בקטע זה של פרק ק"ה ממשיך דוד המלך לפרוש את שרשרת ההשגחה: מהברית עם האבות, דרך ירידת יוסף למצרים, ועד ריבויו של עם ישראל בארץ חם. הפסוקים שלפנינו מתארים את סופו של מאסר יוסף, את עלייתו לגדולה בשלבים, ואת הדרך שבה כל זה היה הכנה לביאת יעקב ובניו מצרימה.
עַד־עֵת בֹּא־דְבָרוֹ אִמְרַת יְהֹוָה צְרָפָתְהוּ׃
"צרפתהו" פירושו נבחן, כמו "צרפתיך בכור עוני": ביררו אותו, זיככו אותו - על ידי הייסורים שעבר. עד עת בוא דברו של הקדוש ברוך הוא לקיים את הגזרה שעם ישראל ירדו למצרים, שם, בבית הסוהר, נצרף יוסף.
הרד"ק מפרש: "עד עת בא דברו" - דברו של יוסף, היינו פתרון החלום שפתר לשר המשקים; ו"אמרת ה'" היא האמרה שנגזרה עליו להיות בבית הסוהר, והיא שצרפה אותו ובחנה אותו. רש"י מפרש: "עד עת בא דברו" - דברו של הקדוש ברוך הוא, שנגזר עליו להיות שם שתים עשרה שנה, ואמרת ה' שגזרה עליו לשבת שם היא שצרפה אותו.
ובמדרש שוחר טוב מובאת מחלוקת רבי חייא בר אבא ורבנן: חד אמר עד עת בוא דברו של יוסף, וחד אמר עד עת בוא דברו של הקדוש ברוך הוא. כשאמר יוסף לשר המשקים "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך", אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך שתעמוד בייסורין ובאיסורין עוד שתי שנים, וזהו שנאמר "ויהי מקץ שנתיים ימים" - נסתיימו השתיים שנקצבו לו מאת הקדוש ברוך הוא. זהו פירושו של רש"י. ולעומתו הדעה השנייה: "בא דברו" - דברו של יוסף לפני פרעה; עד אותה שעה שעמד ודיבר לפני פרעה, "אמרת ה' צרפתהו".
המלבי"ם מסביר שהכוונה לדברו של הקדוש ברוך הוא שנזכר למעלה בפרק: "דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר". עד שהתעורר אותו דבר ה' שציווה על בני יעקב שלא ייגעו בהם, ושעתיד לגאלם - עד אז עברו צירוף וזיכוך, כדי שיעמדו באותו מבחן ויהיו ראויים באמת לאותה גאולה.
שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ׃
האבן עזרא אומר: "שלח" משרת אחֵר - כלומר, מילה אחת בתחילת הפסוק משמשת גם לחלקו השני, כאילו נכתבה פעמיים. כמו "שלא שם חלקנו כהם ולא שם גורלנו ככל המונם", שאף שאין אומרים "ולא שָׂם" פעמיים, ה"שלא" הראשון חוזר על שניהם. כך גם כאן: שלח מלך ויתירהו, שלח מושל עמים ויפתחהו. רש"י מפרש שהמלך הוא פרעה מלך מצרים, והוא גם "מושל עמים", שהתיר אותו ופתח את כבליו.
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין "ויתירהו" ל"ויפתחהו". "שלח מלך ויתירהו" - מן הכבל, כפי שנאמר למעלה "עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ"; זה די בו מלך, שהמלך יכול להוציא אדם מכבלי עבדותו. "מושל עמים ויפתחהו" - מן הברזל, מה שנאמר "בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ", שהוא נחבש על דבר שחייבים עליו מיתה, בעניין אשת אדונו. לוותר על חטא כזה ולהוציא אדם מן הכלא בלא משפט כלל, אלא בדרך של חנינה גמורה - לזה לא די במלך, אלא צריך "מושל עמים". ומכאן מובן מדוע פעם נאמר "מלך" ופעם "מושל עמים".
שָׂמוֹ אָדוֹן לְבֵיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכׇל־קִנְיָנוֹ׃
"שמו אדון לביתו" - כמו שאמר לו פרעה "אתה תהיה על ביתי". המלבי"ם כותב שכבר ביאר בפירושו לתורה שפרעה העלה את יוסף בשלוש מדרגות זו אחר זו. תחילה "אתה תהיה על ביתי", ועל זה נאמר "שמו אדון לביתו ומושל בכל קנינו". אחר כך "ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים" - שר על כל שרי מצרים, לא רק על ביתו של פרעה, וזו כבר מדרגה שנייה של גדולה.
לֶאְסֹר שָׂרָיו בְּנַפְשׁוֹ וּזְקֵנָיו יְחַכֵּם׃
רש"י מפרש ש"בנפשו" לשון חיבה הוא, כמו "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד": כאשר פתר את החלום, חיבבוהו כולם, ונקשרו כל השרים בנפשם אל יוסף. ומביא רש"י את דברי רב אידי: "שרו" כתיב - זה פוטיפר, ותכף נבאר.
אחת השאלות הידועות ביוסף: מה ראה להוסיף ולומר "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם", שימנה אדם לאצור תבואה בשבע שנות השובע? מי שָׂמוֹ ליועץ? הרי כל שהביאוהו לשם היה לפתור חלום, והוא נער, עברי, עבד, במצב השפל ביותר - מה שביקשו ממך אמור, ולא יותר. יועצי מלך הם אנשים בעלי מומחיות שלמדו שנים רבות, ופתאום אתה נעשה יועץ?
אלא שיוסף חשש מאוד, שכן נכנס לנעליים גדולות מאוד. היו שם חרטומים, אשפים ומכשפים, וכל בעלי השם. מצרים הייתה מרכז החוכמה והידע של אותו הזמן, עוצמה אדירה; ועד היום חוקרי מצרים נדהמים לראות דברים שאין לנו להם הסבר - כיצד בנו את הפירמידות, כיצד חנטו, ועוד ידיעות רחבות שאינן בידינו. אנשים פיקחים מאוד היו שם, ובעלי כוח ממש, כאלה שהופכים מטה לנחש. ופתאום מגיע נער עבד ופותר את מה שכל המומחים לא ידעו לפתור. קלט יוסף שכולם מביטים בו במבט שלילי: מה השטויות שהוא מדבר? הוא חשש שהדבר יעורר אנטגוניזם, ומתוך כך לא יקבל פרעה את הפתרון - אף שהוא הפתרון האמיתי.
מה עשה? אמר לפרעה שצריך כאן למנות מישהו, להקפיץ אדם נאמן לשררה שינהל את העניין. ומיד כולם מהנהנים בראשם: נכון, צריך כאן מינוי, צריך כאן קידום. כל אחד מהם מרגיש שהוא המתאים, הוא מן היושבים ראשונה במלכות - "פרעה, הנער הזה מדבר לעניין". איש לא לקח בחשבון שהמינוי יינתן דווקא לאותו נער. אבל יוסף בינתיים קנה בזה את נאמנותם: פתאום כולם מקבלים את פתרונו, שהרי הם רואים בו סיכוי לקבל מינוי. וזהו "לאסור שריו בנפשו" בלשון חיבה של רש"י - כשפתר החלום חיבבוהו כולם, מפני שכל אחד ראה עצמו כראוי לתפקיד, ומתוך כך לא סתר את פתרונו.
הרד"ck מפרש אחרת: "לאסור שריו בנפשו" - שהיה בידו כוח לאסור את שריו וגדוליו אם יצטרך, כמו שהיה הכוח ביד פרעה. כלומר לא שנתקרבה נפשו אל נפשם, אלא שקיבל שררה שיכול לשלוח שר לבית הכלא. "בנפשו" - כמו "כנפשך שבעך", וכמו "אם יש את נפשכם", היינו כרצונו; ברצונו יכול לקחת שר ולאסרו. וזהו שאמר לו פרעה "על פיך יישק כל עמי רק הכיסא אגדל ממך" - את כל הכוח נתן לו, חוץ מן הכיסא בלבד.
ובמדרש: "לאסור שריו בנפשו" - אלו שאמרו לפרעה "וכי יש עבד שמולך?", אותם שהתנגדו למינויו. יוסף נתן הוראה לאסור את השרים שהתנגדו למלכותו ולשלחם לבית האסורים.
ועוד אומר המדרש, וזו דעת רבי אידי שהובאה ברש"י: "לאסור שריו" - זה פוטיפר, שציווה יוסף לתתו בבית האסורים. פוטיפר היה מושחת גדול. הוא ידע שאשתו היא המקולקלת, וידע שיוסף לא עבר עבירה. ומניין ידע? שהלך ושאל את החרטומים, את החכמים ואנשי הדת. שהרי היא שמה שם לובן של ביצה כדי להראות כאילו שימש עמה, והוא נטל זאת אל אנשי הדת, והם בדקו ואמרו לו: אין זו שכבת זרע אלא לובן ביצה. והגמרא מבארת כיצד ניתן להבחין - על ידי נר ואש, שלובן הביצה מתגבל ונקרש. הם הגנו עליו ולימדו עליו זכות. ובמה גמל להם יוסף? "רק אדמת הכוהנים לא קנה" - זכר להם טובה, שהם היחידים שאמרו שלא היה כאן דבר.
נמצא שפוטיפר ידע שאשתו מושחתת, ידע שלא אירע דבר, ובכל זאת שלח את עבדו הצדיק עשר שנים לכלא - בשביל מה? כדי להוציא את אשתו נקייה. עד כמה הוא היה מושחת! ולפיכך המגיע לו היה שייכנס הוא עצמו לכלא. וזהו "לאסור שריו" - את פוטיפר, שהיה שר של פרעה, שלחו יוסף עתה לבית האסורים.
החכמים נקראים זקנים, ואף בחור שיש בו דעת זקנים בכלל זה, שהחוכמה נמצאת ברוב בזקנים, וכמו שנאמר "ובישישים חוכמה". וכמובן אין הדברים אמורים בזקני אשמאי ובזקני עמי הארץ. יוסף היה חכם כל כך עד שלימד את חכמי פרעה: "וזקניו יחכם" - את הזקנים של פרעה הוא החכים, והיה חכם יותר מהם. וכמו שאמר לו פרעה בעצמו "אין נבון וחכם כמוך" - לא בשוק, אלא בין כל החכמים שלי כאן אין אחד חכם ונבון כמוך.
המלבי"ם מוסיף כאן את המדרגה השלישית: אחר כך אמר לו פרעה "אני פרעה, ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים" - שהעלהו מדרגה לדרגה עד שהעלהו על כל היועצים והזקנים, וזהו "וזקניו יחכם". נמצאו שלוש מדרגות בעלייתו של יוסף.
התפארת שלמה על פרשת מקץ מבאר "לאסור שריו בנפשו" - שאסר את השרים ואת כוחות הטומאה תחתיו. וזהו שכתוב "וירא יעקב כי יש שֶׁבֶר במצרים" - ראה שנשתברה הקליפה, נשבר כוח הקליפה במצרים, וממילא הגיע הזמן שעם ישראל יבואו לשם לידי תיקון. שכל עוד הייתה הקליפה בתוקפה - "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו", שהיא ערוות הארץ, המקום המשוקץ והמתועב ביותר.
וכיצד תיקן יוסף את מצרים? דווקא בתחום שבו היו מצרים פגומים. במה היו פגומים? "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו" - פרשת עריות. יוסף, שהיה קודש קודשים, הוא שהתחיל לתקן שם את המציאות ולהפוך את המקום לראוי למשכנם של בני ישראל, מכוח תיקונו בעניין העריות. וזה חלק מן העניין שהוא שולח את המצרים להימול, שכן כדברי הרמב"ם עניין המילה להחליש כוח התאווה, ובנימולים נחלש כוח תאוותם. ובזה היה חלק מתיקון מצרים - שיוחלש כוח תאוותם, וזהו "יש שבר במצרים": נשברה הקליפה, כוח הטומאה כבר אינו בתוקפו, וממילא "לאסור שריו בנפשו" - שריו הם שרי מצרים למעלה, וכבש את כוחות הטומאה תחתיו.
וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ־חָם׃
כל עניינו של יוסף גרם לכך שישראל מגיע למצרים, בסיבת הרעב, כדי לקיים את גזרת ברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך". "בארץ חם" - מצרים היה בנו של חם, ולכן ארץ מצרים נקראת ארצו של חם.
המלבי"ם מבאר שכל האמור עד כאן היה הכנה לביאת ישראל למצרים. וחז"ל המשילו זאת לפרה שאינה רוצה לצאת: משכו את בנה למקום אחר, ונמשכה אחריו. כך יעקב לא רצה לרדת למצרים, ומשכו את בנו - לקחו את יוסף למצרים, ועל ידי כך נמשכה הפרה אחריו.
ועוד מדייק המלבי"ם בשינוי השמות. "ישראל" הוא לשון שררה, המדרגה הגבוהה שלנו; "יעקב" הוא לשון עקב ולשון עקבה, החלק הנמוך של הגוף, וביטוי למציאותנו כשאנו בדרגה נמוכה יותר. בא הכתוב לומר שכשבאנו למצרים באנו במדרגת ישראל - שררה וחשיבות; ואחר כך "ויעקב גר בארץ חם", בבחינת יעקב, הרובד הנמוך יותר. וגם "גר" אינו לשון ישיבת תושב אלא לשון גרות: אינו יושב בערי הממלכה אלא בארץ חם, במקום שאינו מקום הממלכה. בתחילה היינו בבחינת יוסף, שררה וחשיבות, ולאט לאט הידרדר המצב; לאחר שמת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא התחילה הירידה, עד שכבר לא היו בגדר ישראל אלא בגדר יעקב.
וַיֶּפֶר אֶת־עַמּוֹ מְאֹד וַיַּעֲצִמֵהוּ מִצָּרָיו׃
"ויפר" - הפרה והרבה את עמו מאוד, כמו שכתוב "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד". "ויעצמהו מצריו" - העצים אותו יותר מן המצרים שהיו צריו. ומכאן החשש של המצרים: הם כבר מתרבים יותר מאיתנו, "ויקוצו מפני בני ישראל".
וכבר היה לעולמים. גם בימינו יש מי שרואה ציבור שומר מצוות שגדל ומתרבה, ונכנס ללחץ: בהתנחלויות ובבני ברק יולדים, ובמקומות אחרים ילד אחד במקרה הטוב - ומחפשים כל מיני פתרונות מלאכותיים, סעיף הנכד וכיוצא בו, להביא לכאן קולות, כמין אנטיביוטיקה נגד שומרי המצוות. כל עוד סברו שהמערכת המשפטית תכריע, לא דאגו: לא משנה מה תקבעו ואת מי תבחרו - בסוף המילה האחרונה שלנו. דמוקרטיה, לשיטתם, טובה בשביל "העם שלמטה"; אצלנו אין בחירות. וכשהגולם קם על יוצרו והתחיל מישהו לחשוב לצאת מן העבדות הזאת - מיד הפגנות, איומים והוצאת כספים, כאילו מפיהם אנו חיים.
ואנחנו אומרים: שרדנו אלפי שנים למרות אנשים כאלה, ואף שהיה בתוכנו גיס חמישי - כאלה שמקבלים כספים מן האיחוד האירופי ומכל המרשיעים, מארגוני חרם ומוציאי דיבה, שמשסים בנו את אומות העולם ומאיימים על אחיהם. ואתה יודע איך זה מתחיל ואינך יודע איך זה נגמר: הגוי ייקח את העצות שלך ברצינות. אבל אצלם "אחריי המבול" - אם אינני המושל כאן, שתישרף המדינה. כמו שאמר בן אהרון בזמנו, כשאמרו לו שהעם החליט אחרת: צריך להחליף את העם. אילו היה אפשר, כבר מזמן היו מחליפים את העם. אלא שיש כאן עם שהגיע לכאן, רוצה להישאר, ואינו מתכוון ללכת לשום מקום.
ונחזור לענייננו: המצרים ראו אותם פרים ורבים ונכנסו ללחץ, "ויקוצו מפני בני ישראל". אבל ראה, אומר המלבי"ם, השם הפרה אותם מאוד עד שהיו עצומים יותר מצריהם, ודבר זה הוא שגרם בסופו של דבר לגאולתם של ישראל, כפי שנראה בהמשך הפרק.
הפסוקים שלפנינו מלמדים כיצד כל שלב בירידתו ובעלייתו של יוסף היה חוליה בתוכנית אחת: הצירוף בבית האסורים עד בוא דבר ה', ההתרה מן הכבל והפתיחה מן הברזל בידי מלך ומושל עמים, שלוש מדרגות העלייה - אדון לבית פרעה, שליט על ארץ מצרים, ומחכים את זקניו; "לאסור שריו בנפשו" - בין בחיבה שקנה בחוכמתו, בין בכוח השררה שקיבל, בין בשבירת כוחות הטומאה שבמצרים. וכל זה הכנה לירידת ישראל מצרימה בכבוד, ולירידתם אחר כך לדרגת יעקב הגר בארץ חם, עד שהפרה אותם ה' והעצימם יותר מצריהם - וזו עצמה הייתה תחילת הדרך לגאולה.