פרק ק' בתהילים הוא המזמור המוכר לכולנו מתפילת שחרית. רש"י מבאר: "מזמור לתודה" - מזמור להודיה, לאומרו על זבחי תודה. כלומר, בשעה שהיו מקריבים את זבח התודה היו אומרים את המזמור הזה. והרד"ק מוסיף שאנחנו אומרים את המזמור כהודאה להשם יתברך, ובתוכו אנחנו קוראים לכל העולם: "הריעו לה' כל הארץ".
מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַיהֹוָה כׇּל־הָאָרֶץ׃
הדברים מזכירים מאוד את מה שחז"ל אומרים על קורבן תודה, שהיו מקריבים עמו ארבעים לחמים: שלושים לחמי מצה ועשרה לחמי חמץ. ולא זו בלבד, אלא שצריך לסיים את כל ארבעים הלחמים עוד באותו היום, ומה שנשאר נעשה נותר והולך לבית השריפה. כיצד אדם אחד יכול לסיים ארבעים לחמים ביום אחד? בהכרח הוא מזמין חברים, הוא עושה מסיבה. ואז שואלים אותו: מה קרה? על מה המסיבה? ממתי כבודו עושה מסיבות? והוא עונה: אל תשאלו איזה נס היה לי. נמצא שקורבן התודה, בעצם העניין שאדם מביא עמו ארבעים לחמים, מכריח אותו לאסוף אנשים שיאכלו, ומכריח אותו בכך ליצור לנס פרסום.
וזה בדיוק מה שאומר כאן הרד"ק: "מזמור לתודה" - ואתם תאמרו "הריעו לה' כל הארץ". יש עניין לפרסם את הנס. בזה שאני אוסף אנשים ומספר להם, אני אומר להם: תאמרו הריעו לה' כל הארץ, כל הארץ ישמחו לשמחתכם.
המלבי"ם מבאר שעניין התודה כאן הוא הודאה על נס. ומהו "הריעו לה'"? כאשר הקדוש ברוך הוא מתנהג עם העולם על פי דרך הטבע, הוא כביכול כמלך רם ונישא, שהשרים והיועצים והפקידים מנהלים את הממלכה - זו ההנהגה על ידי גרמי השמיים, השמש והירח והכוכבים והגשם והמערכה. אבל כאשר הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בדרך של נס, הרי הוא נדמה כמלך שיוצא מהיכלו ומנהל בעצמו את העם, מתהלך בתוכם ומשגיח בעצמו על כל ענייניהם. ומה קורה כשהמלך מגיע? מיד מריעים: יחי המלך.
זה שנאמר כאן "מזמור לתודה". כאשר השם יתברך מתנהל איתנו בהנהגה גלויה ולא מוסתרת, בהנהגה ניסית, כולנו מודים לו ומריעים לפניו. כמו שכתוב "כל העמים תקעו כף, הריעו לאלוקים" - כאשר המלך מסתובב בין העם, העם מריעים לו, תוקעים כף, מודים ומהללים ומשבחים.
אפשר להוסיף: כאשר הקדוש ברוך הוא מסתובב בין העם, פירושו של דבר שניכרת מלכותו, וזה מה שגורם לנו להודות. שכן מתי אדם אינו מודה להשם? שימו לב לתופעה: כשאדם מספר על דבר מוצלח שעשה, הוא אומר "ברוך השם עשיתי ופעלתי וברוך השם זה הצליח" - כלומר הוא משתף את הקדוש ברוך הוא, זו מעין עבודה זרה בשיתוף: אני והקדוש ברוך הוא, בסיעתא דשמיא, השם עזר לי. אבל כשאדם נכשל, אז "זה הכל משמיים, זה הכל ממנו יתברך", ואין לו שום חלק בזה. ההצלחות - אני עשיתי, והקדוש ברוך הוא נתן קצת דחיפה; הנפילות - זה לא קשור אליי כלל. מתי אדם באמת אומר "מזמור לתודה"? כאשר הוא מכיר שהכול ממנו יתברך. ולכן "הריעו לה' כל הארץ" - שהרי מדובר כאן, כדברי המלבי"ם, בהנהגה שבה השם צמוד אלינו וניכרת מלכותו, ואז לכולם ברור שיש כתובת, והכתובת היא ריבונו של עולם.
מספרים על אדם אחד שביקש ממלאך שיערוך לו סיור בשמיים. הגיעו למדור אחד ושם רעש והמולה, פקסים מוציאים ניירות, מדפסות עובדות, מלאכים יחפזון. שאל: מה זה כאן? אמר לו: זו מחלקת מילוי בקשות, כל הזמן מגיעות בקשות והמלאכים צריכים לטפל בהן, לראות למי כן ולמי לא. עברו למחלקה אחרת, וגם שם רעש והמולה ופעילות ענפה. שאל: מה כאן קורה? אמר לו: זו מחלקת התלונות, כל הזמן מגיעים פקסים של תלונות וצריך לראות מה עושים איתן. המשיכו, והגיעו למחלקה מנומנמת, יושבים ושותים כוס תה, יש להם את כל הזמן שבעולם. שאל: מה זה פה? אמר לו: זו מחלקת מכתבי התודה, מחלקת ההודאות. אחת לשעתיים מגיע איזה פקס: תודה ריבונו של עולם שעזרת לי. בתלונות אנחנו חזקים, בבקשות אנחנו חזקים, ובהודאות - שם עקב אכילס, שם נמצאת הצרה. "מזמור לתודה" - צריכים לזמר הודאה, "הריעו לה' כל הארץ", להודות להשם על כל הטוב שהוא עושה עמנו.
יש בזה הלכה מפורשת בשולחן ערוך (סימן נ"א סעיף ט'): מזמור לתודה יש לאומרו בנגינה, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה. זה דין, ולא הרבה מקיימים אותו, וחבל מאוד. כשאתה אומר מזמור לתודה בבוקר, אל תאמר אותו כשאר הזמירות - תזמר אותו, תאמר אותו במנגינה. לא חייבים לשיר בקול רם ולא חייבים מנגינה מסוימת, אבל שיהיה במנגינה. ואז באמת ניכרת ההודאה, ואין זה דבר שאומרים כדי להיפטר.
יש זמנים שבהם אין אומרים מזמור לתודה, ובזה יש מנהגים שונים בין העדות. בשבת לכולי עלמא אין אומרים אותו, והטעם פשוט: אין קורבן תודה בשבת. וכן ביום טוב, שהרי קורבן תודה הוא קורבן נדבה, ואין מקריבים נדרים ונדבות בשבת וביום טוב אלא קורבנות חובה בלבד. בפסח יש אומרים שאין אומרים אותו, מכיוון שבקורבן תודה יש עשרה לחמי חמץ, ובפסח אין מקריבים חמץ. ויש אומרים שגם בערב פסח אין לאומרו, שהרי אסור לגרום לקורבן שילך לבית השריפה ואסור לצמצם את זמן אכילתו: אם יקריב בערב פסח, לא יוכל לאכול את לחמי החמץ לאחר חצות היום, ונמצא שמיעט את זמן אכילת לחמי התודה. מטעם זה יש נוהגים, בפרט בבני אשכנז, שלא לומר מזמור לתודה בבוקר י"ד בניסן, וכן בערב יום הכיפורים. אבל אצל הספרדים נהגו לאומרו תמיד, חוץ משבת ויום טוב.
חז"ל אומרים שקורבן תודה לא יתבטל לעולם. וכן גם ההלכה לא תתבטל לעולם - "זאת התורה לא תהא מוחלפת", התורה תהיה נצחית וקיימת. שני הדברים רמוזים בפסוק שלנו: "הריעו לה' כל הארץ" - ראשי תיבות הלכ"ה. ואם ניקח את סופי התיבות - ו', ה', ל', ץ - עולה בגימטריה "ענווה". ומבאר בספר יוסף תהילות: בא הכתוב לומר לך שכדי לזכות להלכה צריך ענווה. מי שהוא בעל ענווה זוכה להלכה.
ובאמת, מיהו האדם שכל התורה וכל ההלכה באו דרכו? העניו מכל האדם אשר על פני האדמה. אדם עם ביטול עצמי כזה, עם ענווה כזאת, זוכה להיות כלי הקיבול לתורה ברמה הגבוהה ביותר. וכן מצינו בגמרא על בית שמאי ובית הלל: למה נקבעה הלכה כבית הלל? מפני שהיו נוחין ועלובין, ושונין דברי בית שמאי לפני דבריהם. ולכאורה מה עניין זה לזה? אילו היה אומר שהיו חריפים ודקדקנים ומעיינים - היינו מבינים. אלא למדנו מכאן שכדי לכוון להלכה, לכוון אל האמת, צריך להיות ענוותן. וכן על דוד המלך נאמר שבכל מקום הלכה כמותו, והוא זה שאמר "ואנוכי תולעת ולא איש".
הרב עובדיה יוסף אמר פעם לבנו הרב יצחק יוסף, על אחד מהרבנים שבכמה מקומות בספרי השו"ת שלו תקף את בעל כף החיים במילים חריפות ואף מזלזלות: תראה, החכם הזה היה חכם חריף וגדול מאוד, אבל היום מי לומד את ספריו? מי מכיר אותם? ואילו בעל כף החיים היה אדם ענוותן גדול, והיו כאלה שאולי לא העריכו אותו מספיק - וראה שספריו מוכרים ומזכירים "הכותב כף החיים" בכל עניין. ללמדך: גם אם אינך מסכים עם דברי חכם אחר, אל תתקוף אותו, אל תתנהג בצורה משפילה ואל תאמר דברים קשים. הדברים האלה רק יגרמו שבסופו של דבר תורתך לא תתפרסם, ודווקא זה שנהג בענווה - תורתו תתפרסם. רואים מכאן שהלכה וענווה הם דברים השלובים זה בזה.
עִבְדוּ אֶת־יְהֹוָה בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה׃
דְּעוּ כִּי־יְהֹוָה הוּא אֱלֹהִים הוּא־עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ׃
רש"י שואל: וכל כך למה לעבוד את השם בשמחה? והתשובה בהמשך הפסוקים - "כי ה' הוא אלוקים", שהוא זה שמשלם שכר פעולתכם. אתה יודע שיש שכר לפעולתך, ולכן אתה עובד בשמחה. אבל עובדי עבודה זרה אין להם לעבוד בשמחה, שהרי אין משלמים להם שכר - מאין יהיה לאליל לשלם שכר? ממילא כיצד יעבדו בשמחה? עם ישראל לעומתם עובדים בשמחה, כי אנו עובדים את השם שהוא האלוקים המשלם שכר פעולתנו.
מכאן רואים יסוד: כשרוצים לעורר לפעולה, צריך לדבר על שכר. ואל יהיה הדבר קל בעינינו, כאילו אין ראוי לדבר על שכר במצוות - הרי התורה עצמה נוקטת כך. בפרשת כי תבוא, ובפרשת בחוקותיי, כשהתורה מדברת על ברכות וקללות, יש "סל הטבות" ויש גם את ההפך. אם אתה רוצה לעודד לפעולה, אמור מה תקבל ומה תרוויח מן הדבר - זה מה שמעורר לפעולה. ולכן: עבדו את השם בשמחה, כי השם משלם שכר פעולתכם.
מוסיף האבן עזרא: "מנהג כל עובד להיותו נעצב". מציאות היא שאף אדם אינו אוהב לעבוד, כולם רוצים מנוחה, ומי שעובד - ובפרט מי שמכריחים אותו לעבוד - דרכו להיות נעצב. לכן נאמר "עבדו את ה' בשמחה". ואין הכתוב מסתפק בכך, אלא מוסיף "בואו לפניו ברננה" - שלא תהיה השמחה בסתר ובתוך הלב בלבד, אלא שמחה גלויה.
ביטוי לכך מצינו אצל החפץ חיים. הוא היה עורך לעצמו חשבון נפש, מסתגר ופורט את עוונותיו וחסרונותיו ומדבר עם הקדוש ברוך הוא, ולא פעם היו עומדים להקשיב. פעם שמעו אותו מאשים את עצמו ותובע מעצמו: ישראל מאיר, אולי לא הראית די שמחה בעבודת השם; אולי לא היה די ברור מקיום המצוות שלך, ישראל מאיר, שהשמחה הגדולה ביותר היא לעבוד את ריבונו של עולם. לא שהיה חיסרון בשמחתו של החפץ חיים בקיום המצוות, אלא שתבע את עצמו על כך שאולי לא היה ניכר די הצורך כלפי חוץ, שאולי אנשים שראו לא חשו בכך. וזה בדיוק מה שאומר האבן עזרא: אמת, עבדו את השם בשמחה, אבל צריך שיהיה ניכר - "בואו לפניו ברננה", שיראה האדם שלהיות עובד השם זו השמחה הגדולה ביותר וזו הרינה הגדולה ביותר.
בזמנו, כשהרב אורי זוהר הוציא את ספרו הראשון, על הכריכה היו תמונות של חרדים, והמשותף לכולן: אנשים שמחים, אנשים מחייכים. והוא עצמו סיפר מה הביא אותו לכך. הוא הכיר במאי אחד, שתמיד חשש לעבוד איתו: היה לו מין קמט בין העיניים, משהו מפחיד, אדם שנראה כמי שעוד רגע מתפוצץ ויוצא עליך. בשלב מסוים אמרו לו שאותו במאי חזר בתשובה, ואחר כך פגש אותו - והתפלא לראות שהקמט בין העיניים נעלם. פתאום ראה אדם רגוע, אדם שמח, וגם פניו השתנו. והדבר הזה מעניין מאוד, וניתן לראותו גם אצל הרב אורי זוהר עצמו: מי שמביט בתמונותיו מלפני החזרה בתשובה רואה עזות בפנים, ומי שמביט בו לאחר מכן רואה עדינות שלא ייאמן. הוא היה אחד מאותם אנשים שממש שיפרו ותיקנו את מידותיהם. אדם שהיה במרומי האולימפוס, ידוע כאדם עז וחריף לשון, שלא נשאר חייב לאיש - תגיד מילה תקבל ארבע - ופתאום רואים עדינות כזאת, רואים באיזו צורה הוא מדבר. מי שפגש אותו בשנים ההן, בעבודה בלב לאחים, ראה כיצד אדם שינה את עצמו ואת מהותו. זה מה שבא ללמדנו: עבודת השם וקיום המצוות מעדנים את האדם, משנים אותו והופכים אותו לאדם שמח. לכן הביא תמונות של אנשים שמחים - ראה אדוני, קיום המצוות ייתן לך שמחה. "בואו לפניו ברננה" - ותדע שזה גם ייראה כלפי חוץ.
הרד"ק מבאר: "עבדו את ה' בשמחה" - שלא תהיה עבודתו למשא, אלא בשמחה ובטוב לבב. וזה מוסר גדול, שהרי אפשר לראות בהרבה הזדמנויות אדם המתייחס אל התורה והמצוות כאל משא וטורח, כאל משהו שיש להיפטר ממנו. אדם מגיע לבית הכנסת לתפילת שחרית והיא כבדה עליו: הוא מחפש איך לקצר מלפנים, איך לקצר מאחור, וגם באמצע יש לו הודעות שמגיעות תוך כדי. לא רק שאין לו רננה, אלא הוא גם מעיר הערות לחזן: מה קרה לך, נרדמת? אין לך קדושה קצרה יותר? כל הזמן תלונות: בוא נסיים עם זה, בוא נגמור, די עייפתם אותנו. ולעומתו, מי שאינו מתלונן? זה שמגיע חצי שעה לפני תחילת התפילה, ונשאר ללמוד עוד חצי שעה לאחריה, ורואים עליו שהתפילה אצלו בשמחה, ובשמונה עשרה הוא מאריך - אצלו התפילה כמו שצריך.
אמר פעם האדמו"ר מגור: יש אנשים שחושבים - נסבול כאן בעולם הזה בקיום המצוות, ושם כבר נקבל שכר. צר לי לאכזב אותם: על מצוות שסובלים עליהן אין מקבלים שכר. ואין הכוונה ל"טוב אחד בצער ממאה שלא בצער", שעל זה ודאי מקבלים פי מאה, אלא הכוונה לאדם שכל יחסו למצוות הוא כאל עול וסבל, כאילו הקדוש ברוך הוא רצה להעניש אותו: הנה הוא העניש אותי בתפילת שחרית, והעניש אותי בתפילת מנחה, והעניש אותי בענייני לימוד התורה, וכל דבר בשבילי הוא סוג של עונש. גם אם אינך אומר זאת בפה, זה זועק מתוכך. כל הרצון לקצר מכל כיוון ולקצץ בכל הלכה, הוא ביטוי לאמירה: ריבונו של עולם, אתה מעניש אותי, אתה מחפש איך להרע לי. ועל זה אומר הקדוש ברוך הוא: "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" - כשכל המצוות שלי מייגעות אותך, טעית בכתובת, אינך עובד אותי אלא מישהו אחר. "פקודי ה' ישרים משמחי לב" - אם זה אינו משמח אותך, כנראה שאינך במקום הנכון ואינך בפיקודים הנכונים. ואיך אתה חושב לקבל שכר על כך? על הביזוי? על הצורה המזלזלת שבה התייחסת למצוות? על כך שהקדוש ברוך הוא מחפש איך להיטיב לך ואתה מתייחס לזה כאילו הוא מחפש לעשות לך רעה? כמה מוסר יש בעניין הזה, שיתעמק בו האדם ויתבונן בו ויעשה את הדברים מתוך שמחה. ואמנם מי שבתחילת דרכו וקשה לו, ודאי שאין אומרים לו לקחת על עצמו הרבה - לאט לאט, מה שתעשה שתהיה שלם עמו ותעשה אותו בשמחה. אבל לפרוק ולומר "קשה לי ואני מחפש איך להוריד מעצמי" - אין זו הדרך הנכונה, וזו דרך שאדם עוד ייענש על כל הגישה הזאת.
ומה שאמרנו "טוב אחד בצער ממאה שלא בצער", שמקבלים פי מאה - זה כשקשה לאדם לקיים את המצווה ואף על פי כן הוא מתגבר לכבוד הבורא. אבל כשאדם אינו מתקשה אלא מחפש לפרוק, וכל זה בא מתוך זלזול, עליו נאמר "הלא אותי קראת יעקב". אבל אם אדם אומר: קשה לי, אך כיוון שכך אמר השם - אתאמץ ואעשה את רצון הקדוש ברוך הוא לכבוד הבורא, על זה יקבל פי מאה.
המדרש, שמביא הרד"ק, מוצא סתירה: כתוב "עבדו את ה' ביראה" (מזמור ב' פסוק י"א), ומצד שני כתוב "עבדו את ה' בשמחה". אם ביראה - איך בשמחה, ואם בשמחה - איך ביראה? לכאורה אלו שני הפכים: מי שירא עושה מתוך פחד, ומי ששמח עושה מתוך צהלה ושמחה. אמר רבי איבו: בשעה שאתה מתפלל להקדוש ברוך הוא יהא ליבך שמח, שאתה מתפלל להקדוש ברוך הוא שאין כמוהו בעולם. יכול שלא ביראה? תלמוד לומר "עבדו את ה' ביראה".
כלומר, אלו דברים משלימים. אני עומד להתפלל לפני השם, ואתפלל בשמחה - כי אני מתפלל עכשיו לפני אבא שבשמיים, "שלא עשה כן לכל גוי". כל הגויים הם כבנים חורגים לפניו, ו"בנים אתם לה' אלוקיכם" נאמר לחמישה עשר מיליון אנשים בלבד בכל הבריאה - ואני ביניהם, זכיתי להיות מבניו של השם. ובתוך אותם חמישה עשר מיליון, אולי שלושה מיליון באמת מכירים את השם ועובדים אותו כראוי, ואני זכיתי להימנות עליהם מתוך שמונה מיליארד בני אדם בעולם. והקדוש ברוך הוא אומר לי: אני רוצה פגישה איתך כל יום. אני זוכה להיפגש עם ריבונו של עולם יום יום, לעמוד לפניו ולדבר עמו כבן המדבר לפני אביו. על זה אתה צריך להיות בשמחה גדולה. אך מצד שני, אדם העומד לפני מלך אינו עושה שטויות; אדם העומד לפני מלך אינו עונה פתאום לטלפון - על דבר כזה מאבדים את הראש. לכן אמנם צריך לעבוד את השם בשמחה, אבל צריך גם את היראה: דע לך לפני מי אתה עומד. ושני אלו אינם סותרים אלא משלימים.
ועוד אמר רבי אחא: "עבדו את ה' ביראה" בעולם הזה, אבל לעתיד לבוא "אחזה רעדה חנפים", ואתם תגילו ברעדה שאביא על אומות העולם, הוי "עבדו את ה' בשמחה". כלומר, היראה היא כאן בעולם הזה - אדם צריך כאן יראת שמיים, והאלוקים עשה שייראו מלפניו. אבל לעתיד לבוא דווקא החנפים יאחזם פחד, ואילו אתם, שעבדתם כאן את השם ביראה, תגילו ברעדה שתבוא על אומות העולם. נמצא שהשמחה השלמה של "עבדו את ה' בשמחה" תהיה לעתיד לבוא.
יש מדרש אחר האומר שהאדם צריך גם את השמחה וגם את היראה, או אם תרצו: אהבה ויראה, ושתי המידות נצרכות. שכן כאשר אדם עובד רק מתוך יראה - איש אינו אוהב להיות לחוץ ואיש אינו אוהב פחד, והדבר גורם שהוא מחפש איך לפרוק. לכן אומרים לי: באהבה. ומה פירוש באהבה? דבר שאני אוהב, איני מחפש איך לפרוק אותו, אדרבה - אני רוצה עוד ועוד.
מצד שני, אם נסתפק רק באהבה, גם לזה יש חיסרון: האוהב פעמים רבות אינו מתייחס ברספקט הראוי. הדוגמה הפשוטה ביותר: את המילים החריפות ביותר אנו אומרים דווקא לאנשים שאנחנו הכי אוהבים. לא תאמר לשכן שלך מה שאמרת לאשתך. ולמה? דווקא בשל הקרבה אני מרגיש חופשי לומר את כל מה שאני חושב, ואילו למי שאיני קרוב אליו - אולי עשה משהו ואיני נעים לי לומר לו. בנו של גדול הדור מדבר עמו ביתר חופשיות ממך, בלי שום ספק. הקרבה גורמת לפעמים לחוסר כבוד, להרגשה של "היימיש", משלנו, ואז אין לו בעיה להעיר הערות ואפילו לבקר, מה שאדם מן החוץ ודאי היה נזהר בו. וכך גם "כבן המתחטא לפני אביו" - אני עושה לו תנאים, איני יוצא מן העיגול הזה עד שתוריד גשם - וזה בא דווקא מריבוי האהבה. לכן צריך גם מורא. המורא יוצר את הדיסטנס: עדיין אתה מדבר עם ריבונו של עולם, עדיין הקדוש ברוך הוא יצר אותך ואתה ברואו; אמנם בן, אבל עדיין צריך לשמור על מרחק מסוים שיטיל בלבך יראה ויבהיר לך שאינך יכול להיות חופשי מדי. צריך אהבה, אבל היראה היא זו ששומרת שהאהבה לא תביא את האדם לידי כך שלא יחוש שום מורא ואולי אף יאמר דברים שאינם הגונים וראויים.
המלבי"ם מבאר את ההבדל שבין עבודת השם לעבודת בשר ודם. העובד את בשר ודם אינו שמח בעבודתו, שכן שאיפת האדם היא להיות עצמאי. זה בעצם העניין שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם עם קיום מצוות, שהרי אף אדם אינו אוהב "נהמא דכיסופא" - להיות תלוי באחר, להמתין למשכורת שלו, בעודו מסתכל עליי כל הזמן במצלמות לראות כמה עבדתי ועם מי דיברתי, ועוד מעיר לי הערות. אף אדם אינו אוהב להיות תלוי בבשר ודם.
ועוד: העובד בשר ודם אינו בטוח שיקבל על כך שכר, וגם אם יקבל - השכר אינו תלוי בעצם העבודה, אלא רק בסיומה הוא מקבל שכר. ממילא האדם עובד בעצב. למה? כי כל דבר שהוא אמצעי המוביל אל התכלית, השמחה שבו היא רק בתכלית. לדוגמה, אדם רוצה להוציא תואר כדי להתחיל לעבוד ברפואה; שבע שנים הוא לומד, וזו דרך המובילה אל התכלית. האם הוא שמח עכשיו? ודאי שלא - הוא יורק דם, ואולי גם מנקה חדרי מדרגות כדי לממן את התואר. מתי תהיה לו שמחה? כשיוציא את התואר, בהשלמת התכלית. אדם העוסק באמצעים, אומר המלבי"ם, אין לו שמחה בעת העיסוק באמצעים אלא רק בעת הגיעו אל התכלית.
לא כן בעבודת השם: היא עצמה השכר והתכלית. ולכן "עבדו את ה' בשמחה". כשאני מקיים עכשיו מצווה, אין זה "כדי ש...", אלא זו עצמה התכלית. שמו אותי כאן כדי לקיים את המצווה, ואני עושה עכשיו את התכלית עצמה - איני בדרך אל התכלית ואין זה הכשר מצווה בלבד.
בנצרות מדברים על כך שהמטרה מקדשת את האמצעים: יש מטרה חשובה, לדוגמה לפרסם את אותו האיש, ואם מישהו מפריע - מסעות צלב, מחסלים את כולם; ואם מישהו מפריע, אפשר גם להעליל עליו עלילות שקר ועלילות דם ומה לא. מה לא עברו היהודים באירופה, כשהתכלית הייתה לפרסם את אותו האיש וממילא כל האמצעים כשרים. ביהדות אין מושג כזה כלל. ולמה? מפני שביהדות כל אמצעי הוא תכלית בפני עצמה.
אסביר: כשאני בונה סוכה, נדמה שאני בונה אותה כדי לשבת בה ביום הראשון, ושהבנייה היא רק אמצעי. אבל למעשה אין זה כך, שהרי בעצם בניית הסוכה קיימתי מצווה, וזו עצמה תכלית. ממילא אי אפשר לומר "המטרה מקדשת את האמצעים", שהרי גם האמצעים עצמם הם מטרה. גם הטרחה בבניית הסוכה היא גוף המטרה ועליה מקבלים שכר, ושכר גדול: כתוב שאדם מזיע באפיית המצות ומזיע בבניית הסוכה, ואומר האר"י הקדוש שיש בזה כפרה לפגם הברית ועוד. נמצא שהאמצעים המוליכים אל המטרה אינם רק הכשר מצווה כדי להגיע, אלא הם גוף המטרה בפני עצמם. כל מה שמוביל אל המטרה הוא עצמו מטרה והוא עצמו מצווה. לכן לא שייך לומר שהמטרה מקדשת את האמצעים - האמצעים חייבים להיות קדושים, שכן הם עצמם מטרה. ולסיכום דברי המלבי"ם: בעבודת השם, המצווה עצמה ועבודת השם עצמה הן התכלית, ולכן היא צריכה להיות בשמחה.
ומהו "בואו לפניו ברננה"? אומר המלבי"ם: אדם הבא לפני בשר ודם לבקש משהו, בוכה ומתחנן כדי שאותו בשר ודם יתחשב בו וירחם עליו. מתי הוא יוצא ברננה? רק אחרי שההוא הסכים למלא את רצונו. באתי אל המלך בבקשה, בכיתי והתחננתי, ולבסוף הוא אמר: טוב, בוא, חותם לך, מאפשר לך - ואז אני יוצא ברננה. לעומת זאת, מי שבא לפני השם בא ברננה כבר בבואו. לכן נאמר "בואו לפניו ברננה", ולא "לכו" או "צאו" - אין הכתוב מדבר על הסיום אלא על הביאה עצמה, שכבר כשאני בא אני ברינה.
ואם תשאל: וכי מובטח לך שהשם יקיים את שאלתך? ובכן, לדעת רבי ישראל סלנטר, אם אדם בוטח בהשם בשלמות - אין הכי נמי, מובטח לו שהשם ימלא את שאלתו. זו אמנם מחלוקת כבר בקדמונים ואין זה מוסכם, אבל כך דעת רבי ישראל סלנטר ויש לעניין זה הוכחות.
וגם אם תאמר שאין זה מובטח: פעם התפללו על אחד מגדולי ישראל שחלה, ונעשו תפילות ועצרות בכל העולם, ולבסוף נפטר. פנו אל הרב מבריסק ואמרו: הרב, התפללנו ולא נענינו, הרב רואה כמה זעקות וכמה תפילות, ולא נענינו. אמר להם: ומי אמר שלא נענית? נענית - ב"לא". גם "לא" היא תשובה. ריבונו של עולם, רפא אותו; אומר השם: לא. קיבלת תשובה, והתשובה היא לא.
כלומר, בתשובת השם, לא משנה מה תהיה התשובה, אני יודע שהיא בוודאי טובה, שכן כל מה שהשם עושה מוביל לטובה. לכן גם אם אמרו לי לא - "בואו לפניו ברננה", שהרי אדם צריך לרנן ולהודות להשם על כל מה שהוא נותן, וגם על מה שאינו נותן, שכן יותר טוב לו שלא יהיה. אני, בחוסר דעתי, סבור שאם יהיה כך יהיה טוב יותר, והשם אומר: אני מבין יותר טוב ממך. הרי הילד הקטן שלך רוצה כל היום ארטיקים, מסטיקים, גלידות וסוכריות, ואנחנו יודעים שזה לא טוב לו. והילד שלך אינו רוצה ללכת לרופא שיניים, ואנחנו לוקחים אותו בכוח - למה? כי אנחנו יודעים שזה טוב לו. ואם כך אנחנו ביחס לילדינו, הקדוש ברוך הוא ביחס אלינו על אחת כמה וכמה. לכן מי שבא לפני השם תמיד יבוא ברינה, כי אצל השם גם כשהתשובה היא "לא", זו תשובה, ואני יודע שהיא התשובה הטובה ביותר בשבילי.
בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ־לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ׃
מהי הכפילות של תודה ותהילה? מבאר המלבי"ם: תהילה היא על מעשיו הכוללים של השם יתברך, ואילו תודה היא באופן ספציפי על מה שהוא נתן לי. על מה שנתן לי אני מודה; ועל מעשיו הכוללים בעולם כולו אנו מהללים אותו. וכן ההבדל בין "הודו לו" ל"ברכו שמו": ההודאה היא על הטובה הפרטית, והברכה היא על ההשפעה הכוללת שהקדוש ברוך הוא משפיע על העולם.
ומוסיף המלבי"ם: אין אנו משיגים את הקדוש ברוך הוא בעצמותו, אלא את טובותיו אנחנו משיגים - את מה שאנחנו מקבלים ממנו. דיברנו על כך כמה פעמים, וגם כשלמדנו את הכוזרי: אין לנו השגה בעצמותו, וכיצד אנו מכירים את הבורא? על פי מה שאנו מקבלים ממנו, כמשל מלך הודו המובא שם בכוזרי באריכות. נמצא שאנחנו מכירים את הקדוש ברוך הוא על פי השפע שהוא משפיע עלינו, משיגים אותו על ידי טובותיו, ועל ידי כך אנו מודים ומפרסמים ומהללים את שמו. ולכן אנו אומרים "יהי שם ה' מבורך" - למה דווקא "שם ה'"? כי אותו בעצמותו איני משיג, אלא רק את שמו, את פרסומו כביכול, ואילו בעצמותו אין לנו השגה כלל.
מזמור ק' הוא מזמור ההודאה: כשם שקורבן התודה מחייב את בעליו לאסוף אנשים ולפרסם את הנס, כך המזמור קורא "הריעו לה' כל הארץ" - שעה שהקדוש ברוך הוא מנהיג אותנו בהנהגה גלויה וניסית, כמלך היוצא מהיכלו ומתהלך בתוך עמו. מכאן ללמוד עד כמה אנו חלשים בהודאה ביחס לבקשות ולתלונות, ולכן יש לומר את המזמור בנגינה ובהודאה אמיתית. "עבדו את ה' בשמחה" - כי יש שכר לפעולתנו, כי עבודת השם עצמה היא התכלית ולא אמצעי, וכי היא מעדנת ומשמחת את האדם; ו"בואו לפניו ברננה" - שתהא השמחה ניכרת גם כלפי חוץ, וכבר בבואנו לפניו, שכן כל תשובה שנקבל היא הטובה ביותר עבורנו. ולצד השמחה נדרשת גם יראה, שהאהבה לבדה עלולה להביא לידי חוסר כבוד; וכשם שהלכה וענווה שלובות יחד, כך שמחה ויראה משלימות זו את זו. וכל הודאתנו היא על טובותיו, שכן בהן בלבד אנו משיגים אותו - "יהי שם ה' מבורך".