שִׁיר מִזְמוֹר לְדָוִד׃
המזמור שלנו שונה מכל המזמורים שבספר תהילים, משום שהוא כבר מופיע בספר. רובו נכתב במזמור ס', ושם מוזכר "בהצותו את ארם נהריים", והחצי השני שלו מוזכר בפרק נ"ז. מסיבה זו המפרשים כאן לא הרבו בפירושים, אלא הפנו אותנו לביאורים שנתנו במקומות ההם, בנ"ז ובס'.
ומדוע בכל זאת נשנה המזמור פעמיים? הרד"ק מחלק ביניהם: שם העניין נאמר בהקשר של "בהצותו את ארם נהריים", כלומר על המלחמה שהייתה אז כנגד ארם נהריים; ואילו המזמור שלנו נאמר ביחס לעתיד - על קיבוץ הגלויות ועל מה שעתיד להיות כאשר עם ישראל יחזרו לארצם. המזמור שם על העבר, והמזמור כאן על העתיד. וכולו נאמר פעמיים: מתחילת המזמור עד "למען יחלצון ידידיך" - זהו מזמור נ"ז, ומ"יחלצון ידידיך" עד סוף המזמור - זהו מזמור ס'. יש ביניהם שינויי לשונות קלים, ועל חלקם נעמוד.
גם המלבי"ם שם לב לנקודה הזו, שהמזמור נשנה בנ"ז ובס', אלא שהוא מוסיף הסבר: מזמור נ"ז נאמר בבורחו מפני שאול במערה, כשדוד היה בתכלית הייאוש, רגע לפני המוות, ובשנייה אחת ניצל - פתאום התעורר כבודו ואור השחר. ומפסוק ז' עד סוף המזמור זהו סוף מזמור ס', ששם ספר דוד שכלל ישראל היו בתכלית הייאוש, נראה להם שהשם עזב אותם והיו במשבר גדול. בא דוד המלך כאן וחיבר את שני המזמורים: תכלית הייאוש של הפרט ותכלית הייאוש של הכלל, והישועה של הפרט והישועה של הכלל. הנס שנעשה לו והנס שנעשה לעמו - הוא מבקש לחבר אותם ולהזכיר את שניהם כאחד, ולכן ריכז אותם במזמור אחד. המלבי"ם עצמו אומר שאין לו כאן ביאור, ומי שירצה ייקח את הפירוש מן המזמורים שלמעלה. לכן לא נלמד כאן עם המלבי"ם, אלא נעשה חזרה קצרה על המזמור על פי המפרשים כאן.
נָכוֹן לִבִּי אֱלֹהִים אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה אַף־כְּבוֹדִי׃
"נכון לבי" - רש"י מפרש: נאמן עמך. הלב שלי שלם איתך ונכון איתך. ומהו "אשירה ואזמרה אף כבודי"? מסביר רש"י: כבוד הוא לי מה שאני משורר לך; זה כבוד בשבילי לשיר לפניך. ועוד הסבר: גם לפי כבודי לא אמנע מלשורר להשם, ולא אחלוק לעצמי כבוד - כעין "ונקלותי עוד מזאת". אין בזה ביזיון בעיניי שאני מרקד לפני הקדוש ברוך הוא, ואף שכביכול תאמר שאין זה ראוי למלך, אומר דוד: לא אחלוק לעצמי כבוד, אלא אשורר להשם יתברך - וזהו כבודי.
הרד"ק מסביר ש"נכון לבי אלוהים" בא לומר: אף שאני בגלות זה שנים רבות, לא התייאשתי מן הגאולה. לבי נכון ובטוח בהשם יתברך, ולכן "אשירה ואזמרה" - בטוח אני שהשם יגאל אותנו, ואז אשיר ואזמר. ומהו "אלוהים" שנאמר כאן באמצע? לפי הרד"ק זו מילת קריאה: "נכון לבי, אלוהים! אשירה ואזמרה" - כמו לומר ריבונו של עולם.
ומהו "כבודי"? מסביר הרד"ק שהנשמה נקראת כבוד, לפי שהיא הכבוד של הגוף. לפיכך אני שר גם מפנימיותי, מנפשי. ומכאן הוא מסביר ש"אשירה ואזמרה" אינו כפל לשון: "אשירה" - שיר בפה, "ואזמרה" - בכלי, "אף כבודי" - גם הנפש שלי מזמרת בעצמה.
ומה בא הדבר ללמד אותנו? ראו איך אנחנו אומרים זמירות: אנחנו שרים, ואולי אפילו מזמרים - כלי נגינה אמנם אין לנו, איננו רפורמים - אבל על כל פנים אומרים את הזמירות. ואיפה הנפש נמצאת? מוטב שלא נדבר. היא משוטטת לה בכל מיני עניינים. תשאל אדם מה כיוון ומה אמר, ואיננו ממש שמים לב. אצל דוד המלך נאמר "אף כבודי" - אף נפשי תזמר בעצמה במחשבות השכליות. כלומר: אצלי הזמר בא גם עם המחשבה, גם עם ההתבוננות, ואיני מוציא רק את המילים מן הפה.
עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר׃
ביאור נוסף מביא הרד"ק: "אף כבודי" מתחבר למילה הבאה בפסוק שאחריו - "אף כבודי, עורה", והמילה "עורה" כאילו כתובה פעמיים ומשמשת את שני החלקים: גם את סוף הפסוק הקודם וגם את הפסוק הזה. ואל תתפלא, שהרי בנ"ז כתוב בדיוק כך: "עורה כבודי, עורה הנבל וכינור" - שם מופיע "עורה" פעמיים. אף כאן: "אף כבודי עורה", ואחר כך שוב "עורה הנבל וכינור".
"אעירה שחר" - דרכם של שאר המלכים שהשחר מעורר אותם: השמש באה בעיניו והוא מתעורר. אומר דוד המלך: אני הולך להעיר את השחר. אני קם עוד בחצות הלילה, והנבל והכינור הם המעוררים אותי, כמו שאמרו חז"ל שנבל וכינור היו תלויים למעלה ממיטתו של דוד, והיה מגיע חצות הלילה, רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו ודוד המלך היה מתעורר. והרד"ק מוסיף כביכול שהנבל מתעורר מעצמו.
ושני פירושים יש כאן: או ש"עורה הנבל ועורה הכינור" פירושו שאני מעיר אתכם לזמר בשחר - עורה הנבל, עורה הכינור, התעוררו, אני רוצה לשיר ולזמר, כמעורר אותם לשיר ולהלל להשם יתברך; או שאני מעיר את עצמי משנתי בשחר להודות לשמך, ואומר להם: התעוררו גם אתם. לפי הפירוש הראשון אני מעורר אתכם שאתם תזמרו, ולפי הפירוש השני אני מתעורר כדי שאזמר, ומבקש מכם שתתעוררו אף אתם.
אוֹדְךָ בָעַמִּים יְהֹוָה וַאֲזַמֶּרְךָ בַּלְאֻמִּים׃
אומר הרד"ק: במזמור האחר ביארנו ש"בעמים" ו"בלאומים" הכוונה על ישראל, שהרי מצינו שישראל נקראו גם עמים וגם לאומים - "לאומים" הן משפחות ישראל, ו"עמים הר יקראו" נאמר על עם ישראל, וכן "אחריך בנימין בעממיך", שהביטוי עמים שייך גם בישראל. אבל כאן, היות שהמזמור מדבר על איסוף כלל ישראל לעת ביאת הגואל, נפרש "עמים" על כל העמים ממש. ומדוע? כי כל העמים יילוו אל ירושלים כאשר עם ישראל ייגאלו, כמו שנאמר "ונלוו גויים רבים אל השם ביום ההוא", וכתוב שיאחזו בכנף איש יהודי ויבקשו להעלותם לירושלים, וכתוב שיהיו עבדים לעם ישראל. כלומר: אודך בעמים השם כשתגאל אותנו, והם יילוו אותנו בגאולה ויעלו אותנו לירושלים. ומה שכתוב "בלאומים" ולא בלשון אחרת - לפי שלא רצה להכביד על הלשון.
כִּי־גָדוֹל מֵעַל־שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ וְעַד־שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ׃
רש"י מביא דרשת חז"ל שמצאה סתירה בין הפרק שלנו לנ"ז: כאן נאמר "גדול מעל שמים חסדך", ובנ"ז נאמר "עד שמים חסדך". "עד שמים" אינו "מעל שמים", ש"מעל" משמעו הרבה למעלה מזה. אומרת הגמרא: לא קשיא - כאן בעושים לשמה, כאן בעושים שלא לשמה. כלומר: כשאנחנו עושים לשמה, חסד השם גדול עלינו מעל השמיים, כמו בלי גבול. וכשעושים שלא לשמה - ואין הכוונה לשלא לשמה שנוח לו שתיהפך שלייתו על פניו, שזה נקרא לקנטר, אלא כמו שביארו התוספות: שעדיין לא הגיע לדרגת לשמה אבל שואף להגיע אליה, ועושה בשביל רווח, בשביל הנאה, בשביל כבוד, ואין לו חס ושלום עניין לקנטר, אדרבה הוא רוצה לעבוד את השם אלא שאין זה נטו לשם שמיים - עליו נאמר שזוכה לחסד השם "עד שמים", לא בלי גבול אלא עד שמיים. ומי שעושה לשם שמיים לגמרי, חסדו של הבורא עליו מעל שמיים.
גם הרד"ק עומד על הסתירה הזו ומיישב בדרכו: לעיל בנ"ז דוד המלך מדבר על עצמו ומתאר את צרותיו, ולכן שם אמר "עד שמים". כאן לעומת זאת הוא מדבר על הכלל, וזכויות הכלל מרובות, ולכן בישועת ישראל נאמר "מעל שמים". כי החסד גדול יותר שיוציא עם אחד מעמים רבים, אף על פי שנשקעו בגלות כמה שנים עד שחשבו כל העמים שלא ייצאו לעולם מתחת ידיהם - זהו חסד עצום, חסד אדיר. ולא זו בלבד, אלא שהעמים עצמם יביאו אותנו לכאן בכבוד גדול, "בצבים ובפרדים ובכרכרות", כמו שכתוב בישעיה.
ומי שמתבונן רואה בזה דבר חד־פעמי בהיסטוריה: שהאו"ם, האומות המאוחדות, הסכימו להקמת מדינת ישראל. הדבר הזה מאותה פעם לא חזר על עצמו, והם עצמם אינם מבינים מדוע הסכימו. אנחנו יודעים - אתה חושב שאתה מסכים, אתה חושב שאתה עושה משהו, אתה חושב שמשהו תלוי בך. חשבו איך היום כל הצבעה נגדנו מקבלת רוב אוטומטי, ואיך פתאום אז חשבו כל העמים שצריך להקים בית לעם היהודי - בעוד שהיום הם מבכים על כך: תראו מה קרה, רחמנות עליהם, גירשו אותם, הוציאו אותם, הם סובלים, וכל מיני ביטויים מן הסוג הזה, וכמה פעולות הם עושים וכמה כסף הם שופכים נגדנו. ואינם מבינים איך פתאום הפך השם את ליבם ונתנו הסכמה שנגיע לכאן. וזה שאומר הרד"ק: החסד הזה שנעשה על הכלל, שהלאומים עצמם יביאו אותנו לארץ ישראל, זה חסד גדול מאוד, ועל זה נאמר "גדול מעל שמים חסדך".
ומהו "ועד שחקים אמתך"? למה לא אמר "מעל שחקים"? אלא שכאשר דיברנו על "מעל שמים" דיברנו על חסדך, וכאשר אומר "עד שחקים" מדובר על אמיתך. "אמיתך" הוא מה שהשם עושה על פי האמת, כלומר על פי מה שמגיע: מגיע לך - תקבל. ואילו חסד פירושו שאתה מקבל מעל ומעבר, הרבה יותר ממה שמגיע לך. והקדוש ברוך הוא התחייב לגאול אותנו, ועצם הגאולה היא דבר שהשם התחייב בו - זו אמת, והשם מחויב לקיים את מה שהבטיח. השם הבטיח שיגאל אותנו, וגם אם יארך זמן הגאולה, מה שהבטיח הוא מקיים. ועצם זה שנצא מן הגלות ונגיע לארץ ישראל - בזה כבר קיים השם את אמיתו: הבטחתי שתיגאלו, ונגאלתם.
אבל שימו לב, אומר הרד"ק: מה שנצא בכבוד גדול, עד שיקוים בנו "והיו מלכים אומניך", ושעל צד תינשאו ועל ברכיים תשועשעו, ו"בני נכר איכריכם וכורמיכם", וכל שאר הנחמות - אלו כבר בונוסים גדולים. עצם הגאולה היא קיום ההבטחה; אבל שיינתנו עוד הבטחות גדולות ושפע גדול - זו בחינה של חסד. לכן "אמיתך" הוא "עד שחקים": המינימום ההכרחי שהשם מחויב לקיים מצד אמיתו. אבל החסד, מה שהשם משפיע לנו, הוא "מעל שמים", הרבה הרבה מעל ומעבר.
ואם תשאל: הרי גם ההבטחות האלה, "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך" וכדומה, נאמרו בנביאים - ואם נאמרו בנביאים, גם הן אמת, כלומר הבטחה שצריך לקיים, ומדוע נקרא קיומן חסד? מתרץ הרד"ק: ייתכן מאוד שכל הבונוסים האלה נאמרו על תנאי שנהיה באמת הגונים וראויים. הבסיס - הגאולה - יהיה בכל אופן, שהשם הבטיח שתהיה והיא תהיה. אבל ההטבות שמעבר לכך תלויות במעשינו. וכמו שאנחנו רואים שיעקב אבינו חשש - "קטונתי מכל החסדים" - שמא אינו ראוי שיתקיימו בו כל אותן הבטחות, אף על פי שהשם הבטיח לו, שכן כשמדובר בהבטחות גדולות, אם לא תהיה ראוי - שוב אין ההבטחות ראויות לך.
בספר תהילות שמואל מביא בשם שיר מעון ביאור נוסף לדרשת חז"ל שהבאנו - "גדול עד שמים חסדך" מול "גדול מעל שמים חסדך", כאן בעושים לשמה וכאן בעושים שלא לשמה. ההסבר הוא שהקדוש ברוך הוא עושה חסד בזכות התורה שאנחנו לומדים ובזכות המצוות שאנחנו מקיימים. כאשר אדם לומד תורה ומקיים מצוות כפי טבעו, כלומר כמה שהוא יכול, כמה שהוא מסוגל, לפי כוחותיו - זוכה אותו אדם שהקדוש ברוך הוא משפיע לו על פי הטבע, כלומר כמה שיש בטבע, כך משפיע לו השם. אבל אם אדם ממצה מעצמו מעבר לכוחותיו, מעבר לטבעו, ומתאמץ הרבה יותר ממה שיש בכוחו, אומר הקדוש ברוך הוא: אתה משדד את מערכות הטבע שלך - אני אשדד בשבילך את מערכות הטבע. ולכן עושה לו הקדוש ברוך הוא אף נס שיש בו שינוי הטבע.
וכך אמרו על רבי חנינא בן דוסא: מי שאמר לשמן וידלק, יאמר לחומץ וידלק. ומדוע? לפי שרבי חנינא בן דוסא עשה מעבר לטבע, ולכן הקדוש ברוך הוא הפעיל גם את הטבע אצלו מעבר לטבע. מי שלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, וזוכה גם לנס שלא כדרך הטבע. וזהו שאמרו: כאן בעושים לשמה - "מעל שמים חסדך", זה מעל הטבע; ומי שלומד שלא לשמה - "עד שמים". שהשמיים הם ביטוי למסגרת הטבע: "עד שמים" זו מסגרת הטבע, ו"מעל שמים" הם כבר החלקים הרוחניים הגבוהים, מציאות של מעל הטבע.
מזמור ק"ח הוא חיבור של שני מזמורים קודמים - נ"ז וס' - שבו כרך דוד המלך יחד את ישועת הפרט מתכלית ייאושו ואת ישועת הכלל מתכלית ייאושו, וכן, לפי הרד"ק, הפנה אותם אל הגאולה העתידה. "נכון לבי" - לב שלם ובטוח שלא התייאש מן הגאולה; "אף כבודי" - שגם הנפש והמחשבה מזמרות ולא רק הפה; "אעירה שחר" - דוד מעיר את השחר ואינו מחכה שהשחר יעיר אותו; "אודך בעמים" - שכל העמים עצמם יילוו אותנו לירושלים. ובחתימה למדנו את ההבחנה הגדולה: "אמיתך" הוא המינימום שהשם מחויב בו מכוח הבטחתו, ו"חסדך" הוא כל מה שמעל ומעבר - ואותו זוכה מי שעושה לשמה ומי שממצה את עצמו מעבר לכוחותיו, שאז הקדוש ברוך הוא משדד עבורו את מערכות הטבע.