. ואת המצוות הוא עושה בחפץ ליבו - לא כדי למצוא חן בעיני אחרים ולא כדי לקנות לו שם, אלא מפני שכך רצון ה', וכל ליבו חפץ לעשות רצונו. ומהו "מאוד"? שאין לו שום חפץ אחר בליבו זולת ה'. שום דבר אחר אינו נכנס בליבו ומתערב באהבתו יתברך. ומכאן גם שהוא רודף אחר המצוות ומתאמץ לעשותן בכל כוחו, בגופו ובממונו. לא כמי שעושה כדי להיפטר, ולא "בשאננות", אלא בהתלהבות ובחשק - זהו הביטוי של "חפץ".
חז"ל דורשים: "במצוותיו חפץ מאוד" - במצוותיו ולא בשכר מצוותיו. הצדיק חפץ בגוף המצווה עצמה. ומדוע? כי מצווה היא לשון צוותא עם ריבונו של עולם; כל מצווה מקרבת אותו ועושה אותו בן־צוותא לה' יתברך. אבל מי שעושה את המצווה בגלל שכרה, עושה אותה בעצם לשם תועלת, ועל זה נאמר "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס".
אמנם כבר הזכרנו כמה פעמים שזו משנת חסידים, שכן על פי הדין מותר לאדם לעבוד את בוראו מתוך שמובטח לו שכר עולם הבא. והלוואי והיינו עובדים את ה' מתוך השכר ומתרחקים מעבירות מאימת העונש; אף שזו דרגה נמוכה בעבודה, הלוואי והיינו מגיעים אליה. הדרגות הגבוהות יותר הן שתהיה לאדם יראת הרוממות ולא יראת העונש - שהוא ירא מהדר גאונו. והדרגה הגבוהה עוד יותר: שיקיים מצוות אפילו אם יאמרו לו שעל עבירות מקבלים שכר ועל מצוות מקבלים עונש - כי ה' רוצה במצוות, והוא עושה מפני שזהו רצון הבורא. אלו הדרגות שאליהן אנו צריכים לשאוף.
המדרש אומר: "במצוותיו חפץ מאוד" - זה אברהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא "לך לך מארצך וממולדתך", מיד "ויקח אברם את שרי אשתו". אין השתהות: ברגע שה' אומר דבר, שאיפתו לקיים את המצווה מביאה אותו לעשותה מיד. אמר לו הקדוש ברוך הוא להימול - מיד "בעצם היום הזה נימול אברהם". לא "נבדוק", לא "דיברתי בינתיים עם רופא" - ה' אמר למול, היום, עכשיו, מיד. אמר לו הקדוש ברוך הוא "קח נא את בנך את יחידך" - מיד "וישכם אברהם בבוקר". הרי לך סמל של "במצוותיו חפץ מאוד": הכול בזריזות לכבוד הבורא.
המלבי"ם קושר את הפרק לסיום הפרק הקודם. לאחר שאמר "ראשית חכמה יראת ה'", בא ואומר: דע לך, אשרי האדם שהוא באמת ירא ה', כי בליבו של אדם כזה תבוא החכמה לשמור את כל חוקי ה'. והחכמה הזאת אינה באה מתוך הכרה שכלית של האדם, אלא מכוח חיצוני - מכוח נבואה - הנוטע אותה בליבו, ומתוך זה הוא יהיה ירא אלוקים.
ויש הבדל בין "ירא מה'" ל"ירא את ה'". "ירא מה'" - מפחד ממנו, שלא יעניש אותו, שלא ייטול את ממונו, שלא ייטול את בריאותו. אבל "ירא את ה'" - זו יראת הרוממות, עובד את ה' מתוך הדר גאונו. וזהו בעצם המקור לדרשת חז"ל שהזכרנו: "במצוותיו" - ולא בשכר מצוותיו.
ובהמשך לאותו פסוק "שכל טוב לכל עושיהם": "שכל טוב" בתנ"ך פירושו שאדם משיג השכלה ברוח הקודש. שכלו נעשה שכל אלוקי, הקדוש ברוך הוא משפיע עליו מן השכל הרוחני אל שכלו של האדם. ואז מתגלים לו סודות המצוות, ועל ידי כן "במצוותיו חפץ מאוד". כשאדם צריך לעשות דבר ואינו יודע למה, זה הקשה ביותר עבורו. אבל כשהוא מבין את פנימיות הדבר, את סודו ואת התיקון הנעשה בו - קל לו הרבה יותר לקיים, והוא עושה מתוך חשק.
וזה מתאים למה שאמרנו, שחוקי החכמה אינם מושגים במופתי תבונה ודעת. "חוקי החכמה" הכוונה: מה נכון לעשות ומה לא, מה מוסרי ומה לא. את זה אי אפשר להשיג בהוכחות שכליות, שהרי מה שלך נראה מוסרי - לחברך נראה לא מוסרי. אלא הדברים נודעים ברוח הקודש, בשכל טוב. שהרי כשהקדוש ברוך הוא אמר דבר, גם אם לסובבים נראה שאינו מוסרי - "להשמיד את עמלק?" - אם ה' אמר, זהו הטוב השלם, זהו המוסרי וזהו הנכון. ואם אדם לא יעשה מפני שנדמה לו שאינו מוסרי - הרי שאול שלא עשה, וקיבלנו את עמלק במהדורתו החדשה בזמננו, בשואת יהודי אירופה. אתה חושב שריחמת, אתה חושב שלא ראוי להרוג אנשים נשים וטף - ראה מה היו התוצאות. דברים כאלה אי אפשר להכריע בכוח השכל לבדו; רק ברוח הקודש או על פי מצוות התורה אפשר לדעת מהו הרצון האלוקי. ומה שה' רוצה - הוא המוסרי והנכון ביותר, שהרי רחמיו על כל מעשיו, ואם ציווה כך - זה הדבר הנכון.
לכן אומר המלבי"ם: על ידי שיש לו שכל טוב ורוח הקודש - כפי שסיים הפרק הקודם "ראשית חכמה יראת ה', שכל טוב לכל עושיהם" - הוא זוכה ל"במצוותיו חפץ מאוד". הוא מבין למה צריך לעשות כל דבר, ומזדהה עמו הזדהות גמורה; לא כמי שמקבל אקסיומה "ככה חייבים", שעמה יש לאדם התמודדות. ואכן עם החוקים תמיד יש לנו התמודדות גדולה יותר מאשר עם המצוות השכליות. "לא תרצח", "לא תגנוב" - מובנות בשכל, ואין קושי מיוחד. אבל כשאומרים לאדם "ככה חייבים", למה? כך גזרה חכמתו יתברך; ולמה כאן כך ושם אחרת? ולמה קורטוב אחד של מים קובע אם הייתה כאן טהרה במקווה או לא - הרי אדם יוצא נקי באותה מידה ממקווה של ארבעים סאה וממקווה של 39.9, החסר קורטוב? וכן כל דיני טומאה וטהרה וכל ההלכות שהן בחינת חוק. כשאדם מכיר את סודם של דברים, הוא מבין גם את טעמם הפנימי, ואז עושה אותם בחפץ לב.
בקבלה לכל עניין יש פנימיות. למשל, עניין הארבע הוא יסודי מאוד: שם בן ארבע אותיות - י־ה־ו־ה; ארבעת המינים; אבי"ע - אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, ארבעה עולמות שאנו אמורים לתקן את ארבע דרגותיהם. וכן החלוקה לעשר - כנגד עשר הספירות. וכן החלוקה לשבע - כנגד שבע הספירות התחתונות, הז"ת: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, שהן המנהיגות את העולם הזה, להבדיל מן הספירות העליונות שהן בחינת עולם הבא ורוחניות. לכן כל מה שבעולם קשור לשבע: שבעה ימים, שבע שמיטין, שבע פעמים שבע - ארבעים ותשע שנה, וכן הלאה. כי העולם התחתון יונק משבע הספירות התחתונות. בקיצור: בקבלה יש הסבר לכל עניין, מהי פנימיותו ומהו סודו, ולמה דווקא בצורה זו ולא אחרת.
בספר תהילות מהרי"ץ שואל: מיהו האדם המאושר באמת? אם נבדוק אחר מה העולם רודף, נמצא שהרדיפה הגדולה ביותר היא אחר האושר. גם הכסף אינו אלא כלי לקבל אושר; וגם מי שרודף אחר שם ופרסום - מבקש בכך אושר, כי הוא בטוח שאם יהיה מפורסם וכולם יכירו אותו ולא יהיה אנונימי, בזה יהיה מאושר. מראים לו את המפורסמים מצולמים בשמחתם, והוא אינו יודע את הריקנות שבפנים, ונדמה לו שאם יגיע לשם יהיה מאושר.
אומר על כך התהילות מהרי"ץ: מתי אדם מאושר באמת? כשהוא מגיע ליראה השלמה, לתכלית היראה - יראת הרוממות, מתוך אהבת ה' יתברך. אלו דרגות: יראת הרוממות באה אחרי יראת העונש, ואחריה מגיעה האהבה. ושתי הבחינות נצרכות, לא זו או זו. אדם חייב שתהיה בו יראה כדי שלא יבעט, וחייב שתהיה בו אהבה כדי שיעשה ברצון. שאם מחייבים אותי לקיים, אולי אעשה - אבל בחוסר רצון, ואדרבה מתוך רצון לפרוק. מי שירא אינו בועט; אבל לעבוד את ה' רק מתוך יראה פירושו לעבוד כמי שהצמידו לו אקדח לרקה, ואין זה מצב טוב: מראה שאתה מחפש איך לפרוק אלא שאתה מאוים כל הזמן. לכן הכרח שיהיו בו גם אהבה וגם יראה.
וזה מה שהוא אומר: מי שעובד מתוך יראה בלבד, נזהר שלא להרגיז את קונו - אבל אינו רודף אחר המצוות. כך אמר אורי זוהר בתחילת דרכו בתשובה: ריבונו של עולם, אני רוצה לעשות את המינימום כדי שאדע שאיני נכנס לגיהינום; איני מחפש את הטריבונה המרכזית בעולם האמת, ואם יתנו לי בגן עדן איזו פינה - די לי. כמובן שאחר כך ראינו שהוא חיפש דווקא את הטריבונה המרכזית, אשריו ואשרי חלקו, זכר צדיק לברכה. אבל בהתחלה זו הייתה בקשתו: רק לדעת שלא עשיתי רע. זהו אדם העובד מיראה.
וזהו "אשרי איש ירא את ה'" - מי שירא את ה' ביראת הרוממות, אשריו, שהוא גם "במצוותיו חפץ מאוד". יראת העונש היא יראה נמוכה: איני עושה כי איני רוצה שירביצו לי; כלומר אילו יכולתי הייתי בורח ממך וממצוותיך, אלא שאני מאוים. זו אמירה קשה ונוראה. ואף שהלוואי ונגיע גם לדרגה זו - שהרי סוף סוף האדם מקיים, אינו מדבר לשון הרע מפני היראה, שומר על עיניו מפני היראה - צריך להבין שאין זה הנצרך. אף אדם לא היה רוצה שבנו ישרת אותו מתוך פחד שירביץ לו; אדרבה, היינו רואים בכך גנאי גדול: וכי זהו הקשר שלי עם ילדי, שהוא מפחד ולכן שומע בקולי? היינו שמחים שיעשה מתוך שמחה ורצון - "אתה אבא, ואני אוהב אותך, ומה שאתה אומר אני מחכה לעשות". זו בחינת יראת הרוממות והאהבה.
אפשר להוסיף: מי שעובד מתוך יראת העונש בלבד - רע לו. הוא אינו מאושר, כי הוא מאוים תמיד ומפחד שיענישוהו. בעיניו הקדוש ברוך הוא הוא דמות מאיימת, שאוי ואבוי אם תסטה - תקבל מכה. באמת מסכן הוא מי שכך מסתכל על המציאות האלוקית, ומאושר ודאי אינו. מיהו המאושר? מי שמוסר כל עצמותו לה' יתברך ועושה את הדברים מתוך שמחה.
ולהמחשה: מי שמגיע לפני צדיק כבבא סאלי, לפעמים אינו מסוגל להוציא מילה מפיו. ממה הוא מפחד? מה יעשה לו, יקלל אותו? הוא מעולם לא קילל אדם. אלא שהגיע לדמות מרוממת, ולכן חש יראה כלפיה. זו יראת הרוממות, לא יראת העונש. וכך כלפי קודשא בריך הוא: לא פחד שיעשה לי רע, אלא יראה מהדר גאונו.
ובכל זאת, אין לזלזל ביראת העונש. מי שאינו עובד כלל - הרי הוא מחלל שבת, מתחייב סקילה, מתחייב כרת; ראה כמה הוא צובר לעצמו. ואילו העובד מיראה, אף שהוא בבחינת שלא לשמה, הרי מתוך שלא לשמה בא לשמה, ויראת העונש היא דרגה שחייבים לעבור בה כדי להגיע ליראת הרוממות. ורבי ישראל סלנטר אמר: הלוואי ונזכה להגיע ליראת העונש. כלומר, מה לעשות שאדם קרוץ חומר הוא, ועליו לעלות בדרגות; אינו מלאך ואינו יכול לקפוץ. כדי להגיע לאהבת ה' עליו לעבור גם דרך היראה, ולהחדיר בעצמו שעבירה - גיהינום, ובגיהינום יש עונש.
רבי ישראל סלנטר היה מוסר שיעור, ולפעמים היה מביא נר ואומר לתלמידים: כדי שנבין מה זה גיהינום, שימו את האצבע רגע מעל הנר. שורף, נכון? השהה עוד קצת - כבר אי אפשר, כבר מתחילים תאים להישרף. ועתה חשוב שזה נמשך שניות, ואחר כך דקות. וחשוב שהאש הזאת נמוכה - זה רק נר; ואילו אש של גיהינום היא השורפת ביותר, פי שישים מן האש החזקה ביותר שבעולם הזה, כדברי הרמב"ן. וזה לא לזמן מועט, אלא למשך שנים. אם אדם ידמיין זאת - תהיה בו יראת העונש.
אך האם כך צריך לעבוד תמיד, מתוך פחד? לא. צריך לשאוף לאהבה, שאתחבר למצוות ואעשה אותן מתוך הבנה. אלא שאין מנוס מלהתחיל מלמטה, ולהתחיל מלמטה פירושו דרך יראת העונש. ובחינוך הילדים איני ממליץ ללכת בדרך זו כלל: צריך להיזהר מאוד שלא ליצור אצל הילד את ריבונו של עולם כדמות מפחידה ומאיימת - "הקדוש ברוך הוא יעניש אותך", "על זה יש גיהינום", "אוי ואבוי לך". מה אתה יוצר בו? רצון לפרוק. הוא יאמר לעצמו: למה עליי לחיות בפחדים מתמידים? הנה השכן, בנו חי ומאושר, לפחות כך נדמה לו - אין לו מצוות ואין לו פחדים; ומהר מאוד יימשך לשם. הדרך לעודד ילדים היא דרך של שמחה, של ממתק, של נתינה טובה ומילה טובה, ולא דרך הפחדה, שכן בדרך ההפחדה ירצה במהרה להתפרק מן הדבר שעלול לדעתו להזיק לו.
גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ׃
האבן עזרא מבאר שחסרה כאן כביכול האות כ': "כגיבור בארץ יהיה זרעו". אין הכוונה שזרעו יהיה בהכרח גיבור, אלא כמו גיבור הנודע בדורו כך יהיה זרעו. ו"דור ישרים יבורך" - האב והבן הם דור ישרים, ובמה יבורכו? "הון ועושר בביתו", כאמור בפסוק הבא.
הרד"ק מסביר מדוע הכניס כאן את זרעו: לומר לך שבעבור מעשיו הטובים הקדוש ברוך הוא משלם גם לבניו אחריו. "גיבור בארץ יהיה זרעו" - שאנשים יראו אותו ויכבדוהו כדרך שיראים ומכבדים אדם גיבור. וחז"ל אומרים שבניו יהיו בעלי כוח, וזו מברכת האדם בעולם הזה. ובחמישה דברים אדם זוכה לבניו: בכוח, בעושר, בנוי, בחכמה ובשנים. ומניין שזוכה לבניו בכוח? שאם האב בעל כוח, תולדותיו כיוצא בו ובניו יהיו בעלי כוח, שנאמר "גיבור בארץ יהיה זרעו". ו"דור ישרים יבורך" - כדברי האבן עזרא, האב והבן, והרמז לדוד ולשלמה שהקדוש ברוך הוא בירכם בתוספת טובה, וראינו את המעלות הגדולות שזכו להן.
והמדרש, שביאר את הפסוק הקודם באברהם, מפרש פסוק זה ביעקב: "גיבור בארץ יהיה זרעו" - זה יעקב. ומהי גבורתו? "וישר אל מלאך ויוכל" - נלחם כנגד המלאך; והסיר את האבן מעל פי הבאר כחולץ פקק מפי צלוחית. אך אין הגבורה הזאת ביטוי לשרירים חזקים בלבד, שהרי "ייחד לב וגל אבן" - הוא ייחד את ליבו ומכוח זה גלל את האבן. העוצמה הייתה עוצמת הרוח והלב, משהו בנפשו שהביא אותו לפעול פעולות הנעשות בכוח. ו"דור ישרים יבורך" - אומר המדרש: אלו השבטים, שזכה יעקב לראות דור ישרים.
המלבי"ם מבאר: האדם הזה יהיה מאושר בעולם הזה ובעולם הבא, ואף בניו יהיו מאושרים. בעולם הזה - "גיבור בארץ יהיה זרעו", שגם בארץ יהיו גיבורים; ולעניין עולם הבא - "דור ישרים יבורך", שיצא ממנו דור ישרים, אנשים הנוהגים ביושר, ואדם הנוהג ביושר ודאי יבורך בעולם האמת.
בספר אוצרות ההגדה מביא מיסודות החינוך, שהמחנך יהווה דוגמה לחניך, וזה חזק הרבה יותר מכל הטפה. וכבר היה מעשה בזמנו עם הסטייפלר, שאמר על מחנך הצועק על תלמיד שעשה דבר שאינו ראוי, ומתאדם ואומר לו כמה חמורה העבירה שעבר: יש כאן שני דברים - מה שאמרת, ומה שהוא ראה אותך עושה. חז"ל אומרים "גדול שימושה יותר מלימודה". מה שלימדת אותו - למשל שצעקת עליו על ששיקר, כדי ללמדו שאסור לשקר - איני בטוח כמה קלט. אבל מה שבוודאי למד הוא השימוש: איך כועסים, איך צועקים, איך משתוללים. "שימוש" פירושו לראות את החכם כיצד הוא עושה דבר ולעשות כמוהו, לעומת לימוד שהוא יישום מה שנאמר לי. ולכן הסיכוי שהתלמיד יחקה את כעסך גדול מן הסיכוי שילמד ממך על מעלת מידת האמת.
היסוד לחינוך הוא הדוגמה, והיא חזקה הרבה יותר מן ההטפות. וכבר אמרנו כמה פעמים שההטפות כמעט אינן מועילות, ולרוב הן אף הרסניות, שכן הן מציקות: אתה נותן לו מוסר כל הזמן, מצטט לו מה כתוב בספרים, אומר לו דברי חיזוק ללא הרף - ובשלב מסוים הוא נחנק, וכשהוא נחנק הוא פורק את הכול.
פעם שאל אדם את רבי חיים קנייבסקי: הוא מתפלל, ובנו - נער כבן שתים עשרה, קרוב לגדול - מגיע ובמקום להתפלל משחק. האם עליו להפסיק באמצע תפילתו ולרמוז לו שיתרכז? השיב לו רבי חיים: לא, חייך קודמים; אתה צריך להתפלל גם אתה, ומה פתאום שתפסיק את תפילתך בשביל תפילתו. שאל: ומה יהיה עם הילד, הרי אינו מתפלל? השיב לו: הוא יראה אותך מתפלל - גם הוא יתפלל. במילים פשוטות: תן דוגמה, וזה חזק מכל הטפה על איך צריך להתפלל ועל כך שאינך רציני בתפילתך. אבל כשהוא רואה אב המעיר לו להתרכז, ואחר כך רואה אותו עצמו חולם, ומדבר עם שכנו, ומעיין בעלון במקום בסידור - נתת דוגמה שלילית. "אבל אני אמרתי לו" - אמרת, אלא שמה שראה אותך עושה חזק הרבה יותר מכל מה שאמרת. לכן העניין של הדוגמה האישית הוא החשוב ביותר.
וזהו שאומר הפסוק: "אשרי איש ירא את ה', במצוותיו חפץ מאוד" - אשרי האדם שהוא ירא שמיים וכל רצונו וחפצו לקיים מצוות ה'. ומתוך כך הוא זוכה ל"גיבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יבורך": בניו יהיו גיבורים - איזהו גיבור? הכובש את יצרו - ויהיו דור ישרים, כי קיבלו ממנו את הדבר החשוב ביותר, את המסר של הדוגמה האישית.
הוֹן־וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד׃
ולא רק הדוגמה במעשים, אלא גם השיג והשיח בבית. כשהילד רואה שכל השיחה בבית היא בענייני תורה ויראת שמיים, שההורים מדברים ביניהם על עניינים רוחניים וזה העיקר בבית - האדם הזה יגיע למצב שזה יהיה העיקר גם בחייו. אבל אם הוא רואה אב ההולך לשיעורי תורה ומקיים מצוות אפילו באדיקות, ואף על פי כן כל השיחה בבית היא איך עושים כסף, איפה אפשר להרוויח, היכן מרוויחים יותר - מה הוא קולט? שעניין המצוות הוא שולי, ו"בוא ונראה מה באמת חשוב לאבא". כשבבית מדברים כל הזמן על יש כסף ואין כסף, וצריך לעשות כסף, ושה' ייתן לנו כסף - כל הבית נעשה חומרי, וכל הדוגמה שקיבל היא להתעסק בכסף.
ולעניות דעתי זה רמוז בפסוק הזה. גם אם גדל בבית עשיר - הרי רבי הקדוש היה עשיר גדול, יותר מכל בני דורו, "הון ועושר בביתו" - ובכל זאת היו לו בנים צדיקים: "פלוני בני יהיה ראש ישיבה, פלוני בני יהיה דיין, פלוני בני יהיה נשיא", וכולם יצאו תלמידי חכמים עצומים. ולכאורה, כשיש הון ועושר בבית האדם נמשך בדרך כלל אחר הגשמיות, והילדים גדלו עם כפית זהב בפה. אלא שאצל אדם זה ראו כל הזמן "במצוותיו חפץ מאוד"; הכסף לא דיבר אליו. ה' נתן לו כסף רב, ברוך ה', אבל לא היה זה בעיניו נושא לענות בו ולדבר בו. וממילא גם אם הילד גדל עם הון ועושר בביתו - "צדקתו עומדת לעד", תראה אותו גדל צדיק וצדקתו עומדת לעד. שהרי השאלה אינה כמה כסף יש בבית, אלא כמה מקום הכסף תופס בבית; כמה ההתקדמות החומרית תופסת מקום. האם זה הדיבור המתמיד, או שהדיבור המתמיד הוא כיצד להשיג יראת שמיים, רוחניות ועבודת ה'.
הפרק פותח בשבחו של ירא ה' - זה שיראתו יראת רוממות ולא יראת עונש, הנזהר מן העבירות גם בסתר, ורודף אחר המצוות בגופו ובממונו מתוך חשק והזדהות: "במצוותיו" ולא בשכר מצוותיו, כאברהם אבינו שקיים כל ציווי מיד ובזריזות. מתוך יראה זו זוכה האדם ל"שכל טוב" ורוח הקודש, להבין את סודות המצוות, ואז המצוות נעשות אצלו מתוך אהבה ולא מתוך איום - וזהו האושר האמיתי שהעולם כולו מחפש ואינו מוצא. ומאחר שכך הוא, זוכה אף בזרעו: "גיבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יבורך", שכן הדוגמה האישית וסדר העדיפויות שבבית הם הם המחנכים - ואף אם "הון ועושר בביתו", כל עוד אין הכסף תופס את מקום הרוחניות, "צדקתו עומדת לעד".