פתיחה: חטאי המדבר וחטא המרגלים
מזמור ק"ו הוא מזמור של וידוי לאומי, המונה בזה אחר זה את חטאי אבותינו במדבר. בחלק שלפנינו מגיע דוד המלך אל חטא המרגלים, ומשם אל חטא בעל פעור, ומתוך כך הוא מלמד אותנו עד כמה נזרעים בחטא אחד זרעי פורענות לדורות שלמים.
"וימאסו בארץ חמדה" - שני חטאים בחטא המרגלים
וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא־הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ׃
האבן עזרא מבאר שהדברים מוסבים על שילוח המרגלים, שהוציאו דיבה על הארץ. זה היה כשנסעו מחורב, והקדוש ברוך הוא אמר להם "עלה רש" - והם לא האמינו. המלבי"ם מסביר שבחטא המרגלים היו שני עניינים. הראשון: הקדוש ברוך הוא אמר "טובה הארץ", והם אמרו "הארץ רעה", "ארץ אוכלת יושביה", ועל כך נאמר "ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה'". זהו "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו" - לא האמינו לדבריו שהיא טובה. את החטא השני נראה בפסוק הבא.
ביאור חסידי: מאיסה חיובית
לפני שנמשיך, כדאי להביא את הביאור הנפלא שמובא בספר "אז ידבר יהושע", המבקש להסביר את "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו" דווקא בדרך חיובית. בדרך החסידות הכל אפשרי.
מביאים בשם הרבי הקדוש רבי זושא, שהסביר את מה שנאמר בסוף מסכת סוטה (מ"ט): בעקבתא דמשיחא "ויראי חטא ימאסו". הפשט הפשוט הוא שלילי, וכפי שאנו רואים היום: לכולם מגיע - גם למי שלומד באוניברסיטה סינית עתיקה או מדעי הדשא, ומיליארדים; אבל אם נותנים כמה פרוטות לשומרי מצוות ולאברכים, קם עליהום בכל התקשורת. לכולם מגיע, ובלבד שהקואליציה תתחזק, והכל עובר בשקט; אבל אם מעבירים כמה מיליונים לבני תורה ולהורים שרוצים לשלוח את ילדיהם ללימוד תורה - אוי ואבוי, איזה רעש. זהו "יראי חטא ימאסו". אלא שרבי זושא מסביר בדרך אחרת: תגיע תקופה שבה השאיפה תהיה להיות בעל אהבת ה'. יאמרו לאדם "היה ירא חטא", והוא ישיב: איני רוצה בזה, אני מואס בדרגה הזו, אני רוצה להגיע לאהבה. "יראי חטא ימאסו" - אנשים ימאסו בדרגת היראה וישאפו הרבה יותר גבוה, לדרגת האהבה.
המהרי"ד מבעלז: מדוע הביאה לארץ קשה
מקדימים לכך את דברי המהרי"ד מבעלז על דברי המדרש "תשורי מראש אמנה". הוא אומר שהביאה לארץ הייתה קשה להם, ומדוע? מפני שבגלות היו נתונים למשיסה ולרדיפות. מה קורה לאדם כשהוא נרדף, כשאין לו קרקע יציבה לנוח עליה? הוא פונה להשם. ומה קורה כשהכל נרגע? הוא מסתדר לבד: ריבונו של עולם, טוב שיישאר קו פתוח בינינו אם יהיו בעיות, אבל בינתיים אני מסתדר. יש שאף מוסיפים: אל תפריע. אבל כשאתה בגלות, נרדף, אין לך יום ואין לך לילה - אתה בקשר רציף וישיר עם בורא עולם. לכן כשמגיעים לארץ יש חשש גדול לאבד את דרגת האמונה שהייתה בגלות: כאן רואים בחוש את ישועת ה' ואין זה חידוש, ואילו שם, בתוך ההסתר, כשרואים את ישועת ה' - זה חידוש, וזה שומר על קשר תמידי עם הבורא.
"אכלנו אמונה"
הדברים מזכירים את שסיפר הרב גלינסקי: הוא נכנס פעם לרבי חצקל לוינשטיין וראה אותו בפנים נפולות. שאל אותו מה קרה, והשיב לו שכשהיה משגיח במיר בחוץ לארץ, בזמן שהישיבה גלתה לשנחאי, עברו חודשים רבים שלא הייתה משכורת בישיבה. וממה התפרנסנו? מה אכלנו? אכלנו אמונה - והקדוש ברוך הוא לא עזב אותנו. "אבל לכאן הגענו", אמר, "ואני חושש מאוד. אני משגיח בישיבת פוניבז', והרב כהנמן הוא ראש הישיבה והאחראי על ההכנסות; אני מוטרד שהמשכורת תגיע כסדרה. איפה האמונה? איפה הביטחון? יש לי משכורת, אני סומך עליה, היא נכנסת כל חודש, אין מה לדאוג - ואיפה האמונה?" כעבור חצי שנה פגש אותו שמח וטוב לב. שאל: מה השמחה? אמר לו: זוכר שאמרתי לך שאני מוטרד? כבר כמה חודשים לא קיבלנו משכורת, ברוך השם - חזרנו לאמונה, אנחנו נסמכים עכשיו על הקדוש ברוך הוא, כמו בחוץ לארץ, ביטחון ואמונה רק בהשם יתברך.
ואגב הרב כהנמן: הוא היה ידוע כאומן בהוצאת כספים, יכול היה להוציא כסף אפילו מסלע. פעם בלע ילד מטבע, ורצו איתו מהר אל החזון איש, שהיו פונים אליו בכל מיני בעיות בריאות. הביט החזון איש ואמר: קראו מהר לרב כהנמן. שאלו למה? אמר: הוא יודע להוציא כסף ממקומות שאחרים אינם יודעים איך. כולם צחקו, גם הילד צחק - והמטבע יצאה. זו הייתה דרכו של החזון איש לעשות מופתים.
"וימאסו בארץ חמדה" בדרך חיובית
נחזור לעניין. הארץ נקראת "ארץ חמדה": אווירא דארץ ישראל מחכים, הנפש חומדת אל הארץ הקדושה, "צמאה לך נפשי". כאן קרבת אלוקים באה כביכול מאליה, איננו חשים קשיים ואז מוצאים את הריבונו של עולם - מה שבחוץ לארץ היה דורש עבודה. ולפי זה, "וימאסו בארץ חמדה": כיוון שכאן הכל בא מאליו ואנו במקום רוחני, אין צורך בעבודת האמונה - וממילא "לא האמינו לדברו", אין הם נזקקים להאמין, הכל בחוש. אינני נדרש לתפעל את האמונה ואת החיבור עם השם יתברך, שהרי הכל גלוי מול העיניים. וכשהכל גלוי, כבר אינך חייב לתחזק את האמונה ולהרגיש בכל רגע את הבורא. זה כאותו ילד שישב ליד האורגן והקיש שוב ושוב על קליד אחד. אמרו לו: יש כאן עוד קלידים, עבור קצת לצדדים, נתקעת על אותו אחד. השיב: אבא, הם מחפשים - אני כבר מצאתי. כך גם כאן: מי שכבר "מצא" אלוקות אינו עומד בביקוש תמידי. ולכן מאסו בצורת עבודת ה' הזו, וביקשו את האמונה שהייתה להם בחוץ לארץ, שבה נדרשתי לתפעל בתוכי הרבה אמונה כדי להכיר ולראות את השם יתברך.
מכאן גם נבין את הדברים "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו": לאחר שהעם היה ממורמר מן הגזירה שכולם ימותו במדבר ואיש לא ייכנס לארץ, על המרמור הזה נזרעו זרעי השנאה.
רואים ואינם לוקחים מוסר
דור המדבר ראה ולא לקח מוסר - והלוא מדובר באנשים שבתחילה כולם היו אנשים. אבל עד שאנו מלינים עליהם, האם אנחנו לוקחים מוסר? כמה דברים אנו רואים מול העיניים ואיננו לוקחים מוסר. רבי ירוחם ממיר סיפר על אותו מעשה של הדיבוק בימי החפץ חיים: נשמה מעולם האמת מספרת מה קורה איתה, מה עונשיה, מה אומרים בשמיים על החפץ חיים ועל רבי אלחנן וסרמן, ואומרת על כל אחד מה אומרים עליו בשמיים, וחלק אף גילתה את עוונותיהם. הדבר עשה רעש גדול בישיבה ובכל העולם היהודי. רבי ירוחם עצמו הלין שהיה בטוח שיהיה מהפך בישיבה - ולא קרה. אותו זקן שהיה שם סיפר: ראינו את כל זה, והייתי בטוח שמעתה אהיה אדם אחר. ואז עמד, דפק על הקיר ואמר: אתה רואה את הקיר הזה? ככה - שום דבר לא נכנס. שום דבר. כלומר, אדם רואה אות ומופת, ואין זה הופך אותו לירא שמיים. יראת שמיים משיגים בעמל: בלימוד מוסר ובדקדוק המצוות, לא בכך שיראו לי משהו וממחר נעשיתי ירא שמיים.
והתבונן במופתים שהיו לנו. מלחמת ששת הימים - איך לא לקחו ממנה מוסר, והרי כבר עמדו כאן, השם ירחם. יום הכיפורים - לכאורה היה זה סיומה של המדינה. ובימינו: ביום אחד 1,200 טילים - ושני הרוגים. מי שרואה זאת אינו יכול שלא לעמוד נדהם: שולחים לכאן טילים, הרוב המוחלט כאן יהודים, והטילים הורגים שניים, ושניהם אינם יהודים. יש לזה הסבר? אנחנו יכולים לראות אלוקות ולא לפתוח את העיניים. היינו המדינה הראשונה שיצאה מן הקורונה - מדינה קטנטונת, בעוד יש מדינות שעדיין שקועות בה, ובאים ללמוד מאיתנו מודלים. יאמרו לך: ראש הממשלה הביא חיסונים - זו תשובתם של אנשי ליצנות. אבל מי שמבין יודע שהכל היה יכול להיות בדיוק הפוך, שהיו החיסונים מתבררים כמזיקים חלילה. אלא שיש צדיקים, והצדיקים אמרו לקחת, ולקחו - ומן הצדיקים, מן האברכים ומבני התורה, משם הקיום שלנו. הכל סייעתא דשמיא, אלא שצריך לפקוח עיניים. בזמנו ירה סדאם חוסיין לכאן 39 טילים, בניינים קרסו והיה הרוג אחד; ובסעודיה הרג טיל אחד 300 איש. רואים ניסים מול העיניים - ולא פוקחים עיניים.
"וירגנו באהליהם" - החטא השני
וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהֹוָה׃
"וירגנו" כמו "ותרגנו באהליכם". מצודת ציון מפרש: עניין תלונה ותרעומת, כמו "דברי נרגן" - "ונרגן מפריד אלוף". נרגן הוא אדם שכל הזמן מתלונן, שיש לו תמיד טענות ומענות. הם היו נרגנים באהליהם.
המלבי"ם מבאר: החטא הראשון היה "וימאסו בארץ חמדה" - ה' אמר שהארץ טובה והם אמרו שהיא רעה, אוכלת יושביה. וכאן נוסף החטא השני: "ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו", ואמרו "כי חזק הוא ממנו" - "מבלתי יכולת ה'", כביכול אין הקדוש ברוך הוא יכול להושיענו מהם. חז"ל דרשו "ממנו" - כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם, "ממנו" מלשון מנה, שהוא כלי. כלומר מעבר לכך שלא האמנתם שהארץ טובה בשעה שה' אומר לכם שהיא טובה, הוספתם חטא על פשע ואמרתם שאף אינו יכול להכניסנו לשם. וכל זה לאחר שראיתם כיצד הוציא אתכם ממצרים ושידד את מערכות הטבע. וכי לאחר ארבעים שנה יצא לפנסיה? ועדיין לא עברו ארבעים שנה, הרבה פחות מזה. כיצד ייתכן שבזמן כה קצר "לא שמעו בקול ה'" ו"לא האמינו לדברו"?
שני עונשים כנגד שני חטאים
וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר׃
וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת׃
"וישא ידו" - נשבע, כמו "כי אשא אל שמים ידי", וכמו שנאמר "חי אנוכי נאום ה'... אם יראו האנשים האלה את הארץ". "להם" - בעבורם. "להפיל אותם במדבר" - כל המלינים, מבן עשרים שנה ומעלה, מתו שם: "במדבר הזה יפלו פגריכם".
המלבי"ם מסביר: כיוון שהיו כאן שני חטאים - מאסו בארץ חמדה ולא האמינו שהיא טובה, וגם כפרו ואמרו שה' בשנאתו הוציאם ממצרים למוסרם ביד האמורי ושאינו יכול להצילם - לכן נשא ידו והענישם בשני עונשים. האחד: "להפיל אותם במדבר", הם עצמם לא יבואו אל ארץ חמדה, שמי שמואס בארץ אינו זוכה לארץ. והשני: "ולהפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות" - נגזרה גלות ושעבוד לדורות הבאים, כמאמר חז"ל "אתם בכיתם בכייה של חינם".
היכן נאמר עונש הגלות?
המפרשים עומדים על קושי: היכן מצאנו בתורה עונש של "להפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות"? "להפיל אותם במדבר" מפורש, אך פיזור בגויים אינו כתוב. האבן עזרא מבאר: "להפיל זרעם בגויים" - אם יהיו כמוהם מורדים; הקדוש ברוך הוא אמר שאם יקומו אחריהם מורדים כמותם, ייפול זרעם בגויים, וכמו שמצינו בברית שכרת משה רבנו עם הבנים, שהזהירם שאם יסטו מן הדרך תבוא גלות.
הרד"ק כותב זאת במפורש: "ולהפיל זרעם בגויים" - לא ראינו זאת מבואר בתורה. וכן ביחזקאל נאמר "גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגויים ולזרות אותם בארצות", ואף תיאור זה לא מצאנוהו בתורה. והנראה בעיניו, אומר הרד"ק, שזהו מה שנאמר "וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה", וכן "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב... וישב ממנו שבי" - זהו "לזרותם בארצות": הגויים באים ונלחמים בהם, ועל ידי זה הם מפוזרים באותן ארצות שבאו כנגדם.
ומדרש תנחומא אומר כעין דברי האבן עזרא: "להפיל זרעם בגויים" - על העתיד אמר, שגזר על זרעם לגלות מארצם ולהיזרות בארצות, וזהו "כי תוליד בנים ובני בנים... והפיץ ה' אתכם בעמים". ואמרו חז"ל: "ויבכו העם בלילה ההוא" - ליל תשעה באב היה. אמר הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכייה של חינם, אני אקבע לכם בכייה לדורות - שבתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשנייה. לפי זה הקשר ברור: הבכייה של חינם היא שגרמה "להפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות", שבאותו תאריך לעתיד יגלו. נמצא שזרעי הפורענות של המאיסה בארץ חמדה, ושל חוסר האמונה - "וירגנו באהליהם", "מבלתי יכולת ה'" - הם שהנביטו את חורבן בית ראשון ואת חורבן בית שני, שבעקבות המרידה בה' גורשו מן הארץ. הכל נזרע כבר ב"ויבכו העם בלילה ההוא", ולכן בצדק נאמר "ולהפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות", שמעשיהם אז היו זריעה של התוצאות שבאו לאחר מכן.
"ויצמדו לבעל פעור" - סדר ההידרדרות
וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים׃
"ויצמדו" - כמו שכתוב "ויצמד ישראל לבעל פעור", מלשון "צמיד פתיל", דבר הצמוד ומחובר. "ויאכלו זבחי מתים" - כמו שכתוב "ותקראן לעם לזבחי אלוהיהן", ואלוהיהן מתים הם. הקדוש ברוך הוא נקרא "אלוקים חיים", ואלוהיהם מתים: אל שאין בו כוח, "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו" - זה מת.
המלבי"ם מבאר על פי סדר הכתובים בתורה: "וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב, ותקראן לעם לזבחי אלוהיהן... ויצמד ישראל לבעל פעור". כאן מתוארות דרכי ההידרדרות ומה עמד בראשן. הצמדותם לבעל פעור לא נבעה מכפירה בה' ולא מאמונה פתאומית בכוחו - הכל התחיל מתאווה. "ויחל העם לזנות אל בנות מואב" - מכאן הכל התחיל. אחר כך "ותקראן לעם לזבחי אלוהיהן", שלב נוסף בהידרדרות: בנות מואב קוראות להם לאכול מזבחי אלוהיהן. עדיין מדובר באכילה, אמנם של תקרובת עבודה זרה, אבל אכילה - אומרים לך שיש ערב ברביקיו, מי לא בא? מה כבר קרה, אנחנו רק אוכלים. ורק לאחר מכן "ויצמד ישראל לבעל פעור", שזו כבר עבודה זרה ממש.
ומכיוון שעיקר הסיבה הייתה תאוות הזנות, לכן ברגע שהרג פנחס את זמרי שב חרון אף ה' מישראל. ולכאורה מה עשה? הרג את הזונים בלבד, והרי הייתה כאן עבודה זרה ואכילת זבחי מתים, דבר חמור ביותר! אלא שכל אלו היו תופעות נלוות ששורשן בזנות. אמרו חז"ל: לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיה. גם עבודת העבודה הזרה לא באה מתוך אמונה בה, אלא מפני שהעבודה הזרה ליברלית ופתוחה, נותנת אפשרויות וחופש - ולמה לעבוד את ה', שאלוהיהם של אלו שונא זימה ומגביל יותר מדי? הגאון מווילנא עמד על כך שבכל מקום מופיעים בתורה ביטויי עבודה זרה בהקשר של זנות: "תזנותיכם", "ותסר נאפופיה מבין שדיה" ועוד, ואמר שמקובלנו שליד כל בית עבודה זרה היה בית זנות, והכומרים היו מארגנים מסיבות של פריצות כדי למשוך לעבודה זרה. וחז"ל תיארו במפורש כיצד הדברים התגלגלו: בשעה שעדיין לא נאסר יינם של גויים, קראה לו והציעה לו לשתות מן היין, והיין היה יין נסך, וכך לאט לאט החלה ההידרדרות, עד שהוציאה מחיקה עבודה זרה ואמרה לו נשק לזו, עד שהביאתו לעבוד עבודה זרה ממש. ובמובן מסוים יש בזה לימוד זכות, שהרי לכפור בה' מתוך אידיאולוגיה חמור מאוד, ואילו תאווה היא כעין אונס - לא שהוא נפטר בכך, אבל זהו דבר שאדם נמשך אליו, שנפשו של אדם מחמדתו. ולכן כשבא פנחס והרג את ראש הזונים, נגמר העניין, ולא היה צורך לפעול כנגד עובדי העבודה הזרה, שכן לא היא הייתה התכלית אלא ריקושט נלווה לעניין המרכזי.
מן המאוחר אל המוקדם
וַיַּכְעִיסוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם וַתִּפְרָץ־בָּם מַגֵּפָה׃
וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה׃
המלבי"ם עומד כאן על קושי: הכתוב פותח בעבודה זרה - "ויצמדו לבעל פעור", ממשיך אל אכילת זבחי מתים שקדמה לה, ורק אחר כך מגיע אל עניין הזנות - "ויכעיסו במעלליהם" ו"ויעמוד פנחס ויפלל". מדוע? מפני שהוא מספר מן המאוחר אל המוקדם: נצמדו לבעל פעור - מחמת שאכלו זבחי מתים; וזה הגיע מ"ויכעיסו במעלליהם", שהוא עניין הזנות אל בנות מואב, והיא שסיבבה את הכל, ובעטייה פרצה בהם המגפה.
"ויפלל" - עשה משפט בזמרי, מלשון "ונתן בפלילים". והמלבי"ם מדגיש שיש הבדל בין משפט לפלילים: משפט יכול להיות גם בדבר קטן, ואילו "ונתן בפלילים" הוא משפט בעניין גדול וחמור. וכן הוא מלמדנו שהקצף שונה מן הכעס: הקצף הוא כבר יציאה אל הפועל, הקצף שיוצא להעניש. כשיש קצף - יש כבר עונש, וזהו שלב נוסף בהכעסה.
המגיד מדובנא: למה זכה פנחס לברית שלום
וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית׃
בספר "אוהל יעקב" שואל המגיד מדובנא: פנחס זכה ל"לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" - ומדוע לא זכה משה רבנו לכך? והרי על משה נאמר "לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית", ולא פעם אחת בלבד כפנחס אלא פעמים רבות, ובכל זאת לא הובטח לו ברית שלום.
ומשיב במשל כדרכו: אדם אחד היו לו בעלי חובות רבים ולא היה לו במה לשלם. בכל פעם שהגיעו הנושים לדרוש את תשלומם, היה בא ידיד אוהב ומשפיע עליהם לדחות את הגבייה - המתינו עוד קצת, הוא עובר תהליך שיקום, ובעזרת ה' יוכל לפרוע. וכך דחה אותם שוב ושוב. אך היה לאותו אדם אוהב נוסף, שכשראה עד כמה בעלי החובות דוחקים, נכנס בעובי הקורה והתפשר איתם שיקבלו עשרים אחוז: כדאי לכם, ציפור אחת ביד עדיפה מעשר על העץ. ובלית ברירה הסכימו, וכך נמחקו כל החובות. הודה לו האיש ושיבחו ויצא מגדרו להרעיף עליו ברכות. שאל הבן: אבא, הלוא הידיד הראשון עזר לך וסייע פעמים רבות, ומעולם לא ראיתי אותך יוצא מגדרך לשבחו - מה קרה שדווקא לזה אתה מודה תודה מיוחדת כל כך? השיב לו: הראשון אמנם הרחיק ממני את בעלי החובות, אך לא לצמיתות. הוא רק דחה את החוב, וכעבור חודש שוב הרימו טלפון, שוב שלחו גנגסטרים - הוא לא מחק את החובות, רק גרם שאדחה מיום ליום ומחודש לחודש. אבל השני ביטל את הכל, דאג שהחוב יימחק, שילם עשרים אחוז וזהו - והוא באמת ראוי לתודה גדולה.
כך גם כאן: משה רבנו העתיר בעד ישראל ונאמר "וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו", אך לא הייתה כאן מניעה מוחלטת, שהרי נאמר "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" - החוב לא נמחק, רק נדחה, ויש יום פקידה שבו ייגבה. וכן "ואולם חי אני... אם יראה איש באנשים האלה" - רואים שהעונש בא, ארבעים שנה במדבר. ואילו אצל פנחס הסתלק החוב לחלוטין, ולכן דווקא לו נאמר "הנני נותן לו את בריתי שלום".
לסיכום: בחטא המרגלים היו שני חטאים - מאיסה בארץ חמדה מתוך שלא האמינו לדבר ה' שהיא טובה, וכפירה ביכולתו להושיעם, ועל כן באו שני עונשים: נפילתם במדבר ופיזור זרעם בגויים, שזרעיו הנביטו את חורבן שני הבתים, "בכייה של חינם" שהפכה ל"בכייה לדורות". בחטא בעל פעור מלמדנו המלבי"ם לקרוא את הפסוקים מן המאוחר אל המוקדם, שהכל התחיל מתאווה, ולכן במעשה פנחס נעצרה המגפה כולה. ומכאן שתי עבודות: לשמור על האמונה החיה גם כשהכל נראה גלוי ומסודר ולא לאבד את הקשר הרציף עם הבורא, ולפקוח עיניים ולקחת מוסר מן הניסים שאנו רואים מול פנינו - כי יראת שמיים אינה נקנית במופתים אלא בעמל, בלימוד מוסר ובדקדוק המצוות.