פתיחה: מזמור של התגלות מלכות ה'
מזמור צ"ט ממשיך את מהלכם של המזמורים הקודמים, המתארים את התגלות מלכותו של הקדוש ברוך הוא בעולם. אלא שכאן, כפי שנראה בדברי המלבי"ם, אין מדובר עוד בהנהגה טבעית בלבד, אלא בהנהגה של השגחה פרטית, שבה הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו משגיח ושופט את העולם. רש"י והרד"ק מעמידים את המזמור על ימות מלחמת גוג ומגוג ועל הגאולה שאחריה, והמלבי"ם מגלה במזמור שלוש מדרגות בהתגלות האלוקית. נלך על סדר הפסוקים.
פסוק א: "תנוט הארץ" - רעידה או מוטט?
יְהֹוָה מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ׃
רש"י מפרש שהכתוב מדבר על מלחמת גוג ומגוג, שאז באמת "ירגזו עמים", כמו שכתוב שתהיה מגפה באומות, ועל ידי זה - כאשר ה' יהיה בבחינת יושב הכרובים - "תנוט הארץ". "תנוט" הוא מלשון נטייה, כמו "נטיו רגלי", כלומר הארץ נוטה ממקומה, כמי שנוטה ליפול ומתמוטטת.
האבן עזרא מפרש "תנוט הארץ" כמו "תרעש הארץ", אבל הוא אינו מחבר את המילה ללשון נטייה, ואומר עליה "אין לו חבר" - כלומר אין מקרא הדומה לו. וזה יסוד שאמרנו לא פעם: הפרשנים, כשהם באים לבאר מילה, מחפשים תמיד מקרא הדומה לה, שממנו מתבררת המשמעות. כאן, מי שמחבר את "תנוט" ל"נטיו רגלי" - ו"נטיו רגלי" הוא כמו "מעדו אשורי", עניין נפילה - מבאר שהארץ כמו מתמוטטת. האבן עזרא אינו מחבר את שתי המילים, ולכן מבחינתו אין למילה זו חבר במקרא, והוא מפרשה מלשון רעש.
הרד"ק עומד על סתירה לכאורה: במזמורים הקודמים נאמר "ה' מלך תגל הארץ", וכן "ה' מלך אף תכון תבל בל תמוט", וכאן נאמר "ה' מלך ירגזו עמים... תנוט הארץ". אומר הרד"ק: ואמת הוא הכל. כי "ירגזו עמים" ו"תנוט הארץ" - במפלת גוג ומגוג, ואחר כך "תגל הארץ" ו"תכון תבל בל תמוט", שלא תהיה עוד מלחמה בעולם. כלומר שני שלבים יש כאן: בשלב הראשון הארץ תתמוטט ותרעש, בשעה שגוג ומגוג יפלו על הרי ישראל; ואחר כך תבוא הגאולה, ואז תכון תבל ולא תמוט עוד לעולם, והארץ - שכבר אין בה רשעים - תגל ויהיה לה קיום נצחי.
מהו "יושב כרובים"?
"יושב כרובים" פירושו שהקדוש ברוך הוא יושב, כביכול, במקום הכרובים. היכן הוא מקום השראת השכינה? כל אדם העומד להתפלל - אם הוא בחוץ לארץ מכוון כנגד ארץ ישראל, ואם הוא בארץ ישראל מכוון כנגד ירושלים, כנגד בית המקדש, כנגד בית קודשי הקודשים, כנגד הכרובים אשר על הארון אשר בין הבדים. שם, בין הכרובים, מקום השכינה. וגם היום, כשאין כרובים, אנו מכוונים אל אותו מקום שבו היו הכרובים. משם הכול מדבר: כאשר משה רבנו היה שומע את הקול מדבר אליו, היה זה מבין הכרובים. לפיכך, לאחר שהקדוש ברוך הוא ישמיד את האויבים הבאים על ישראל, תכון תבל בל תמוט, והשם יחזור ויבנה לנו את בית המקדש, ותהיה שוב בחינת "יושב הכרובים" - ומתוך השמחה הגדולה הזאת "תגל הארץ".
ביאור המלבי"ם: מהנהגת המערכת להנהגת הכרובים
המלבי"ם מבאר שהמזמור שלנו הוא המשך למזמור הקודם. שם ראינו כיצד תתגלה מלכותו של הקדוש ברוך הוא, והפעם בהשגחה פרטית - מה שלא היה במזמורים הקודמים, שבהם ההנהגה הייתה טבעית יותר. כאשר תתגלה מלכות ה' בעולם בעקבות הנהגה זו, "ירגזו עמים", כמו שכתוב "שמעו עמים ירגזון".
המלבי"ם מצייר זאת כך: עד עתה הקדוש ברוך הוא כמלך היושב בשמים ומנהיג על ידי המערכת, וכיסאו בשמים. בחינת "שמים" היא הנהגת המערכת - על ידי הכוכבים ועל ידי כוחות הטבע, המערכת המסודרת והטבעית. ועתה מסדר הקדוש ברוך הוא את ההנהגה השמימית כפי הראוי להנהגה הרוחנית שכאן, שהיא הנהגת ההשגחה הפרטית, שבה הוא בעצמו משגיח על כל הנעשה כאן - וזו בחינת "בא לשפוט הארץ, ישפוט תבל בצדק", שבה חתם המזמור הקודם.
והנה כעת ה' כמו יושב בארץ וכבר שוכן על הכרובים. "שוכן הכרובים" היינו ההנהגה הניסית, הבאה על ידי המלאכים שהם משרתיו עושי רצונו - וזה ציורם של הכרובים: שני כנפיים להם והם פורשי כנפיים, ואף שפניהם "כרביא", כדמות תינוק ותינוקת, על כל פנים ציורם כשל מלאכים. כלומר הנהגה ניסית הבאה על ידי המלאכים, ולא על ידי הטבע והכוכבים שהם הנהגה טבעית. ועל ידי כן "תנוט הארץ" - מחרדת המלך הגדול השוכן בה. הארץ כמו רועדת מחמת האימה מפני מלכותו של הבורא. ואין הכוונה לפחד במובן השלילי, אלא אדרבה: מורא חיובי, שהשם שוכן בתוכנו ואנחנו יראים מלפניו, כיוון שהוא שוכן בציון, שוכן בתוכנו, שוכן הכרובים.
פסוק ב: גדול בציון, רם על כל העמים
יְהֹוָה בְּצִיּוֹן גָּדוֹל וְרָם הוּא עַל־כׇּל־הָעַמִּים׃
הרד"ק מבאר: אז יהיה ה' בציון גדול, כי יתגדל שמו על כל העמים - שהרי מדובר לאחר שיפיל את גוג ומגוג על הרי ישראל, ובזה יתגדל שמו, "והתגדלתי והתקדשתי לעיני עמים רבים". ומדרש שוחר טוב אומר: "ה' בציון גדול" - כשיחזיר שכינתו לציון. כלומר, עתה אין גדלותו ניכרת, אך כאשר יחזיר שכינתו לציון תהיה גדלותו ניכרת לעיני כל.
המלבי"ם מקדים שבמזמור מתוארות שלוש מדרגות, ודלתות הכתוב מקבילות זו לזו: כאשר "ה' בציון גדול" - אז "יודו שמך"; כאשר "ועוז מלך משפט אהב" - אז "רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להדום רגליו"; וכאשר "משה ואהרן בכהניו" - אז "רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להר קודשו". זו הקדמה לביאור השלבים בהתגלות האלוקית.
ההבדל שבין "גדול" ל"רם"
המדרגה הראשונה: "ה' בציון גדול ורם הוא על כל העמים". למה אצלנו הוא גדול ואצלם רם? מבאר המלבי"ם: "גדול" מתפשט בכמות מלמעלה למטה, כעמוד הניצב בארץ וראשו בשמים. מגדל אייפל הוא גדול - מלמטה עד למעלה. לעומת זאת המטוס רם, הכדור הפורח רם, הכוכב רם - לא שהוא משתרע מלמטה למעלה, אלא שהוא מרומם ונמצא במרום.
וההבדל המעשי: דבר גדול - כל אחד משיג אותו כפי גודלו. גם עוג מלך הבשן משיג את מגדל אייפל לפי גובהו, וגם הננס משיג אותו עד גובה מטר שבעים. הננס יחזיק בתחתית העמוד, הענק יחזיק באמצעו, וכל אחד משיג כפי מה שהוא יכול. אבל דבר רם - איני משיג אותו כלל, הוא גבוה ממני לגמרי.
וכך גם ביחס לקדוש ברוך הוא: בציון הוא "גדול", ולכן כל אחד ישיג מן המציאות הרוחנית העליונה, ממקום שבו ישרה שכינתו, כפי הכנתו. הננס ברוחניות ישיג מעט, והגדול ברוחניות ישיג הרבה - אבל הקדוש ברוך הוא נמצא עם כל אחד ואחד, וגם הננסים יוכלו להשיג משהו. לעומת זאת אצל הגויים הוא בבחינת "רם", כדבר שבשמים שאי אפשר להשיגו - וזה מה שהגויים עצמם אומרים: שהוא בלתי מושג ואינו משגיח בעולם השפל.
והסברנו לא פעם: הגויים מרוממים את השם מטעמי נוחות. הם נותנים להשגחה העליונה, במחילה מכבודכם, בעיטה כלפי מעלה: השם רם ונישא - וכי אתה חושב שהוא רואה מה אני עושה כאן? וכי הוא יודע מה קורה איתי בדיוק? נוח מאוד לחיות בעולם שבו אף אחד אינו רואה מה אתה עושה, ואתה יכול לתת דרור לכל תאוותיך. לכן "רם על כל גוים ה'". אבל אנחנו אומרים: "גדול ה' בציון" - הוא מלמטה עד למעלה, והוא נמצא איתך ויודע מה קורה איתך גם בדברים הקטנים ביותר.
ומידה כנגד מידה: כיוון שהם מתייחסים אליו כרם ורחוק, כך ההנהגה עמם - "רחק ה' מהם". מבחינתך אני רחוק, אומר הקדוש ברוך הוא, אם כן אני שומר מרחק. ואילו אנחנו רואים אותו כקרוב - "קרוב ה' לכל קוראיו". אתה קורא אליי - אני בא; אתה זקוק לישועה - אני מושיע אותך, יש לי השגחה פרטית עליך, כי אצלך אני גדול. ולפי שהשם רם על כל העמים, מסר אותם ביד ההנהגה הטבעית, כמו שכתוב "אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים" - השמש, הירח והכוכבים, החליקם בדברים. אין זה עידוד לעבדם, אלא שכיוון שממילא אינם רואים אותו, נתן להם את גורמי הטבע שבהם הם תולים את ישועתם. אבל אנחנו יודעים שאף שהשם גדול ובשמי השמים מושבו, עם כל זה הוא מגיע עד למטה, והשגחתו הפרטית על כל אדם ואדם. והוא גדול בציון, ששם ממשלו וממשל רב, כי שם מקום השראת השכינה בייחוד.
רמז: הכל תלוי בנו
בספר אוצרות ההגדה של הרב זכאי מבואר הפסוק בדרך רמז. אם תלמידי חכמים ממליכים את השם יתברך ומדקדקים במעשיהם לעשותם בתכלית השלמות, אזי המון העם, האנשים הפשוטים, לומדים מהם והולכים גם הם בדרך ה' ומשפרים את מעשיהם. אבל אם אדם רואה שאותם אנשים שהוא תופס כיראים ושלמים מתנהגים בדרך שאינה מוסרית ואינה ראויה, הוא אומר לעצמו: הנה פלוני עושה כך, על אחת כמה וכמה שאני יכול להרשות לעצמי.
ועל אותו משקל: אם עם ישראל מקבלים עליהם את מלכות הבורא, נוהגים בדרך ארץ וביושר ובאהבה, נושאים ונותנים באמונה, משלמים חובותיהם, אינם גוזלים ואינם חומסים ונוהגים עם הבריות בנחת - הם גורמים קידוש השם בין האומות, ואז גם האומות נוהגות בדרך יושר וצדק. וזהו "ה' בציון גדול": אם אתה, היושב בציון, תמליך ותגדיל את השם יתברך עליך - אז "רם הוא על כל העמים". אבל אם אתם, שאמורים להיות אור לגויים, הופכים חלילה לחושך לגויים, יאמר הגוי: אם כך נוהג העם שנאמר בו "בנים אתם לה' אלוקיכם", ודאי שאני יכול להרשות לעצמי מעשים שאינם ראויים. הכל תלוי בנו: כפי שאנחנו נקדש מעשינו, כך יתגדל שמו אצל הגויים.
המים הרותחים של המקווה
ובאותה מידה גם ביחס שבינינו לבין האנשים הרחוקים ממצוות: ככל שהדבר מקודש יותר אצלנו, כך תהיה לו השפעה גדולה יותר גם על הרחוקים. כמו שאמר פעם החפץ חיים: הגיע למקווה לטבול, והרגיש שהמים קרים. שאל את הבלן: מדוע המים כה קרים? אמר לו הבלן: מה אתה סח, הרי הרגע שפכתי לתוך המקווה דוד של מים רותחים. הכניס החפץ חיים את אצבעו לתוך הדוד שממנו נשפכו ה"מים הרותחים", והרגיש שהם מלכתחילה פושרים. אמר לעצמו: אם כך נראים המים הרותחים האמורים לחמם את המקווה, אין לתמוה על חומו של המקווה.
וכך בדיוק בענייננו. אם אנחנו המים הרותחים - ורותחים באמת - המקווה יתחמם. אבל אם אנחנו מלכתחילה פושרים, מה אנו מצפים שישפיע על המקווה, ומה יישאר ממנו? ככל שנהיה רותחים יותר, כך תהיה לכך השפעה גדולה יותר על הסביבה, שגם הם יתחזקו. אבל אם אנחנו מלכתחילה פושרים, הרחוקים כבר יהיו בהקפאה מוחלטת.
פסוק ג: יודו שמך - ולא יודו לו
יוֹדוּ שִׁמְךָ גָּדוֹל וְנוֹרָא קָדוֹשׁ הוּא׃
הרד"ק מפרש: כל העמים יודו ששמך גדול ונורא הוא. והמלבי"ם מדייק: הם אינם מודים להשם יתברך בעצמו, אלא לשמו - "יודו שמך". שהרי כאשר אדם עומד לפניי, אני מודה לו; אבל כאשר אינו לפניי ורק שמו ידוע לי, אני מודה לשמו. כך כלפי הקדוש ברוך הוא: כאשר שמו נשמע לי ממרחק, אני מודה לשמו; וכאשר הוא קרוב אליי, אני מודה לו. והגויים לא השיגו את עצמותו יתברך, אלא ידעו ממנו רק ממה שהתפרסם ממה שנעשה בציון - מעבר לזה אין להם השגה באלוקות. וכששמעו שהשם השגיח בציון, שמעו את שמו והודו לשמו.
שלושה תארים - שלוש הנהגות
"גדול ונורא קדוש הוא" - שלושה מיני תארים, ואומר המלבי"ם שהם שלוש ההנהגות שעליהן מדברים מזמורים אלו. שם "גדול" מורה שהקדוש ברוך הוא הוא ראשית הסיבות ואחריתן - כפי שהסברנו שגדול הוא מלמטה עד למעלה, כלומר הכל נובע ממנו מתחילת העניין ועד סוף ההשתלשלות. שם "נורא" מורה שהוא יכול לשדד את המערכה, שיש לו שליטה בטבע והוא יכול ליצור מצב שהמערכה תסכים עם הרצון האלוקי. כמו שמצינו אצל אברהם אבינו, שאמר לפניו: הרי ראיתי באצטגנינות שאיני מוליד. והשיבו הקדוש ברוך הוא שיסדר את הכוכבים בצורה שתתאים לכך שאברהם יוליד - השם משדד את מערכות השמים כדי שיתאימו לרצון האלוקי. ושם "קדוש" מורה, כדרך שקדוש הוא תמיד לשון נבדל ומרומם, שהשם מרומם מעל ההנהגה הרגילה הפועלת באמצעות הטבע: שהוא עושה ניסים, שהם פעולות קדושות ומרוממות מעל הטבע. והכל ממנו יתברך, ואין עוד שום כוח בעולם המתערב בהנהגה זו.
פסוק ד: משפט, מישרים וצדקה
וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ׃
"אתה כוננת מישרים" - רש"י מביא שהכוונה לפשרה ולשימת שלום בין אנשים. והיכן כוננה התורה את הישרות הזו? "כי תראה חמור שונאך רובץ", "כי תפגע שור אויבך" - ומי הוא שיראה את שונאו גומל לו חסד ולא ידבנו ליבו לחבקו ולנשקו (תנחומא). חז"ל אמרו שיש מצווה להקדים את השונא, כדי שיכוף את יצרו ותבוא מכך אהבה ביניהם. אתה כוננת את המישרים הללו, נתת לנו תורה שיש בה ישרות, ומי שרואה כן בא לידי קרבה ואהבה לחברו.
הרד"ק מבאר: "ועוז מלך משפט אהב" - אז ייראה עוזו של השם יתברך, וייראה שהוא מולך על הכל, ויהיה ניכר לכל שהשם אוהב משפט ושהכל עשה ביושר. "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית" - "יעקב" מבטא את עם ישראל בדרגתם הנמוכה. כשהקדוש ברוך הוא הגלה אותנו, זהו "משפט", לשון שפטים - הביא אותנו לידי צער; ואחר כך עשה בנו "צדקה" - הוציאנו מן הגלות, שהרי המזמור מדבר במצב שבו עם ישראל יוצאים מן הגלות. ואת הכל אתה עשית. כלומר, אין שני כוחות בבריאה כמו שחשבו הקדמונים, כוח הרע וכוח הטוב, ושכביכול גלינו מחמת כוח הסטרא אחרא הנבדל ממנו יתברך, ואחר כך גבר כוח הטוב. לא כך. אלא גם המשפט - העונש שהיה לנו - וגם הצדקה, החסד שעשה עמנו באספו אותנו מן הגלות, הכל ממך יתברך, ואין עוד כוח חוץ ממנו. ואז יכירו הכל בישרותו של הבורא, ולא יאמרו שעם ישראל סובלים לפי שאינם הגונים, אלא יכירו שכל מה שעשה היה לטובתנו, ובזה יודו כל העמים להשם יתברך.
המדרגה השנייה: הנהגת המערכה על פי היושר
המלבי"ם מבאר שבפסוק זה מדובר במדרגה השנייה: אתה, ריבונו של עולם, כוננת עוז מלך שמשפט אהב על המישרים. כלומר, אינך כ"רם" בלבד - שהעמים מרחיקים אותו כביכול, כמי שאינו רואה מה נעשה כאן - אלא אתה כשופט המנהיג את הכל במשפט ועל פי הדין. יש כאן עוז של מלך אוהב משפט, והוא מכונן את עוזו על המישרים: כוח המלך ועוזו נובעים מכך שהוא נוהג בישרות ומנהיג את עמו בישרות.
נמצא שהמערכה - שהיא בחינת כיסא ה', ההנהגה על ידי כוחות הטבע - פועלת לפי היושר והצדק, כפי מי שכוננה, שהוא אוהב משפט ואוהב יושר. וכן אנו אומרים בכל יום: "מלך אוהב צדקה ומשפט". זוהי הדרך שבה הקדוש ברוך הוא נוהג עם אומות העולם: איתם הוא מנהיג את המערכה על פי היושר והמשפט, כלומר על פי הגמול והעונש. הגויים מונהגים על פי המערכה, על פי המזלות והכוכבים, אך הכוכבים עצמם מוכוונים על פי היושר. וכפי שאנו מוצאים "הכרתי גויים נשמו פינותם", וכפי הנבואות הרבות של "משא ה'" כנגד אדום וכנגד שאר העמים - הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומות כשהן מקלקלות, וזו הנהגה של ישרות.
ההנהגה עם יעקב: משפט וצדקה יחד
לעומת זאת, כשהוא עובר לדבר על הנהגתו עמנו - "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית". בעם ישראל ההנהגה אחרת וגבוהה יותר: אינם מנוהלים על פי המערכה ועל פי גרמי השמים, אלא ישירות ממנו יתברך, הנהגה אישית מאת הקדוש ברוך הוא בעצמותו. לא כמו הגויים, שאצלם יש כוחות המערכה ושבעים שרי אומות העולם, שהם ביטוי לכוחות חיצוניים כביכול, שדרכם מוריד הקדוש ברוך הוא את השפע. כל האומות מקבלות שפע שלא באופן ישיר; רק ארץ ישראל ועם ישראל - "אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה". זהו "ביעקב אתה עשית": ישירות ממך, בלא מתווכים ובלא כוחות נוספים.
והמדרגה הזו, שהמלבי"ם מגדירה "משפט וצדקה", מורכבת משניהם. כי הנהגה ניסית לבדה אינה תלויה במה עשית ומה לא עשית - השם עושה לך ניסים; והנהגת משפט לבדה אינה בניסים אלא לפי מה שמגיע לך - מגיע לך, תקבל; לא מגיע לך, תגלה ותקבל עונשים. אבל הקדוש ברוך הוא מנהל אותנו בהנהגה כפולה: הנהגה ניסית ופלאית, אך על פי הגמול הפרטי שהוא המשפט. כאשר אנו ראויים, הוא מנהל אותנו בדרך על־טבעית וניסית, ומחסדו יתברך עושה עמנו צדקה לעשות לנו ניסים נסתרים.
"כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן"
בספר תהילות מהרי"ץ מביא את מאמר חז"ל (בבא קמא נ'): כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן - יוותרו חייו. כלומר אין מציאות של ויתור. יש מציאות של מחילה וסליחה, יש מציאות של רחמים בדין, אבל אין מציאות שמוותרים לך בלא דין כלל. ואם כן, מי יוכל לעמוד בתוכחתו של הבורא יתברך? מהי התרופה? תידבק במידותיו. אתה רוצה לזכות לרחמים - והדברים נוגעים מאוד אלינו בחודש הרחמים והסליחות - תידבק במידותיו: מה הוא רחום, אף אתה רחום. כאשר אדם מוותר בענייני בין אדם לחברו, גם הקדוש ברוך הוא מוותר לו בעבירות שבין אדם למקום - לא ויתור מוחלט, אלא שדן אותו ברחמים. וכמו שאומר דוד המלך: "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" - אם האדם וותרן, הקדוש ברוך הוא עושה עמו חסד כמעשהו ממש, מידה כנגד מידה.
ואכן הרב שטיינמן היה אומר תמיד: נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי מי שמוותר ומפסיד. ולמה? כי כשאתה מוכן למחול, לסלוח ולוותר, אתה יוצר כלפיך הנהגה שמימית כזו, ומשמים מוותרים, מוחלים וסולחים לך. אבל כשאדם הולך בדין, ומתעקש על כל אגורה, ואומר לא אוותר לו ואתבע אותו - הוא מושך על עצמו דינים וגורר אותם לעצמו, שכך גם ינהגו עמו משמים.
"עשו לפניי כסדר הזה"
לכן נאמר באמירת י"ג מידות: "עשו לפניי כסדר הזה ואני מוחל לכם על כל עוונותיכם", ומובא שעל י"ג מידות ישנה שבועה שאינן שבות ריקם - אין מצב שאומרים י"ג מידות ואין לכך השפעה. אבל שימו לב לדקדוק שמביאים הספרים הקדושים: לא נאמר "אמרו לפניי כסדר הזה" אלא "עשו". הרמ"ק בתומר דבורה מבאר כיצד כל י"ג המידות הן הנהגות של הקדוש ברוך הוא שאנו צריכים להתנהג בהן. וכבר דרשו חז"ל: רחום, חנון, ארך אפיים - מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא ארך אפיים אף אתה כן. כלומר, אלו הנהגות שעלינו לאמץ. זהו "עשו לפניי כסדר הזה": התנהגו בסדר הזה של י"ג מידות רחמים, ואז אינן שבות ריקם לעולם. ולא רק שתאמרו ותפזמו.
וחשוב להדגיש, שהדברים אמורים דווקא כשאדם מתבונן בי"ג המידות. אמרנו פעם: אדם יכול לעבור ארבעים יום של אלול, של אמירת סליחות יום יום, ולומר י"ג מידות אין ספור פעמים ביום הכיפורים - ולא לקיים את העניין אפילו פעם אחת. מדוע? כי לא שם לב למה שאמר. צריך לשים לב למה שאומרים: "ה', ה', א־ל, רחום וחנון" - מהי כל מידה ומידה, וצריך לכוון בה. יש סידורים שבהם הדבר מפורט, ויש דפים המחולקים לפני יום הכיפורים שבהם פירוט העניין; ומי שירצה, באתר יש שיעורים שמסרנו על כך עם דפים המפרטים כל מידה ומידה מה עניינה ומה צריך לכוון בעת האמירה. וכמו שבקריאת שמע אדם כבר יודע לכוון מעצמו, כי הורגל בכך - כך ירגיל עצמו באמירת י"ג מידות. בתחילה זה ייקח לו יותר זמן, ולא ירוץ "חטאה ונקה" בלי לדעת מה אמר ומה כיוון. מה ההבדל בין רחום לחנון? מה זה ארך אפיים? מה זה רב חסד? מה זה נושא עוון? אם לא הבנת מה אמרת - כאילו לא אמרת י"ג מידות. אמירת י"ג מידות היא לכוון בהן, וזה מעכב. ירגיל אדם את עצמו לאט לאט, ואז זה יבוא לו מאליו כמו בקריאת שמע.
משפט וצדקה - לפנים משורת הדין
נחזור לפסוק. מתי עושה הקדוש ברוך הוא חסד עם האדם? כאשר "אתה תשלם לאיש כמעשהו" - כשאתה מתנהג בחסד, כשאתה רחום וחנון, כך מתנהג עמך הקדוש ברוך הוא, מידה כנגד מידה. וזהו, אומר התהילות מהרי"ץ, הפשט בפסוק: "ועוז מלך משפט אהב" - הקדוש ברוך הוא אוהב משפט, ונתן לעם ישראל דינים כיצד ישפטו בין אדם לחברו. ואף על פי כן, הגם שיש דינים ואני יכול לתבוע אותך ולעשות הכל על פי דין, "אתה כוננת מישרים" - אתה נוהג עם עם ישראל לפנים משורת הדין, "ועשית הישר והטוב", שדרשו בו חז"ל פשרה ולפנים משורת הדין. ומדוע? "משפט וצדקה ביעקב" - שאין בינינו משפט בלבד, לא רק "ייקוב הדין את ההר", אלא יש גם בחינת צדקה.
וכמו שמצינו אצל דוד המלך: "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". מהו משפט וצדקה? משפט הוא דין, וצדקה היא חסד שלא על פי הדין. והגמרא מספרת: כשהיה בא אדם עני לדין לפני דוד המלך, היה דוד דואג שיקבל את המגיע לו בדרך מכובדת. כיצד? היה דן את הדין, ואם ראה שהעני יוצא חייב - היה מחייב אותו בדין. ומאחר שאין לעני במה לשלם, היה דוד נותן לו מממונו כדי שישלם למי שהוא חייב לו. מצד אחד משפט - "ייקוב הדין את ההר", שאיני יכול לרחם על העני, שזה עיוות המשפט ואיסור גמור; אלא המשפט הוא משפט, ואני מחייב אותך בדין; ואם אין לך מהיכן לשלם - דוד המלך היה משלם מביתו.
וזה נרמז במה שאמר דוד: "עשיתי משפט וצדק, בל תניחני לעושקי". דוד חשש מאוד שההנהגה הזו תגרור "קומבינטורים": יבואו שניים למשפט, אחד יציג עצמו כעני והשני כעשיר, ועל פי החוק והדין ייראה שהעשיר צודק והעני טועה, ויחייב אותו דוד בעשרת אלפים, והעני ייצא בוכה, ואחר כך ישלם לו דוד מביתו כדי שיפרע את חובו - ונמצא שהכל פיקציה, לא משפט ולא כלום, שניהם מתחזים, וכל אחד יוצא עם חמשת אלפים מן ההצגה הזאת. על כן התפלל: אל תביא אותי לידי מצב שאנשים יעשקו אותי בעקבות הנהגה זו.
לסיכום: המזמור מתאר את התגלות מלכות ה' בעולם: בשלב הראשון "ירגזו עמים ותנוט הארץ" במפלת גוג ומגוג, ואחר כך תכון תבל ותגל הארץ, כשישוב השם להיות "יושב הכרובים" בבית מקדשו. המלבי"ם מגלה במזמור מדרגות בהשגה: אצל העמים השם "רם" - רחוק ובלתי מושג, ולכן הם נמסרו ביד המערכה; ואצלנו הוא "גדול" - מלמעלה עד למטה, שכל אחד משיג כפי הכנתו, ולכן "קרוב ה' לכל קוראיו" בהשגחה פרטית. מכאן גם המסר המעשי: "ה' בציון גדול" מביא ל"רם הוא על כל העמים" - ככל שהדברים יהיו מקודשים ורותחים אצלנו, כך יתגדל שמו וישפיע הדבר גם על הרחוקים. ולבסוף, הנהגתו עמנו היא "משפט וצדקה" יחד, ומאחר שאין הקדוש ברוך הוא וותרן, הדרך לזכות בדין היא להידבק במידותיו: לעשות את י"ג המידות ולא רק לאומרן, ולנהוג עם הבריות לפנים משורת הדין - ואז ינהגו עמנו משמים במידה כנגד מידה, במחילה, בסליחה וברחמים.