פרק ק"ה הוא פרק של הודאה וסיפור חסדי ה' עם ישראל: מברית האבות, דרך ירידת יוסף וירידת יעקב למצרים, ועד מכות מצרים והיציאה. בחלק שלפנינו אנחנו עומדים על הפסוקים המתארים את שעבוד מצרים ואת המכות: מדוע הפך ה' את לב המצרים, מה ההבדל בין שליחות משה לשליחות אהרן, מהם "אותות" ומהם "מופתים", ומדוע נוקט דוד המלך סדר מכות שאינו כסדר הכתוב בתורה. נלך על סדר הפסוקים, עם ביאורי המלבי"ם והמפרשים.
הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו׃
הרד"ק אומר: "הפך" הוא פועל יוצא, ופירושו שהאל יתברך הפך את לבם, כי הוא גזר זאת - כמו שנאמר "ועבדום ועינו אותם". או שיהיה פועל עומד, כאילו אמר "נהפך לבם". כדאי לעמוד כאן על העניין הדקדוקי, שהמפרשים חוזרים אליו הרבה, והוא משנה את המשמעות. פועל יוצא פירושו שהאחד פועל ויוצא אל חברו, כלומר הפעולה יוצאת ופועלת על מישהו אחר. פועל עומד פירושו שהפועל מתאר מציאות סטטית, ואין כאן מי שפועל על זולתו.
לפי זה, "הפך לבם" ניתן להבנה בשתי צורות. אם זה פועל יוצא - הקדוש ברוך הוא הפך את לבם של המצרים לשנוא את עמו; הוא זה שפעל על האחרים. ואם זה פועל עומד - "הפך לבם" כמו "נהפך לבם", כלומר הלב שלהם מעצמו נתהפך לשנוא את עמו, ואין כאן מי שפועל עליהם מבחוץ.
"להתנכל בעבדיו" - לחשוב מחשבות כיצד לכלותם, כמו "הבה נתחכמה לו", שהם תכננו להשמיד את עם ישראל. והמלבי"ם מבאר שיש כאן שני צדדים: "הפך לבם לשנוא עמו" - השנאה הייתה מצד העם, לפי שבני ישראל רב ועצום ממנו והם הולכים ומתרבים, ולכן הפך ה' את לבם לשנוא אותם כעם. "להתנכל בעבדיו" - שהיה להם עניין נוסף, להעביר את ישראל מעבודת ה', שלא יהיו עובדי ה'. שהרי פרעה היה כופר ואמר "לא ידעתי את ה'", והיה לו עניין להפוך אותם למאמינים באלוהות המצרית. נמצא שהייתה לו שנאה אליהם בתור עם, ושנאה אליהם בתור מאמינים בה' ולא בפרעה - "לי יאורי ואני עשיתיני" - ולא בשאר אמונות ההבל של מצרים, הנילוס או הטלה וכיוצא באלו העבודות זרות שלהם.
שָׁלַח מֹשֶׁה עַבְדּוֹ אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ׃
המלבי"ם תמיד מבאר כל מילה במשמעותה המדויקת, ואין אצלו כפל עניין במילים שונות. גם כאן: את משה מכנה הכתוב "עבדו", ואת אהרן "אשר בחר בו". משה נשלח מצד שהיה עבד ה' - כך נקרא משה, "משה עבדי מת". ואילו אהרן נשלח לא מצד שהיה עבד ה', אלא מצד שהוא וזרעו נבחרו להיות משרתי ה'.
ושימו לב, אומר המלבי"ם: אצל משה לא נאמר "בחר בו", כי לשון בחירה משמעה שהוא הנבחר לדורותיו, ומשה לא נבחר לדורותיו - בניו לא המשיכו את דרכו. לכן אצל משה אין בחירה, אלא הקדוש ברוך הוא לקח אותו מצד שהוא עבדו. אצל אהרן, לעומת זאת, לקחו מצד "בחר בו": יש מעלה מצד עבודתו, שבחירתו היא בחירה עולמית, שכל מי שמזרע אהרן הרי הוא מן הזרע הנבחר המשרת בבית ה'. נמצא שיש כאן מעלה למשה ומעלה לאהרן.
שָׂמוּ־בָם דִּבְרֵי אֹתוֹתָיו וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ חָם׃
המלבי"ם מבאר: היו מכות של אותות והיו מכות של מופתים, וכבר הזכרנו את העניין בעבר. המכות שבאו עם התראה מוקדמת - שהתרו בהם והזהירו שתבוא מכה והם לא שמעו - נקראות "אותות", שה' שם בהם אות ומתרה בהם. והמכות שלא התרה בהם תחילה, כגון כינים, שחין וחושך, שלא באו על ידי אזהרה של "אם לא תשמע תבוא עליך מכה", אלא מלכתחילה באו כעונש - אלו ה"מופתים", מופת על מציאות האלוקים שהנה הקדוש ברוך הוא מעניש. וכל אלו, בין האותות ובין המופתים, היו "בארץ חם": לא באו ללמד את המצרים את עיקרי האמונה, אלא להעניש אותם על שלא שמעו בקול ה'.
ובעניין האותות והמופתים מובא בשם גדולים. סיפרתי לכם פעם שבנו של החפץ חיים נסע ברכבת, וחסידים - שאוהבים בעיקר סיפורי צדיקים - ביקשו ממנו שיספר קצת "מויפתים", מן המופתים של החפץ חיים, שהרי ידוע שהחפץ חיים היה בעל מופת גדול והיו אצלו ניסים ומופתים ורוח הקודש. אמר להם: אצלנו אומרים שיותר משיש להתפעל מ"צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים", יש להתפעל מ"הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מקיים". זאת אומרת: המופת הגדול ביותר הוא שאדם משבר את טבעו ואת רצונותיו ועובד את ה'. ממה אתה מתפעל - שהצדיק מכניע כביכול את רצון האלוקים לעשות כרצונו? לא מזה צריך להתפעל, אלא מכך שהצדיק מכניע את רצונו לפני רצון האלוקים.
ואמר אחד מגדולי האדמו"רים שבאמת עניין האותות והמופתים אינו העיקר ביהדות, ורמז זאת בפסוק: "אותותיו ומופתים בארץ חם" - מי שמתפעל מאותות ומופתים, זה בארץ חם. אבל אנחנו איננו מתפעלים מאותות ומופתים; אנחנו מתפעלים מכמה הוא צדיק, כמה הוא ירא ה', כמה הוא עובד ה', כמה הוא מדקדק במעשיו ובמצוות. זה המבחן, ולא האותות והמופתים.
שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ וְלֹא־מָרוּ אֶת־דְּבָרוֹ׃
תחילה בדקדוק: קוראים "וַיַּחְשִׁךְ" בשווא נח, לפי שלפניו תנועה קטנה - היו"ד בפתח, וכיוון שהיא בפתח, השווא שאחריה נח.
האבן עזרא שואל: אם לחושך יקרא, איך יהיה שליח? החושך הוא דבר שבטבע, וכי הוא ישות שאפשר לומר עליה "שלחתי את פלוני"? ומשיב בלשון מליצית: "אולי יעיר זה השואל משנתו" - השואל נראה כנרדם; יעורו אותו משנתו ויראה, שהרי אף על הדיבור האלוקי נאמר "כן יהיה דברי אשר יצא מפי... אשר שלחתיו". הנה שאפשר לומר גם על דבר מופשט, אפילו על דיבור, שהוא עושה שליחותו של מקום. וכך שייך לומר גם בחושך: שלח ה' את החושך. ומהו "ויחשיך"? שהחשיך את ארץ חם הנזכרת בפסוק הקודם - "ומופתים בארץ חם" - שם שלח חושך ויחשיך.
הרד"ק עומד על כך שדוד המלך אינו מזכיר את המכות על סדרן, וגם אינו מזכיר את כולן אלא חלק מהן. והטעם, לפי שהן כתובות בתורה ואין צורך לחזור ולפרטן, אלא מזכיר מקצתן לזכר האותות. וכך גם במזמור ע"ח, "האזינה עמי תורתי", אינו מזכיר את כל המכות אלא חלקן.
הכתיב "דבריו" והקרי "דברו", והעניין אחד. ומי הם שלא מרו את דברו? כמה אפשרויות. הרד"ק מפרש: האותות. האותות שנתן הקדוש ברוך הוא במצרים לא מרו את דברו - ה' שלחם והם עשו את תפקידם. אפשרות שנייה: משה ואהרן, שהוזכרו קודם לכן - "שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו" - עשו בדיוק כמו שאמר להם הקדוש ברוך הוא. אף שפרעה ביזה אותם, ואף שגזר עליהם שאם יבואו לראות פניו יתחייבו מיתה, לא מרו את דברו והלכו במסירות נפש. ולא היה זה פשוט: בתחילה הלכו עם שבעים זקנים, ולבסוף מצאו את עצמם לבדם - סימן שהזקנים פחדו, והאומץ לעמוד לפני פרעה היה רק אצל משה ואהרן.
והרד"ק מביא מדרש: רבי אלעזר אומר, ולא מרו המכות את דברו - כל מכה שאמר לה ה' לבוא, באה על פי הוראתו. רבי יהודה בן רבי סימון אומר, ולא מרו בית דין של מעלה את דברו - הקדוש ברוך הוא נתן הוראה לבית דין של מעלה והם לא מרו את דברו. ולכאורה פשיטא, ומכל מקום כך אומר המדרש.
המלבי"ם עומד על הקושי: מדוע מזכיר את החושך ראשון, והרי אחר כך חוזר "הפך את מימיהם לדם" ו"שרץ ארצם צפרדעים", שהן המכות הראשונות? ועוד, שאינו מזכיר את כל המכות. ומבאר, שהחושך היה המכה האחרונה של שלושת הסדרים. המכות באו בשלושה גלים: דצ"ך, עד"ש, באח"ב. ומה שרבי יהודה היה נותן בהם סימנים - כולם שואלים, וכי צריך סימנים, הרי גם ילד יודע לעשות ראשי תיבות? ומפורסמת התשובה בדרך צחות, שמכות בלי סימנים אינן מכות. אבל ביתר רצינות, המלבי"ם אומר שעניין שלושת הסדרים הוא להראות שלושה מיני שליטה, וכן כתבו עוד מפרשים: שליטה בארץ, שליטה באוויר, ושליטה בשמים ובחיי בני האדם - להראות כיצד הקדוש ברוך הוא מושל בכל עולמו.
והסדר היה מסודר: בסוף כל סדרה באה מכה בלי התראה. דצ"ך - דם בהתראה, צפרדע בהתראה, כינים בלי התראה; אין מציאות שמשה הולך לפרעה ואומר לו "אם אינך שולח אני מביא כינים", אלא אחרי שתי מכות באה שלישית ללא אזהרה. וכן עד"ש - ערוב בהתראה, דבר בהתראה, שחין בלי התראה, שאין מזהירים את פרעה קודם אלא מיד מביאים עליו שחין. וכן בסדרה השלישית: המלבי"ם מוריד את מכת בכורות, לפי שבה כבר שילח אותם, ואנו עוסקים במכות המהוות לימוד; ונשארו ברד, ארבה, חושך - והמכה השלישית שבהן, החושך, אף היא באה בלא התראה.
נמצא שהחושך הוא הסיום של הכול, שהרי לאחריו, במכת בכורות, כבר שילח אותם. וזהו שכתוב כאן: שם בהם דברי אותותיו ומופתים עד ששלח חושך ויחשיך. במילים פשוטות, הכתוב הלך אל המכה האחרונה של סדר המכות המלמדות, ואחריה במכת בכורות כבר הוציא את ישראל ממצרים. והדבר מזכיר את מה שאנו אומרים לבן החכם השואל בליל הסדר: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". שואלים הכול: אמור לו כהלכות הפסח - מדוע תפסת דווקא הלכה זו? אלא כוונת הדברים, אמור לו את הלכות הפסח עד "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", כלומר עד ההלכה האחרונה - סיימנו אכילת הפסח, ושוב אין אוכלים דבר. כך גם כאן: עשה בהם אותות ומופתים עד מכת חושך, שהיא האחרונה לפני ששילחם במכת בכורות.
בספר ילקוט פנינים מביא בשם החתם סופר, שחז"ל אומרים במדרש שהוא שבח לישראל שלא מרו את דבר ה' במכת חושך. והרי זה ביאור רביעי ב"ולא מרו את דברו": אמרנו שהאותות לא מרו, ושמשה ואהרן לא מרו, ושבית דין של מעלה לא מרו - וכאן: בני ישראל לא מרו את דברו.
ושואל החתם סופר: במה יכלו ישראל להמרות את דברו, ואיזה שבח יש כאן? אלא בזמן מכת חושך היו המצרים מקורקעים, כל אחד דבוק למקומו, ובני ישראל יכלו בקלות לקום, להכותם ולהרגם ולעלות מן הארץ. למה להמתין עוד למכת בכורות ולהאריך את העניין - הבה נסיים את הדבר, נכה בהם ונצא! אלא שכתוב בתרגום יונתן שיוסף השביע את ישראל שלא יצאו בטרם עת, לפני בוא הגאולה. וזהו שנאמר "שלח חושך ויחשיך" - יכלו לצאת בקלות, "ולא מרו את דברו" - לא עברו על השבועה ונשארו עד שיגאלם הקדוש ברוך הוא. שהרי שבט אפרים יצאו בטרם עת, ויודעים אנו שנפלו בסופו של דבר. למדנו מכאן שגאולה בטרם עת אינה מצלחת; ומעלתם של ישראל הייתה שהאמינו בה' ובמשה עבדו ולא עברו על השבועה.
בשמות רבה מובא משל למלך שסרח עליו עבדו. אמר לאחד: לך והכהו חמישים מגלבין. הלך והכהו מאה. אותו שליח היה מחמיר גדול והוסיף משלו. כך הקדוש ברוך הוא שלח חושך, והחושך הוסיף משלו - "ויחשיך". המדרש מתקשה: משאמר "שלח חושך", כבר יש כאן חושך, ומהו "ויחשיך"? אלא שהחושך החמיר והוסיף עוד חושך מעבר למה ששלחו ה'. וכתוב בספרים שלא היה בזה המריית פי ה', שהרי הגיע למצרים גם הרבה מעבר למה שנגזר. נמצא שהחושך דאג כביכול לכבוד שמים והוסיף להם מעבר למה שהגיע להם לפי השליחות.
בספר ישמח משה מסביר: מכת חושך באה בלי התראה, ולפי זה נמצא שהמצרים כאן לא המרו את פי ה'. שהרי מתי אדם ממרה את פי ה'? כשנאמר לו "שלח את עמי" והוא אינו רוצה לשלוח - ומקבל צפרדעים. אבל במכת חושך, שבאה בלי התראה, אי אפשר לומר שהמרה ולא שלח.
אלא מה? עניין החושך היה לשתי מטרות: האחת, כדי שיראו ישראל את המקומות שבהם הטמינו המצרים את אוצרותיהם; והשנייה, כדי שלא יראו המצרים במיתתם של רשעי ישראל. שהרי לפי הדעה הממעיטה שמונים אחוז מישראל לא היו ראויים לגאולה, והם מתו בימי מכת חושך, וישראל קברום בחשאי מבלי שידעו המצרים. נמצא שמכה זו לא הייתה מכה של "אם לא תשלח אביא חושך", אלא מכה שנועדה לפתור בעיות, ולכן לא הייתה בה התראה - "שלח חושך ויחשיך", מבלי התראה.
ועל זה הוא אומר שכך יהיה גם לעתיד לבוא: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" - הנפלאות העתידות כנפלאות יציאת מצרים. והיכן זה כתוב? "כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים" - אבל "ועליך יזרח ה'". כמו שבמכת חושך היה החושך למצרים בלבד ולא לישראל.
הָפַךְ אֶת־מֵימֵיהֶם לְדָם וַיָּמֶת אֶת־דְּגָתָם׃
הדם הוא שהמית את הדגה, שהרי הדגים חיים רק במים, ומשנהפכו המים לדם - "וימת את דגתם".
שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם׃
רש"י מביא: אמר רבי יוחנן, בכל מקום שהיו רובצים מים היו רובצים צפרדעים - כל מקום שהיו בו מים, שם היו צפרדעים. וזהו "שרץ ארצם צפרדעים", בכל הארץ, ולאו דווקא ביאור. ולכאורה היה צריך לומר "שרצה ארצם", שהרי "ארץ" לשון נקבה. אומר המצודת דוד, שנקט לשון זכר לפי שמדבר על מימי הארץ - מימי הארץ שרצו צפרדעים, ולכן בא בלשון יחיד.
והמלבי"ם מבאר ש"שרץ" כאן פועל יוצא, וכמו שלמדנו בתחילת השיעור - פועל שיוצא ופועל על אחר. שהרי הייתה צפרדע אחת שהיו מכין בה והיא הייתה משריצה צפרדעים; אותה הצפרדע השריצה את הצפרדעים, שרצה הצפרדע צפרדעים.
אָמַר וַיָּבֹא עָרֹב כִּנִּים בְּכָל־גְּבוּלָם׃
"אמר ויבוא ערוב" - שבא מעצמו. ומדוע מזכיר את הערוב לפני הכינים, והרי כינים קדמה? שאלה זו עומדים עליה מפרשים רבים. האבן עזרא אומר: לפי שקשה הייתה - מכת הערוב הייתה מכה קשה, ולכן מזכירה תחילה מצד חומרתה. הרד"ק מפרש "אמר ויבוא ערוב" - שהקדוש ברוך הוא עורר את החיות הרעות לבוא; "כינים בכל גבולם" - כמו שכתוב "כל עפר הארץ היה כינים", שעפר הארץ הוא כביכול סימן לכל הארץ.
והמלבי"ם מבאר: דם וצפרדע היו על ידי אהרן, שהכה במטה, ואילו הערוב - "אמר ויבוא ערוב" - בא בדבר ה' עצמו ולא על ידי שליח, וכל שכן הכינים שקדמה לו. ומדוע נזכרות הכינים כאן, לאחר הערוב? לפי שמכת כינים לא סרה מהם. הכינים נשארו גם אחר כך: לא כתוב אצלה שסרו הכינים מן הארץ, כדרך שנאמר בשאר מכות "ויסר ממני את המוות הזה". לכן אומר הכתוב: "אמר ויבוא ערוב" - ועדיין "כינים בכל גבולם", שמכת הכינים הייתה משמשת והולכת גם בשעה שבא הערוב.
בספר שיבולי הלקט מסביר, שמתוך שהכתוב כאן מקדים ערוב לכינים מובנת מימרת רבי יהודה שהיה נותן בהם סימנים. הזכרנו את השאלה המפורסמת: מי צריך סימנים, וכי ראשי התיבות אינם מובנים מאליהם? אלא רבי יהודה בא ללמד, שסדר המכות מופיע בשתי צורות שונות - בתורה בסדר אחד, ובתהילים בסדר אחר. ומהו הסדר העיקרי? על כך נתן רבי יהודה סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב - הסדר הכתוב בתורה הוא הסדר העיקרי, ואילו דוד המלך בתהילים לא מנה אותן כסדר. לכן הוצרך לסימנים, לדעת איזה סדר הוא הסדר האמיתי.
גם למגיד מדובנא יש משל מפורסם לבאר "אמר ויבוא ערוב כינים בכל גבולם", שהרי הכינים קדמה לערוב. משל לגביר שעשה חתונה לבנו ורצה להזמין אנשים מכל השכבות, אך לא ראה לנכון לערבב את האליטות עם פשוטי העם, ולא את הקרובים עם הרחוקים. מה עשה? חילק את החתונה לשבעת ימי המשתה, ובכל יום הזמין סוג אחר של אנשים: ביום הראשון, שהוא עיקר החתונה, את הקרובים; בשני, בעלי מלאכה; בשלישי, בעלי העסקים; ברביעי, תלמידי חכמים; בחמישי, את העניים. וכך דאג שבסופו של דבר יוזמנו כולם ולא יצטרכו להתערבב זה בזה.
אלא שהתנה עמם תנאי אחד: שלא יגיע איש פעמיים. שלא יאמר אדם "הארוחות כאן מוצאות חן בעיניי", ויבוא גם למחרת; כל אחד יגיע רק בזמן שלו - העני ביום העניים, וכל אחד ביום המיועד לו. וכך אכן היה. והנה ביום החמישי רואים אדם שכבר היה ביום הראשון. שאלוהו: מה אתה עושה כאן? מסומן אצלנו שכבר היית! אמר להם: נכון, אלא שאני הוזמנתי פעמיים - ראשית, אני קרוב של העשיר; ושנית, אני גם על תקן עני, ולכן מוזמן גם ביום החמישי שבו מוזמנים העניים. נמצא שהוזמנתי גם ביום הראשון וגם ביום החמישי.
לפי זה, אומר המגיד מדובנא, מובן כאן נפלא. הרי מהו ערוב? תערובת של בעלי חיים. דם, צפרדע, כינים - ומכת כינים שימשה לעצמה. לאחר מכן מגיע הערוב, ופתאום מופיעות גם הכינים. מה אתן עושות כאן, כבר היה חלקכן במכה השלישית? אלא שהזמינו את כל בעלי החיים: קודם באנו על תקן כינים, ועכשיו אנו באות על תקן שאר בעלי החיים, שאף אנו מבעלי החיים - ולכן אנו מוזמנות שוב, במכת ערוב.
ולכאורה לפי זה היו צריכות לבוא גם הצפרדעים, ומדוע נקט דווקא כינים? ייתכן מאוד שזה מה שהפריע למלבי"ם, ולכן ביאר שבצפרדעים כתוב שסרו - "רק ביאור תישארנה" - ואילו בכינים, כדבריו, הייתה זו מכה ששימשה כל הזמן ולא סרה כלל.
בפסוקים אלו מתאר דוד המלך את מהלך השעבוד והמכות: ה' הפך את לב המצרים לשנוא את ישראל כעם ולהתנכל להם גם באמונתם; שלח את משה מצד היותו עבדו ואת אהרן מצד שנבחר הוא וזרעו לדורות; ונתן במצרים אותות - מכות שבאו בהתראה - ומופתים - מכות שבאו בלא התראה - עד מכת חושך שחתמה את שלוש הסדרות, ואחריה יצאו ישראל במכת בכורות. "ולא מרו את דברו" נתפרש בארבעה פנים: המכות, משה ואהרן, בית דין של מעלה, וישראל שלא יצאו בטרם עת ולא עברו על שבועת יוסף. ומעל הכול נשאר הלימוד הגדול: אין העיקר באותות ובמופתים - "אותותיו ומופתים בארץ חם" - אלא בצדיק המכניע את רצונו לפני רצון בוראו.