פתיחה: מזמור בלי שם משורר - והמשך ישיר למזמור שקדם לו
מזמור ק"ו פותח בהלל ובהודיה, ואין בראשו שם משורר: לא "מזמור לדוד" ולא שם אחר. האבן עזרא מעיר על כך, ומסביר שהמזמור נאמר למשכילים: הללו את השם והודו לו על החסדים שהוא משפיע עליכם - מבלי להזכיר מי אמרו. ויש אומרים שכל המזמורים שאין בהם שם משורר, בעצם כולם לדוד.
הַלְלוּ־יָהּ הוֹדוּ לַיהֹוָה כִּי־טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
"הודו לה' כי טוב" - מאת השם לא תצא הרעות, הקדוש ברוך הוא רק משפיע טובה. "כי לעולם חסדו" - עד עולם הקדוש ברוך הוא משפיע רק חסדים.
המלבי"ם מסביר שהמזמור הזה הוא המשך ישיר למזמור שקדם לו. שם תואר מה שעבר על עם ישראל במצרים - "לעבד נמכר יוסף" וכל השעבוד - וכאן מתואר מה עשה הקדוש ברוך הוא עם עם ישראל אחרי יציאת מצרים: המציאות שלהם במדבר, הניסים הגדולים שנעשו להם, וגם הפעמים שבהן המרו את פי השם. "ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר", "ויאמינו בדבריו ישירו תהילתו", "מהרו שכחו מעשיו לא חיכו לעצתו", "ויגער בים סוף ויחרב ויוליכם בתהומות כמדבר" - כל אלה תיאורי הניסים והמעשים של השלב הבא, שאחרי יציאת מצרים.
ומדוע דווקא כאן ההודיה מתחזקת? משום שהחסד שהשם התחיל לעשות עימם, הוא המשיך לעשות גם אחרי שחטאו. במצרים עוד אפשר לומר: הם לא הכירו את השם, הם היו משועבדים. אבל עכשיו, אחרי שכבר קיבלו תורה, אחרי שפתח להם שבעה רקיעים ושבעה מדורים בארץ והראה להם שאין עוד מלבדו - כאן כבר היו אמורים להיענש בעוצמה על כל חטא. ובוא וראה שהשם ממשיך את חסדיו גם אחרי שהם ממרים את פיו, וזה מלמד כמה יש להודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו, כמו שנאמר בהמשך המזמור "ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו".
השם טוב לעמו וחסדו נצחי, אלא שהעם לא הכירו בחסדיו. ומדובר בדור שראה את החסדים במו עיניו, דור שחווה את יציאת מצרים. ועם כל זה נראה בהמשך תיאורים קשים של המראת פי השם בלי הכרה בחסדים הגדולים. וזה מה שאנחנו אומרים: "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים". צריכים אנו להתבייש בזה שעם כל המעשים הרעים שעשינו, עוד עשית איתנו צדקה, ועוד אתה ממשיך להשפיע עלינו טובה על אף כל ההתנהגות השלילית שלנו.
"מי ימלל גבורות ה'" - ההודיה שאינה יכולה להיות שלמה
מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְהֹוָה יַשְׁמִיעַ כׇּל־תְּהִלָּתוֹ׃
אומר האבן עזרא: צריך להודות לה' אף על פי שאין אדם יכול להלל את כל גבורותיו ואין אדם יכול לומר את כל תהילתו. וכך מצינו בגמרא, שאמרו לאותו אדם שהאריך בשבחים: "סיימתינהו לשבחא דמרך?" - האם סיימת את כל השבח שיש לקדוש ברוך הוא? אמר "האל הגדול הגיבור הנורא העזוז החזק האמיץ האדיר" - וכי אתה יכול לסיים הכל? אמר לו: אם כן מה לומר? אמר לו: רק מה שתיקנו לנו - "האל הגדול הגיבור והנורא". זה שאומר הפסוק: מי ימלל גבורות ה', מי יכול להשמיע את כל תהילתו.
הרד"ק מעיר על הדקדוק: ה"מי" שבפסוק עומד במקום שניים. זה ביטוי שהזכרנו כמה פעמים, כמו "לוקח אחרת עמו" - שהמילה שבתחילת הפסוק כופלת עצמה בהמשכו. מי ימלל גבורות ה', מי ישמיע כל תהילתו - כאילו נכתב "מי" פעמיים.
וכך אומר המשורר: אם באנו לספר את גבורות ה', להשמיע את כל תהילותיו, את כל הניסים שעשה השם לאבותינו שאנו חייבים להלל ולשבח ולפאר עליהם - "גבורות" חוזר על מה שהשם התעלל במצרים ומה שעשה להם בים סוף, שם ראינו גבורות ה' - מי יכול למלל אותם?
שואל הרד"ק: והרי בפרק ט' נאמר "אספרה כל תהילותיך בשערי בת ציון"! אם כן, אפשר לספר כל תהילותיו או אי אפשר? ומתרץ: דוד אומר שם שהוא יספר את תהילות השם על הצרות שעברו עליו מן האויבים - על אותן צרות שהשם הצילו מהן הוא מהלל ומשבח ומודה. אבל כאשר אנו באים לספר את הניסים שהשם עשה לעם ישראל בכל ההיסטוריה, ביציאת מצרים, במדבר, בכל דור ודור - על זה נאמר "ישמיע כל תהילתו", מי יכול למנות אותה.
ושלא תבין שהיחיד לפחות כן יכול לספר את כל תהילתו, מוסיף מיד הרד"ק שגם היחיד, אם ירצה לספר את כל החסדים שהשם עושה עימו בכל יום ויום - לא יוכל. כמו שנאמר בפרק מ': "אגידה ואדברה עצמו מספר" - אם ארצה לספר תהילות השם, הם עצמו וגדלו מכדי שאוכל לספרן. ולא רק מפני שאדם אינו זוכר, אלא לפעמים אינך יודע כלל: "כי השם עושה עם האדם נס ולא ידע ולא ירגיש בו, עד אחר זמן שיתבונן בו". אדם לפעמים ניצל מדבר שאינו יודע כלל שהיה בו בסכנה - איך יהלל על זה?
"הללו את ה' כל גויים" - ההלל שרק הגויים יכולים לומר
על זה אמר דוד המלך: "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו". ויש ווארט מפורסם: הגויים צריכים להלל מפני ש"גבר עלינו חסדו"? אם גבר עליהם חסדו - שיהללו. אבל כשגבר עלינו חסדו, הגויים יהללו? והתשובה: כן, יש הלל שרק הגויים יכולים לומר. למשל, הכינו מטען גדול שהיה אמור לגרום רחמנא ליצלן לעשרות הרוגים, ובחסדי השם התפוצץ עליהם בדרך, וכן יאבדו כל אויביך ה'. ואף אחד אצלנו אינו יודע מזה כלום. מי יודע? רק הם, רק אלה שתכננו. זה שאומר "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים" - יש הרבה דברים שרק אתם יודעים כמה גבר עלינו חסדו. אנחנו לא יודעים מה היו התוכניות, לא יודעים ממה ניצלנו, לא יודעים מה היה צריך להיות. את ההלל הזה רק הגויים יכולים לומר.
אם כן, כיצד ניתן לומר שאפילו יחיד יכול להלל על כל הטובות שהשם עשה עימו? כל כך הרבה טובות והצלות עשה השם עמנו שאנחנו כלל לא יודעים מהן, כמו שחז"ל אומרים "אין בעל הנס מכיר בניסו" - השם עושה לו נס והוא אינו מכיר ואינו יודע כלל שנעשה לו נס. וכך גם במדרש שוחר טוב: וכי אדם יודע כמה פלאים עושה הקדוש ברוך הוא עמו בכל יום? כיצד? אדם ישן על מיטתו ונחש נתון בארץ, בא לעמוד, הרגיש בו הנחש, וכיוון שבא ליתן עליו את רגלו - בורח הנחש מפניו, ואינו יודע מה פלא עשה עמו הקדוש ברוך הוא. וכן כל כיוצא בו.
ביאור המלבי"ם: אין מילים אפילו לנס אחד
המצודת ציון מפרש "ימלל" מלשון מילה, לשון דיבור - כמו שמצינו בארמית "רוח ממללא", לשון ממלל. והמלבי"ם מסביר: "מי ימלל גבורות ה'" - אי אפשר להודיע ולפרסם את כל הניסים באופן פרטי, שהרי גם נס אחד בלבד מי יכול למלל את כל גבורתו? מי יכול לתאר את הנס בכל עוצמתו? הרי מכות מצרים, שאנחנו מסתכלים עליהן במובן הפשטני של המילה, החכמים מגלים בכל מכה מאתיים וחמישים מכות וכן הלאה. כלומר, גם כשאתה מתבונן בגבורת השם אתה מגלה עומק לפנים מעומק. מי באמת יכול למלל ולספר גבורה אחת מגבורות השם? אין לנו מילה ואין לנו אפשרות ביטוי לבטא את גבורותיו.
וכמו כן "ישמיע כל תהילתו" - תהילת השם היא ללא גבול, שהרי "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". אין לנו שום השגה במעלתו, בקדושתו וברוממותו של השם יתברך. כל מה שאנחנו יודעים הוא רק ממה שהקדוש ברוך הוא גילה לנו, מן המציאות שבה הוא מתגלה דרך הספירות, אבל להכיר את השם בעצמותו אין לנו השגה כלל. אם כן מי יכול להשמיע תהילתו?
ומכאן בא הפסוק לומר: על מה אנחנו כן מודים? "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" - מצד שהשם טוב ושהחסד שלו תמידי. דיברנו על זה כמה פעמים, וכן למדנו בכוזרי: את הקדוש ברוך הוא בעצמו איננו מכירים, אין לנו בו השגה כלל. מה אנחנו מכירים? את פעולותיו. לכן אנחנו מהללים את הקדוש ברוך הוא על הפעולות, על מה שאנחנו מקבלים: השם מזריח את החמה, מוריד גשמים, נותן שפע של חיים, נתן לנו תורה, הוציא אותנו ממצרים. מחמת החסדים שאנחנו רואים - "כי לעולם חסדו" - בזה אנחנו יכולים להלל. אבל לדבר גבורותיו ולהשמיע תהילותיו, אין לנו בזה אפילו התחלה של השגה. אנחנו כמקבלים יכולים להעיד שהחסד של הקדוש ברוך הוא חופף אותנו באופן תמידי - את זה אנחנו מקבלים, ועל זה אנחנו יכולים לדבר.
דרך פנימית: "מי ימלל" - מלשון מוללים מלילות
הרבי מזלוטשוב היה מסביר את הפסוק בדרך פנימית יותר. "מי ימלל" - כמו "מוללים מלילות", מפוררים. "מי ימלל גבורות ה'" - למי יש כוח למלול, לפורר, את בחינת הגבורות? "גבורות" הן דינים. מי יכול לפורר את הדינים האלה שלא יזיקו לנו ולא ישפיעו עלינו לרעה? והתשובה בהמשך הפסוק, לפי הכלל שה"מי" נמשך גם להמשך: "ישמיע כל תהילתו" - מי שישמיע את כל תהילתו, כשאדם אומר את כל ספר תהילים, על ידי זה הוא ממלל את הגבורות ומפורר אותן, שלא יהיה בנו דין אלא השם ישפיע עלינו רק חסדים.
"אשרי שומרי משפט" - הכל תלוי במקבל
אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכׇל־עֵת׃
הרד"ק אומר: אשריהם של ישראל אם היו שומרים את משפטי השם. שהרי כשהשם בא להשפיע, הבדיקה היא אם אנחנו עושים רצונו של מקום אם לאו. ואם היינו שומרי משפט - כמה טובות היה השם עושה עמנו! ואפילו היינו ממרים את פיו מעט, עוד היה הקדוש ברוך הוא סובל אותנו, שמא נחזור למוטב ונחזור בתשובה, מפני שבסך הכל אנחנו שומרי משפט. וכל שכן אם היינו עושים צדקה בכל עת - שהקדוש ברוך הוא היה עושה עמנו צדקות, ולא היינו גולים מן הארץ. כאן המשורר צופה את הגלות, כמו שנראה בהמשך "זכרני ה' ברצון עמך", ועל כך הוא אומר: אשרינו אם היינו שומרי משפט ועושי צדקה בכל עת - לא היינו גולים, והקדוש ברוך הוא היה משפיע עלינו רק טוב.
המלבי"ם אומר: חסדי השם הם לעולם טובים, אלא שהכל תלוי במקבל. דיברנו על זה כמה פעמים: הקדוש ברוך הוא מוריד גשם, והאם יצמחו לך גידולים ותראה יבול ותבואה? תלוי מה זרעת. תזרע קוצים - יצמחו קוצים, תזרע חיטים - יצמחו חיטים. השפע יורד באופן קבוע, והשאלה היא אם המקבלים מוכנים לקבלו. נתנו פעם משל לזה: מרחק השמיים מן הארץ קבוע, ומה שמשתנה זו הארץ עצמה - יש מקומות גבוהים ויש נמוכים. אין בשמיים מקום גבוה ומקום נמוך, ההשפעה שווה; אבל במקבלים יש גבוהים ויש נמוכים. מי שמכין יותר כלים זוכה ליותר שפע, ומי שמכין פחות כלים מקבל פחות.
ומוסיף המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא נתן לנו את ארץ ישראל רק על תנאי שישמרו חוקיו ומצוותיו ינצורו. ומהו "משפט" ומהי "צדקה"? המלבי"ם מסביר תמיד ש"משפט" הוא כמו בתי המשפט - עניינים שבין אדם לחברו; ו"עושה צדקה" אינו במובן שאנחנו רגילים לחשוב, של נתינת כסף, אלא עשיית מעשי צדקות בינו לבין הקדוש ברוך הוא - בין אדם למקום. מי שעושה צדקה וגם שומר משפט - אשריו, מפני שאז חסדי השם אינם משתנים. אין שום הבדל בין החסדים שהשם עשה בזמנים הקדמונים לבין החסדים שהוא יכול להשפיע עלינו היום; ההבדל היחיד הוא אם אתה מקיים את רצונו. אשרי שומרי משפט ואשרי עושי צדקה בכל עת, שיזכו לאותו שפע גם כעת, ולא רק אז ביציאת מצרים.
אשרי מי שכספו במשפט - ובכל זאת מפזרו לצדקה
בספר תהילות מהרי"ץ מסביר: יש עשירים שמפזרים הרבה כסף לצדקה, ולמעשה אין בזה שבח גדול, מכיוון שהכסף בא אליהם בקלות, ולא תמיד בדיוק ביושר, ואינם מדקדקים בדיני ממונות - וממילא קל להם גם להוציא. אני זוכר כילד בנתניה, היו שם משפחות של שפע (בהיפוך אותיות), והיו מגיעים לבית הכנסת וקונים את פתיחת ההיכל בעשרות אלפים. פעם בשנה בא ועושה כפרה על כל מה שעשה. כשהכסף בא בקלות ובמהירות, גם קל להוציאו - לא טרחת ולא התאמצת בשבילו.
מה שאין כן הצדיקים: הם מדקדקים על כל פרוטה שתהיה כשרה, שתהיה בוודאי שלהם, שאין בה שום חשש גזל. אצלם הממון לגמרי שלהם, ממון שאין עליו שום פקפוק - הרי יעקב אבינו חוזר על פכים קטנים ומגיע למצב של סכנה. ואם אתה רואה שאדם כזה, שכל פרוטה אצלו בכשרות ועד שהוא מגיע אליה זה רק לאחר שברור לו שאין בה פקפוק - ובכל זאת נותן צדקה, על זה אשריו. העשיר שיש לו רווחים מפוקפקים ופושט ידו - אין בזה חוכמה גדולה; אבל הצדיק שכל פרוטה אצלו בכשרות, ובכל זאת נותן ומפזר לצדקה - זו גדולה אמיתית. וזה שכתוב "אשרי שומרי משפט": כמה גדולה זכותם של הצדיקים ששומרים שהכסף והרכוש שלהם יהיה רק במשפט, שמשיגים ממון רק במשפט ומתרחקים מכל ספק איסור, ועם כל זה "עושה צדקה בכל עת" - נותנים בפזרנות מבלי להקפיד ולדקדק. אשריהם ומה טוב חלקם בזה ובבא.
"המת הזה נפטר בתכריכים שלו"
בהקשר לזה מספרים על רבי ישראל סלנטר, שהיה פעם בלווייתו של אדם, ושמע את האנשים מדברים: פלוני המנוח היה עשיר גדול, ותראה עכשיו, אחרי שירד מנכסיו, אפילו התכריכים אינם שלו - לא היה למשפחה כסף לקנות תכריכים, והביאו לו ממה שנדבו החברה קדישא או אדם אחר. אמר להם רבי ישראל סלנטר: טועים אתם טעות גמורה. תדעו לכם שהמת הזה נפטר בתכריכים שלו, ולעומתו יש אחרים שחושבים שהתכריכים שלהם - ובאמת אינם שלהם.
וההסבר: אלה שנתנו לעני הזה את התכריכים, נתנו במתנה גמורה, ולכן התכריכים שלו בלי שום ספק. ולעומת זאת יש הרבה אנשים שנדמה להם שקנו את התכריכים בכספם - ואת היוקרתיים ביותר, עם הגזרות המהודרות ביותר - אבל את העושר עשו שלא במשפט, ונמצא שקנו תכריכים בכסף גנוב. וכי הגנבה הופכת את הכסף לשלך? גם התכריכים שאתה נקבר בהם אינם שלך. יוצא אם כן שהצדיק, כשהוא נותן צדקה, יש לזה מעלה גדולה ועצומה, שהרי הוא נותן מממון שהוא שלו - וזה קשה הרבה יותר ממי שעושה עושר ולא במשפט ומפזר ממון בלי הרגשה.
"אל יבוא בכל עת אל הקודש"
בספר אמרות טהורות מביא בשם המהר"י מנשכיז, שהלך פעם להתרים יהודי, ואמר לו אותו אדם: כבוד הרב, אני עושה הרבה צדקה. והרי לא זה היה שמו בעיירה, הוא היה מפורסם כעשיר קמצן. שאל אותו הרב: עושה הרבה צדקה? אמר לו: בטח! חז"ל אומרים ש"עושה צדקה בכל עת" זה הזן את בניו ובנותיו כשהם קטנים, ולי יש ברוך השם בית מלא בנים ובנות, ואני זן ומפרנס אותם בשפע גדול, וזה "בכל עת" שהרי כל הזמן אני נותן. אמר לו הרב: עליך הפסוק אומר "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" - למעלה אל הקודש, אל גן עדן, לא נכנסים עם צדקה של "בכל עת". לפרנס את ילדיך זה נפלא מאוד, אבל לא בצדקה כזאת קונים עולם הבא; צריכים מעשי צדקה אמיתיים, שנותנים גם לאנשים זרים.
רב סעדיה גאון: "שומרי" - ממתינים
רב סעדיה גאון מסביר את "אשרי שומרי משפט" מלשון המתנה. "שומר" הוא ממתין, שנאמר "ואביו שמר את הדבר" - ופירש רש"י שהמתין לראות כיצד הדבר יתקיים. וכן "משומרים לבוקר" - הממתינים לבוקר. אם כן "שומרי משפט" הם אנשים שתמיד ממתינים למשפט. מתי המשפט? אחרי מאה ועשרים. אבל יש אדם שכל ימיו ממתין למשפט, וזה כמו שאמרו חז"ל "שוב יום אחד לפני מיתתך": בכל רגע הוא כמו ממתין למשפט - ייתכן שמיד יתבעו אותי, ייתכן שמיד יבקשו אותי לבית דין של מעלה, ייתכן שמחר לא אהיה כאן. וממילא, מתוך שהוא שומר ומצפה למשפט בכל רגע, הוא גם "עושה צדקה בכל עת": כל הזמן עושה צדקה עם נפשו, מעשי צדקות, וגם עושה צדקה עם זולתו ונותן צדקה. הוא פועל כל הזמן פעולות ברוחניות בכל עת, מפני שהוא כל הזמן ממתין - מתי יזמן אותי השם למשפט. לא שהוא מחכה שזה יבוא במהרה, אלא שהוא תמיד מוכן לזה. זו הכוונה "שומרי משפט", שוב יום אחד לפני מיתתך.
"עושה צדקה בכל עת" - ובעיני עצמו רק שומר משפט
ספר שערי שמחה מסביר שדוד המלך בא לשבח את האדם ולומר: אשרי מי שאף על פי שהוא עושה צדקה בכל עת, בעיני עצמו הוא רק בגדר "שומרי משפט". כי לפעמים אדם נותן משהו ועושה משהו, והולך כמו טווס, מתהלל ומשתבח ומספר לכל מי שאפשר: אתה רואה את החדר ההוא בישיבה? זה אני תרמתי. אין אדם שלא שמע ממנו את הסיפור. ואם זה לא מספיק ברור, הוא גם מבקש מהישיבה שיפרסמו מודעה בעיתון: "הנדיב הידוע רודף צדקה וחסד". פעם הגעתי למקווה בבני ברק וראיתי לוח שיש ענק בכניסה; שאלתי על מה זה, והתברר שאותו אדם תרם את שטיחי הפלסטיק למקווה. לפי גודל לוח השיש היית בטוח שלפחות בנה את המקווה כולו. והוא דאג שיעשו לו לוח שיש בכניסה, ואני חושב שזה עלה לו, עם ההטבעה, יותר משטיחי הפלסטיק שתרם - וכמובן גם אמר מה לכתוב.
אז לפעמים אדם עושה צדקה, אבל הולך נפוח מגאווה ובתחושה של "מי יודע מה עשיתי" - וזו צדקה שאין הרבה מה לעשות איתה. אשרי אדם שעושה צדקה בכל עת, וכשאומרים לו "אשריך, איזו זכות", הוא עונה: מה פתאום, מה אשרי? בסך הכל שמרתי את המשפט שאני חייב לעשות, זה משפטי וזו חובתי. זו הכוונה: "אשרי שומרי משפט" - אף שהוא "עושה צדקה בכל עת", אינו מתהלל ואינו משתבח, אלא אומר שקיים את חובתו ואין בזה יותר מזה. ואם כך - אשריו של אדם זה, שאז באמת הצדקה הזאת קיימת לו לנצח נצחים ותהיה לו מגן וצינה.
השל"ה הקדוש: להפוך כל פעולה למצווה בכוונה
חז"ל אומרים ש"עושה צדקה בכל עת" זה המפרנס את בניו הקטנים, וכאן מוציא השל"ה הקדוש יסוד עצום ונפלא, שדיברנו עליו באריכות בפרשיות השבוע. הרי מה אדם עושה? הוא מפרנס את ילדיו. אין אדם מן היישוב שאינו דואג לילדיו, וגם גוי וגם בהמה מרחמים על ילדיהם - הגמרא אומרת שהעורב אינו מרחם על ילדיו, אבל אדם מרחם. ועם כל זה באו חז"ל ואמרו שאתה, המרחם על ילדיך ומפרנסם, בגדר "עושה צדקה בכל עת". מה נדרש מן האדם? שיכוון לזה! שיאמר: הריני מכוון עכשיו לדאוג לפרנסת ילדיי, ובזה לקיים מצוות צדקה.
וכן, אומר הרב דסלר, בכל עניין. אדם מחזיק מכולת - למה? כי הוא צריך להתפרנס. נכון, אבל הנה באים אנשים לקנות חלב, ואני יכול לעשות חסד עם יהודי: אני נותן לו חלב, שאלמלא הייתה לי כאן מכולת היה צריך לנדוד מי יודע לאן. ואם תאמר: הרי אתה מקבל תשלום - מה בכך? העובדה שאני מקבל תשלום ושאני צריך להתפרנס אינה מבטלת את החסד. וכי אינני עושה חסד עם יהודי אם אני מכוון להיטיב לו? אדם יכול בכל פעולותיו לכוון לעשות מעשה חסד, וזה הופך פעולה סתמית לפעולה של מצווה.
וכך בכל עניין ועניין אדם יכול לכוון לשם שמיים. כולם הולכים בלילה לישון. אחד אומר: אני הולך לישון, מת מעייפות, גמור וסחוט, חייב לישון. ואתה שואל את השני למה הוא הולך לישון, והוא אומר: אני מכוון שיהיה לי מחר כוח לקום לעבודת הבורא, שאוכל להתפלל וללמוד תורה ולא אירדם בשיעור. ומה עשה? הפך שעת שינה לשעת לימוד, כיוון שמטרתו בשינה היא שיוכל ללמוד. זה לשון השל"ה הקדוש: כל דבר שבעולם, אף שעושה אותו בשביל עצמו, אם יכול להעלות את הדבר לכבוד שמו יתברך - ישים הדבר בליבו ויתעורר עליו ויעשנה בשמחה. וכן באכילה: אני אוכל מפני שאני רעב, ואמת שהאוכל טעים, אבל אני אוכל גם כדי שיהיה לי כוח לעבודתו יתברך, שאוכל ללמוד ושאוכל להתפלל - והכוונה הזאת הופכת את הפעולה עצמה למצווה. וכך כותב השולחן ערוך בסימן רל"א, שכל מעשיו יהיו לשם שמיים: אם רק יוסיף כוונה, הרי זה נמצא עובד את בוראו תמיד. הנה, גם מי שמפרנס את ילדיו מתוך רחמי אב על בנים - כוון לשם צדקה, כוון לשם חסד, וזכית במצווה.
רבי אליהו לופיאן: "למה אתם לא חושבים חסד?"
מספרים על רבי אליהו לופיאן, שבישיבה, כשנבנה בית מדרש חדש, היה צריך להעביר את כל הסטנדרים והספרים לבית המדרש השני. אמרו לבחורים בבוקר שכל אחד ייקח את הסטנדר שלו ויעבירו, וכך עשו. אמר להם רבי אליהו לופיאן: למה אתם לא חושבים חסד? הרי אתה צריך להעביר את הסטנדר שלך; היית צריך לומר לחבר שלך - תן לי, אני אקח את שלך, והוא יאמר - אני אקח את שלך. ואז שניכם זכיתם במצוות חסד! אני לקחתי את שלו והוא לקח את שלי, ושנינו זכינו במצווה.
אדם צריך להיות סוחר: להסתכל איפה אני יכול להרוויח, איפה אני יכול לקיים מצווה. כמו אהרון שמצטער על קורבן שלא הקריב - אהרון, הרי יש לך את כל הקורבנות! נכון, יש איתי הכל, אבל יכולתי להשיג עוד קצת. כך חושב סוחר: כאן יכולתי להרוויח עוד קצת, שם יכולתי לעשות עוד משהו. כך צריך אדם להסתכל על המצוות, ואז יהיה באמת עשיר גדול.
לכוון בבנייה, בטאטוא ובכל דבר
ולמה להמתין לשלב מסוים - תתחיל לפני כן. אני בונה בית, ואני מכוון לשם יישוב ארץ ישראל: יכולתי לבנות במיאמי, ובניתי כאן, ואני מכוון לשם מצוות יישוב ארץ ישראל - וכבר קיימת בזה מצווה.
והיה אדמו"ר בתל אביב שכל בוקר היה קם ומטאטא את הרחוב שלו, את הכניסה לבית והכל. אמרו לו: רבי, זה לא מתאים, יש לרב משמשים, והרב יוצא בבוקר ומטאטא? אמר להם: כשהייתי באושוויץ אמרתי שאם יזכה אותי השם לעלות לארץ ישראל, אני את הרחובות של ארץ ישראל אטאטא. ואנחנו, אדם הולך, אוכל משהו וזורק לרחוב. למה אתה זורק לרחוב? אתה מטנף את ארץ ישראל. עזוב את העירייה עכשיו - אתה מלכלך את ארץ ישראל, "ארץ אשר עיני ה' אלוהיך בה". אדם יכול אפילו במעשה פשוט כזה, בניקיון קטן, לכוון: אני מנקה את ארץ ישראל, זה מקום מושבו של הקדוש ברוך הוא, עיני ה' אלוהיך בה. אדם יכול בכל פעולה לכוון בה לשם שמיים, ואז זכה שכל מעשיו הם מעשים רוחניים, כל מעשיו מעשה מצווה.
מחשבת חסד בחנות - ואמונה בפרנסה
אומר הרב דסלר: ואם זה המבט שלך, ממילא כל היחס שלך אחר. מגיע אליך לקוח ושואל: יש לך כך וכך? אתה אומר: לא, אין לי. הוא שואל: איפה אני יכול להשיג את זה? ואתה אומר בלב: מה, אשלח אותו למתחרה שלי? לא יודע. אבל אם כל העניין שלך הוא לעשות חסד - נכון שאני צריך להתפרנס ונכון שאני מקבל תשלום, אבל אני רוצה לעשות חסד ואני יכול לעזור כאן ליהודי - למה שלא אעזור לו? הרי מטרתי חסד, ואומר לו: תלך, אתה יכול לקנות את זה אצל פלוני.
ואם תאמר: רגע, אבל מחר הוא יתרגל לקנות אצלו - כך מדבר כופר. הכופר דואג שזה לא ילך לשם ושההוא לא ישמע עליו מחר. אבל אדם מאמין יודע: מה שנגזר לי אני אקבל, ומה שנקצב עליי להרוויח ארוויח, ועכשיו אני מצווה לעשות חסד. וכי אתה חושב שמחסד תפסיד? עשית חסד עם יהודי וזה יגרום לך נזקים כלכליים, השם יעניש אותך על זה? צריך להיות כופר כדי לחשוב כך. לכן אדם שכל מגמתו "איך אני יכול לעזור", בכל פעולה שלו - בחנותו ובכל מקום שהוא - הוא שואל: איך אני יכול לסייע, איך אני יכול לעשות שיהיה לאנשים יותר קל, איך אני יכול להיטיב עימם. וממילא כל פעולה שלו נעשית בכיוון הזה, ובמחשבה כזאת כל פעולה נעשית אחרת לגמרי ממי שבא רק להרוויח ולחפש איך לצבור הון.
לסיכום:
מזמור ק"ו, שאין בראשו שם משורר, הוא המשכו של המזמור שלפניו: אחרי תיאור ימי מצרים, בא תיאור מה שעשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל לאחר יציאת מצרים - ניסים גדולים מצד אחד, והמראת פיו מצד שני, ובכל זאת "כי לעולם חסדו". "מי ימלל גבורות ה'" - אין בכוחנו לתאר אף גבורה אחת בשלמותה, ואין לנו השגה בתהילתו; כל הכרתנו היא בפעולותיו ובחסדיו שאנו מקבלים בכל יום, ורבים מהם כלל איננו יודעים, שאין בעל הנס מכיר בניסו. ועל פי הרבי מזלוטשוב, מי שמשמיע את כל תהילתו ממלל ומפורר את הגבורות והדינים. "אשרי שומרי משפט" - חסדי השם קבועים וטובים, והכל תלוי בהכנת המקבל; אשרי מי שממונו במשפט ובכל זאת מפזרו לצדקה, אשרי מי שממתין למשפט בכל יום כ"שוב יום אחד לפני מיתתך", ואשרי מי שעושה צדקה בכל עת ורואה בזה רק קיום חובתו. ומכאן היסוד הגדול: בכוונה נכונה אפשר להפוך כל פעולה שבעולם - פרנסת הילדים, המכולת, השינה, האכילה, הבנייה וניקיון הרחוב - למעשה חסד ומצווה, ונמצא עובד את בוראו תמיד.