פתיחה: פרק של התבוננות בבריאה
פרק ק"ד הוא פרק של התבוננות בבריאה כולה: בשמים ובארץ, בהרים ובמעיינות, בצמחים ובבעלי החיים, בברואי היבשה ובברואי הים. אנו עומדים כאן בחלק שבו דוד המלך מסכם את פליאתו על חכמת הבורא, עובר לדבר על נבראי הים, ומשם אל סוגיית פרנסת כל הברואים ואל סוד אסיפת הרוח בעת הפטירה.
מָה־רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ׃
"מה רבו" - שתי משמעויות
הרד"ק מסביר את "מה רבו" בשתי דרכים. אפשרות אחת: "מה רבו" כמו "מה גדלו", שכן "רב" הוא לשון גדולה, כמו "על כל רב ביתו". ואפשרות שנייה כפשוטו, מלשון מניין: מעשי השם רבים הם. בכל דבר ודבר שברא הקדוש ברוך הוא, ברא מינים רבים. אם נתבונן בנמלים, לא ברא השם נמלה אחת מסוג אחד, אלא מינים רבים של נמלים. וכן בכל בעלי החיים יש מינים רבים, ואף שייתכן מאוד שבבריאה המקורית היה מין אחד, ממנו הפריש הקדוש ברוך הוא מינים רבים.
מלאה הארץ קניינך - אין בבריאה בורג מיותר
כל מה שיש בעולם הוא קניינו של הקדוש ברוך הוא. אומר הרד"ק: לאחר שסיים לספר בנבראים שביבשה, ולאחר שהזכיר את הצמחים ואת המאורות - שבהם מתגלה החכמה האלוקית ביתר בהירות - הוא פונה לדבר על נבראי הים, שהם מן הדברים הפחות גלויים והמצריכים התבוננות יתרה. ועל כן הוא מקדים: "מלאה הארץ קניינך". מלוא כל הארץ הם מעשי השם וקנייניו, ואין כאן מקריות. קניין אינו דבר שבמקרה: כשיש לך דבר שהוא קניינך, קנית אותו מתוך מחשבה והחלטה שדווקא בזה אתה מעוניין ולא בזה. כך בארץ, בכל מקום שנתבונן בו נראה קניינו של השם, דבר שנעשה במחשבה תחילה, וניכר בו המהלך האלוקי.
אמרנו פעם: אם מישהו יאמר לך שבמאזדה שלך יש בורג מיותר, תאמר לו שהוא מדבר שטויות. כמה עולה בורג לחברת מאזדה? ארבע אגורות. ואף על פי כן לא ייתכן שישימו בורג מיותר. אם אינם חייבים - אינם שמים. אין זה נגר שאומר "בוא נדחוף עוד בורג, שיהיה". אלא אם שמוהו, הוא מתוכנן בדיוק, באיזו נקודה ומדוע צריך כאן ארבעה ברגים ולא שלושה. הכול בתכנון. ואתה תאמר שמעשי השם נעשו באופן מקרי, "פחות או יותר"? "מלאה הארץ קניינך" - בכל דבר אפשר לראות כמה רבו וגדלו קנייניך, כמה חכמה אדירה יש בכל מעשי השם: "כולם בחכמה עשית".
ותבינו, כל זה נאמר לפי מה שראו אז. מה נאמר היום? כל ההתפעלות של הקדמונים מגוף האדם ומן המחצבים הייתה לפי השגותיהם. אבל בהשגות שלנו היום, שאנו מכירים את מושג האטומים המרכיבים כל דבר בבריאה, ואת ה-DNA שבאדם שהוא צופן גנטי אדיר ומלא חכמה - כל אלו מוסיפים לנו דעת והתבוננות: "מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית, מלאה הארץ קניינך".
החכמה שבהישרדות: הכנת לכולם אפשרות קיום
המלבי"ם מבאר שדוד מסיים כאן בפליאה על חכמת השם: אף שרבו מעשיו ועשה בריות שונות ומשונות, עם כל זה "כולם בחכמה עשית" - הכנת לכולם אפשרות קיום. זהו פלא מצד עצמו: כיצד ברא הקדוש ברוך הוא בריות הטורפות בריות אחרות, ובכל זאת לכל הבריות יש אפשרות קיום, ואין מציאות שבריה אחת מכחידה לחלוטין את חברתה. ודאי ששייך שהקדוש ברוך הוא יחליט שמין הממותות לא יתקיים עוד בעולם, אבל באופן הרגיל יצר את הבריות בצורה כזו שאמנם האריה חזק מן האיילה - אך לאיילה נתן קלות רגליים; אמנם הוא חזק מן היצורים הנחותים כעכברים וחולדות - אך הם מתחבאים במחילות ובבורות במקומות שאריה או חתול או כל בעל חיים מאיים לא יוכל להגיע אליהם. נתן כוח והתגברות לבריה אחת על חברתה, אך נתן גם לבריה הנחותה כוח להמשיך ולהתקיים ולא להיכחד.
זהו "כולם בחכמה עשית": יש כאן מערכת שלמה של בעלי חיים שבה חלק מזין את החלק האחר, ועם כל זה כולם קיימים. דגים בולעים דגים אחרים, ולא גרם הדבר שלא יהיו דגים בים. אף שהלוויתן יכול לשאוב אל תוכו בפעם אחת אלף ואלפיים דגים, לא נגרם מכך שיהיו רק לוויתנים ולא דגים. ומכאן, אומר המלבי"ם, אתה רואה "מלאה הארץ קניינך": הקדוש ברוך הוא יצר מציאות שבה הארץ תהיה מלאה, שקנייניו יהיו מלאים ושהעולם לא ייכחד, "והאישים יתרבו כפי הצורך עד שימלאו הארץ" ("אישים" - לאו דווקא אנשים, אלא בחינה של יש).
עד כאן דיבר מברואי היבשה, ולכן נקט לשון "מלאה הארץ קניינך", כדברי הרד"ק שתחילה דיבר בברואי היבשה שהם הגלויים יותר. ברואי הים גלויים לנו היום הרבה יותר, שכן יש מצלמות ויש אפשרות לרדת אל מתחת לפני הים ולהכיר את שוכניו; אבל בעבר ההיכרות עם ברואי הים הייתה דלה מאוד. מה כבר יכלו לדעת? את הדגים שאפשר לדוג. מי ירד אל בטן הים לחקור, ומי צילם? היום יש בידינו לדעת ולהכיר הרבה יותר, ולראות עד כמה "מלאה הארץ קניינך".
גם ממרצפת הרצפה אפשר לקנות יראת שמים
ספר "אמרות טהורות" מביא בשם ה"ישמח ישראל" לבאר "מלאה הארץ קניינך" על פי דברי הרב הקדוש מבורקי, שגם ממרצפת הקרקע אפשר לקנות יראת שמים. שומעים? גם מן הרצפה אפשר לקנות יראת שמים. כל פסיעה ופסיעה שאדם פוסע בארץ, יכול הוא להתבונן בחסדי השם, לראות שהשם ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ואיך הוא משגיח בהשגחה פרטית על כל דבר ודבר. זהו "מלאה הארץ קניינך": התבונן בארץ, בלי להסתכל דווקא בגרמי השמים ובגבוה מדי. גם כאן בארץ תוכל לראות עד כמה הקדוש ברוך הוא שומר צעדי גבר ומתכנן את מהלכיו. מכל בריה ובריה שכאן בארץ - למד קניין השם, קנה בזה אלוקות, ומזה קח לעבוד את השם יתברך.
זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת׃
הים: רמש בלי מספר, קטנות עם גדולות
מכאן ואילך, אומר המלבי"ם, הוא מדבר מן הברואים שבים. הנה תראה: הים גדול ורחב ידיים, וגם אותו לא השארת ריק מבריות, אלא גם שם יש רמש בלי מספר. ואף שלברואי הים לא נתת לכל אחד מעון מיוחד - שלא כברואי היבשה, שזה נמצא כאן וזה בהרים וזה במחילות ולזה דיר, כל אחד ומקומו המיוחד לו - שם בים אין הדבר כן, אלא שם רמש בלי מספר.
המלבי"ם מפרש שהדברים מוסבים על ההפריה של הדגים: ביצי הדגים הן מיליונים, ומדגה אחת יימצאו כמה מיליוני ביצים. עד ש"חיות קטנות עם גדולות" שוכנות יחד: גם הלוויתן וגם הדג הקטן ביותר וגם הסרדין - שניהם שוחים באותו מרחב מחיה ובאותה טריטוריה. ועם כל זה תראה, שאף שהגדולים בולעים בכל יום כמה רבבות מן הקטנים - "לא יכלו מיניהם", אינם נכחדים ועודם קיימים. הדג הגדול, ה"וולפיש" ("פיש" - דג, "וול" - לוויתן), מאכלו הדגים הקטנים, ההרינג; אבל הם מתרבים במספר כה רב עד שיצר להם המקום בים הקרח ויצאו לאיים הרחוקים במספר רב ועצום כנודע.
במילים פשוטות: הקדוש ברוך הוא יודע שיש כאן הפרה של האיזון, שהלוויתנים והדגים הגדולים בולעים כמויות אדירות של דגים קטנים, ולכן הוא דואג שהייצור יהיה בהתאם ומרבה אותם בכמויות גדולות הרבה יותר. אדם מוליד אדם אחד; בהמה מולידה לפעמים שניים ושלושה ולדות, כחתולים וככלבים; ואילו הדגים משריצים מיליונים - דווקא מפני ההיכחדות הגדולה שלהם.
שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ׃
שם אוניות יהלכון - שליטת האדם בים
אומר הרד"ק: גם בים, שאינו מדורם של נבראי היבשה, נתת חכמה לאדם כיצד יאמץ את כל אשר בים לצרכיו. ראשית, הוא הולך בים ממקום למקום: כשהוא רוצה להפליג ממדינה למדינה, דרך הים הוא מפליג. ושנית, הוא משתמש במה שבתוך הים למאכלו, דג דגים לפרנסתו, כמו שאמר לו השם "ורדו בדגת הים" - רדייה לשון ממשלה, שאתה מושל אף בדגת הים. ועל ידי האוניות רודה האדם בדגים, שהרי כמה אפשר לדוג מן היבשה? עיקר הדייג הוא בתוך הים באוניות.
"לוויתן זה יצרת לשחק בו" - כמה פנים
הלוויתן הוא הדג הגדול המוזכר בספר איוב, ושם למדנו בהרחבה כיצד מתאר איוב את עוצמתו האדירה, ואמר זאת אף שלא ראהו אדם. אין הכוונה ללוויתן המצוי בימינו, אלא לסוג של דג שחז"ל אומרים שהקדוש ברוך הוא הרגו, לפי שידע שאם יפרו וירבו ישמידו את העולם, ואת הנקבה מלח לעתיד לבוא.
הרד"ק מבאר "לשחק בו" - שהאדם משחק בכל נבראי הים, ויצרת את הלוויתן לצורך האדם לשחק בו. ומהו "לשחק"? לא משחק ממש, אלא במובן "ורוזנים משחק לו", "לכל מבצר ישחק": כל דבר שאדם מבזה - הוא שוחק לו, כלועג עליו, כמו "ה' ישחק לו", "תשחק למו", "תלעג לכל גוים", "יושב בשמים ישחק". הלוויתן הוא בחינה של משחק לאדם - פורס רשתות וצד גם אותו. בוא וראה עד כמה מסר הקדוש ברוך הוא את הכול ביד האדם.
וחז"ל דורשים דרך דרש, ש"לשחק בו" חוזר על ריבונו של עולם, וכמו שמביא רש"י ממסכת עבודה זרה ששלוש שעות ביום הקדוש ברוך הוא משחק עם לוויתן, ו"התשחק בו כציפור". היינו כביכול מטאפורה: אל תחשוב שנצרך כאן כוח עצום לצורך הבריאה - זהו כמשחק אצל הקדוש ברוך הוא. וודאי שמדובר כאן ברבדים פנימיים יותר.
ואמנם צדים לוויתנים בפועל, יורים בהם חיצים עם צלצל, ויש חוק נגד ציד לוויתנים, ובסין כמדומה החוק אינו נשמר בדיוק כמו בעוד עניינים. דרכם של האסקימוסים לצוד לוויתן הייתה: לוקחים עצם חדה ומשוננת, מכופפים אותה, ומקפיאים עליה שומן, כך שהיא נשארת מכופפת וקפואה. הלוויתן מגיע ובולע, שהרי הוא מרגיש שיש כאן אוכל; זה נכנס למעיו, השומן נמס והעצם נפתחת כקפיץ, וחותכת את קיבתו, ותוך כמה שעות הוא מת. פיגוע פנימי הם יוצרים אצלו. על כל פנים לענייננו, אתה רואה שהקדוש ברוך הוא נתן שליטה לאדם אף על הדגים הגדולים אשר בים.
המצודת דוד מפרש אחרת: "לוויתן זה" - הלוויתן הידוע ברוב גודלו, אותו יצרת להיות משחק ומטייל בים ההוא, ולא יחת מכל הבריות והם לו למאכל. כלומר לא שהאדם משחק בלוויתן ולא שהקדוש ברוך הוא משחק בו, אלא שהלוויתן עצמו משחק בים: "זה הים גדול ורחב ידיים" - ובו "לוויתן זה יצרת לשחק בו".
והמלבי"ם מסביר: "שם אוניות יהלכון" - הולכות כדי לצוד את הדגים, ובתוכן ילכו אוניות לים הקרח, לקטבים, לצוד את הלוויתן שהוא דג הוולפיש. האוניות הולכות "לשחק בלוויתן אשר יצרת", ותחבולות בני אדם ישכילו לצוד את הלוויתן הזה - רמז שצידתו היא בתחבולות - "ויחצוהו בין כנענים", כלשון הפסוק ש"כנעני" הוא סוחר: הלוויתן גדול ויש בו כמויות אדירות של בשר, והיו חוצים ומחלקים אותו בין הסוחרים. ו"לשחק בו" הוא כמו "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו", שהם כמתחרים אם יצליחו לכבוש את הלוויתן. אתגר לא פשוט הוא, אין זה לדוג טונה.
לוויתן - מלשון לוויה
כשמזכירים את עניין הלוויתן, שבסעודת העתיד יאכלו מן הלוויתן ושנזכה לשבת בסוכת עורו, צריך לדעת את ביאורו של המהר"ל: אין לדמיין לוויתנים ואין לדמיין שנאכל לוויתן; וכי מדברים איתנו על אוכל? מדובר בעניין עתידי שכולו השגות רוחניות, ומה שייך שם סוג של סעודה? אלא הלוויתן הוא מושג: לוויתן מלשון לוויה. רוצים לומר לנו שנתלווה אל השם, כמו שמצינו במדרשים אחרים שהקדוש ברוך הוא יהיה במרכז ויעשה מחול לצדיקים, וכולם מצביעים עליו - ונזכה בסייעתא דשמיא להיות במחול ההוא. זו בחינת לוויתן, לוויה להשם. וכמו שאמר השם לירבעם בן נבט: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן - היינו שיתלוו אל השם. כלומר, מבקשים לומר עד כמה יהיה החיבור והדיבוק קרוב אליו יתברך, וזהו ביטוי הלוויתן שמשמעותו ליווי, חיבור והתלוות.
כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ׃
כולם אליך ישברון - פרנסת כל חי
אומר הרד"ק: אתה ריבונו של עולם בראת את כל בעלי החיים האלה, ובראת להם גם את מאכלם, ועם כל זה בכל יום ויום "אליך ישברון" - שתיתן אוכלם בעיתו, כמו שכתוב "נותן לחם לכל בשר". והדבר נעשה על ידי השתלשלות הסיבות: אין הקדוש ברוך הוא מאכיל אותם בכפית, אלא מסבב סיבות שיהיה גם לאריה מה לאכול וגם לדגים מה לאכול. בידך לתת להם ובידך למנוע מהם.
ומהו "בעיתו" ולא "בעיתם"? אומר הרד"ק: כל מין ומין יש לו מזון ידוע למאכלו ועת ידועה לאכילתו - זה אוכל בלילה, זה ביום וזה בצהריים - ואתה מזמן לכל אחד את מאכלו בעיתו. ויש מסבירים "בעיתו" - בעיתו של המאכל, שכל מאכל יש לו את תקופתו וזמן גידולו: יש זמן שגדלים בו אבטיחים ויש זמן של תפוזים, וכל אוכל יש לו את העת שבה הוא מצוי.
והרד"ק מרגיש כאן בקושי: מה פירוש "אליך ישברון"? היכן אני רואה שהאריה או הצבי מסבירים אל השם למאכלם? ומתרץ: אף על פי שאין בהם דעת מי הנותן ומי המכין, הם לפי הטבע הנתון בהם ישברו אל חוקם ואל מנהגם הנתון להם - בטבעם לצפות אל מאכלם. והם אינם יודעים למי הם משברים, אבל אנחנו יודעים שכשהם מצפים - להשם יתברך הם מצפים: "אליך ישברון", אתה הנותן והמכין. כמו תינוק שנולד ובוכה, ואני יודע שהוא רוצה לאכול, וממי הוא רוצה - מאמו. וכי הוא מבין באמת מה זאת אמא, ומי מעניק לו את האוכל, וכיצד מבקשים מאמא? לא. הקדוש ברוך הוא יצר בו בטבע את השאיפה הזאת. כך "כולם אליך ישברון" - כל בעלי החיים שבבריאה מסבירים, לשון סבר ורצון, ומבקשים מאת השם שייתן אוכלם בעיתו.
שלושה חילופים במזונות
המלבי"ם מסביר שאחרי שדיבר מעניין המעון - היכן מדורו של כל אחד, הדגים בים והאיילות בנקיקי הסלעים - הוא מדבר עתה מעניין המזונות. ובעניין זה יש שלושה חילופים, שלוש השתנויות, ונקדים את הפסוקים הבאים כדי לראות את ביאור המלבי"ם בשלמותו.
תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב׃
תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן׃
"תתן להם ילקוטון" - לפעמים נותן השם את המזונות בצמצום, וזהו "ילקוטון": מעט מעט, כמלקט פירורים. ולפעמים נותן ביד רחבה - "תפתח ידך ישבעון טוב", בשפע כדי שביעה די והותר. ומדוע ליקוט הוא לשון צמצום? שליקוט הוא תמיד אחד אחד, כלשון "ואתם תלוקטו לאחד אחד" שנאמר על הגאולה העתידה. וחז"ל אמרו ששלוש שיבולים אינן לקט, ורק שתיים הן לקט - כלומר אחת ושתיים זה לקט, אבל אין אומרים "ליקטתי מאה". כמו אותו אדם שהגיע לתחנת דלק ושאל: כמה עולה ליטר דלק? אמר לו: שבעה שקלים. שאל: וכמה עולה טיפה? אמר לו: טיפה - בחינם. אמר לו: אם כן, תטפטף לי. במילים פשוטות, אי אפשר ללקט הרבה יחד; ליקוט הוא תמיד קצת קצת. ואם כן לפעמים הנתינה היא "ילקוטון", ולפעמים "תפתח ידך ישבעון טוב" - יש תקופות של בצורת ויש תקופות שהשפע גדול.
והחילוף השלישי: "תסתיר פניך יבהלון" - יש מצב שבו הקדוש ברוך הוא מסתיר פניו ואינו נותן להם כלל את מאכלם, ואז יבהלון. ונוסף על כך "תוסף רוחם" - הגיע זמן סוף החיים, כמו "תאסוף רוחם", ואז "יגועון" וישובו אל עפרם. כלומר יש גם מצב של רעב שבו החיות מתות, ולא רק החיות אלא אף בני האדם: לפעמים יש רעב ובו אנשים רבים מתים. זהו "תסתיר פניך יבהלון" - השם מסתיר פניו, אין שפע, וממילא נאספת רוח האדם או הבהמה ויש מיתה.
"אוכלם בעיתו" - השלמה מחובת הלבבות
נחזור ל"כולם אליך ישברון". בספר "תהילות מהרי"ץ" מביא מחובת הלבבות שער הביטחון (ומי שירצה ישמע זאת בהרחבה בשיעורים שמסרנו שם) תיאור על אדם שהיה במדבר והכביד עליו הצמא. הוא הלך וראה בור מים שמימיו מעופשים וקצת לא נקיים - אבל כשאין ברירה שותים הכול. אין זה כדורנו, שאם אין מי עדן או קולה אין מה לשתות; אנחנו ברוך השם גדלנו בדור שיודע שמן הברז יוצאים מים, ומשרד הבריאות קבע שהם טובים לשתייה. יש השותה מתמי 4 שלא החליף בו מנורה שנתיים וסנן ארבע שנים, והוא בטוח ששותה מים מזוקקים - וטוב שאינו רואה את החיידקים; מכשיר סינון שלא החליפו בו סנן ומנורה גרוע מן המים שבברז, הוא מדגרה ומקום רבייה לחיידקים. אלא שאדם יש לו דמיונות, והוא בטוח אף שהטעם שונה. לי יש תמי 4 בבית ואני שותה מים מן הברז, ומה רע במים בריאים וטובים?
נחזור לעניין. אותו אדם שתה מאותו בור מה שמצא, העיקר שלא למות בצמא. המשיך בדרכו והגיע אל מעיין מים נובעים, מים טריים ומשובחים - אבל כבר הרווה צימאונו ואין לו חשק ואין לו טעם, והצטער: חבל ששתיתי שם, הייתי שותה כאן מים נקיים כראוי. זהו שאנו אומרים "כולם אליך ישברון לתת אכלם בעיתו": שיזמין לנו הקדוש ברוך הוא את האוכל בזמן. ומה נקרא שלא בזמן? אדם חיפש מה לאכול בבית, חיפש וחיפש ובסוף מצא לחם של אתמול שלשום, אכל משהו והשקיט רעבונו - ופתאום מתברר לו שהיום יוצאים למסעדה. מגיע לשם, מסתכל בכולם שבאו עם הרבה תיאבון, והוא עם הלחם הישן שאכל קודם. על כן הוא אומר: ריבונו של עולם, תן את האוכל בעיתו - שיזמין לנו השם את המאכל בזמן הראוי והנכון, ולא לאחר שכבר השביע אדם את עצמו בדברים שאינם טובים, אלא שיזמינו לו את האוכל המשובח כשהוא באמת צריך אותו.
והרד"ק מבחין בין שני חלקי הפסוק: "תתן להם ילקוטון" - בזמן בצורת, שהיו מלקטים מעט מעט; ולעומת זאת "תפתח ידך ישבעון טוב" - בזמן השובע, שכשהקדוש ברוך הוא מביא שובע לעולם אתה פותח ידך וכל אחד לוקח ביד רחבה.
תסתיר פניך - ואין נעזר זולתו
"תסתיר פניך יבהלון" - כאשר תסתיר פניך מהם, הכוונה שתמנע מהם את המאכל ואין להם ממה לאכול, שהרי רק באור פניך נתת לנו; כל השפע שבעולם הוא באור פני השם, ואם השם מסתיר פניו אין יכולת להיעזר זולתו יתברך, כדברי הרד"ק. ואז "תוסף רוחם יגועון" - תאסוף את רוחם, כמו "רוחו ונשמתו אליו יאסוף", "ואל עפרם ישובון" - ישוב האדם אל העפר כאשר היה במקורו.
רש"י מפרש "תוסף רוחם" לשון כיליון, כמו "ספו תמו". והיכן עוד רואים זאת? בהפטרת תשעה באב: "אסף אסיפם" - אכריתם. וכן "וזכרם לא יסוף מזרעם", ועוד מקומות שבהם מצוי ביטוי מסוג זה.
תוספת הרוח שלפני הגוויעה
בזוהר הקדוש מובא, שכאשר רוצים ליטול נשמתו של אדם קורא המלאך ואומר "מי לא יראך מלך הגוים", וכל אלו הדברים אין שומע אלא הנפטר, שנאמר "תוסף רוחם יגועון" - כלומר תיתן להם תוספת חכמה בעת שיגועון. הזוהר דורש כאן בצורה נפלאה, ודיברנו על כך בכמה הזדמנויות: כשאדם נמצא רגע לפני פטירתו יש לו תוספת רוח, ומובא בספרים שהוא מקבל אז את כל חלקי נשמתו.
ואמנם מובא על צדיקים שברגעיהם האחרונים אמרו שהם רואים את מי שבא להקביל את פניהם. כך מסופר על זקנו של ה"פני יהושע", בעל "מגיני שלמה", שחיבר ספר לתרץ את דברי רש"י ולהצילו משיני ראמים של התוספות, מכל קושיותיהם - ספר נפלא, ידוע ומפורסם. ובעת פטירתו אמר שהוא רואה את רש"י בא להקביל את פניו לעולם האמת, שהרי כביכול חייב לו הכרת הטוב על שתירץ את כל הקושיות שעליו. הרי שיש בחינה של תוספת רוח לפני המיתה: "תוסף רוחם יגועון" - לפני שיגועון יש תוספת רוח, ולכן הנפטר יכול פעמים רבות לראות דברים שאדם אחר אינו רואה.
מישהו סיפר לי שבא לבקר קרוב שהיה בבית חולים בשעותיו האחרונות. ניגש לשבת על המיטה, ואמר לו החולה: לא לא, אל תשב שם. שאל: מה קרה? אמר לו: אתה לא רואה אותו? הוא יושב שם, אל תשב שם. בקיצור, הלה כבר ראה את מלאך המוות. זהו "תוסף רוחם יגועון".
ועוד סיפרה לי אישה על אביה, שהשם ירחם היו לו עבירות רבות באמתחתו, ואדם שסבל לא מעט, ותמיד היה מתלונן שכבר רוצה למות ולמה השם שם אותו כאן ושייקח אותו, והיה גם מדבר כלפי קודשא בריך הוא דברים שתצילנה אוזניים משמוע. פעם אחת הגיע למצב קריטי, ממש סמוך למיתה, והצליחו לייצב את מדדיו וחזר בחסדי השם לחיים - ומאז שתק. הבינו ממנו שראה שאין לו למה להתגעגע להגיע מהר למעלה, ומאז לא היה מוכן לדבר כלום.
כתוב בספרים במשל, שאדם רגע לפני המיתה הוא כשלהבת: רגע לפני שהנר נכבה היא קופצת וגדלה, ואז הנר כבה. כך יש תוספת הרוח לפני פטירת האדם, והוא מסוגל לראות ולהרגיש בדברים שבאופן רגיל אינו מרגיש, ואז הנר כבה. ואגב, לפעמים הדבר גם פיזי: תשמעו מאנשים רבים - "כבר באנו להוציא את אבא מבית החולים, הוא עבר משבר וברוך השם ייצבו אותו והרגיש טוב יותר", וכשבאו - פתאום קריסה במדדים, ופתאום, השם ירחם, נפטר. ואין זה אחד ושניים; פעמים רבות שומעים שלפני הפטירה האדם כבר התחיל להרגיש טוב. "תוסף רוחם יגועון" - לפני הגוויעה יש כמו התחזקות, וכמו "ויתחזק ישראל וישב על המיטה" ואחר כך "ויגוע". רואים שיש מציאות של התחזקות, לא רק רוחנית אלא גם פיזית, ואחריה האדם נפטר; וזהו המקור: לפעמים בעת הגוויעה יש בחינה של תוספת הרוח.
לסיכום: דוד המלך מסכם את התבוננותו בבריאה בקריאה "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית" - ריבוי המינים והמעשים כולו מחושב, ואין בבריאה בורג מיותר. החכמה ניכרת בכך שהכין לכל בריה אפשרות קיום, אף שהחזק טורף את החלש, וכך גם בים: "רמש ואין מספר", קטנות עם גדולות, ופריון עצום המשמר את המינים. "מלאה הארץ קניינך" - ומכל פסיעה בארץ אפשר לקנות יראת שמים. משם עובר הפרק אל "כולם אליך ישברון": כל הברואים תלויים בנותן הלחם, ושלושה חילופים במזונות - ליקוט בצמצום, פתיחת יד בשפע, והסתר פנים שבו יבהלון ויגועון. ועל "תוסף רוחם" למדנו גם לשון כיליון וגם תוספת רוח וחכמה שלפני הפטירה - שממנה נלמד להתבונן, להודות, ולעבוד את השם יתברך בעוד נשמה באפנו.