פרק צ"ד עוסק בשאלה הגדולה של הנהגת ה' בעולם: מדוע הרשעים מצליחים, מדוע אין נפרעים מהם מיד, ומדוע גם הצדיקים אינם רואים את שכרם בעין. בחלק שלפנינו המשורר עובר מן התמיהה אל התשובה: המשפט האלוקי אינו מאחר מחמת חולשה, אלא מפני שהוא כרוך בצדק; ומכאן ואילך הוא מתאר את הצלת עם ישראל מיד רודפיו, את חוקי האוון שהרשעים מחוקקים, ואת סופם שהם נכרתים ברעתם שלהם.
כִּי עַד צֶדֶק יָשׁוּב מִשְׁפָּט וְאַחֲרָיו כָּל יִשְׁרֵי לֵב׃
מבאר המלבי"ם: יש הפרש בין משפט ובין צדק. לפעמים מגיע הזמן שבו המשפט אמור לפעול את פעולתו ולהעניש את הרשע, אבל הקדוש ברוך הוא מתבונן ורואה שהצדק עדיין רחוק ממקום העונש - כלומר, על פי הצדק עדיין ראוי לרחם עליו. במצב כזה המשפט כמו רץ קדימה, ואומרים לו: לא, אדוני, חזור לאחוריך. על פי הצדק עדיין לא הגיע זמן העונש. וזהו "עד צדק ישוב משפט": המשפט שב אל מקום הצדק, ממתין לו ולוקח אותו עמו, וכשהם הולכים יחדיו - אז המשפט הוא באמת משפט צדק. אבל אם המשפט ירוץ לבדו, נמצא משפט שאינו צדק.
"ואחריו כל ישרי לב" - אחריו, אחרי הצדק, ישובו כל ישרי לב. כשם שאצל הרשע יש סיבות לעכב את העונש, כך אצל הצדיק יש סיבות לעכב את השכר. לפי המשפט ראוי שהצדיק יקבל שכרו מיד, אבל על פי הצדק הקדוש ברוך הוא מעכב: פעמים שה' רואה שעתידים לצאת ממנו בנים רשעים, ואינו רוצה שאותם רשעים יקבלו את כל השפע; ופעמים שהצדיק עשה עוון קטן, והקדוש ברוך הוא אינו נותן לו את שכרו כאן כדי שיתכפר לו עוונו ויהיה זך ונקי לעתיד לבוא. זהו הצדק - לראות שהדבר יהיה לתועלת. נמצא שישרי הלב זוכים שהקדוש ברוך הוא מתנהג עמם על פי חוקי הצדק, ולכן גמולם מתאחר. וזה הסיכום: מה שאין עושים דין ברשעים מיד, ומה שאין הצדיקים מקבלים שכרם מיד - מפני שהמשפט כולל גם צדק, והצדק הוא התובע שלא לעשות דין מיד ולא לתת שכר מיד, כל דבר כפי עניינו.
אחרי הביאור בדרך העמקות, מבאר המלבי"ם את הפסוק בפשוטו: נדמה לנו שהמשפט אינו צדק, שהרי אתה רואה שהרשע מכתיר את הצדיק - מי שממנה את ה"צדיק" הוא הרשע, וממילא אתה כבר מבין איזה צדיקים יש לו למנות. רואים זאת גם היום, שהגוף הבוחר רבנים מורכב לעתים מאנשים רחוקים מתורה ומצוות, והם מחפשים להם רב שיוציא את האג'נדה שלהם אל הפועל - "רב מחמד", "רב בריח", ואם גם לוקח ממון שאינו שלו - "רב זרועות". וכך למשל כל עניין שינוי חוק הגיור: יש רבנים כאלה שבזמנו הרב עובדיה יוסף מנע את כניסתם לרבנות (אחד מהם העיד על עצמו שהוא הולך לקולנוע), והם מבקשים שכל רב יוכל לגייר. ואז אנשים יגיעו למקומות שבהם הרב "הולך בדרך בית הלל" בלשונם - בלי מצוות, בלי כלום, מקבלים כסף ומגיירים. היום הדבר אינו אפשרי מפני שיש בית דין מקומי, אבל אם כל רב יוכל לגייר, כל אחד יעשה כעולה על רוחו, ופתאום "הבעיה הרוסית" תיפתר: האדם נשאר עם עץ האשוח ועם כל הרגליו הקודמים, רק שעכשיו קוראים לו יהודי, וברבנות ירשם כיהודי, ואף יחוקקו שחייבים לחתן אותו.
וכבר ראינו דוגמה לכך כשהבג"ץ קבע שהרבנות חייבת לתת כשרות למקום מסוים. אמרו להם: איננו יכולים - המקום עובד בשבת. זה אינו עונש אלא מניעה טכנית: המשגיח אינו בא בשבת, ואם אינני יודע מה בישלו שם, כיצד אוכל להמשיך ולהכשיר ביום ראשון? האם אגעיל את כל הכלים מחדש? ומעבר לכך, יש אומרים שהמבשל בכלי בשבת - המאכל האסור נבלע בכלים ומטריפם. ואמר הבג"ץ: אינך יכול לכפות עליו אם לעבוד בשבת או לא, אתה חייב לתת לו הכשר. מה עשו? רשמו על המסעדה "בהשגחת הבג"ץ". אתה רוצה לאכול - תאכל, זו ההשגחה שלך. וזהו "רשע מכתיר את הצדיק": הרשע הוא הממנה, הוא הקובע, והכול נקבע על פיו.
אגב, זו הייתה התוכנית המקורית. שאלו את בן גוריון: מה לך ולהנצחת הרבנות? הרי יסודות הציונות, כפי שכתב הרצל בספרו "מדינת היהודים", היו לתחום את הרבנים במקום סגור, כעין גטאות, ששם יהיו ולא יצאו משם. אמר: כאשר אני אשלם - הם יעשו את מה שאני רוצה. זו הייתה מטרת הקמת הרבנות: לא שיהיו עצמאיים, אלא שיקבלו משכורת ממני ויהיו תלויים בי. וסיפרו על הרב של קריית אתא, שניסו כמה פעמים לשכנעו לקבל משכורת מהמועצה הדתית והוא סירב. אמרו לו: אל תדאג, לא נבוא אליך לומר לך מה לעשות. אמר להם: אתם חושבים שאני מפחד שתבואו אליי? אחרי שתשלמו לי משכורת - אני אבוא אליכם לשאול מה לעשות! אדם היודע מהיכן פרוסתו מרוחה, מיד מחפש איך למצוא חן, ולכן אני מעדיף להישאר עצמאי ולנהל את הדברים כפי שאני מבין.
וזהו שאומר המלבי"ם: היום הרשע מכתיר את הצדיק, ולכן המשפט עקום. אבל דע לך שסוף המשפט לשוב אל הצדק, ואז "ואחריו כל ישרי לב" - כל ישרי הלב יימשכו אחריו, ויראו עד כמה המשפט צדק, ויכירו בצדקת ה' בכל מה שהוא עושה.
מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן׃
רש"י מפרש: איזו זכות תקום ותעמוד לנו בין כל אלו המרעים לנו. האבן עזרא מבאר שהמשורר מתאר כאן את הצרה הגדולה - הרשעים שמחים על צרותיו, ועל כך הוא זועק: מי יעזור לי להינצל מהם. והרד"ק אומר שדווקא מכאן מוכח שהקדוש ברוך הוא עמנו ורואה בעוניינו: כל כך הרבה מרעים קמו עלינו, כל כך הרבה אומות רודפות אותנו, ואין דור שאין קמים עלינו לכלותנו - וכיצד אנו עדיין שורדים?
ובאמת גם אומות העולם שהתבוננו בשרידות הבלתי מובנת של העם היהודי עמדו נדהמים. מארק טוויין ואחרים תמהו: כיצד ייתכן שהעם היהודי שורד כבר שלושת אלפים ושלוש מאות שנה? כל האומות הכבירות שבהיסטוריה - מצרים, בבל, אשור - נשאו את הלפיד בגאון ונשרפו בלפיד של עצמם, והעם היהודי ראה את כולם, בילה את כולם, ועדיין קיים לנצח. ויתרה מזו אומר היעב"ץ: חי נפשי, גדול בעיניי יותר מכל ניסי יציאת מצרים וכל הניסים שעברו על ישראל - עצם שרידותו של העם היהודי. כל כך הרבה פרעות, שמדות, רציחות ואינקוויזיציות, והעם עדיין קיים. ומה ההסבר הטבעי לכך? אין הסבר אלא ההבטחה הקדומה: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" - הבטחה שהעם היהודי נצחי ולא יכלה לעולם.
לוּלֵי יְהֹוָה עֶזְרָתָה לִּי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי׃
המלבי"ם מחבר את הפסוקים: "מי יקום לי עם מרעים" - מי יקום לי כנגד הרודפים אותי אלמלא סיועו של הקדוש ברוך הוא? בדרך הטבע אין לי הצלה כלל, ולא ייתכן שהייתי מתקיים. וכמעט שהייתי מתייאש לגמרי מן ההצלה, "כמעט שכנה דומה נפשי" - נפשי כבר דוממה, כבר בקבר, לולי ה' שעוזר ומציל.
ומדייק המלבי"ם בלשונות: "פועלי אוון" גדולים מ"מרעים". המרעים הם המתכננים רעה ועושים את מעשיהם בסוד, ופועלי האוון כבר מוציאים את הרעה אל הפועל, ברעש ובקול. וכמו שכתוב "תסתירני מסוד מרעים, מרגשת פועלי אוון" - במרעים נאמר "סוד", ובפועלי אוון "רגשת". וכן יש הפרש בין "יקום" ל"יתייצב": ההתייצבות היא עמידה בכוח על עומדו, התחזקות בפועל. ולכן אומר: גם אם יקום מישהו כנגד המרעים שרעתם אינה גלויה, מי יתייצב עבורי כנגד פועלי האוון שרעתם גלויה ומוצאת לפועל? כנגד אלו צריך התייצבות ממש ומלחמה - ומי יעשה זאת עבורי? רק הקדוש ברוך הוא העוזר והמציל.
בספר אוצרות האגדה מביא מתהילות מהרי"ץ ביאור בדרך מוסר: אם אדם אומר לעצמו "אני יכול להסתדר לבד, גם בלי העזר האלוקי", "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" - הרי "לולי ה' עזרתה לי", כלומר גם בלי עזרת ה' יש לי עזרה - על כך נאמר "כמעט שכנה דומה נפשי", שבמצב כזה לא היה לו קיום כלל. אבל הפסוק הבא: "אם אמרתי מטה רגלי" - אם אני יודע ומודה עד כמה אני חלש ואין בי כוח, אז "חסדך ה' יסעדני", אז אני זוכה לחסד ה' ולישועה.
וזה כדברי בעל חובות הלבבות בשער הביטחון, שכאשר האדם בוטח במישהו זולת ה' יתברך, מניחו הקדוש ברוך הוא ביד מי שבטח בו: אתה בוטח בו? גש אליו. אבל אם אדם אומר: ריבונו של עולם, רק עליך אני נסמך - הקדוש ברוך הוא כביכול מחויב לעזור ולסייע בידו, שהרי רק עליו הוא נסמך. ולכן לעולם אל יאמר אדם "אנסה להסתדר, ואם לא - אפנה לריבונו של עולם". זה נקרא מסחר באופציות: יש לי אופציה כזו ואופציה כזו, ואם לא ילך - גם הקדוש ברוך הוא אופציה. אומר לו ה': אני עוד אופציה? יש לך אופציות - גש אליהן. וכמו שנאמר "אי אלוהימו צור חסיו בו... יקומו ויעזרוכם, יהי עליכם סתרה" - אתה סומך עליו? בקש ממנו שיעזור לך ויסתיר אותך.
ומכאן הוראה למעשה: תמיד כשיש לאדם בעיה, הדבר הראשון שיעשה הוא לפנות לה'. אצלנו זה תמיד קורה באיחור. כואב לי הראש - מיד מחפש כדור, ורק אחרי חצי יום שלא עבר נזכר בריבונו של עולם. וצריך להיות להפך: קודם כול "ריבונו של עולם, כואב לי הראש, עזור לי שאתרפא", ואחר כך לפעול גם בדרך הטבע. לפעול בדרך הטבע כן, אבל הא"ב הוא לפנות תחילה אל השם יתברך.
אִם אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי חַסְדְּךָ יְהֹוָה יִסְעָדֵנִי׃
הרד"ק מבאר: חשבתי שכבר מטה רגלי בגלות, אבל חסדך שאתה עושה עמי בכל יום הוא הסועד אותי ומחזיק אותי שלא אתמוטט לחלוטין. שאם תהיה נפילה גמורה - את מי יגאל ה' בבוא העת? לכן גם בגלות הקדוש ברוך הוא סועדנו ומחזיקנו עד הגאולה השלמה.
ובספר תנופה לחיים מבאר על פי מעשה שבספר חסידים: חסיד אחד לקה בנגע ברגלו, ואמר - נותן אני הודאה לה' יתברך שלא נתן את הנגע בעיניי. ומוסר גדול יש כאן. תמיד כשבאה על אדם צרה, מיד הוא מתחיל לחשוב כמה קשה לו וכמה הוא סובל. והעצה היא לחשוב מה היה יכול להיות גרוע יותר, ועם מי הוא לא היה רוצה להתחלף. הגעת לבית החולים עם הילד שנפל ושבר את רגלו, ועכשיו כל הלילה שם, ועד שיגבסו, ותחזור הביתה לפנות בוקר - אדוני, באותו בית חולים יש עוד מחלקה, המחלקה האונקולוגית. היית רוצה להתחלף, השם ירחם? אם כן, אמור תודה שאתה כאן עם שבר ברגל ולא במציאות קשה בהרבה. זהו "אם אמרתי מטה רגלי" - גם כשנשברה הרגל ונפלה נפילה, אמור "חסדך ה' יסעדני", תודה ריבונו של עולם על החסד שאין זה בעין. וכשאדם מסתכל כך, כל ההסתכלות שלו על החיים נעשית חיובית: הרי הקדוש ברוך הוא היה יכול לגבות את חובו בדברים קשים הרבה יותר, ומגיע לי על כמה וכמה דברים לא הגונים שעשיתי - ותודה לו שנפרע ממני בדרך קלה ולא בדרך קשה.
בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי׃
"שרעפיי" - מחשבותיי. מבאר הרד"ק: ברוב המחשבות שאני חושב בלבי על מציאות הגלות, "תנחומיך ישעשעו נפשי" - הנחמות הכתובות בספרי הנביאים, המבטיחות לנו את כל הטוב הצפון, הן המשמחות את נפשי. ומדוע? מפני שאני יודע שהנבואות אינן מאכזבות. כל הנבואות שהיו צריכות להתגשם עד היום - התגשמו; אין נבואה אחת שהגיע זמנה ולא נתקיימה. ומכאן שגם הנבואות העתידות יתקיימו כולן, שהרי הכול ממקור אחד. וזהו ששבע דנחמתא ושאר נבואות הנחמה מנחמות אותנו ומודיעות שהקדוש ברוך הוא עתיד לגאול אותנו ולהשפיע עלינו שפע טוב.
הַיְחָבְרְךָ כִּסֵּא הַוּוֹת יֹצֵר עָמָל עֲלֵי חֹק׃
זו דוגמה שאני נוהג להביא: אדם קורא פסוק זה פעם בשבוע, בשיר של יום רביעי, ואם תשאל תשעים וחמישה אחוז מן האנשים מה אמרת - לא ידעו להסביר. אולי זו דוגמה קיצונית, אבל היא מראה עד כמה אדם קורא בלי להבין מה הוא אומר, ומכאן החשיבות ללמוד את ספר תהילים, שגם אם לא נזכור הכול, לפחות נתחבר למשהו.
"היחברך" - היתחבר אליך, הידמה לך. "הוות" - שבר, דבר שאין בו אמת, שקר. מבאר הרד"ק: אתה ה' שופט אמת וכיסאך אמת, ולכן בטוח אני שכל ההבטחות שהבטחת על ידי הנביאים יתקיימו. ואין זה כמו כיסאם של מלכי ארץ - מלך או ראש ממשלה שקם למשול ומיד שוכח את כל הבטחותיו, ואחר כך עורכים לו סרטונים: מה אמר ומה עשה, וההפך הגמור. זה "כיסא הוות", כיסא שקר ועמל, שבר במעשה ושבר במחשבה. וכי ייתכן שכיסאך ידמה לכיסא שהשקר והנוכל יושבים עליו?
"יוצר עמל עלי חוק" - וכאן ביאור נפלא של המלבי"ם. המלך הרשע מחוקק חוקים של עמל ואוון, ונותן בהם צבע, ועושה אותם חוק קבוע. שכן דרכם הייתה לחקוק את החוקים בלוח אבן כדי שיעמדו למשמרת - כמו חוקי חמורבי הידועים לנו עד היום, מתקופות שקדמו לאיגרות, והחקיקה באבן נשארת לדורות. אלא שכדי שניתן יהיה לקרוא את החקוק, היו ממלאים את מקום החקיקה בדיו ובצבע: מצד אחד אינו נמחק מפני שהוא חקוק, ומצד שני ניתן לקריאה מפני הדיו שבתוכו. ולכן החקיקה והציור באים תמיד יחד.
ומכאן מבאר המלבי"ם את הכתוב "מני מכיר ירדו מחוקקים ומזבולון מושכים בשבט סופר": המחוקקים הם קובעי החוקים, ונקראים כך על שם החקיקה באבן; והסופרים הם הממלאים בדיו את מקום החקיקה. וכך גם "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" - שגם בזמן הגלות יימצאו חכמים הנקראים מחוקקים, וימצאו גם סופרים המושכים בשבט סופר על מקום החקיקה. וזהו "יוצר עלי חוק" - יוצר מלשון מצייר, שהוא כותב ומצייר על מקום החקיקה, ומצייר שם עמל ואוון ועושה אותם לחוק. וכמו שנאמר "הוי החוקקים חקקי אוון ומכתבים עמל כתבו" - חוקקים חוקי שקר, וממלאים את מקום החקיקה בכתב, וכל החוק כולו שקר.
יָגוֹדּוּ עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ׃
רש"י והרד"ק מפרשים "יגודו" מלשון גדודים - מתאספים כגדודים על נפש הצדיק. ויש מפרשים מלשון התאגדות. ויש שפירשו מלשון קציצה וחתיכה, כמו "גודו אילנא" שבספר דניאל, שהם פוסקים דין לקחת את נפשנו, וגוזרים מיתה על מי שהוא צדיק. "ודם נקי ירשיעו" - את הנקי הם מרשיעים בדין ושופכים דמו.
והמלבי"ם מוסיף עומק: הם מניחים חוקים שעל פיהם יתגודדו גדודים על נפש הצדיק. כלומר, אין הם מסתפקים ברדיפת הצדיק, אלא עושים חוק לרדוף אותו. וכך דרכם כסל למו עד היום: כל רודפי היהדות אינם מסתפקים ברדיפה, אלא מעמידים חוקים לרדוף את היהדות. באומות העולם מחוקקים חוקים מיוחדים לאסור את ברית המילה ואת השחיטה, וממילא כל שומר מצוות נעשה עבריין על פי חוק. וכך גם בקביעת חוק הגיוס: אם ייקבע כחוק, הרי מי שאינו מתגייס נחשב עבריין ובעל תיק פלילי; ומאחר שהם יודעים שאין בכך הרתעה, מחוקקים חוק לשלילת תקציבים, שבו יכריחו אותך לעשות כרצונם. הכול עובר דרך החוק.
וידוע שאחת הדרכים החזקות לשלוט היא מכוח הבג"ץ. הרפורמים ואנשי השמאל מגישים בג"ץ, וגם אם לא יתקבל, לרוב אין מטילים עליהם את ההוצאות, והדברים נשמעים ומבקשים מן המדינה להגיב; ואילו כשאיש ימין מגיש, ברוב המקרים מגלגלים אותו מן המדרגות וגם מטילים עליו הוצאות, והגשת בג"ץ יקרה מאוד. ובסופו של דבר הם מצליחים בדרך זו לשלוט כאן בפועל. חוק הגיוס הוא דוגמה טובה: עד היום היה הדבר נתון בידי שר הביטחון, והוא שהחליט את מי לגייס; באה פנייה לבג"ץ, והבג"ץ פתח תיבת פנדורה ודרש חקיקה, והעביר את הדבר לכנסת - ומאז עד היום אין פתרון לבעיה שהתנהלה עשרות שנים. נמצא שכל מה שרוצים להפעיל נגד שומרי המצוות - מגישים עליו תביעה חוקית, ומכוח החוק מנגחים אותך. וזהו "יגודו על נפש צדיק" - מתגודדים גדודים גדודים על נפש הצדיק, מכוח החוקים.
"ודם נקי ירשיעו" - במקום שעל פי החוק יהיה הנקי מוצדק והרשע מורשע, הם מחוקקים חוקים שדווקא הנקי סובל בהם והמורשע יוצא נקי. הממשלה האחרונה העבירה חוק: אם אתה מוציא מרפסת - קנסות, צווי הריסה, רדיפה; אבל בדואי בנגב רשאי לחרוג עד שבעים מטר, וזה עובר בלי בעיה. אילו היה מישהו מוציא חוק כזה לבני ברק, כל התקשורת הייתה רועשת: כיצד הפכת עבריינים לחוקיים בהבל פה? אך משום שאירע בנגב - אפילו היועצים המשפטיים, שבדרך כלל מתייצבים ואומרים "אי אפשר, זה אינו חוקי", שותקים והכול עובר בשקט. וזהו "יוצר עמל עלי חוק": לוקח את העמל והשקר והופכם לחוק, ואם הדבר מסתדר עם האג'נדה שלו - הכול תקין. מחוקקים חוקים כדי להצדיק את הרשע.
וכוונת הדברים במליצה, מסביר המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא הוא היושב על כיסא המשפט והוא המחוקק העליון. ואם תאמר שמה שאתה רואה שהרשע מדכא את עם ה' - כמו שנאמר לעיל "אלמנה וגר יהרוגו" - הוא בהסכמתו יתברך, שהרי אם ה' מניח להם להמשיך כביכול הוא מאשר את מעשיהם, הרי זה בלתי אפשרי. "היחברך כיסא הוות"? וכי יתחבר אל הקדוש ברוך הוא שקר, וכי "יוצר עמל עלי חוק" יש לפניו? ודאי שאין זה מאתו. ולכן דע לך: הקדוש ברוך הוא ייפרע מכולם, כל אחד כדינו. זו התשובה לשואלים איפה ה' ולמה אינו עושה צדק - וכי יעלה על דעתך שהוא מסכים ושותק? לא, בסופו של דבר כולם ישלמו את המחיר.
וַיְהִי יְהֹוָה לִי לְמִשְׂגָּב וֵאלֹהַי לְצוּר מַחְסִי׃
הקדוש ברוך הוא הצילנו מידם, ונשגבתי בחסדו, והרשעים לא עשו לי את אשר תכננו. "משגב" הוא חוזק, והקדוש ברוך הוא הוא ההצלה שלי; "צור מחסי" - הצור שבו חסיתי. ומבאר המלבי"ם: כמו שחשבתי כך אכן היה - בטחתי שהקדוש ברוך הוא יציל ויגן, וכך היה. והמלבי"ם מחלק תמיד בין שם הוי"ה לבין "אלוקיי": שם הוי"ה מורה על הנהגת ה' את עולמו בכללות, ו"אלוקיי" מורה על ההשגחה הפרטית, האלוה שלי המשגיח עליי. ולכן: "ויהי ה' לי למשגב" - מצד שהוא בורא כול ומנהיג; "ואלוהי לצור מחסי" - מצד שהוא אלוקיי בהשגחה פרטית, הצור שבו אני חוסה באופן פרטי.
וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם יַצְמִיתֵם יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ׃
"אונם" - כוחם, כמו "יצפון לבניו אונו", און הוא כוח. הקדוש ברוך הוא ישיב עליהם את החמס ואת השקר וכל מה שעשו לי, וייתן זאת בראשם. "וברעתם יצמיתם" - באותה רעה שהביאו עליי יכרית אותם; "יצמית" מלשון הכרתה, כמו "לצמיתות". ומהי הכפילות "יצמיתם יצמיתם ה' אלוקינו"? אל תהיה מסופק בדבר: גם אם תראה שהוא מתמהמה, דע שבסוף יצמיתם ה' אלוקינו, ובסוף ייפרע הקדוש ברוך הוא מכל מי שראוי לכך.
מבאר המלבי"ם: ושלא תחשוב שהעונש יבוא על ידי סיבה חיצונית - אלא "ברעתם יצמיתם". הקדוש ברוך הוא מביא מצב שהרעה של האדם עצמו היא המזיקה לו; אין זו רעה חיצונית שה' מביא עליך, אלא רעתך שלך מתהפכת עליך. וזהו "תייסרך רעתך" - הרעה שעשית היא עצמה מייסרת אותך. וכן "טבעו גויים בשחת עשו... נודע ה' משפט עשה": הגויים טבעו בבור שכרו בעצמם, ובזה נודע ה' - שרואים כיצד גלגל עליהם שרעתם עצמה תהיה מפלתם.
והמשל הידוע: המן בנה עץ לתלות עליו את מרדכי, ועל אותו עץ עצמו תלו אותו. ועוד: המן הוא שחוקק את החוק שהמלך יכול להרוג אדם מיד בלי לכנס את המליאה ובלי שבעת היושבים ראשונה במלכות - והכול כדי להרוג את ושתי. והראשון שהשתמשו בו בחוק הזה אחריה היה המן עצמו: אחשוורוש לא נצרך להתייעץ עם איש, תלו אותו ונגמר. ומי שינה את החוק? המן. מכאן שהקדוש ברוך הוא מצמית את הרשע ברעתו שלו, ובכך ניכרת יד ה' ומוכח ש"משפט עשה". ולסיום אומר לך הפסוק ששני טעמים יש לכריתתם: האחד מצד רעתם עצמה, והשני מצד שה' הוא "אלוקינו" - המשגיח עלינו, הרב את ריבנו מני צר.