פרק ק"ד הוא שירת הבריאה. דוד המלך פורש לפנינו את סדר מעשה בראשית לפי שלביו: הרקיע, העננים, הרוחות, ירידת הגשם, התגלות היבשה, התכנסות המים לאוקיינוס, והמעיינות והנחלים המשקים את החי. בכל שלב ושלב מראה לנו המלבי"ם כיצד חוקי הטבע עצמם ערוכים בחכמה לתועלת הבריות. נלך על סדר הפסוקים.
הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם־עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל־כַּנְפֵי־רוּחַ׃
הרד"ק כותב כאן: יש מפרשים שהכתוב רומז למים אשר מעל הרקיע, אבל אין חכמי המחקר מודים בזה שיהיו מים מעל הרקיע. והנה מאז ימי הרד"ק כבר הספיקו להודות בזה. היום המחקרים מכירים בכך שיש מים מעל הרקיע, ויש כוכבים שלמים שהם גושי קרח עצומים, וכמויות המים שלמעלה גדולות פי כמה אלפים מן המים שמתחת לרקיע.
מכאן לימוד גדול: לעולם אל תיבהל מדעותיהם של המדענים והחוקרים. הם הולכים ולומדים, וצריך לתת להם את ההזדמנות. המעבד שלהם איטי, כל דבר הם צריכים לחקור כדי להגיע למסקנות. אנחנו לא צריכים את זה - לנו יש את התוכנית המקורית, המקורות שלנו. להם אין את התוכנית המקורית, ולכן הם צריכים לעיין ולבדוק עד שיגיעו למסקנה. בעבר אמרו: אין מים עליונים, מה זה בכלל מים עליונים? והיום יש כבר מחקרים המוכיחים כמויות אדירות של מים עליונים.
אגב, לפעמים יורד גשם שבא ממש מן המים העליונים. כיצד? מטאוריט של קרח נכנס לאטמוספירה, ושם יש חיכוך אדיר וחום עצום. עיקר ההשקעה בחללית היא שתצליח לעבור את האטמוספירה, ולשם כך מצפים אותה באריחים מיוחדים שיעמדו בחום החיכוך. קולומביה איבדה אריח אחד וחשבו שיצליחו לעבור, והדבר עלה במחירם של אילן רמון ושאר האסטרונאוטים. מכל מקום, החיכוך הזה ממיס את מטאוריטי הקרח, והם הופכים למים היורדים אלינו כגשם. לא שזה הגשם המצוי, אבל יש גם דברים כאלה.
המלבי"ם מבאר: המים נתקרו כתקרה, שהיא גג הבניין, ולמעלה ממנה עליית הבניין. כי משם ולמעלה שייך אל גבול השמים שאינו ראוי לנשימת כל בעלי חיים. כלומר הקדוש ברוך הוא כביכול קירה במים את החלק העליון של כדור הארץ: המים נעשו תקרה, ומעליהם העלייה - אותו מקום שכבר אינו ראוי לנשימה, מעבר לאטמוספירה. ולמה נקרא "עליותיו"? מפני שזה מקום עליית האדים.
האדים עולים ומתקבצים שם, במקום הסגריר - מקום שבו הם נסגרים ומתקבצים ונעשים עבים, הם העננים. מים באופן טבעי כבדים מן האוויר, ולכן המים יורדים למקום הנמוך. ומדוע בכל זאת מים עולים למעלה? מפני שיש בהם אוויר, ובפרט אוויר חם, והאוויר הזה מעלה אותם כלפי מעלה.
אומר המלבי"ם: בתחילה היה יסוד המים מעורב עם יסוד האוויר, ולכן כיסה את כל כדור הארץ מסביב. אם תרצו לתאר את העולם כפי שהיה בתחילתו: אדים עבים ביותר עטפו את כל כדור הארץ. על ידי האור נעשה הרקיע, והחלו האדים לעלות אל עיגול הנשימה, הוא האטמוספירה. שם הם מתקבצים, ובמקום הסגריר נעשים האדים טיפות. הטיפות יצרו גשם, והגשם כבר בלי אוויר - ברגע שיצא האוויר מן המים אין זה עוד אדים, ואז הדבר יורד כלפי מטה מכוח הכבידה. וכך יורדים למטה מים בלתי מעורבים באוויר, כמים שלנו (גם במים שלנו יש חמצן, אך לא כמו שיש באדים).
וזהו שאומר המדרש: משל לעשר נודות נפוחים המונחים בטרקלין, הוצרך למקומם - הוציא את הרוח מהם. כך הקדוש ברוך הוא הוציא את הרוח מן המים, ועל ידי זה התקבצו והצטמצמו. המים שעלו למעלה נעשו עננים, ירדו והתקבצו לים אוקיינוס, ואז נראתה היבשה.
ועוד בפסוק: העבים כבדים וטבעם לרדת, אלא שהקדוש ברוך הוא מונע מהם לרדת על ידי הרוח הנושאת אותם. הרוח נושאת את העננים, ובהם נעשות הטיפות ויורד הגשם. וכביכול הקדוש ברוך הוא רוכב על אותם עבים, כמו שכתוב "הנה ה' רוכב על עב קל". ו"המהלך על כנפי רוח" - הרכוב הזה מהלך על כנפי הרוח, כביכול הסוסים המושכים את הרכב הם כנפי הרוח. הקדוש ברוך הוא הוא המנהל את הרוחות המניעות את העננים ממקום למקום.
עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט׃
מסביר המלבי"ם: הגשם יורד משתי סיבות. האחת - על ידי הרוחות. השנייה - על ידי החומר האלקטרי, שהוא חומר האש הנמצא באדים. הרוחות מניעות את העננים ממקום למקום ויוצרות את התגבשותם. ומצד שני, בעננים יש יונים שליליים וחיוביים, וכשהם נפגשים נוצר פיצוץ - הוא הרעם, ונוצרת אש - הוא הברק. כולנו יודעים שאחרי רעמים וברקים בדרך כלל מתחיל הגשם. על ידי התפוצצות העבים יורדים הגשמים.
מלאך הוא השליח ההולך ממקום למקום, ולכן הקדוש ברוך הוא עושה את הרוחות כמלאכים המובילים את העננים: "עושה מלאכיו רוחות". ומשרת הוא העושה את מלאכתו, ולכן "משרתיו אש לוהט" - החשמל העצור שם, שעל ידי חיבור שני העננים נוצר ממנו אש לוהט, פעולת הרעמים והברקים המביאה לאחר מכן את ירידת הגשם.
המבי"ט בספר בית אלוקים מביא מכאן ראיה נפלאה לכך שמדרגת האדם גבוהה משל המלאכים. אמנם יש בזה מחלוקת: האבן עזרא סובר שאי אפשר לומר כן, שהרי דניאל ראה מלאך ונהפך הודו למשחית, "רעיונוהי יבהלוניה, ארכובתיה דא לדא נקשן" - נבהל מאוד. ואילו למלאך לא אירע דבר, ראה את דניאל ולא נבהל. משמע שדרגת המלאך גבוהה משל אדם.
מאידך יש לנו מקורות שהאדם גבוה מן המלאכים. הבאנו פעם את דברי רבי חיים ויטאל בשערי קדושה על שאלת מלאכי השרת "מה לילוד אישה בינינו?". הכוונה: הקדוש ברוך הוא במרכז, וככל שאתה קרוב יותר אליו מעלתך גבוהה יותר - הספירה הפנימית יותר עליונה, והחיצוניות פחותות. מלאכי השרת ראו לפתע את משה נמצא בינם לבין השם יתברך, כלומר הם חיצוניים והוא פנימי יותר, ועל זה שאלו: איך פתאום ילוד אישה נעשה בינינו לבין השם, וכי הוא קרוב יותר מאיתנו? והתשובה כן, מפני שהאדם נברא מכל העולמות כולם ויש בו כל הכוחות, ויש לו בחירה - הוא בבחינת מהלכים, והמלאכים בבחינת עומדים.
ויש שמיישבים את הסתירה בחילוק בין מלאכים קבועים למלאכים זמניים: מיכאל, גבריאל ואוריאל מעלתם נשגבה יותר ממעלת האדם, אבל מלאך רגיל, מן ה"משרתיו", דרגת האדם גבוהה משלו. וודאי שמדובר באדם צדיק שהוא בגדר עושה רצון השם.
וזו כוונת המבי"ט מפסוקנו: "עושה מלאכיו רוחות" - המלאך הוא רוח. ואילו האדם יש בו נפש, רוח וגם נשמה, והנשמה חלק גבוה מן הרוח. המלאכים אינם בבחינת נשמה, וודאי לא חיה ויחידה שהן שתי קומות עליונות עוד יותר. המלאכים מגיעים לכל היותר עד הרוח - שהיא אמנם דרגה גבוהה, שהרי לגוי יש רק נפש, ונפש בהמית שהיא הרובד הנמוך, ולבהמה יש רק נפש - אבל לאדם יש גם נשמה, דרגה עליונה מן המלאכים.
יָסַד־אֶרֶץ עַל־מְכוֹנֶיהָ בַּל־תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד׃
על ידי אותו תהליך יסד הקדוש ברוך הוא את הארץ על מכוניה - על המקום המכונן והראוי לה, וזהו "יקוו המים ותראה היבשה". המלבי"ם הרחיב בזה בפרשת בראשית, וכן דיברנו בהרחבה כשלמדנו את המלבי"ם על ספר איוב. האדים שעטפו את כל כדור הארץ התגבשו לכדי גשם, ירדו למטה, המים התרכזו במקום אחד - הוא ים אוקיינוס - ואז נראתה היבשה, והיא הנקראת "ארץ", והיא עומדת "בל תמוט עולם ועד".
תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל־הָרִים יַעַמְדוּ־מָיִם׃
כאן עובר המלבי"ם לבאר באופן פרטני כיצד היה הדבר. בתחילה היה התהום, והוא החלק הנמצא תחת המים, כמו שכתוב "וחושך על פני תהום", וכולו היה מכוסה מים, כלבוש המכסה את הכול מסביב. הכול היה אדים עבים, הכול מכוסה ברטיבות ובמים, עד שהמים סבבו גם את ההרים - "על הרים יעמדו מים". ואין להתבלבל: איננו מדברים כאן על המבול, אלא על אדים עבים שעטפו את כל כדור הארץ וכיסו את הכול, גם את מקומות ההרים.
מִן־גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן־קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן׃
יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל־מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם׃
רש"י מפרש שאותה גערה היא "יקוו המים", ומאותו הקול נחפזו המים ונקוו אל המקום אשר יסד להם. והמלבי"ם מבאר את אופן הדבר, ומראה שהמאמרים מקבילים: "מן גערתך ינוסון" מכוון כנגד "יעלו הרים", ו"מן קול רעמך יחפזון" כנגד "ירדו בקעות".
וכדי להבין זאת יש לעמוד על ההבדל שבין מנוסה לחיפזון. נס - בורח מפני מישהו; מישהו רצה להכותי ונסתי מפניו. נחפז - רץ לקראת; נחפזתי היום לתפילה, כלומר אני מעוניין בדבר ורץ אליו. אני חושש מדבר - אני נס מפניו.
בתחילה עלו המים אל הרקיע, וזה נגד הטבע, שהרי טבע כל בעל מסה לשאוף למקום הנמוך מכוח המשיכה. כיצד עלו? השם גער בהם, ומכוח הגערה והפקודה הלכו אל המקום שציווה אותם, פעולה שהיא נגד טבעם. נמצא שזו מנוסה: הגערה כביכול רודפת אחריהם והם נסים מפניה, ובכוחה הם עולים גם אל ההרים - "יעלו הרים".
ואילו אחר כך: "מן קול רעמך יחפזון". הרעם מפוצץ את העננים והוא היוצר את תחילת הגשם, ומוריד את המים למטה - "ירדו בקעות". וכאן לשון חיפזון, שהם רצים לקראת מקומם: כשהם למעלה, כוח המשיכה הוא טבעם, והם נחפזים מעצמם לרדת ואינם צריכים גערה לכך. לכן "ירדו בקעות" נאמר בלשון "יחפזון" - אל המקום הטבעי, "אל מקום זה יסדת להם", הוא ים אוקיינוס.
נמצא שהקדוש ברוך הוא לקח את כל הלחות שהייתה בכל העולם ועטפה גם את ההרים, וריכז אותה אל מקום האוקיינוס: תחילה הניס את הכול כלפי מעלה נגד הטבע, שם נתגבל ונתגבש לטיפות, ואחר כך ירד נחפז מכוח עצמו אל המקום הנמוך, ועל ידי זה נתרכזו המים במקום אחד ונראתה היבשה.
גְּבוּל־שַׂמְתָּ בַּל־יַעֲבֹרוּן בַּל־יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ׃
משהגיעו המים למטה, יש סכנה שיחרגו ממסגרתם, ולכן היה צריך לשים גבול לים. השם שם גבול לים מסביב שלא יעברו המים את הגבול, "בל ישובון לכסות הארץ" - שלא יחזרו לכסות את הארץ כבתחילת הבריאה. אמנם ודאי אין זה ממש כבתחילת הבריאה, שאז היה הכול אדים העוטפים את כדור הארץ; כאן מדובר בגלים - שלא יהיה צונאמי, שייעצרו הגלים על ידי הגבול שהשם שם לים.
הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן׃
מכאן מתאר הכתוב את התועלת המגיעה אלינו מן החוקים הללו, וכיצד ערך הקדוש ברוך הוא את הכול בחכמה לצורך הבריות. אומר המלבי"ם: על ידי שהמים עולים באדים, הם יורדים אל ההרים ומתמצים באדמה, ומזה נעשים מעיינות. המעיינות יורדים מן ההרים אל נחלי מים המתקבצים בין ההרים.
ומהו נחל? נחל הוא ואדי, מקום שקוע באדמה. "וערפו שם את העגלה בנחל" - וכי שם צריך מים? אלא נחל הוא המקום הנמוך, ורק כשהמים זורמים בו אנו אומרים שיש מים בנחל. וזהו "המשלח מעיינים בנחלים": השם שולח את המעיין שיזרום במקום הנמוך, בוואדי, "בין הרים יהלכון".
יַשְׁקוּ כָּל־חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם׃
המים העוברים בנחלים משקים את חיות השדה, ובהם שוברים הפראים את צמאם. ומהם הפראים? אומר הרד"ק: בהמות פרא הנמצאות במדבר ואינן באות ביישוב, כעניין "פרא למוד מדבר" - אינן נכנסות לתוך העיר. ממילא אין להן מקום אחר לשתות בו, ולולא ייסד להן הקדוש ברוך הוא נחלים לא היה להן מה לשתות. לכן דאג שיהיו שם מעיינות בנחלים, כדי שחיות השדה שאין מי שדואג להשקותן ימצאו מים.
ואומר המלבי"ם: כל זה עשה הקדוש ברוך הוא לתועלת בעלי החיים שעתיד לברוא, שהרי אנו מדברים על השלבים הראשונים של הבריאה, והנחלים עתידים להשקות כל חיתו שדי, וגם הפראים שוברים מהם צמאם.
עֲלֵיהֶם עוֹף־הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ־קוֹל׃
"עליהם" - מסביר המלבי"ם שהכוונה על ההרים והנחלים, שגם העופות נזקקים למים הללו. ושימו לב ללשון "מבין עפאים": האל"ף נחה, ואין קוראים "עפאים" אלא "עפיים", שהחיריק תחת היו"ד. מי שקורא זאת ושואלים אותו מה הם "עפיים", יאמר שכיוון שמדובר בעוף השמים, כנראה אלו עופות נוספים למיניהם. אבל רש"י מפרש: "מבין עפיים" - ענפי אילנות, כמו שאומר בדניאל "עפיה שפיר", שענפי האילן נאים. נמצא שעל ההרים והנחלים ישכון עוף השמים, ומבין הענפים הם נותנים קול. הרי שהייתה בזה הכנה למשכן חיות היבשה, כפי שאמרנו ב"חיתו שדי ישברו פראים צמאם", וגם העופות נהנים מאותם נחלים ומאותם הרים שברא הקדוש ברוך הוא.
מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ׃
מאותן עליות של האדים העולים אל עיגול הנשימה, אל האטמוספירה, שמהם נוצרים העננים - משם משקה הקדוש ברוך הוא את ההרים. "מפרי מעשיך", מתוצאות המעשים האלה, "תשבע הארץ": ההרים מתרווים מן האדים העולים לגובה, שהעננים גבוהים מן ההרים ולכן יכולים להשקותם, והארץ שובעת מן המטר הכללי ומן הנחלים הנוצרים ממנו.
וכאן רואים חסד השם הגדול. תארו לעצמכם שלא היה גשם כלל - וכי חייב להיות גשם? "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", די היה בנהרות המשקים. מצרים הרי כגן ה', "והשקית ברגלך כגן הירק", ידועות מערכות ההשקיה המתוחכמות שהיו במצרים, שהיו עושים תעלות ומשקים בהן את השדות. אם כן באופן טבעי היה מספיק שיהיו נחלים.
אלא שאם כך היה, כיצד יקבלו ההרים מים? האם אעלה מים להרים? תארו לעצמכם מה זה לפני חמש מאות ואלף שנה להעלות דליים להרים. בארץ שטוחה כמצרים אתה מושך מים מן הנילוס וביאורים, אבל להרים כיצד תעלה? מה עשה הקדוש ברוך הוא? יצר את מחזוריות המים - המים עולים כאדים כלפי מעלה, ויורדים כגשם מן העננים, כמין טוש היורד מלמעלה ומשקה מן ההרים ועד למטה. פלא עצום שיצר השם, ורק התרגלנו אליו. וזו כוונת הכתוב "משקה הרים מעליותיו": כל המגמה היא שיגיע גשם גם אל ההרים.
בפסוקים אלו מתאר דוד המלך את סדר הבריאה כפי שביארו המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא קירה במים את עליותיו ויצר את קומת האדים והאטמוספירה, שם את העבים רכובו והמהלך על כנפי רוח, ועשה את הרוחות מלאכים ואת האש הלוהטת (הרעם והברק) משרתים להוריד את הגשם. המים עלו נגד טבעם מכוח הגערה - "ינוסון", "יעלו הרים" - וירדו כטיפות מכוח טבעם - "יחפזון", "ירדו בקעות" - עד שהתכנסו לאוקיינוס ונראתה היבשה, והושם לים גבול לבל ישוב לכסות את הארץ. ומכל זה נולדו המעיינות והנחלים המשקים את חיות השדה, את הפראים ואת עוף השמים, ומחזור המים מעלה את המים גם אל ההרים הגבוהים. הכול חכמה, הכול חסד, ורק התרגלנו לפלא - ועל כן "מפרי מעשיך תשבע הארץ".