פרק צ"ח הוא פרק של שיר חדש - שיר שנשיר לעתיד לבוא. בפרקים הקודמים עסקנו בהנהגה הטבעית ובהנהגה המשולבת; כאן, אומר המלבי"ם, בא דוד המלך לדבר על ההנהגה הניסית. מהי הנהגה ניסית? הנהגה שבה הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בבלתי אמצעי - לא דרך חוקי הטבע, אלא בהשגחה פרטית, שבה השם משדד את מערכות הטבע ומפעיל את המציאות לפי רצונו העליון, בלי התחברות לחוקי הטבע כלל.
מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיהֹוָה שִׁיר חָדָשׁ כִּי־נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה־לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קׇדְשׁוֹ׃
"כי נפלאות עשה" - מסביר המלבי"ם שנפלאות הן דברים מופלאים, ופלא לשונו הפרשה. "אדם כי יפליא לנדור נדר נזיר לה'" - יפליא היינו יפריש, ולכן הנזיר נקרא פלא, שהוא מופרש מהנאות העולם הזה. הנפלאות הן אפוא עניינים המופרשים מחוקי הטבע: דברים אל־טבעיים, שאינם נעשים על פי סדרי הטבע.
הנהגת הטבע, כפי שכבר ראינו, מאופיינת ביד שמאל, ואילו ההנהגה הרוחנית הניסית מוגדרת כימין - "תעוז ידך תרום ימינך": הימין מתרוממת מן השמאל, שכן הימין היא ההנהגה הניסית והשמאל היא ההנהגה הטבעית. אלא שגם בתוך הנהגת הימין עצמה, אומר המלבי"ם, ישנם שני סוגים. יש הנהגה ניסית הבאה מכוחנו - כשיש לנו די זכויות, כשאנו הגונים וראויים לנס. ויש הנהגה ניסית הבאה באתערותא דלעילא, כשמצדנו אין זכויות מספיקות. עם ישראל ביציאת מצרים היו במצב של "ואת ערום ועריה"; במה זכינו לקריעת ים סוף ולמתן תורה? באתערותא דלעילא, ברעותיה - ברצונו של הקדוש ברוך הוא, שלא על פי זכות התחתונים.
כשהקדוש ברוך הוא פועל על פי זכויותינו - זה נקרא "בימינו". כשהוא פועל שלא מכוח זכות התחתונים אלא מהתעוררות הרצון העליון - זה נקרא שהשם פועל "בזרועו". ומה ההבדל? הימין מבטאת את היד, מקום האחיזה, המקום שבו נעשית הפעולה בפועל. הזרוע היא מכף היד ולמעלה עד הכתף. כאשר ההנהגה נשענת על מעשי התחתונים, מעשינו הטובים הם המניעים, ומכוחם הקדוש ברוך הוא מניע את הימין ועושה לנו נס. אבל כאשר אין לנו זכויות, והכול ממנו יתברך - גם הזרוע מיוחסת אליו, שכן גם ההתחלה, גם התנועה שמניעה בסופו של דבר את כף היד, גם היא ממנו. לכן נשבע השם "בימינו ובזרוע עוזו": בימינו - הנהגה ניסית על פי מעשינו; ובזרוע עוזו - כשאיננו הגונים די הצורך, ואז גם ראשית התנועה וסיבתה הם ממנו יתברך.
וזהו "הושיעה לו ימינו" - הניסים שהקדוש ברוך הוא עושה מכוח זכויות הדור, בחינת ימין; "וזרוע קדשו" - מה שהשם עושה שלא בהשקפה על מעשי הדור, כשלדור אין די זכויות, ואז גם הזרוע המניעה את הנהגת הימין היא ממנו יתברך.
הוֹדִיעַ יְהֹוָה יְשׁוּעָתוֹ לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתוֹ׃
הרד"ק מבאר שחצי הפסוק השני הוא פירוש לראשון: במה הודיע השם את ישועתו? בכך שלעיני הגויים גילה צדקתו - ובזה מתפרסמת הישועה שעשה לנו.
המלבי"ם מבחין בין ישועה לצדקה. הישועה היא הפעולה שהשם פועל להושיע את ישראל, או תשועה כללית לכל העולם - להביא את העולם לתכליתו, להציל מצרה ומאסונות. ומכוח מה פועל הקדוש ברוך הוא את הישועה? מכוח הצדקה. הצדקה והחסד שממנו יתברך הם הסיבה הראשונית המובילה לישועה. משל לאדם: כשעזרתי לך, הפעולה הפיזית שבה הרמתי אותך היא ה"ישועה", אבל מקורה בלב הטוב שבתוכי וברחמים הפנימיים עליך - וזו ה"צדקה".
מכאן מובן הכתוב "קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות". על הישועה נאמר "לבוא", ועל הצדקה "להגלות". מדוע? משום שהצדקה נמצאת אצל הקדוש ברוך הוא באופן תמידי, אלא שהיא מסותרת, ולכן אנו מצפים שתתגלה. אבל ישועה אינה תמיד קיימת - יש מצב של צרה, יש מצב של אסון, ואז אין ישועה; לכן עליה נאמר שתבוא. הרצון הפנימי של הבורא להיטיב קיים תמיד; כשאנו רואים אותו - הוא נגלה, וגילויו הוא הישועה.
כנגד מה שנאמר קודם על ההשגחה הנסתרת שבדרך הטבע - "בשרו מיום אל יום ישועתו" - כאן כבר אין צורך בבשורה, אלא "הודיע ה' ישועתו": השם בעצמו מפרסם את ישועתו, והישועה נגלית ונודעת, לא מוסווית בטבע. כשהישועה מלובשת בטבע, תמיד אפשר לצנן אותה: הייתה שריפה גדולה, ופתאום באופן נדיר ירדו גשמים באמצע הקיץ וכיבו אותה. אומר אחד: הנה נס! ומיד באים ומראים שכבר היה גשם בקיץ בשנת 38, ואחר כך ב־47, ואחר כך ב־52. נכון, צירוף מקרים מעניין, בדיוק אז הייתה דליקה ובדיוק אז ניצלו אנשים - אבל כבר היו דברים מעולם. וכשהדבר בא בדרך טבעית, ההתעוררות וההתלהבות של "הנה יד ה'" אינן מגיעות.
על זה אומר הכתוב שהישועה תהיה נגלית ונודעת, לא בדרך הטבע שאפשר להתעלם ממנה. כשיורדות אבני אלגביש מן השמיים - אף אחד לא יאמר שזה טבע; גם החזאי לא מכיר וגם זקני צפת לא זוכרים. וכן הצדקה, שהיא סיבת הישועה, הייתה עד עתה נעלמת - ועכשיו "לעיני הגויים גילה צדקתו" בפרסום גדול, ולכולם ברור שמאת השם הייתה זאת.
זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כׇל־אַפְסֵי־אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ׃
מדוע עושה לנו השם את הישועות הללו? שלוש סיבות. הראשונה: מידת הצדקה העליונה - "לעיני הגויים גילה צדקתו". רצונו של הבורא להיטיב, וממילא הכול תלוי בנו: אם אין הטבה, זה אינו הטבעי, שכן ברירת המחדל היא הטבה ממנו יתברך, ואם אין - סימן שאנחנו חסמנו אותה.
הסיבה השנייה: "זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל" - השם זוכר את החסד ואת האמונה שבה התנהג עם ישראל עמו עד היום, ואף את הבטחתו להושיענו. וכמו שכתוב "כי לשמך תן כבוד על חסדך ועל אמיתך": אמיתך - שהקדוש ברוך הוא נאמן לאמת את דבריו. הבטחתי - אקיים.
"ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו" - כאן יש פרסום שונה מזה שבפרק הקודם. שם נאמר "ספרו בגויים את כבודו בכל העמים נפלאותיו": סיפור אינו ראייה בעין ובחוש, אלא שמועה. כאן כבר "ראו" - ואינו דומה "תא חזי" ל"תא שמע". בגמרא הלשון הרגילה היא "תא שמע", בוא ושמע; ובזוהר הלשון היא "תא חזי", בוא וראה - כי בזוהר עוסקים בפנימיות הדברים, בראיית הדברים כמות שהם, ראייה גלויה.
עוד הבדל: קודם אמרנו שהעמים הנבערים יראו רק את כבודו ולא את נפלאותיו, ורק המשכילים שבאומות ישכילו יותר. כאן "כל אפסי ארץ" - כולם, כולל העמים הנחותים, יראו את ישועת השם. ואפסי ארץ פירושו קצוות הארץ.
הסיבה השלישית היא בעצם מה שיראו: "ישועת אלוקינו". הביטוי "אלוקינו" שונה מ"י-ה-ו-ה" או מ"אלוקים" סתם. שם הוי"ה ושם אלוקים מורים על הבורא כמהווה את כל המציאות, תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם; "אלוקינו" מורה על החיבור אלינו - שהוא משגיח עלינו בהשגחה פרטית. כך ראינו פעמים רבות במלבי"ם. כאן יראו כולם שיש לקדוש ברוך הוא קשר וחיבור ייחודי עמנו - ולא כטענת האומות שהשם זנח את ישראל, ולכן גלו והם סחופים ודחויים, וכל אותם דמיונות ותיאוריות שהם בונים לעצמם. כולם יראו שהשכינה דבוקה בנו ושהשגחתו יתברך דבוקה בעם קרובו.
אומרים בשם הקדושת לוי על פסוק זה: התבונן, גם המצרים ראו את כל הניסים - ונשארו מצרים. לכאורה הניסים היו אמורים להחזירם בתשובה, ואילו בפועל פרעה קונה אותם במילים ובכסף וזהב, והם יוצאים לרדוף אחרי ישראל. מעטים היו אלה שהסתפחו לעם ישראל בערב רב, והרוב נשארו כשהיו. ודווקא זה מוסיף אהבה גדולה ועצומה מהקדוש ברוך הוא אלינו. וזהו "זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל" - מפני ש"ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו" ולא השתנו כלל, ואילו אנחנו - "לכתך אחרי במדבר". אמנם אין אנו שלמים, היו חסרונות והכעסנו את השם, אבל היש להשוות בינינו לבין האומות שראו הכול ונשארו בהמיים? ראו מה בין בני לבין חמי - ובזה זוכר השם את חסדו לישראל ומוסיף להם אהבה.
התהילות מהרי"ץ אומר: עם ישראל מאמינים בני מאמינים. השם עושה לנו ניסים עד אין מספר, ואף שאיננו רואים אותם - אנו מאמינים ואומרים "ועל ניסיך שבכל יום עמנו". כבר הבאנו את הביאור המפורסם בפסוק "שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו": מדוע ישבחו האומים על שגבר עלינו חסדו? אלא מדובר כשהאומות באות להצר לנו: כמה אנשים בעזה תכננו פיגוע רחמנא ליצלן, והקדוש ברוך הוא סיכל את מחשבתם - בלי שב"כ, בלי מוסד, בלי שום אמצעי ביטחון, אלא חרבם נתן בליבם. הם רואים כמה השם אוהב את ישראל ומסייע בעדם, ויש דברים שאנחנו כלל לא שמענו עליהם - תוכניות שהשתבשו ואיננו יודעים מהן - ועל אלה הגויים משבחים.
וישראל מודים על כך תמיד: "על ניסיך שבכל יום עמנו", אף שאין רואים, כי הם מלובשים בטבע. הגויים לעומת זאת אומרים עולם כמנהגו נוהג. ולא רק בניסים הנסתרים בטבע - גם בניסים שבמעט התבוננות אפשר להגיע מהם למסקנה "אצבע אלוקים היא", הגויים מעדיפים לא לראות, נותנים הסברים טבעיים וטעמים מגושמים, ובלבד שלא להכיר בנס.
דוגמה לכך בימי מרדכי ואסתר: שם שמיים אינו מוזכר במגילה כלל, כדי שהכול ייעשה בדרך הסתר ולא יהיה ניכר שהכול ממנו יתברך. אבל מי שמעיין מעט, ברור לו שאין כאן מקרה - "מקרה" הוא "רק מהשם". רואים את טביעות האצבעות שהקדוש ברוך הוא הותיר במגילה, גלויות לעין כול, וכיצד כל הסיפור היה תפור מראש. מי שירצה להכחיש יאמר: איזה מזל, בדיוק לפני כן ושתי הרגיזה את המלך, ובדיוק לפני כן מרדכי הציל את המלך. המגושם רואה בכל מזל ומקרה; האדם הרוחני רואה במעט התבוננות את יד הקדוש ברוך הוא המנהיג את עולמו בתוך הטבע.
וזו זכותם של ישראל: שהם מאמינים ורואים גם בהנהגה הטבעית הנהגה רוחנית. "זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל" - השם זוכר לנו את הטובה בגלל האמונה שבישראל, שתמיד מכירים בחסדי השם ומשיבים הכול אל ההשגחה העליונה. ואילו "ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו" - אלוקים בגימטרייה הטבע; הגויים רואים בזה ישועה שבטבע בלבד, ואילו ישראל רואים בזה את יד השם והנהגתו בהשגחה פרטית להביא עלינו את טובו. ובזכות הכרה ואמונה זו משפיע עלינו השם ניסים נוספים.
הָרִיעוּ לַיהֹוָה כׇּל־הָאָרֶץ פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ׃
גם האומות צריכות להריע ולשמוח בישועתם של ישראל, אומר הרד"ק, משום שבישועתנו תלויה ישועת כל העולם: לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. מציאות זו תבוא כאשר עם ישראל ישלים את עצמו.
וכפי שהסברנו לא פעם: מעשה של גוי אינו משפיע על כלל העולם. המקסימום שהוא יכול להשפיע הוא על עצמו כאינדיבידואל - יזכה לשכר ולגן עדן כערכו, וישפיע על עצמו ועל תולדותיו, אך אין לו השפעה סביבתית לא לטוב ולא למוטב: אינו יכול לקרב את הגאולה ואינו יכול להביא אסונות במעשיו, כי השפעתו מוגבלת. ואילו ישראל - כל פעולה שלנו משפיעה על כל הקוסמוס, על כל העולמות, על כל הרוחניות והגשמיות. לפיכך כשתהיה לנו ישועה אין זו ישועה פרטית: יבוא משיח, לא יישא גוי אל גוי חרב, כל העמים ידברו שפה ברורה, לא יהיו מחלוקות ומריבות ומלחמות. נמצא שהכול תלוי בנו, ולכן גם האומות יריעו - שכן בישועתנו ובשלומנו תלויה גאולתם.
המלבי"ם מבאר: כאשר המלך סגור בהיכלו, מזמרים לכבודו שירים וזמירות - סימפוניה בארמון, "עלי הגיון בכינור". אבל כאשר המלך יוצא מהיכלו ומגיע אל העם, שם אין סימפוניה אלא תרועה: כולם מריעים, וזה האות שהמלך הגיע. זו אחת הסיבות שאנו מריעים בראש השנה - "כי בא לשפוט הארץ": המלך בא, ובתרועה כמו ממליכים אותו ומכריזים על בואו. עד היום, בקבלת פנים נכבדה לאח"מים ולראשי ממשלות, פורסים שטיח אדום ומנגנים בחצוצרות; בזמנם היו מריעים בשופר ובחצוצרות בבוא המלך.
כאן מתאר הכתוב את תשועת השם, כביכול השם בעצמו נגלה לבני תבל בכבודו - ולכן "הריעו לה' כל הארץ", שהרי הקדוש ברוך הוא כביכול בא בתוכם; כשיש ישועה, נגלה קודשא בריך הוא. ולאחר מכן, כשכביכול הגיע אל היכלו - "פצחו ורננו וזמרו", כאן כבר מזמרים על מעשיו ועל שבחיו, וכך יהיה באופן תמידי. תחילה הביאה - "הריעו לה'"; ואחר כך, משנכנס לארמונו, מתחילה הסימפוניה - "פצחו רננו וזמרו". ודרך רמז לימינו: כשרוצים שאנשים יישארו לשבת, מביאים קצת פיצוחים - ואז "פצחו" ומתוך כך "רננו וזמרו"; ובלעדי זה, סיימו לאכול, ברכת המזון ונגמר הסיפור.
זַמְּרוּ לַיהֹוָה בְּכִנּוֹר בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה׃
בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְהֹוָה׃
"זמרו לה' בכינור" - בכינור לבדו; "בכינור וקול זמרה" - כינור יחד עם שירה בפה. זו סיבת הכפילות: תחילה כינור לבד, ואחר כך כינור הכולל גם קול זמרה.
המלבי"ם מבאר: יזמרו בכינור כדי לספר את תהילות השם ואת מעשיו התמידיים, ואחר כך יריעו בקול שופר - שבכל עת שמזמרים לפניו, הקדוש ברוך הוא כביכול מתגלה אליהם, וכשהמלך מתגלה יש חצוצרות וקול שופר: הנה המלך בא, ומריעים לכבודו בשופרות. לכן נאמר "לפני המלך ה'" - התרועה היא מצד שהמלך מתגלה ובא לפנינו, בעוד שהנגינה היא כשהוא כבר כאן.
בספר תהילות מהרי"ץ מסביר על פי חובת הלבבות, שהפרוש "צהלתו בפניו ואבלו בליבו". למדנו זאת בהרחבה בשער הפרישות, ואזכיר כאן במילה: האדם הפרוש, האדם השלם, כשיש לו צער או אבל - שומר אותו בלב, וכלפי חוץ תמיד מראה שמחה ונותן הרגשה נעימה סביבו. זו הייתה תמיד מעלתם של גדולי ישראל: תמיד ראית אצלם שמחה, הרגשה טובה ונעימות, וגם אם היה להם צער - הוא נשמר בלב.
וזה בשונה מההתנהגות האנושית הרווחת, שכשקשה לאדם הוא "מזכה את הרבים" ומשתף את כולם: אין לי כוח, אני גמור, הראש שלי מתפוצץ - ונאנח כל הזמן. אדוני, אתה יוצר מלנכוליה ומשרה דיכאון סביבך. הפרוש, גם אם הוא סובל, הכול בליבו, וכלפי חוץ אינו נותן שום הרגשה כזאת - אדרבה, נותן הרגשה נעימה, ואיש אינו יודע מה עובר עליו. ו"אבלו בליבו" יכול להיות גם על חוסר שלמותו בעבודת השם: מצטער שאינו מתקדם די, אך לא כלפי חוץ.
רבי ישראל סלנטר אמר פעם על אדם ההולך עם פרצוף חמוץ: זהו בור ברשות הרבים. למה להזיק לכלל? תן הרגשה נעימה סביבך, תן לאנשים להרגיש טוב אתך, אל תלך כמי שמקפיד על הזולת ואינו נוח עמו - אלא תן לו חיוך והרגשה טובה, וזו עבודת השם הראויה. וזה עניין "וגילו ברעדה": במקום גילה שם תהא רעדה - היראה המטילה מורא תהיה בלב, אבל אל תלך מפוחד ומבוהל ותיצור סביבך הרגשה לא נעימה; כלפי חוץ צריכה להיות שמחה.
וזהו שאומר הכתוב: חצוצרות רומזות לתרועת גיל ושמחה, ואילו קול שופר רומז לפחד וליראה - "אם ייתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", שהתקיעה מבשרת התקפת אויבים. בשני האמצעים הללו יש לעבוד את השם: "הריעו לפני המלך ה'" - מצד אחד בחצוצרות של גיל ושמחה, ומצד שני בקול שופר של חרדה. החרדה פנימית והחיצוניות שמחה, ובכך עובדים את השם בשלמות, עבודה תמה.
יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ׃
הרד"ק אומר ש"ירעם" נאמר על דרך משל, וכן האבן עזרא: כדרך "וירגזו ההרים", שההרים כביכול נעים ממקומם. זו מטאפורה: כאשר הקדוש ברוך הוא מגיע, מריעים לפניו בחצוצרות ובקול שופר, והים כולו רועם לכבוד הבורא. "הים ומלואו" - הבריות הממלאות את הים, הלווייתנים וכל אשר בתוכו, כולם ירעמו וישמחו בהתגלות השם.
המלבי"ם מעיר: כאן לא נאמר "ישמחו השמיים ותגל הארץ" כפי שנאמר קודם, מפני שהשמיים והארץ מסמנים את הנהגת המערכת - הנהגת הכוכבים, ההנהגה הטבעית. עתה אותה הנהגה מתבטלת: לא תהיה השמחה התמידית בשמיים על ההנהגה השמימית, ולא גילה בארץ על ההשגחה הכללית, שכן כעת מדברים בהשגחה פרטית ובהנהגה אישית.
לכן נאמר "תבל" ולא "הארץ". ההבדל: "ארץ" מסמן את כלל הארץ, ואילו "תבל" מורה על המקומות המיושבים - "תבל ויושבי בה". כאן הנס נעשה נס פרטי לאנשים היושבים בתבל: "ירעם הים ומלואו" - כשיצווה השם וייקרע הים כבזמן יציאת מצרים; "תבל ויושבי בה" - שהשינויים יתרחשו דווקא במקומות שבהם יש בני אדם ויישוב. ומה זה מורה? על השגחה פרטית. שהרי אם יורד גשם דווקא במקום שיש בו בני אדם, סימן שיש השגחה פרטית לתת לנו את צרכינו; במקומות שאין בהם בני אדם אין הקדוש ברוך הוא נותן גשם. וכן בכל ענייני הישועה: כאשר השפע מגיע דווקא במקומות המיושבים, זו הוכחה להשגחה פרטית.
נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ־כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ׃
לִפְנֵי־יְהֹוָה כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט־תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים׃
רש"י אומר שהנביאים דיברו בלשון שהאוזן שומעת: אין לנהרות כף, אלא זו לשון שמחה וחדווה. כשרוצה לומר שתהיה שמחה גדולה בכל המציאות, אומר שהנהרות כמו מוחאים כף - מטאפורה ומשל. הרד"ק מבאר: יכו כף אל כף, כדרך המרקדים והשמחים, "ויכו כף ויאמרו יחי המלך". כשיתגלה הקדוש ברוך הוא, הנהרות ימחאו כף - יודו להשם וישמחו במלכותו.
האבן עזרא נותן הסבר פשטני יותר: אין הכוונה לגוף הנהר אלא לבני אדם שבספינות הים ובנהרות ובהרים. "נהרות ימחאו כף" - יושבי הנהרות והשטים בהם ימחאו כף; "יחד הרים ירננו" - יושבי ההרים ירננו. ושני הפירושים ניתנים להישמע.
המלבי"ם מבאר שהקדוש ברוך הוא עושה שינויים גם בנהרות וגם בהרים - כמו שראינו בירדן, וכמו שכתוב בנחלי ארנון, ששני ההרים זעו זה לעומת זה ומחצו את אלה שהתחבאו במערות וביקשו לארוב לישראל, מעין מארב והפתעה, והקדוש ברוך הוא מחצם שם.
שים לב, אומר המלבי"ם: במזמור הקודם נאמר "כי בא, כי בא לשפוט הארץ" פעמיים, וכאן רק פעם אחת. הכפילות שם מורה שהשם בא מכוח אמצעי - לא בעצמותו כביכול, אלא בדרך הטבע, על ידי הגורמים השמימיים והנהגת הכוכבים. אבל כאשר ההשגחה פרטית, והשם בכבודו מתגלה עלינו שלא על ידי אמצעי אלא באופן ישיר - נאמר "כי בא" פעם אחת: השם בעצמותו כביכול בא לשפוט את הארץ.
ומכיוון שכן - "ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים", ולא כפי שנאמר קודם שישפוט באמונתו. אמונה מורה תמיד על הדבר הקבוע והתמידי, שהיא הנהגת הטבע - שמש וירח וכוכבים כסדרם. "במישרים" לעומת זאת היינו לפי ישרות האדם, כפי מה שמגיע לו - זו השגחה פרטית, כל אחד כפי מישרו, כפי מעשיו וכפי ישרותו. למי שנוהגים עמו בהנהגה הטבעית - השם שופט באמונתו; וכאן מדובר שכבר נהיה הגונים, והשם ישפוט אותנו במישרים, על פי מעשינו המיושרים, ומכוח זה תבוא הטובה לצדיקים והרעה לרשעים, שכן ההנהגה במישרים היא השגחה פרטית, כל אחד כראוי לו, ועל ידה ישפיע הקדוש ברוך הוא על הצדיקים שפע כפי הראוי להם.
פרק צ"ח הוא שירו של העתיד לבוא - שיר חדש על ההנהגה הניסית. הקדוש ברוך הוא יושיע "בימינו" מכוח זכויותינו ו"בזרוע קדשו" גם כשאין זכויות, והישועה תהיה גלויה ולא מוסווית בטבע, עד ש"לעיני הגויים גילה צדקתו". שלוש סיבות לישועה: צדקתו יתברך שרצונו להיטיב תמיד, זכירת חסדנו ואמונתנו - שאנו מכירים בניסים גם כשהם מלובשים בטבע בעוד האומות רואות רק מקרה ומזל, וגילוי "אלוקינו" שיש לו השגחה פרטית וחיבור מיוחד אלינו. ומתוך כך כל הארץ מריעה בבוא המלך ומזמרת בהיכלו, בחצוצרות של שמחה חיצונית ובקול שופר של יראה פנימית, עד שיבוא השם בעצמו לשפוט תבל בצדק ועמים במישרים - כל אחד כפי מעשיו, בהשגחה פרטית גמורה.