פתיחה
אנו ממשיכים במזמור צ"ט, בחלקו השני. המלבי"ם בונה את המזמור כולו על מדרגות ההנהגה: הנהגה שהיא דרך הטבע וגרמי השמים, והנהגה מרוממת ונישאה שהיא ניסית ופלאית, שבה הקדוש ברוך הוא נמצא עם עמו באופן ישיר. מן הפסוקים שלפנינו נלמד את ההבדל בין "קדוש הוא" ל"קדוש ה' אלוקינו", ונעמוד על מעלתם של משה, אהרן ושמואל.
"והשתחוו להדום רגליו" - מהו הדום?
רוֹמְמוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא׃
הרד"ק מסביר שכאן כבר פונה המשורר לעם ישראל ולכל העמים כאחד. "רוממו ה' אלוקינו" - בפיכם. "והשתחוו להדום רגליו" - הכוונה לבית המקדש, שהוא מכוון כנגד ירושלים של מעלה, והוא בחינת הדום רגליו. ומהו הדום? השרפרף הקטן שהיה למלכים תחת רגליהם. מי שרוצה לראות ולהבין: כשמושיבים סנדק מושיבים אותו על כיסא גבוה, ומניחים תחת רגליו כיסא נמוך - זהו ההדום. ומפני שהקדוש ברוך הוא קדוש ושמו קדוש, לכן השתחוו להדום רגליו.
המלבי"ם מבאר: הגם שאנו מדברים כעת על זמן שבו הקדוש ברוך הוא אינו מנהיג בהנהגה הייחודית הניסית, אלא כביכול "השמים כסאו" - הניסים נסתרים ויורדים ומשתלשלים לארץ דרך הטבע (והשמים הם תמיד ביטוי לטבע, לגרמי השמים ולהנהגת הכוכבים) - עם כל זה, הדום רגליו של הקדוש ברוך הוא הוא בארץ. כלומר, סוף ההשגחה מגיע לארץ דרך השמים. וכוונת הדברים: הקדוש ברוך הוא עורך את הנהגת הכיסא, שהיא ההנהגה דרך גורמי הטבע והמערכת, לפי הדום רגליו - כפי הנצרך לתחתונים. לפי מה שהתחתונים צריכים, הקדוש ברוך הוא מנהיג ומנהל את עולמו.
"קדוש הוא" - מדוע בגוף שלישי?
המשורר אומר "אלוקינו" - האלוה שלנו, ומיד אחר כך "קדוש הוא", בגוף שלישי. ומדוע? כבר דיברנו על דברי הרשב"א, שבכל ברכה אנו רואים ביטוי לכך. כשאתה מברך אתה אומר "ברוך אתה ה'" - פנייה בגוף שני, ומיד "אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו" - בגוף שלישי. מדוע לא "בדברך"?
אומר הרשב"א: הברכה רצתה לבטא שני עניינים הצריכים שימת לב. אילו היה אומר הכל בגוף שלישי - "ברוך הוא ה' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו" - הייתה מתקבלת תחושה שהקדוש ברוך הוא אינו איתנו, אלא שם, הרחק. ועל כן פותחים "ברוך אתה ה'": אני פונה אליך, אתה כאן איתי, כדבר איש אל רעהו, אתה עומד לפני מלך. אך מאידך, קרבה כזו עלולה ליצור תחושת קרבה רבה מדי, כאילו ההבדלים אינם גדולים כל כך. לכן ממשיכים "מלך העולם שהכל נהיה בדברו" - מרומם, נישא, נשגב וקדוש, כביכול מדובר עליו בגוף שלישי, במרחק.
כך גם כאן: לא נאמר "קדוש אתה" אלא "קדוש הוא". אומר המלבי"ם, מפני שמדובר עדיין במדרגת הקדושה הנשגבת והנסתרת. וזה מתאים בדיוק לביאורו בפסוק: מדובר במציאות שבה השם מנהל את עולמו דרך הטבע, דרך גרמי השמים והכוכבים, וממילא יש כאן הסתר. לכן "קדוש הוא" - בחינה של נסתר בתוך הטבע, שאינו ניכר בהנהגתו הטבעית, אלא הנהגה מסותרת. שהרי עניין הקדושה הוא תמיד עניין של נבדל ונסתר.
משה ואהרן ושמואל
מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל־יְהֹוָה וְהוּא יַעֲנֵם׃
"משה ואהרן בכהניו" - הם היו הכהנים הגדולים. "ושמואל בקוראי שמו" - שמואל היה הגדול שבנביאים, אומר הרד"ק, והנביאים הם "קוראי שמו". בכל עת שהיו קוראים אל השם, היה עונה להם.
ומדוע מזכיר דווקא את שמואל? מכיוון ששמואל היה ממשפחת משה ואהרן - הוא היה לוי - והיה נביא כמותם. וייתכן שהיה גדול בנבואה משאר הנביאים, כשם שאנו אומרים על משה שהיה גדול בנבואה מכל הנביאים. וכמו שאומר ירמיהו (ט"ו): "אם יעמוד משה ושמואל לפני" - כולל את שמואל עם משה.
וכבר דיברנו על זה כשלמדנו את ספר שמואל, שיש דרגות בנבואה. הנבואה הגבוהה ביותר, אספקלריה המאירה, היא נבואת משה, ולא הייתה דרגה שווה לה: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה". וזה גם מה שמבטיח שלא יהיה מצב של "עדכונים" בתורה, שהרי מעולם לא היה נביא כמשה, ואין מי שיוכל להביא משהו למעלה ממה שהביא משה. משה רבנו היא הקרבה הגדולה ביותר לאלוקים, ואין מי שיוכל לטעון שקיבל דבר מתוך קרבה גדולה יותר. ועם כל שכל שאר הנביאים הם בדרגה נבדלת ממשה, גם ביניהם יש דרגות, ועל שמואל כתוב שדרגתו הייתה גבוהה משאר הנביאים - אף שאינו במדרגת משה. וזהו שאנו רואים כאן: "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו".
ועוד: "ועד שמואל אין חזון נפרץ" - עד זמנו של שמואל לא הייתה הנבואה מצויה. כשבא שמואל, הוא פרץ את החזון: על ידו התרבתה הנבואה, וכל מי שהגיע לקרבתו התחיל להתנבא. "הגם שאול בנביאים?" - כן, כי כשמגיעים לקרבת שמואל, השפע כל כך אדיר ורב, שגם אדם שאינו נביא מתחיל להתנבא ולקבל מאותו שפע.
מדרש: זה לוי וזה לוי
במדרש אמרו: אתה מוצא שמה שכתוב במשה כתוב בשמואל. זה לוי וזה לוי. זה אמר שירה וזה אמר שירה. זה מלך על כל ישראל ויהודה וזה מלך על כל ישראל ויהודה (ואין הכוונה מלך כפשוטו, שהרי שמואל לא היה מלך, אלא מנהיג). זה מלך ארבעים שנה וזה מלך ארבעים שנה. זה עשה מלחמות וזה עשה מלחמות. זה הרג מלכים וזה הרג מלכים - שמואל הרג את אגג מלך עמלק. זה בנה מזבחות וזה בנה מזבחות. זה הקריב וזה הקריב. זה בקריאה, "ויקרא ה' אל משה", וזה בקריאה, "ויקרא ה' אל שמואל".
משה בכהניו
מה שנאמר "בכהניו" - כי גם משה היה כהן, ושימש בכהונה תחילה בשבעת ימי המילואים, ולכן קוראו כהן. ומביא הרד"ק מדרש (מדרש שוחר טוב וילקוט שמעוני): רבי יונתן בשם רבי יוסי ברבי ברכיה בשם רבי יהושע בן קרחה אומר, כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנע משה מלשמש בכהונה גדולה, דכתיב "משה ואהרן בכהניו". שמעו חידוש: אנו יודעים ששימש בימי המילואים, ובא המדרש ואומר שכל ארבעים השנה שימש משה בכהונה גדולה. אמר רבי ברכיה בשם רבי יהושע, מקרא מלא הוא: "בני עמרם אהרן ומשה, ויבדל אהרן... ומשה איש האלוקים בניו יקראו על שבט הלוי" - הבנים נקראים על שם שבט לוי, ואילו האב, משה, משתמע ממנו שנחשב מן הכהנים. הרי שהייתה למשה רבנו דרגה ששייך להגדיר אותו בה ככהן.
המדרגה השלישית: הנהגה ניסית
המלבי"ם מסביר שכאן עובר המזמור לדבר על המדרגה השלישית - המדרגה המרוממת והנישאה, מדרגת ההשפעה דרך ניסים ולא דרך הטבע. כאשר נמצאים בעם משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, כאשר ישראל ראויים להנהגה על-טבעית ופלאית, כשיש בתוכנו אנשים קדושי עליון כמשה ואהרן וכשמואל - אז הקדוש ברוך הוא נמצא עם כהניו כפי שהיה עם משה ואהרן, כביכול בדבקות גדולה.
ו"קוראי שמו" הם כשמואל, שהיה קורא אל השם והשם עונהו. כמו שמצאנו: אמר להם שמואל, למה אתם צריכים מלך? "הלוא קציר חיטים היום, אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר" - הוא מתפלל, ובאמצע הקיץ הקדוש ברוך הוא נותן קולות ומטר ברגע אחד. הרי שיש מציאות של "קוראי שמו", וכשיש אנשים כאלה, הדור ראוי להשגחה רוחנית עליונה, להשגחה שמעל הטבע: "קוראים אל ה' והוא יענם".
עמוד הענן - האות לנבואה
בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו וְחֹק נָתַן־לָמוֹ׃
כשם שהשם מדבר עם משה ואהרן בעמוד ענן - "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן" - כך בעמוד ענן ידבר אליהם. אומר הרד"ק: "בעמוד ענן ידבר אליהם" מוסב על משה ואהרן, שבכל פעם שנגלה אליהם היה יורד הענן על אוהל מועד ואז הייתה השכינה מתגלה להם.
וכך, אומר רש"י, היה גם אצל שמואל. כששאול הלך לחפש את האתונות שאל: "היש בזה הרואה?", "ותענינה אותם ותאמרנה יש". ועל סמך מה הראו לו את מקומו? שראו את הענן קשור על פתחו. אצל שמואל היה ענן קשור על פתחו - הרי ש"בעמוד ענן ידבר אליהם" נאמר לא רק על משה ואהרן אלא גם ביחס לשמואל.
ומביא הרד"ק עוד מדברי רב סעדיה גאון, שפירש שהדברים הם אות לנביא לדעת שמה שהוא רואה ושומע הוא מאת השם. שהרי לכאורה יש מקום לנביא לטעות בין נבואה לחלום, שהרי "בחלום אדבר בו", ואם כן כיצד ידע הנביא שדבריו נבואה ולא חלום סתם? אומר רב סעדיה גאון, שהקדוש ברוך הוא מרמז לו ונותן לו הכרה שמדובר בנבואה. ופעמים שהאות הוא עמוד ענן העומד כנגד הנביא ומתייחד לפניו, וכל הרקיע אין בו ענן - ואז הוא יודע שזו נבואה מאת השם, כמו שכתוב במשה ואהרן ושמואל "בעמוד ענן ידבר אליהם".
ואני במשנת החלומות מביא כמה וכמה הוכחות ברורות שלא שייכת אצל נביא טעות לחשוב שמא זה חלום בעלמא. שאם תאמר ששייכת טעות כזו - כיצד הולך אברהם אבינו לעקוד את בנו? שמא אתה טועה, ושמא אתה הולך לרצוח על סמך הבנה מוטעית? ואם תשאל, הרי אצל שמואל רואים שלא היה בטוח מי מדבר אליו, וכל פעם הלך לעלי לשאול "קראת לי", ועלי אמר לו "לא קראתי, שוב שכב", עד שלימדו לומר "דבר כי שומע עבדך", ורק אז הבין שהשם מדבר עמו - על כך כתוב בספרים שזהו רק בתחילת הנבואה: בנבואתו הראשונה עדיין אינו יודע להבחין, שהרי עד עתה חלם חלומות ופתאום הוא רואה נבואה. אך לאחר שהכיר פעם אחת בנבואה, שוב אינו טועה. אין מציאות שהנביא יתבלבל ויחשוב שמא זה חלום בלבד; ברור לו שזו נבואה מאת השם, ועל פי זה הוא יכול ללכת ולומר דברים בלי שנחשוש שמא אלו חלומות שחלם ולא דברי אמת.
"שמרו עדותיו וחוק נתן למו"
משה ואהרן שמרו את העדות והחוקים שנתן להם הקדוש ברוך הוא - כלומר שמרו לומר את הנבואה כפי שנמסרה להם, והעבירו את המסר בלי שום ויתור ובלי שום חיסרון, "בלי תוספת וגירעון", כלשון הרד"ק. ואין צריך לומר, אומר הרד"ק, את מה שציווה אותם הקדוש ברוך הוא לעצמם בלבד - כמו שנצטווה משה בשבעת ימי המילואים, וכמו שנצטווה אהרן "אתה ובניך תשמרו את כהונתכם" - שבוודאי עשו את כל מה שציווה אותם השם. אלא אף מה שאמר להם לצוות את העם, הורו את הדברים בדיוק, בלי תוספת ומגרעת.
וכן ביחס לשמואל, "שמרו עדותיו": אנו רואים שהורה לישראל, היה הולך ומלווה אותם ושופט אותם, השיב את העם לדרך טובה שיעבדו את ה' לבדו. "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו" - רק פעם בשנה היה חוזר לביתו, אך תמיד היה הולך ומסובב בכל ערי ישראל להחזירם בתשובה ולקרבם לעבודתו.
"אתה עניתם" - הנהגה צמודה
יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אַתָּה עֲנִיתָם אֵל נֹשֵׂא הָיִיתָ לָהֶם וְנֹקֵם עַל־עֲלִילוֹתָם׃
אומר המלבי"ם: כשם שלמשה ואהרן נתן תורה ומצוות, וכשם שהם שמרו עדותיו והחוק שנתן להם, כך היה ניכר לכל ש"ה' אלוקינו אתה עניתם". ומהו "אתה"? לא על ידי שליח ולא על ידי אמצעי, אלא ישירות מכוחו יתברך.
ומהו "אל נושא היית להם"? כאשר הקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו בהנהגה שבה הנהיג את דורו של משה ואהרן ואת דורו של שמואל - הנהגה ניסית ופלאית שמעל הטבע - אז על כל סטייה קלה יש עונש מיידי. וכבר דיברנו שזו הייתה אחת הבעיות של העם עם הנהגתו של שמואל. מדוע מאסו בשמואל? הרי מה טוב מזה: שמואל עומד ומבקש בקשה, ומיד הקדוש ברוך הוא מרעים כנגד האויבים וכולם בורחים. למה לך מלך עם צבא, ספק נוצח ספק אינו נוצח?
הסיבה פשוטה, והיא אותה סיבה שבגללה לא רצו ישראל את המן. מה הייתה הבעיה שלהם עם המן? המן היה קדוש מדי ומקדש מדי, מרחיק אותם מן התאוות, והם לא רצו בכך - "והתאוו תאווה": אין להם תאוות, והם מתאווים שתהיה להם תאווה. ההנהגה עם משה ואהרן היא הנהגה נפלאה מאוד, אבל יש בה "מינוס" גדול במרכאות: על כל סטייה קלה חוטפים סטירה. כך וכך נופלים בקברות התאווה, כך וכך בתבערה, כך וכך בעגל - כל סטייה וסטירה בצידה. מצד אחד הנהגה נעימה מאוד: אתה צמא - מוציא לך מים מן הסלע; אין לך מה לאכול - קח מן; רוצה בשר - קח שליו; עמוד ענן מלווה אותך תמיד. אבל הנהגה שבה האדם מפוקח באופן תמידי היא הנהגה תובענית, הדורשת שלמות יומיומית. ולכן ביקשו הנהגה טבעית: "תנה לנו מלך ככל הגויים" - לגויים אין הנהגה שבה מסתכלים עליהם בכל רגע. תן לנו להרגיש חופשיים, לא לחוצים מכך שכל הזמן מישהו מסתכל ובודק מה אני עושה.
אומר המלבי"ם: כשעם ישראל נמצא בהנהגה כזו, כדורו של משה, העונש מיידי - אך גם המחילה מיידית. משה רבנו עומד ומתפלל, ומיד "סלחתי כדבריך". ההנהגה מיידית, ולכן התגובות מיידיות לכל מה שקורה.
לעומת זאת, כאשר ההנהגה היא בהשגחה נסתרת, ייתכן מאוד שלא נקבל את העונש מיד, אלא רק כשתהיה לכך הסכמה מצד מערכת הטבע. לדוגמה, מגיעה עלינו בצורת - אבל אם מצד הגרמים השמימיים והנהגת הטבע השנה הזאת היא שנה מבורכת מצד עצמה, לא תהיה בצורת. משמעות הדבר שהעונש אינו מיידי. האם זה אומר שמחלו לנו? לא. זה אומר שהקדוש ברוך הוא ממתין להזדמנות אחרת. וכך אנו רואים לא פעם בנביא, שרק לאחר שנים קיבלו עונש על מה שחטאו מזמן, מפני שלא תמיד בשלו התנאים להביא עליהם את העונש. לפעמים הקדוש ברוך הוא ממתין עד שגם מבחינה טבעית יהיה הדבר ראוי והגון. ואילו בהנהגה ניסית, השם משדד את מערכות הטבע ברגע זה ומביא את מה שהוא רוצה להביא.
והגרוע מכל: כשההנהגה מותאמת לטבע, אנו מפרשנים את העונש כהנהגה טבעית. מדוע יש בצורת? אתה אומר לו: לפני כך וכך שנים... והוא עונה: עזוב, מה אתה מבלבל, כמה שנים עברו מאז. אתה אומר: לפני תשע שנים נהניתם מסעודתו של אותו רשע. והוא: מה, אתה מנהל פנקסנות מאז? זה היה לפני תשע שנים! כן, אדוני, ההנהגה היא דרך הטבע, ולכן זה נראה לך טבעי לגמרי. ובאותו אופן: מרדכי לא כורע ולא משתחווה, הוא עושה בעיות, ראו מה זה גורם - כך מפרשנים בהנהגה טבעית. כשאדם נמצא תחת ההנהגה הטבעית הוא מפרשן כל דבר, מפני שאין תגובה מיידית. אבל תארו לעצמכם שעל כל סטייה קלה היינו חוטפים סטירה במקום - אז הייתה יד ה' ברורה לנו. אדם בא להדליק את האור בשבת והתפחמה ידו, ובמשך שבועיים אינו יכול לפותחה. היינו רואים אלוקות באופן מיידי. וכך היו ישראל במדבר, בהנהגה הרוחנית.
וזהו שאומר המלבי"ם, שבהנהגה הנסתרת אין מחילה מיידית לחוטא. שהרי בהנהגה על ידי מלאך מה כתוב? "כי לא ישא לפשעכם". כשיש הנהגה רוחנית - משה רבנו עומד ומתפלל, "סלחתי כדבריך". אבל כשהשם שולח מלאך ושליחים שינהיגו אותנו - "לא ישא לפשעכם". וזהו "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם": כשהאבא תמיד בבית, אם הילד עשה משהו לא ראוי הוא מקבל עונש מיד. אבל כשהאבא אינו בבית - "חכה, חכה עד שאבא יחזור". זו הנהגה נסתרת. ואילו בהנהגה הגלויה, כשאבא כאן, במקום שעשה דבר שאינו ראוי - במקום הוא מבין שמה שעשה אינו נכון.
וזהו "אל נושא היית להם ונוקם על עלילותם": "נושא" מבטא קרבה גדולה מאוד, שהקדוש ברוך הוא נשא אותנו כאשר ישא האומן את היונק, כל אותן ארבעים שנה. וממילא גם "נוקם על עלילותם" - כל עלילה שעשו כנגד הקדוש ברוך הוא, מיד באה נקמה מיידית, והשם היה מכפר להם את החטא באופן מיידי. שהרי היעדר הסטירה המיידית הוא שגורם לנו להשתרש בחטא ולהעמיק בו: מכיוון שלא ראיתי תגובה למה שעשיתי, אני ממשיך ומדרדר עוד, עד שלאחר זמן רב כשמגיעה התגובה, אין האדם מקשר אותה לחטא הקדום, ולפעמים אף יש לו טרוניות כלפי קודשא בריך הוא. אבל בהנהגה השמימית של זמן משה ואהרן - "ה' אלוקינו אתה עניתם", אתה היית עונה להם בכל בקשה, וגם כשקלקלו "אל נושא היית להם ונוקם על עלילותם". זוהי הנהגה צמודה של הקדוש ברוך הוא הנמצא איתם תמיד, לטוב ולמוטב: טובה מיידית כשעושים טוב, והפוך כשעושים רע.
"כי קדוש ה' אלוקינו"
רוֹמְמוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קׇדְשׁוֹ כִּי־קָדוֹשׁ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ׃
אומר הרד"ק: כאשר תראו מה השם עושה לאוהביו - והרי מדובר כאן בגאולה לעתיד לבוא - אז כולם ירוממו את השם ויפארוהו. "והשתחוו להר קודשו" - הר המוריה, שבו נמצא בית המקדש, כיוון שהוא קדוש ומקומו קדוש, כמו שכתוב "את מקדשי תיראו". וכבר נתבאר שהיראה אינה מן המקום עצמו, אלא מאת הקדוש ברוך הוא שציווה על הבית ושכינתו שרויה בבית.
ואין הכוונה שנשתחווה להר מפני שיש בהר עצמו קדושה שאליה אני משתחווה. גם כשאני הולך ומשתחווה בכותל המערבי, איני סוגד לאבנים, אלא משתחווה לשכינה שלא זזה מן הכותל המערבי. "והשתחוו להר קודשו" - הכוונה אל השם יתברך, וזהו "כי קדוש ה' אלוקינו": לא להר גופא, אלא לקודשא בריך הוא הנמצא שם.
והמלבי"ם מסביר: כאשר הקדוש ברוך הוא שכן עמנו, בזמן שעם ישראל עושים רצונו, כזמנם של משה ואהרן וכזמנו של שמואל, כביכול השם שוכן איתנו כאן למטה. הקדוש ברוך הוא שוכן בתחתונים - ולא כפי שראינו לעיל, שהוא בשמים והארץ הדום רגליו, שזו השתלשלות מלמעלה למטה, הנהגה דרך הגרמים השמימיים, הכוכבים והמזלות. אלא הקדוש ברוך הוא נמצא כאן, וכאן אינו רק מקום הדום רגליו אלא מקום הכיסא ממש.
ולכן "רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להר קודשו" - כיוון ששם הוא שוכן ונמצא בתוכנו. ושימו לב: כאן אין הוא אומר "קדוש הוא", שכן "קדוש הוא" משמעו נבדל ומרוחק, למעלה בגרמי השמים. אלא "כי קדוש ה' אלוקינו". וכבר אמרנו תמיד ש"אלוקינו" מבטא את השראת שכינתו עלינו, את היחס שלנו כלפי קודשא בריך הוא, והוא תמיד ביטוי להשגחה פרטית. "קדוש ה' אלוקינו" - הוא נמצא כעת בתוכנו, וכאן הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו, שזוהי פסגת הקרבה, ולא כפי שראינו במזמורים הקודמים שהשם מנהל את עולמו בצורה מרוחקת יותר דרך הגרמים השמימיים, אלא הנהגה ישירה ממנו יתברך.
לסיכום:
מזמור צ"ט מוליך אותנו במעלות ההנהגה: מן ההנהגה המסותרת שדרך הטבע וגרמי השמים, שבה נאמר "קדוש הוא" - נבדל ונסתר, והארץ אינה אלא הדום רגליו; ועד המדרגה המרוממת שבה "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו", דור של קדושי עליון הזוכה לתשובה מיידית - "קוראים אל ה' והוא יענם". הנהגה זו תובענית, שכן כל סטייה נענשת מיד, אך בה גם "אל נושא היית להם" - כפרה ומחילה מיידיות, וקרבה שאינה מניחה לאדם להשתרש בחטא. ולעתיד לבוא, כששכינתו תשכון בתוכנו ממש, נאמר "רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להר קודשו כי קדוש ה' אלוקינו" - לא "הוא" המרוחק, אלא "אלוקינו" השוכן בתוכנו בהשגחה ישירה. ובזה סיימנו את פרק צ"ט בתהילים.