פתיחה: פרק ההודאה
פרק ק"ז הוא פרק של הודאה. דוד המלך מונה בו את הסוגים שצריכים להודות לה' - הולכי מדברות, יושבי בית האסורים, החולים ויורדי הים - וכל קבוצה חוזרת באותו מבנה: תיאור הצרה, הצעקה אל ה', הישועה, ואחריה "יוֹדוּ לַיהֹוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם". בחלק זה נעסוק בצעקה שבמדבר, בהדרכה אל עיר מושב, ובצרה השנייה - יושבי חושך וצלמוות שבבית האסורים.
צעקה וזעקה - הצלה וישועה
וַיִּצְעֲקוּ אֶל־יְהֹוָה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם׃
המלבי"ם מדקדק: אצל הולכי המדבר ואצל יורדי הים נאמר "וַיִּצְעֲקוּ" בצד"י, ואילו אצל האסורים ואצל החולים נאמר "וַיִּזְעֲקוּ" בזי"ן. צעקה גדולה מזעקה - היא עוצמתית וחזקה יותר. ובהתאמה מדויקת: במקום שנאמרה בו צעקה נאמר "יַצִּילֵם", ובמקום שנאמרה בו זעקה נאמר "יוֹשִׁיעֵם". שכן הצלה גדולה מישועה. הצרה גדולה יותר - הצעקה גדולה יותר - וההצלה גדולה יותר. אחד כנגד אחד.
מהו ההבדל בין הצלה לישועה? ישועה אפשר להושיע גם בלי להציל. אדם טובע, ואני משליך לו גלגל הצלה. האם הצלתי אותו? לא בהכרח. אבל הושעתי אותו - לעת עתה יש לו על מה להיאחז, ועוד מעט יגיע כוח החילוץ, או שלא יגיע. ישועה יכולה להיות גם זמנית; הצלה היא הצלה גמורה.
ואפשר להוסיף בזה גם דרך מוסר: כפי גודל הפנייה אל ה' יתברך, כך גודל הישועה. הדבר תלוי בצורת ההיסמכות שלנו על הקדוש ברוך הוא - ככל שאדם נסמך יותר על ה', כביכול הקדוש ברוך הוא מחויב יותר להצילו. כשאתה צועק, כלומר כל כולך פונה אל ה' ואומר רק אתה תושיע, הקדוש ברוך הוא אומר: אני לא רק אושיע - אני אציל אותך. אבל כשאתה רק זועק, כשאתה אומר ריבונו של עולם עזור לי ובינתיים אני מנסה עוד כמה אפיקים - זו זעקה ולא צעקה, ועל כך באה ישועה קטנה, לא הצלה גמורה.
"עכשיו באתם אליי?" - ימינו פשוטה לקבל שבים
ספר העיקרים כותב על "וַיִּצְעֲקוּ אֶל־יְהֹוָה בַּצַּר לָהֶם": דרך בני אדם היא לומר "ומדוע באתם אליי עתה כאשר צר לכם?" - כפי שאמר יפתח לזקני גלעד, שדחו אותו כבן אישה אחרת ואמרו לו "לא תנחל בבית אבינו", וכשצר להם חיפשו אותו. זו דרך בני אדם: לא היית טוב אליי קודם, ועכשיו כשאתה זקוק לי אתה פונה אליי? אדם במצב כזה אינו מעוניין להושיע.
בוא וראה עד כמה שונות דרכי ה': השם יתברך חפץ חסד, וימינו פשוטה לקבל שבים בכל עת ועת. לכאורה היה הקדוש ברוך הוא יכול לומר לאדם: עכשיו, כשאתה במצוקה, אתה צועק אליי? קודם לכן זלזלת, לא היה אכפת לך מרוחניות, לא באת להתפלל, לא הלכת לשיעור תורה, לא חיפשת אותי ולא דיברת איתי - ופתאום מתוך צרה נזכרת בי? ואף על פי כן: "וַיִּצְעֲקוּ אֶל־יְהֹוָה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם". וכך גם אומר יונה: "קראתי מצרה לי אל ה' ויענני" - אף שקריאתי הייתה מתוך צרה, כמעט בלית ברירה וכאנוס, ולכאורה לא הייתה ראויה להתקבל - ויענני. שהקדוש ברוך הוא רב חסד וימינו פשוטה לקבל שבים.
וידריכם בדרך ישרה
וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל־עִיר מוֹשָׁב׃
המלבי"ם מבאר שעשה להם נס בכך שהראה להם דרך ישרה להגיע אל עיר מושב. מדובר כאן בהנהגה שהיא מעל הטבע, שהרי הפרק מדבר על "חסדו", והחסד - כפי שביארנו - הוא ההנהגה שמעל הטבע. מתוך כל המציאות הקשה הזאת, הקדוש ברוך הוא סולל לנו דרך, מוליך אותנו ומביא אותנו אל מחוז חפצנו.
יודו לה' חסדו - וספרו נפלאותיו לבני אדם
יוֹדוּ לַיהֹוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם׃
האבן עזרא אומר: "מילת יודו בעבור שנית". זהו עניין שהזכרנו כמה פעמים - מילה הפותחת את הפסוק משמשת גם לחציו השני, כאילו נכתבה פעמיים. הקדמונים מכנים זאת "לוקח אחרת עמו". הדוגמה המפורסמת: "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם" - כלומר ולא שם גורלנו ככל המונם; ה"לא" שבתחילה נמשך גם להמשך. כך גם כאן: יודו לה' חסדו, ויודו נפלאותיו לבני אדם.
הרד"ק מוסיף פירוש מחודש: "יודו לה' חסדו" - כשהם מגיעים אל עיר מושב הם נותנים הודאה לה' יתברך; "ונפלאותיו לבני אדם" - ואת נפלאותיו יספרו לבני אדם. בהבנה הפשוטה היינו מבינים שמודים לה' על הנפלאות שהוא עושה עם בני האדם, אבל הרד"ק מפרש שיש כאן חיוב נוסף - לספר את נפלאות ה' לבני אדם, שיהלל אדם וישבח על הנס שנעשה לו.
הדבר רמוז בקורבן התודה. המביא קורבן תודה מביא עמו ארבעים לחמים, וכולם נאכלים באותו יום בלבד - אין אפשרות להקפיא, ולאחר מכן הם נותר. מה יעשה אדם בארבעים לחמים ביום אחד? יכנס את כל החברים. וזו בדיוק המטרה: שיבואו אנשים וישאלו מה קרה כאן, מדוע יש ארגזים של לחם, והוא יספר - הקרבתי קורבן תודה, אל תשאלו איזה נס היה לי. כך נוצר ציבור רב שבפניו מתפרסם הנס. זהו "וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם" - את הנפלאות האלה נספר לבני אדם.
נס בערך בני אדם
המלבי"ם אומר שכאשר ה' מציל אותנו אנו מחויבים להודות משתי בחינות: האחת, מצד החסד שעשה עמנו; והשנייה, מצד הנס והפלא. ואף שהנס הזה אינו נס ופלא ביחס לה' יתברך, אלא רק ביחס ובערך לבני אדם - גם עליו צריך להודות ולשבח. נס בערכים של הקדוש ברוך הוא הוא דבר משמעותי מאוד: שמש בגבעון דום, ים סוף שנקרע לגזרים. אבל בערכים שלנו, גם דבר קטן שהסתדר לי בדיוק כשהייתי צריך אותו הוא נס, ואנחנו מתפעלים ממנו ומודים עליו. "כִּי־הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא־טוֹב" - אנשים שהיו צמאים ורעבים, והקדוש ברוך הוא זימן להם בדיוק בשעה שנצרכו לכך; אף שזה נס רק בערך בני אדם, גם על זה מודים לה'.
ספר תהילות מהרי"ץ מבאר שהאדם צריך להלל, להודות ולשבח את ה' על כל טובה שהוא עושה לו, ולדעת שהכל חסדים ממנו, שכל ההשפעה היא רק ממנו יתברך. "נפלאותיו" - לשון פלא, דבר מכוסה ונסתר, כלשון "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי". כלומר: אף שיש חסדים וניסים רבים שה' עושה עמנו והם סמויים ומכוסים במלבוש הטבע - גם הם חסדים וגם הם ניסים. אדם אומר: נכון, אבל יש לנו כיפת ברזל. ואיך תסביר שירו לכאן אלף ומאתיים טילים, וחלק נכבד מהם לא הושבת, ומכל אותם טילים שפגעו נהרגו בסופו של דבר, מתוך מדינה שלמה של יהודים, שני גויים בלבד - אחד פלסטיני ואחת עובדת זרה? האם יש לזה הסבר טבעי? זה נקרא נס המעוטף בטבע. כביכול הטיל פגע במקום כזה באופן אקראי - אבל אין אקראי, הכל מתוכנן והכל ממנו יתברך. על כן "יוֹדוּ לַיהֹוָה חַסְדּוֹ" - גם על דברים שהם בבחינת פלא אצל האדם, במובן של נסתר, שאין רואים בהם נס, גם עליהם צריך להודות.
נפש שוקקה
כִּי־הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא־טוֹב׃
הרד"ק מפרש: הנפש שהייתה מתאווה במדבר למים - ה' השביע אותה עתה כשהגיעה אל עיר מושב; וכן הנפש שהייתה רעבה למאכל - עתה מילא אותה טוב. "שוקקה" במובן של מתאווה. המלבי"ם מדקדק יותר ואומר ששוקקה היא דווקא מתאווה למשקה, וזה מתאים מאוד ללשון: שוקקה מלשון משקה, ומי שמתאווה למשקה נקרא שוקק. כך גם בישעיהו כ"ט ח' ובעוד מקומות.
יושבי חושך וצלמוות
יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל׃
גם האסורים בבית הסוהר צריכים להודות לה' יתברך כשהם יוצאים ממאסרם. האבן עזרא מבאר "יושבי חושך" - שרובם היו בבית הבור, מקום שקוע מתחת לאדמה שיש בו חושך. "אסירי עוני וברזל" - אסירים שמענים אותם בכבילת רגליהם בכבלי ברזל, שלא יוכלו לברוח. פעם היו מציירים בקריקטורות אסיר שכבול בשרשרת לכדור ברזל גדול - נסה עכשיו לרוץ ולברוח. גם היום, כשרוצים למנוע בריחה, קושרים את שתי רגלי האסיר בשרשרת קצרה והוא יכול ללכת רק בצעדים מדודים. המצודת ציון מפרש "צלמוות" - צילו של מוות, חושך כחשכת הקבר.
המלבי"ם מוסיף: לאחר שניצלו מסכנת המדבר והגיעו אל עיר מושב, הם באים לסכנה אחרת - באים עליהם בעלילות רשע ומשליכים אותם לבית האסורים. כעניין שנאמר "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב" - אדם בורח מצרה אחת ומגיעה עליו צרה אחרת. ושם מר להם משתי בחינות: מצד המקום - חושך וצלמוות, ומצד היותם אסורים - מענים אותם ושמים עליהם כבלי ברזל שלא יברחו.
למה דווקא אצל האסורים והחולים מוזכר עוון
כִּי־הִמְרוּ אִמְרֵי־אֵל וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ׃
הרד"ק מדגיש שהאסורים האלה נשבו בעוונם. ושימו לב: הן אצל האסורים והן אצל החולים מזכיר הכתוב את העוון - "אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֺנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ", ורק אחר כך "יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם". לעומת זאת אצל הולכי מדברות ויורדי הים אין הכתוב מזכיר עוון. ומדוע? כי עצם ההליכה במדבר אינה חטא, ועצם הירידה לים אינה חטא - אדם צריך להפליג ממדינה למדינה. אלא מה, כשבאה עליהם צרה, היא באה כדי שישובו אל ה' ויסורו מעוונותיהם וה' יושיעם. אבל בעצם ההליכה למדבר או הירידה לים אין מקום להזכיר חטא. ואילו אצל האסיר והחולה שואלים: איך הגעת להיות אסיר? איך הגעת להיות חולה? הדבר נבע מחטא קודם. וכדברי רש"י: אין פורענות באה על האדם אלא בעוונו.
המלבי"ם מבאר את בוא הצרה השנייה: לאחר שנעשה להם נס וניצלו מן המדבר - שבו לקיאם, "המרו אמרי אל", ובזה "ניאצו עצת עליון". שהרי עצת העליון הייתה שעל ידי הנס ישובו אליו; וכאשר לאחר ההצלה חזרת לסורך, ניאצת את אותה עצה. לכן אומר לך הקדוש ברוך הוא: עכשיו תיכנס לכלא. הייתה כאן עצה מאת העליון לגאול אותך, ואם אתה רוצה להמשיך במעשיך הרעים - תמשיך לסבול מצרות.
ומה ההבדל בין "אמרי אל" ל"עצת עליון"? הרד"ק מבאר: לא לעם ישראל לבדו נאמרו המצוות, אלא לכל הגויים - אלא שלנו יש מצוות יתרות, והקדוש ברוך הוא קידש אותנו גם בטהרת הגוף ובטהרת המאכלים; גוי יכול לאכול ולעשות כרצונו. אך המצוות השמעיות, ההגיוניות - לא תרצח, לא תגנוב, לא תנאף, העמדת דיינים וכיוצא בהן - ניתנו לאדם הראשון ולבניו אחריו, והן שייכות לכלל האנושות. אלו "אמרי אל": התנהגות אנושית מינימלית, מערכת אכיפה שתטפל במי שעשה שלא כהוגן, וזה מספיק לאומות. אבל לנו הקדוש ברוך הוא נותן עוד עצות כיצד להתנהג בדרך שנשיג בה קדושה, מעלה, עבודתו וקרבתו - זו "עצת עליון". וכאשר אדם ממרה את אותן עצות, ה' שולח לו מוסר על ידי חולאים או שולח אותו לשבי.
ויכנע בעמל ליבם
וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם כָּשְׁלוּ וְאֵין עֹזֵר׃
בעמל השבי הכניע ה' את ליבם. כיוון שלא העריכו את הנס שעשה עמהם כשהוציאם מן המדבר, הזמין לפניהם מכשול שיינתנו בבית האסורים, וכך ייכנע ליבם. "כשלו ואין עוזר" - הם רואים ששם אין אדם שיכול להושיעם, אלא רק ה' יתברך.
וַיִּזְעֲקוּ אֶל־יְהֹוָה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם׃
יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק׃
כאן, כאמור, הזעקה היא בזי"ן ולא בצד"י. הרד"ק סובר שהכל אחד, שכן דרכו שבכפל עניין במילים שונות אינו מחפש הסבר מיוחד אלא רואה בכך תפארת המליצה - פעם נכתב כך ופעם כך. אבל לפי המלבי"ם ודאי שאין הדבר כן: בצד"י - צרה גדולה יותר וצעקה גדולה יותר; בזי"ן - זעקה קטנה יותר.
המלבי"ם מבאר ש"ויזעקו אל ה'" פירושו שחזרו בתשובה, ואז הוציאם ה' מחושך וצלמוות וגם ניתק את מוסרותיהם. והרד"ק מבאר: "מוסרותיהם" הם היתרים והכבלים שכבלו אותם בהם, וניתוקם פירושו שהקדוש ברוך הוא מסובב להם סיבות כיצד לצאת מן הכלא, ונותן בלב שוביהם להתירם ממאסרם. אל תחשוב שירד כוח עליון וניתק את הכבלים; אלא הקדוש ברוך הוא פועל ומסבב עלילות שעל ידן השובים עצמם יוציאו אותם מן המאסר.
הודאה על הנס השני
יוֹדוּ לַיהֹוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם׃
כִּי־שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ׃
הרד"ק מבאר: כשיצאו מן השבי נותנים הודאה לה' יתברך ומספרים לבני אדם את הנפלאות שעשה עמהם, כפי שהסברנו לעיל. ולמה נשנה הפסוק פעם נוספת, הרי כבר נאמר קודם? אומר המלבי"ם: הם מחויבים להודות עתה על הנס השני. נס אחד היה כשיצאנו מן המדבר, ונס שני עתה כשיצאנו מן הכלא. ה' שיבר את דלתות הנחושת שהיו נעולות בפנינו וגידע את בריחי הברזל - וזה מצריך הודאה בפני עצמה, הודאה נוספת.
"שיבר דלתות נחושת" - דרך צחות
בקונטרס אגרא דהילולא מביא בשם בעל אמונת אברהם, שאמר בדרך צחות: "שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת" - ראשי תיבות שדכן. שכן הרבה פעמים יש בשידוך מניעות שהן כדלתות נחושת: אחד הצדדים מתנגד, שמעו כך וכך על המשפחה, אחד ההורים אומר "מגיע לו יותר" או "מגיע לה יותר", וכיוצא בזה. בא השדכן ומשבר את אותן דלתות נחושת, ובחלקת לשונו מצליח להוביל את השידוך לגמר טוב.
ובספר יכהן פאר מביא שמרגלא בפי העולם לומר בדרך צחות ראשי תיבות אחרים לשדכן: שקר דובר, כסף נוטל. הוא הולך לצד של הכלה ומספר סיפורים - איזה חתן, מעוטר בכל מידה טובה, איזו יראת שמיים, איזו התמדה. פעם שאלו את הרב קנייבסקי מי המתמיד של הישיבה, והשיב: איני יודע, נמתין לערב ונראה מי יתארס - ואז אדע. כל מי שמתארס, באים לאירוסין ומכריזים עליו כמתמיד הישיבה וכמעולה שבחבורה.
אבל אפשר להירגע - זה לשני הצדדים. שלמה המלך אומר "אדם אחד מאלף מצאתי ואישה בכל אלה לא מצאתי", ומאידך הוא אומר "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה". מצד אחד אישה לא מצא, ושלמה הכיר נשים; ומצד שני רבות בנות עשו חיל. יש שתירצו בדרך צחות שצריך לקרוא את הפסוק עד סופו: "רבות בנות עשו חיל... שקר החן והבל היופי". ויש מסבירים ש"אישה בכל אלה לא מצאתי" - אישה היינו נשואה; אבל "בנות", כשהיא מגיעה לשידוכים - "רבות בנות עשו חיל", השדכן יספר לך סיפורי אלף לילה ולילה עד כמה עשתה חיל. מספרים סיפורים על הבחור ומספרים סיפורים על הבחורה, וכך בסופו של דבר נוצר השידוך.
ובספר יכהן פאר שואל שאלה מעניינת: מדוע בכלל משלמים לשדכן? הרי הגמרא דורשת מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים שמה' אישה לאיש - הכל כבר נסגר למעלה. נדמה לך שאתה עושה ופועל, ובאמת הכל ממנו יתברך. הרב מבריסק אמר שכל ההתעסקות שלנו בשידוכים היא כדי להרגיע את העצבים של ההורים: יש להם לחצים, "נו, מה קורה עם הילד", אז תתקשר לשדכן הזה, דבר עם ההוא - וזה מרגיע אותך שאתה עושה משהו; אבל למעשה איננו עושים כלום, הכל ממנו יתברך. ואם כן, למה מגיע לשדכן כסף? זה כמו "קמחא טחינא טחנת" - הקמח כבר נטחן למעלה, וגם בלי התיווך שלך השידוך היה יוצא אל הפועל. אלא התשובה: משלמים לשדכן על השקרים ועל הגוזמאות שסיפר במהלך השידוך. שהרי שקר וגוזמה ודאי אינם משמיים, לשקר לא שלחו אותך - זו עבודה אישית שלך, שלא בשליחות, כמו בהתנדבות, ועל זה מגיע לך שכר.
לסיכום:
למדנו שצעקה גדולה מזעקה, והצלה גדולה מישועה - וכגודל הפנייה אל ה' וההיסמכות עליו כך גודל הישועה. ראינו שאף שדרך בני אדם לדחות את מי שבא רק בשעת צרתו, ה' חפץ חסד וימינו פשוטה לקבל שבים בכל עת. למדנו שחובה כפולה מוטלת עלינו: להודות על החסד ולספר את הנפלאות לבני אדם, ואף על נס שאינו פלא אלא בערך בני אדם, ועל ניסים הנסתרים במלבוש הטבע. וראינו בצרת האסורים שאין פורענות באה אלא בעוון - שהמרו אמרי אל וניאצו עצת עליון לאחר שכבר ניצלו - וכשנכנע ליבם וזעקו, הוציאם ה' מחושך וצלמוות וסיבב סיבות להתיר את מוסרותיהם, ועל הנס הנוסף הזה הם מחויבים בהודאה נוספת.