פתיחה
בחלק זה של פרק צ"ז אנו ממשיכים את המהלך שהתחיל בראשית הפרק: גילוי מלכות ה' בעולם, ובעיקר הכרעת התפיסה של עובדי האלילים ובעלי הצבא. הפרק מבאר שההנהגה הטבעית - מערכות הכוכבים, השמים והגשם - אינה כוח עצמי ואינה "גורל עיוור", אלא צינור שהקדוש ברוך הוא מנהיג בו את העולם לפי חוקי הצדק והמשפט. ומתוך כך עובר הפרק להנהגה הגבוהה יותר, הנהגת ציון וישראל, שהיא השגחה פרטית של אב לבנו.
"וְרָאוּ כָל־הָעַמִּים" - הערה בטעמי אמת
הִגִּידוּ הַשָּׁמַיִם צִדְקוֹ וְרָאוּ כָל־הָעַמִּים כְּבוֹדוֹ׃
ראשית הערה בקריאה: למה קוראים "וְרָאוּ כָל־הָעַמִּים" ולא "וְרָאוּ כָּל־הָעַמִּים" בדגש? הרי תחת ה"וראו" יש טפחא. בפסוק רגיל הטפחא היא טעם מפסיק - הפסקה קלה. אבל בפסוקי אמת - איוב, משלי, תהילים - הטעמים שונים, והם נקראים טעמי אמת, ובהם הטפחא היא טעם מוליך ומחבר. לכן קוראים "וראו כל העמים כבודו" ביחד, בלי הפסק, ומשום כך נופל הדגש מן הכ"ף: כיוון שזו אהו"י סמוך. אבל אם היינו קוראים "וראו" בהפסק, אז זה אהו"י שאינו סמוך, והיה צריך לומר "כָּל העמים".
השמים מעידים שההנהגה אינה מוכרחת
אומר המלבי"ם: "הגידו השמים צדקו" - על ידי כך יראו כולם שהנהגת המערכה, מערכות הכוכבים והשמים, אינה הנהגה מוכרחת שבה חוקי טבע קבועים שאינם משתנים לעולם. אלא יראו שזו הנהגה מסודרת לפי הצדק והמשפט: אם אתה ראוי - כך תתנהג המערכת, ואם אינך ראוי - הקדוש ברוך הוא ישנה את ההנהגה דרך מערכות הטבע עצמן. ממילא "הגידו השמים צדקו": על ידי השמים נותן ה' את הגמול, ועל ידם גם את העונש - ה' ייתן את המטר במקום אחר, ובכך ייפרע.
ולא בחלקים בלבד, אלא "וראו כל העמים כבודו". לפי התפיסה של בעלי הצבא, כל מה שנעשה בעולם השפל בא מצד המערכת ומצד חיוב התולדות, עד שהשמים במערכתם אינם מביטים על הצדק והיושר כפי המעשה, אלא סובבים כפי המחויב במערכתם. אפילו יקרה עוול לצדיק וטוב לרשע - השמים אינם מתערבים; הם תמיד יורידו גשם ותמיד ישפיעו את מה שהם משפיעים באופן תמידי. אבל עתה גם השמים יגידו צדקו, שאף השמים מתנהגים בצדק: כשמגיע לנו שכר - מכוח השמים, וכמו שאומרת התורה שאם לא נעשה רצון ה' - ועצר את השמים, וכשנעשה רצון ה' - הארץ תיתן יבולה. ההנהגה הטבעית עצמה כפופה למעשי בני האדם, ואין כאן גורל עיוור.
ועוד אומר המלבי"ם: לדעת בעלי הצבא, כל כוכב מושל ופועל רק על חלק אחד של כדור הארץ ועל עם אחד - פעולה חלקית, נקודתית, על אותו עם, אותו אקלים, אותה יבשת. אבל עתה "וראו כל העמים כבודו": הם יראו שהמנהיג של המערכה הוא הקדוש ברוך הוא, והוא מנהיג אותה לפי חוקי הצדק שלו, בהנהגה אחת הכוללת את כל העמים. אין לכל עם מנהיג בפני עצמו ואין כל עם נתון לכוכב בפני עצמו, אלא יש מנהיג אחד המנהיג את הכל. ייתכן מאוד שאתם צודקים בעצם התפיסה שהשפע יורד דרך הכוכב - אבל לא הכוכב הוא המשפיע. אין שום טעם לפנות לכוכב, אלא רק לה' המנהיג את כל העמים.
הרד"ק מסביר: "הגידו השמים צדקו" - מתי? כאשר ה' ימטיר אבני אלגביש, אש וגופרית על הרשעים, ואז יאמרו הכל בצדק: הנה זו הנהגת ה'. וכאשר ה' ימטיר מן השמים, אז יהיה ניכר צדק ה'. ומתי ניכר צדקו? כשה' עושה משפט ברשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים. ומי מגיד אותו צדק? השמים - בדין שה' עושה דרכם.
בושת עובדי הפסל
יֵבֹשׁוּ כָּל־עֹבְדֵי פֶסֶל הַמִּתְהַלְלִים בָּאֱלִילִים הִשְׁתַּחֲווּ־לוֹ כָּל־אֱלֹהִים׃
על ידי כך יתביישו כל עובדי הפסילים. עד עכשיו היו מתהללים ומשתבחים באלילים שלהם, ואומרים שכל הצלחתם - מה שכבשו, מה שעשו, מה שהצליחו - הוא מכוח האלילים. עתה, כאשר ה' ישפוט אותם, יראו וידעו שאין בהם שום ממש, ואין היכולת בלתי לה' לבדו. והפסל והאלילים, אומר הרד"ק, הם צורות שהיו עושים אותן על פי צורות צבא השמים כדי למשוך שפע - ציורי חמנים וכדומה - כדי למשוך שפע מאותו צבא השמים.
"השתחוו לו כל אלהים" - אותו צבא השמים שאתה השתחווית לו, הם עצמם משתחווים לה' יתברך. בזה יכירו שאין כוח עצמי לא לשמש, לא לירח ולא לכוכבים, שכולם כפופים לה'. וההשתחוויה היא הביטוי לכפיפות: שהם בטלים אליו ועושים את רצונו. והרי תראה שה' עשה משפט בעובדיהם - ואם יש להם כוח עצמי, איך לא הגן עליך הכוכב? איך לא שמר עליך המזל שאתה עובד? אלא למדת מזה שהקדוש ברוך הוא מנהיג את הכוכבים ואין להם שום כוח עצמי.
ומהו "כל אלהים"? לכאורה, אילו אלהים יש שהם אמורים להשתחוות לה'? מסביר הרד"ק שה"עובדי" שבתחילת הפסוק לוקח אחריו עמו. זה יסוד שהסברנו כמה פעמים: ביטוי הכתוב בתחילת הפסוק נאמר לפעמים גם ביחס להמשך הכתוב, אף שאינו מוזכר שם. כמו שאנו אומרים "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם" - כאילו כתוב "ושלא שם גורלנו ככל המונם", וה"שלא שם" נסוב גם על סוף הפסוק. כך גם כאן: "יבושו כל עובדי פסל... השתחוו לו כל עובדי אלהים". כלומר כל אותם שעובדים את האלילים הם שישתחוו לה', ואין כאן טענה שיש כוחות נוספים בבריאה.
המלבי"ם מסביר: "יבושו כל עובדי פסל" - בין עובדי הפסל, שחושבים שעל ידי הפסל מורידים רוחניות של הכוכבים, שהיו עושים פסלים בדוגמת הכוכבים ומכוחות השמים; ובין "המתהללים באלילים", שחושבים שהם או ארץ מושבותם מושגחים על ידי כוח מסוים - שהכוכב משפיע על מדינה זו או על יבשת זו. שני הסוגים יבושו, כי עתה יראו שלה' משתחווים כל אלהים.
ומהו "כל אלהים" לפי המלבי"ם? אלהים פירושו כוחות. "אל" הוא לשון כוח, והוא ביטוי משותף לה' ולכל כוח אחר בבריאה. לכן אפשר לומר "אלהים אחרים" - כוחות שאנשים עבדו להם, אך אחרים הם ואינם כוח ה'. לכן אפשר לומר "עד האלהים יבוא דבר שניהם" במובן של דיינים ושופטים; לכן אומרים "יש לאל ידי" - יש כוח בידי; ולכן הביטויים "אילי הארץ", ובימינו "אילי הון", "אילי נפט" - כולם לשון כוח. ממילא יוצא שכל הכוחות כנועים לה'. הגויים עבדו את כוחות הבריאה, ואי אפשר להתווכח שהשמש כוח היא ושהירח כוח הוא; השאלה היא אם זה כוח עצמי או "בובה על חוט". ואנו יודעים שאין להם כוח עצמי כלל, ו"מזל" עצמו הוא מלשון שפע יורד ונוזל ומשפיע דרכם - הוא צינור בלבד, לא כוח עצמי.
לפי זה אין צורך לפרש "השתחוו לו כל עובדי אלהים", אלא "כל אלהים" כפשוטו: הכוחות שבטבע הם אלהים, כלומר כוחות, אבל אינם בעלי כוח עצמי. מתברר שה' מנהיגם בכוחו הבלתי בעל תכלית, וממילא אין שום עניין לפנות אל בעל הכוח הזה: אמנם הוא בעל כוח, אך אינו מקשיב, אינו שומע ואינו נותן לך מאומה, כי הוא בסך הכול פקיד המשפיע לפי מה שהקדוש ברוך הוא אומר לו. לכן יש להשתחוות לסיבה הראשונה - לה' יתברך.
שמחת ציון ובנות יהודה
שָׁמְעָה וַתִּשְׂמַח צִיּוֹן וַתָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ יְהֹוָה׃
"שמעה" - את מה תשמע? אומר הרד"ק: את כל הברקים והרעמים. ותשמח - וכן שאר העם; ישראל ישמעו וישמחו, כיוון שהם יודעים שאלו אבני אלגביש, אבני ברד ואש היורדים להיפרע מן הרשעים. ואילו האומות יהיה להם פחד מן הדבר, כמו שראינו לפני כן "יחילו כל יושבי תבל", כי הם מבינים שהגיע יום הדין שה' נפרע מהם.
"ציון", אומר הרד"ק, היא ראש ממלכת ישראל. ואגב, יש כמה ביאורים במפרשים במושג ציון: הפירוש שציון היא ארץ ישראל הוא הפירוש הפחות מקובל במפרשים. בדרך כלל ציון היא ירושלים - "נעלה ציון" הכוונה לירושלים, ולא לארץ ישראל; ויש אומרים שזה חלק מסוים בירושלים הנקרא ציון. ולמה דווקא ציון וירושלים שמחה? כי משפט הרשעים יהיה בעמק יהושפט שבירושלים, ושם ה' ייפרע מהם. ולכן "שמעה ותשמח ציון", שתראה כעת נקם באויבים שהצרו לעם ישראל.
"ותגלנה בנות יהודה" - הסברנו כמה פעמים שאין הכוונה לבנות ממש, אלא לכפרים הסמוכים. יש עיר מרכזית, ואומרים "עקרון ובנותיה", "אשדוד ובנותיה" - הכפרים שסביבה. וכך מתרגם התרגום תמיד: "כפרנהא", כלומר ערי הלוויין והכפרים הסובבים. אז תשמח ציון ותגלנה בנות יהודה - אלה שסביבות ירושלים - "למען משפטיך ה'", בשל משפטיך ה'.
אומר המלבי"ם: אף שהנהגת ציון היא הנהגה גבוהה יותר מן ההנהגה שהוזכרה כאן. שהרי כל ההנהגה שדיברנו בה עד עכשיו היא הנהגה דרך הטבע, שהקדוש ברוך הוא משפיע דרך הגשם. אבל הנהגת ציון היא הנהגה על־טבעית, ניסית - הנהגה של "שמש בגבעון דום", של קריעת ים סוף, הנהגה שמעל הטבע. ירושלים וציון מונהגות בהנהגה ניסית, השגחית, אישית, המשדדת את כל חוקי הטבע, מעין ההנהגה של "האומר לחומץ וידלק". ואף על פי כן, כאשר תשמע ציון שה' משגיח על כלל העמים להנהיגם בהנהגת המערכה לפי חוקי הצדק והמשפט - תשמח ציון עבור אותם משפטים. כי הגויים עד עכשיו אף את ההנהגה הנמוכה יותר לא קיבלו, והיו בטוחים שהם מונהגים מכוח הכוכבים והמזלות; ועתה יכירו שאף הנהגתם היא הנהגת המשפט על ידי הטבע, ולא שרי הטבע מנהיגים אותם, אלא הכול הנהגת ה'.
"מְאֹד נַעֲלֵיתָ עַל־כָּל־אֱלֹהִים"
כִּי־אַתָּה יְהֹוָה עֶלְיוֹן עַל־כָּל־הָאָרֶץ מְאֹד נַעֲלֵיתָ עַל־כָּל־אֱלֹהִים׃
אומר הרד"ק: הם יכירו שאתה עליון מאוד עד לאין קצבה. אל תבין "עליון" כאילו רק למעלה מהם, אלא גבוה לאין שיעור. "נעלית על כל אלהים" - כל אותם כוחות צבא השמים שהגויים היו עובדים, ופתאום מתברר להם שיש עליון מעליהם, ומי הוא? הקדוש ברוך הוא, והוא המשפיע.
אומר המלבי"ם: על ידי המשפטים שתעשה תהיה עליון על כל הארץ, וכולם יכירו שאתה העליון, אתה הסיבה הראשונה והכול נובע ממך. ודבר שני: "מאוד נעלית על כל אלהים" - כל הכוחות שבבריאה, הכול ממך, ואתה ריבונו של עולם אינך פועל בהכרח אלא פועל ברצון. כשה' רוצה, הוא פועל ועושה צדק ומשפט. ולא כמו שסברו, שהכוחות פועלים והמערכה פועלת מתוך הכרח, שהיא קבועה ואין מה לשנות בה, ושמערכת זו תוריד גשם בכל מצב ותפעל את פעולות הטבע בכל מצב בלי להתייחס למעשי התחתונים. בזה יכירו שאינו כן: מעשי השמים והארץ אמנם מוכרחים, אבל יש מי שמכריח אותם. אתה נעלית עליהם, אתה הקובע מתי יורידו השמים גשם ומתי לא, אתה הקובע מתי יירד השפע ומתי לא. ממילא אין שום טעם לפנות אל כוחות הטבע, אלא לסיבה הראשונה, למי שנמצא מעל אותם אלהים, מעל אותם כוחות.
אוהבי ה' שנאו רע - השגחה כללית והשגחה פרטית
אֹהֲבֵי יְהֹוָה שִׂנְאוּ־רָע שֹׁמֵר נַפְשׁוֹת חֲסִידָיו מִיַּד רְשָׁעִים יַצִּילֵם׃
אומר הרד"ק: מעתה כל אוהב ה' ישנא כל איש רע. שהרי עד עכשיו, כשרואים שהרשעים מצליחים, אומרים אנשים: אולי כדאי להתחבר לרשעים. אדם רואה רשע שהשעה משחקת לו, והדבר גורם שלא יתרחק מן הרשע, אלא יאמר: ייתכן שמשתלם להיות רשע, הנה תראה איך הוא מצליח. אבל כעת, כאשר יראו את ההתגלות האלוקית, אוהבי ה' ישנאו כל איש רע, ולא יהיה ספק בלבו שאולי ה' אינו רואה את מעשי הרשעים ואולי משתלם להרשיע. הוא יראה איך ה' לבדו שומר נפשות חסידיו, והציל אותם מיד הרשעים והוציאם מן הגלות, ועל ידי כן ידבקו בה' דבקות שלמה.
המלבי"ם מסביר: לאחר שביאר את ההשגחה הכללית, כיצד ה' משגיח דרך מערכות הטבע ומנהיג בהן את העולם, עתה הוא פונה אל עם ישראל ואל הצדיקים ואומר: "אוהבי ה' שנאו רע". כלומר, כל מה שדיברנו עד עכשיו הוא ביחס לאומות - מה היחס אליהן, מהי הדרישה מהן, ומה ההשגה שהאומות יכולות להשיג בענייני ההשגחה. ועתה הוא מדבר אלינו: מהי ההשגה שלנו, בנים של ה', וכיצד עלינו להתייחס למציאות.
ועל זה הוא אומר: אינכם כגויים שהנהגתם הנהגה טבעית וההשגחה עליהם כללית ולא אישית. כמו שאמרנו, על ידי הגשם נותן ה' באופן כללי לאומה. הגויים אינם דבקים בה', ולכן ההשגחה עליהם כללית; הם עובדים לצבא השמים "אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים". אבל אתם הדבקים בה' אלהיכם, אומר המלבי"ם, כבן הנתון תחת השגחת אביו, שמשגיח עליו בהשגחה פרטית המקפת את כל ענייניו מצד האהבה. מלך המשגיח על עמו - זו השגחה כללית; הוא אינו יודע מה בדיוק קורה עם משה ומה עם יענקל'ה. אבל בנו שנמצא אצלו בבית - הוא יודע מה קורה עמו. זו השגחה פרטית.
וכאן צריך ביאור: מה פירוש שה' אינו רואה כל אחד ואחד מן האומות באופן פרטי? וכי הקדוש ברוך הוא צריך לפעול פעולה כדי להסתכל על כל אחד ואחד? למדנו את זה בהרחבה, ומי שירצה ישמע שיעורים על "שפתי חיים" של הרב פרידלנדר, שמבאר שם באריכות את עניין ההשגחה. ובמילה אחת: ההשגחה אינה משתנה אצל הקדוש ברוך הוא. ה' רואה כל פרט ופרט ויודע כל מחשבה של כל גוי בעולם ושל כל בעל חיים בעולם, ואינו צריך לכך מערכות מיוחדות לקלוט מה אתה חושב ומה אתה עושה. אלא כשאומרים על האומות שיש להן השגחה כללית, הכוונה שהקדוש ברוך הוא אינו נותן להן תפקיד ואינו נותן להן ניסיונות באופן פרטני, אלא באופן כללי בלבד. לעומת זאת לעם ישראל יש השגחה פרטית: ה' עוקב באופן תמידי, כסייסמוגרף רגיש מאוד, לראות מה בדיוק עשיתי עכשיו, ולפי זה לדאוג לי לניסיונות ולהתקדמות בעבודת ה'. לא עניין של רואה ואינו רואה - את כולם ה' רואה בשווה - אלא שאת האומות כביכול אינו "מתעסק" עמן, נותן להן השגחה כללית ואינו עוסק בכל פרט ופרט, אם עמד בניסיון ואיזה ניסיון לתת לו עכשיו. זו ההשגחה הפרטית, ואותה עושה ה' רק לנו, שרק אנחנו בנים לה' אלוקינו.
וזה מצד האהבה, אומר המלבי"ם, ולכן אנו נקראים "אוהבי ה'", ותפקידנו לשנוא את הרע - שאהבת ה' היא אהבת הטוב. ה' אוהב אותנו מפני שאנו עושים את רצונו ואנו בחינת טוב, וזו גם הסיבה שאנו אוהבי ה': מפני שאנו אוהבים את הטוב, וה' הוא שלמות הטוב ושורש הטובה. ממילא איננו נמצאים תחת המערכה אלא בהשגחה פרטית, והגויים תחת ההשגחה הכללית.
ולכן "שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם": כיוון שההשגחה עלינו פרטית, הקדוש ברוך הוא שומר כל צעדינו - אם אמור להיות לי נזק באופן פרטי, ה' שומר עליי. וזה עוד אחד מן ההבדלים בין ההשגחה הפרטית לכללית. לדוגמה, הרמב"ם מגדיר את ההשגחה על בעלי חיים כ"השגחה מינית": ה' משגיח על מין הפילים שלא ייכחד, ואם רצונו שייכחד - ייכחד, ולכן יש בעלי חיים שנכחדו. אבל אין ה' משגיח על כל פיל ופיל מה רצונו בדיוק. ושוב, אין הכוונה שאינו רואה, אלא שאינו נותן דעתו לכך לדאוג לו באופן מתמיד לפי מה שקורה עמו בכל רגע. ואצל ישראל - כן: ההשגחה פרטית, הקדוש ברוך הוא רואה כל אחד ואחד, דואג לו, מנהיג אותו ומוריד לו שפע לפי המצב בכל רגע נתון.
והטעם: כיוון שלישראל יש חלק אלוה ממעל - נפש הישראל חלק אלוה ממעל, מתחת כיסא הכבוד - יש לה' דבקות עמנו. לגויים אין נשמה, יש להם רק בחינת נפש, וגם זו נפש בהמית, כמו שהארכנו לפרט ב"משנת הגלגולים"; ממילא אין להם חיבור לאלוקות, ומקורם ממרכבת הטומאה, מרכבת הקליפה. ולכן הגוי, אם יהיה קיים או לא יהיה קיים, אינו משנה באמת במציאות; אבל עם ישראל כן משנה, כי אנו חלק אלוה ממעל, ובכל אחד מאיתנו ניצוץ קדוש ממנו יתברך, ויש לנו דיבוק וחיבור אל ה' יתברך כאב לבנו. עד ש"שומר נפשות חסידיו" - כל נפש ונפש באופן פרטני שומר הקדוש ברוך הוא בהשגחה פרטית, ומצד שמירה זו "מיד רשעים יצילם", ולא כגויים שהנהגתם כללית.
"אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק" - היהלום שאינו נמחק
אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי־לֵב שִׂמְחָה׃
אומר המלבי"ם: זרוע בתוכנו האור האלוקי, כזרע הזרוע בנפשם, המוכן לפרוח ולרבות אם ישקוהו ויעדרוהו ויעבדוהו. וזה דבר נפלא ועצום שהרב דסלר מאריך בו, ומי שירצה ישמע בשיעורים שמסרנו על ה"מכתב מאליהו". אומר הרב דסלר: יש באדם גרעין, נקודת האמת הפנימית, האור האלוקי, החלק אלוה ממעל, וכל רפש ובוץ שיכסו אותו - לא ייעלם, הוא תמיד יישאר. וזו בחינת "ישראל שחטא, אף על פי שחטא - ישראל הוא". אי אפשר למחוק זאת; יהודי אינו יכול לירד מיהדותו. הוא יכול לעשות פעולות של המרת דת ולהתנהג כנוכרי, אבל אינו יכול לירד מן היהדות. וכאשר אותו יהודי יחזור, לא נאמר לו "התגייר" - אין להתגייר, שהרי לא ירדת מעולם; אלא זה בוץ ורפש שהטיל באותו יהלום עצום ואדיר, החלק אלוה ממעל.
ומכאן נפקא מינה, שאמרנו לא פעם, הבדל עצום בין ישראל לגויים: הגוי, אם תרצו, הוא חרס - ולא אשתמש בביטויים גרועים יותר, ונסתפק בזה - ויהודי לעומת זאת הוא יהלום. קח את היהודי, את היהלום הזה, הכנס אותו לאשפה, עטוף אותו בדברים סרוחים ומטונפים - עדיין יהלום הוא. ולעומת זאת קח את החרס, צפה אותו בציפוי מבהיק של זהב - עדיין חרס הוא. גוי, גם אם יהיה חסיד אומות העולם, עדיין חרס; ויהודי, גם אם יהיה משומד, עדיין יהלום. ולכן אם תהיה לי האפשרות להציל מישהו, את מי אציל? את היהודי ולא את הגוי, כי הוא יהלום, חלק אלוה ממעל, ניצוץ קדוש שלעולם לא ניתן לכבותו ולא לבטלו. מה שצריך הוא לקחת אותו, לשטוף אותו, לטהר אותו, ולראות איך "בנים אתם לה' אלהיכם". וזה מה שאומרת התורה שהקדוש ברוך הוא יוציא אותנו מבין הגויים ו"לב חדש נתתי לכם" - אותו יהלום יחזור ויבהיק, כי לעולם לא יתבטל ומעולם לא נמחק.
וזה שאומר "אור זרוע לצדיק": זרוע בם האור האלוקי, כזרע הזרוע בנפשם המוכן לפרוח ולרבות - רק נקה אותו, רק צחצח אותו. "ישקוהו ויעדרוהו" - כלומר ישמרוהו ויעבדוהו. מי ששומר את נפשו ועובד עבודתה, אומר המלבי"ם, מגדיל את האור הזה עד השמים; ומי שלא - עטף אותו בעוד לכלוך, אבל האור עדיין נמצא שם בפנים. וזה שנאמר "ואורח צדיקים כאור נוגה": האור מאיר כאשר הוא מלטש באמת את היהלום, מנקה ומבהיק אותו, ואז הוא ראוי לאותו אור אלוקי, ראוי לשפע הנבואה ולשפע הרוחני שישרה עליו.
ואז "ולישרי לב שמחה": לאותם ישרי לב משרה הקדוש ברוך הוא את השמחה, שהיא האור האלוקי המשפיע עליהם - הנבואה, רוח הקודש, מה שאנו אומרים "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד וצדקה וברכה ורחמים" - הכול באור פני ה'. ומה צריך לשם כך? ללטש את היהלום שיהיה ראוי באמת לקבל את האור; אבל אם הוא מתפלש בעפר, אינו ראוי ואינו מאיר ואינו ראוי לקבל את האור. ואז ישמחו את השמחה הרוחנית על ידי האור האלוקי הזורח בנפשם, "בהלו נרו עלי ראשי", וכמו שכתוב "אור צדיקים ישמח".
הצדיק וישר הלב - מלחמה לעומת שמחה
אומר המלבי"ם: מה ההבדל בין צדיק ובין ישרי לב? הצדיק הוא אדם הכובש את יצרו, וישר הלב הוא אדם שטבעו נוטה לטוב. ולכן הוא ישמח: "אור זרוע לצדיק", אבל "ולישרי לב שמחה", מפני שישר הלב נוטה בטבעו לטוב ואין לו מלחמה פנימית. וכשאדם נוטה בטבעו לרע, הוא עובד ה' - ויש בישיבות ביטוי לזה, "צולניק", "הוא צול". ומה זה צול? צדיק ורע לו. ומה זה צדיק ורע לו? אתה רואה שהוא עובד ה' אבל נראה מסכן וסובל - אדם שעובד את ה' מתוך קושי, ולכן נראה שרע לו. כלומר הוא נאלץ להיאבק, יש לו יצרים והוא נאלץ להיאבק בהם, והוא סובל בזה. לעומת זאת ישר הלב, בתוך תוכו יצרו כבר מוכן לעבודת ה', לבו נוטה לטוב, ואצלו יש שמחה. הוא אינו סובל, אין לו את המלחמה התמידית, כי ממילא אין לו משיכה לרע; אצלו עבודת ה' אינה מתוך סבל אלא מתוך שמחה.
"וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ"
שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּיהֹוָה וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ׃
מסיים דוד המלך ואומר: שמחו צדיקים בה'. ולמה? מפני שאז יראו את משפטי ה' הישרים, אומר הרד"ק, ואז יודו "לזכר קדשו", כלומר לשמו יתברך.
אומר המלבי"ם: "שמחו צדיקים בה'", כיוון שאז נראה איך ה' דבוק בנו בדבקות של אהבה, שאנו בבחינת בנים לה' אלוקינו, ואז יעשה ה' עמנו נסים ונפלאות בדרך של "קדוש". ו"קדוש" תמיד פירושו נבדל, מעל הטבע, רוחני - ה' יעשה עמנו נסים ונפלאות בבחינת קדשו, בבחינה שהיא מעל הטבע. ולכן "והודו לזכר קדשו": לא נודה על ההנהגה הטבעית בלבד, אלא יהיה כאן משהו גבוה בהרבה, בחינת קודש, הנהגה על־טבעית ונסים על־טבעיים, ונודה לזכר קדשו - הבחינה שלמעלה מן הטבע.
לסיכום:
חלק זה של הפרק מוליך אותנו מהכרת האומות בהנהגה הטבעית ועד להנהגתם של ישראל. השמים מגידים את צדקו של ה' - שאף מערכות הטבע אינן פועלות בהכרח אלא לפי הצדק והמשפט; ומתוך כך יבושו עובדי הפסל והאלילים ויכירו שכל "אלהים", כל הכוחות שבבריאה, משתחווים לה' ואין להם כוח עצמי, ואין טעם לפנות אלא לסיבה הראשונה. ציון ובנות יהודה שמחות במשפטי ה', שאף שהנהגתן ניסית ועל־טבעית, סוף סוף מכירים כל העמים שההנהגה כולה מאתו יתברך. ומכאן פנייה אלינו: "אוהבי ה' שנאו רע" - שאנו בנים הנתונים תחת השגחה פרטית של אהבה, וה' שומר נפשות חסידיו ומצילם מיד רשעים. ובכל אחד מאיתנו "אור זרוע", אותו יהלום של חלק אלוה ממעל שאינו נמחק לעולם, וכל עבודתנו ללטשו ולנקותו, עד שיאיר ויביא לשמחת ישרי לב, ולהודיה "לזכר קדשו" - על ההנהגה שלמעלה מן הטבע.