פרק צ"ו בתהילים פותח בקריאה לשיר לה' שיר חדש. רש"י כותב שהמזמור הזה נאמר על העתיד: אין הכוונה שישירו כעת, אלא לעתיד לבוא, בעת הגאולה. וסופו של המזמור מוכיח כן, שהרי נאמר בו "כי בא לשפוט הארץ" - מדובר על הזמן שבו הקדוש ברוך הוא בא לשפוט את הארץ, וזה יהיה לעתיד לבוא בעת הגאולה. וכלל הוא בידינו, אומר רש"י, שבכל מקום "שיר חדש" נאמר תמיד על העתיד.
שִׁירוּ לַיהֹוָה שִׁיר חָדָשׁ, שִׁירוּ לַיהֹוָה כָּל הָאָרֶץ׃
הרד"ק מבאר את לשון "שירו" כמו שנאמר במזמור אחר "לכו נרננה לה'" - אדם אומר לחברו: בוא ונלך ונרנן לה'. כך גם כאן, אומרים איש לאחיו: שירו לה' שיר חדש, על שקיבץ אתכם מן הגויים ואסף אתכם מן הגלויות. ולמה "חדש"? שתחדשו לו שיר מיוחד, חוץ מן המזמורים והשירים שכבר נכתבו. ובמזמור צ"ח חוזר ואומר "שירו לה' שיר חדש", כדי לחזק את העניין שנית.
עוד כותב הרד"ק, שאת המזמור הזה חיבר דוד כאשר העלה את הארון מבית עובד אדום הגיתי. בעקבות פרץ עוזה חשש דוד מאוד להביא את הארון אליו לאחר שהיה בבית אבינדב, והטה אותו אל בית עובד אדום הגיתי. לאחר מכן, כשראה שנתברך בית עובד אדום, הבין דוד עד כמה גדול הדבר: אין בארון מיתה אלא ברכה יש בו, ולכן לקח את הארון והעלה אותו בשיר ובשמחה אל ירושלים. אז חיבר דוד את המזמור הזה יחד עם המזמור "הודו לה' קראו בשמו", ויש ביניהם שינוי מעט, ובשינוי הזה חידש בו "שיר חדש", ששינה אותו לדבר על קיבוץ גלויות. השיר כאן מדבר על מציאות שבה יהיה שיר חדש, בשונה משירי הגלות: שירים מיוחדים על עניין הגאולה.
נשים לב: כל השירות שבתורה ובנביאים נכתבו בלשון נקבה - "שירה". "שירה חדשה שיבחו גאולים", "אז ישיר משה את השירה הזאת". ואילו לעתיד לבוא נאמר בלשון זכר: "שירו לה' שיר חדש". מה ההבדל? הטובות וההצלחות שהיו לעם ישראל בעולם הזה לא היה להם קיום; היו הצלחות זמניות. היה בית ראשון - וחרב. היתה הצלחה נוספת, בית שני - וחרב. כאן בעולם הזה אין לנו הצלחות קיימות אלא הצלחות זמניות, ולכן אנו אומרים "שירה" בלשון נקבה.
נקבה היא ביטוי לתשות כוח, כלשון "התש כוחי כנקבה". והיות שההצלחות שלנו אינן מתמידות, הן חלשות והן נגמרות, לכן נמשל הדבר לבחינת הנקבה. ואפשר לומר בדרך נוספת: הזכר, הדכורא, נמשל לשמש, שהשמש משפעת. האישה נמשלה ללבנה, מכיוון שהלבנה לית לה מגרמה כלום, אלא היא מקבלת מאור השמש ואת זה היא משפיעה. ועוד נמשלה האישה ללבנה בעניין ההתחדשות: המחזוריות שאצל האישה היא מעין ההתחדשות של הלבנה. הלבנה מתחדשת, בשונה מן השמש הקבועה.
עם ישראל נמשלו ללבנה, והאומות נמשלו דווקא לשמש. אצל האומות המצב סטטי, עד שהם נגמרים. (אגב, החוקרים אומרים שגם השמש אמורה להיגמר; אין להיבהל, לפי חשבונותיהם זה ייקח עוד מאות אלפי מיליונים, ואז כבר יהיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתיים כאור שבעת הימים, ואיננו מוטרדים. אך לפי חשבון הגז שיש שם, הוא ייגמר בשלב מסוים.) המציאות של השמש קבועה עד שתסתיים, ואילו הלבנה כל הזמן הולכת ומתחדשת. בחינת הנקבה אינה חוזק ויציבות קבועים, אלא עלייה וירידה, עלייה וירידה. כך גם מצבם של ישראל בעולם הזה: עולים, ואחר כך באה תקופה של גלות וקושי; שוב בית שני, ושוב הירח הולך ומתמעט, הלבנה הולכת ונחסרת, ושוב מציאות של התמודדות. אבל הטובה העתידה לבוא תהיה בבחינת "שיר" - לשון זכר, דבר קבוע שאינו הולך ומתבטל, חזק יותר מן הנקבה. לכן נאמר כאן "שירו לה' שיר חדש", על הגאולה העתידה שתישאר לנצח.
המלבי"ם מקדים ואומר, שבפרק שלנו ובפרק הבא אחריו יתאר לנו המשורר את השגחת השם יתברך באמצעות הטבע. כזכור, המלבי"ם כבר התווה לנו את סדר הפרקים הבאים: כאן ידבר המשורר על ההשגחה הפרטית של הקדוש ברוך הוא באמצעות הטבע, היינו ניסים נסתרים, ולאחר מכן ידבר על הניסים הגלויים, ההשגחה העל טבעית, כגון "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון". בשני הפרקים הללו מדובר אפוא על האופן שבו הקדוש ברוך הוא מסדר את הטבע באופן מסכים לתשועת ישראל ולהצלחת עבדיו ואוהבי שמו - השם מסדר את הטבע שיהיה ראוי להנהגתנו, להצלחתנו ולישועתנו.
על כך נאמר "שירו לה' שיר חדש". מבאר המלבי"ם: הגויים ידעו שהקדוש ברוך הוא הוא מה שהמלבי"ם מכנה "הסיבה הראשונה". גם הגויים האמינו בהשם, אלא שהאמינו בו כאלוהי האלוהים, "אלהא דאלהיא", כלשון נבוכדנצר ועוד. פירושו של דבר: הם האמינו שיש אלוקים, אבל שאינו מתערב כאן, שאינו בא להציל מישהו מכבשן האש, ואינו מתעניין במה שקורה בעולם. הוא המנהיג העליון שאינו מתערב בהנהגת העולם. הם לא האמינו שהשם יתברך אינו דומה לשום פועל אחר.
שהרי כל פועל שפועל בעולם יוצר מציאות שלאחר שיצר אותה אין צורך בו עוד. בנאי בנה לי את הבית - איני צריך שיעמוד וייתמוך עמי במרפסת; אוי ואבוי אם אזדקק לכך. מרגע שבנה, הבית אמור לעמוד. הבנאי עשה וסיים. המלבי"ם נותן דוגמה ממורה השעות: השעון, אחרי שיצר אותו השען, איני צריך שיסובב אותו כל הזמן; הוא יצר אותו, וגמרנו, מאז הוא פועל מעצמו. אבל אצל הקדוש ברוך הוא לא כן הוא: אחרי שברא את עולמו עודנו מסבב ועוסק במעשיו בכוח שאין לו תכלית, כלומר בלי גבול. קיום הבריאה הוא בריאה מתמדת; כל המציאות תלויה בכוחו של השם יתברך, שאם יסלק רגע ידיו ממנה - ישוב הכל אל האפס. זהו "המחדש בטובו בכל יום תמיד", וכמה הדגשות יש כאן: "תמיד" פירושו בכל שנייה ושנייה הקדוש ברוך הוא מחדש את המציאות. אם ברגע אחד יסיר השם רצונו מן המציאות, הכל חוזר אל האפס והתוהו.
לפי זה מתבארת כוונת הדברים: אתם שרים לה' שיר חדש - על כך שהקדוש ברוך הוא מחדש בכל יום מעשה בראשית. לעומת זאת הגויים שרים לה' שיר ישן: השם הוא אלוהי האלוהים, לפני כך וכך ברא את עולמו, ומאז אינו מתערב. זו פעולה שהייתה ונגמרה, ומאז העולם עומד מעצמו. אנחנו איננו מאמינים כך, אלא יודעים שהקדוש ברוך הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד. אם כן יש חידוש לעולם בכל רגע ורגע. לכן אנו מודים על הזריחה שהייתה היום, ואיש אינו אומר: מה יש לך להודות על הזריחה, הרי היא הייתה אתמול ולפני חודש ולפני אלף ואלפיים ושלושת אלפים שנה, ותהיה גם בעוד אלף שנה. זו תפיסה של גוי, שבאמת חושב שיש זריחה היום מפני שהייתה אתמול. אבל אני כיהודי יודע שהקדוש ברוך הוא פותח בכל יום דלתי שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע. יש כאן פעולה יום יום שהשם עושה אותה, ולכן בכל יום אני צריך להודות עליה. אין זה מכוח האינרציה, אין זה דבר שניתן בבריאה ומאז פועל מעצמו. לכן אנו שרים לה' שיר חדש, על שהשם מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית.
ובנוסף לזה: "שירו לה' כל הארץ". לא כמו עכשיו, שרוב ההמון מן העקום מכחשים בהשם ומייחסים את כל הבריאה לכוכבים ולמזלות. השיר החדש יהיה שאותו ישירו לה' כל הארץ, וגם האומות יכירו בהנהגתו של הבורא.
כבר דיברנו על עניין זה בלימוד הכוזרי, שהרמב"ם כותב שהדתות האחרות שנתווספו הן דתות שבסופו של דבר מובילות אותנו אל השלמת הליך הגאולה. ולמה? כי אם נתבונן במצב הגויים לפני הדתות, נראה שהיה גרוע ביותר: אנשים שהיו מפסלים להם צלם, עובדים ומשתחווים לו ומקריבים לו, ושוחטים ומקריבים קורבנות לבהמות - עובדי הפרה כמו בהודו, עובדי הטלה כמו במצרים. אלה היו פגאנים עובדי אלילים ברמה הנמוכה ביותר. לעומת זאת, כשהגיעה דת הנצרות, היא כבר מדברת על אלוקים מופשט: יש מציאות של אלוקים בלי לעשות לו צלם, בלי לקחת מישהו שיגלף ולומר זה אלוקיי. זו התקדמות גדולה מאוד אל ההכרה בהשם יתברך; זו אינה עבודת כוכבים ומזלות, אלא הכרה שיש אלוה עליון שיצר את העולם.
האסלאם כבר מתקרב יותר אל ההכרה באלוקים, מכיוון שאין הוא מדבר על בן של רוח הקודש שעיברה את הבתולה הטמאה; אין מדברים שם במושגים האלה, אלא על אלוקים מופשט, שהקדוש ברוך הוא מנהיג עולמות דרך נביאו. ואף שאותו המשוגע, כפי שמכנה אותו הרמב"ם, לא התנבא מעולם שום נבואה, הם קוראים לו נביאו, ומדובר במי שכביכול קיבל מסרים מן המלאך גבריאל, או שבסך הכל היה חולה במחלת האפילפסיה, כדברי חוקרי קורות הימים. על כל פנים כבר מדברים שם על משהו מופשט ורוחני בבחינת אלוה, בלי עבודה זרה, בלי צלם ובלי צלב; כבר מדברים על משהו מרומם יותר. ולכן מותר להיכנס למסגד (אם כי לא בטוח איך תצא משם), ואילו לכנסייה אסור להיכנס, גם אם מדובר בטיול מטעם העבודה, שהיא בית עבודה זרה. לגוי מותר לעבוד את השם בשיתוף, כלומר להאמין גם בהשם וגם בעבודה זרה, ולכן מבחינתם זו התקדמות; אבל ליהודי אסור להיכנס לבית עבודה זרה, והכנסייה היא עבודה זרה בשיתוף, שהם מאמינים באותו האיש כמציאות מוגשמת. אבל למסגד אין בעיה, שכן האסלאם הוא דת מאוחרת יותר שכבר מאמינה רק בהשם. הם קרובים הרבה יותר להכיר בהשם אלוהי ישראל, וזה טוב הרבה יותר מעובדי עבודה זרה שהיו בונים מזבחות ועובדים את האשרות ואת הכוכבים והמזלות, שהיו רחוקים מאוד מהשם יתברך.
זהו שנאמר "שירו לה' כל הארץ": גם ההמון מעובדי הכוכבים והמזלות, שהיו מכחישים בהשם ומאמינים בעבודות זרות, כולם ישירו לה' ויכירו במלכותו של הבורא יתברך.
שִׁירוּ לַיהֹוָה בָּרְכוּ שְׁמוֹ, בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ׃
מהו "בשרו"? מסביר הרד"ק: לבשר איש לזולתו, כמו שאמר קודם "שירו לה' שיר חדש", שאיש אומר לחברו בוא ונשיר לה' שיר חדש, כך גם כל אחד יאמר לחברו את הבשורה. ולכאורה מה יש לבשר אם כולם כבר יודעים את הבשורה? אומר הרד"ק: אף על פי שכולם ידעו כאחד את הישועה, יהיה סיפור הישועה חביב בעיניהם בכל יום ויום כאילו נהייתה אז, כי הבשורה היא חידוש הסיפור, והוא ערב על האדם ביום שומעו, ואחר כך הולכת ומתמעטת אותה עריבות.
קחו לדוגמה את מי ששמע ראשון על נפילת מגדלי התאומים או על רצח רבין. אלה שתי הדוגמאות שבדרך כלל שואלים אדם איפה היה כשזה קרה, ואלו דברים שאדם זוכר. אבל אם אחרי שעתיים יבוא מישהו ויספר לך שוב, הרי אלה כבר חדשות ישנות; כבר הספיקו לבנות, כבר יש אנדרטה. הבשורה מעניינת כשהיא חדשה: אף אחד לא שמע, ופתאום מתפרסם דבר שעושה רעש גדול. אבל כששומעים אותה בחדשות הבאות, זה כבר לא חדשות. ועל זה אומר הכתוב: עניין הגאולה יהיה כל כך ערב בעיניכם, עד ש"בשרו מיום ליום ישועתו" - בכל יום תאמר: הייתה ישועה, יש גאולה, וזה יערב בעיניך כאילו זה עתה הביאו לך חדשות טריות, וישמח אותך כאילו אמרו לך עכשיו משהו שלא שמעת מעולם. הגאולה תהיה כדבר המתחדש, שיש בו חשק והתלהבות לעסוק בו ולספר אותו.
המלבי"ם מסביר שהפסוק הזה הוא כנגד מה שנאמר בתחילה "שירו לה' שיר חדש": "שירו לה' ברכו שמו". ברכה באה על טובה שאנו מקבלים מאת השם. ברכה עניינה תמיד שפע וריבוי, שהביטוי "ברך" הוא ביטוי של ריבוי. שכן אם נתבונן באלף בית, אילו אותיות מבטאות את הקפיצה הגדולה ביותר? אצל האחדות - האות ב' מבטאת את הקפיצה הגדולה ביותר לעומת א', שהרי א' היא אחד, וכשהכפילה את עצמה נעשתה שתיים, נעשתה ב'. ג' לעומת ב' הוסיפה רק שליש: היה שתיים, נעשה שלוש; אין זו הכפלה. ההכפלה היא רק בב'. וכן בעשרות: י' היא עשר, והקפיצה הגדולה היא כ', שהכפילה את עצמה. וכן במאות: ק' היא מאה, וההכפלה היא ר'. קיבלנו "בכור". אומר הגר"א: לכן בכור נוטל פי שניים, שהרי אותיות בכור הן הכפלה של האותיות שקודמות להן. לכן תמיד עניין הברכה הוא ריבוי ושפע. וכשאני מברך את השם, מה אני אומר בעצם? אתה השם מקור הברכה, אתה המקור, הבריכה העליונה שממנה יורד השפע ומשפיע למטה.
אנו מברכים את השם על הטובה ועל ההשפעה שאנו מקבלים ממנו יתברך. אבל הגויים אינם מכירים בהשם כמנהיג וכמשפיע, ולכן הם רק מהללים את שמו ואינם מברכים אותו. הגוי אינו מכיר שהברכה שיש לו היום היא ממנו יתברך; הוא סבור שהשם ברא פעם את העולם, אבל שיש לו שפע יומיומי ממנו בהשגחה - בזה אינו מכיר. לכן הגוי אינו מברך את השם אלא רק מהלל אותו כמי שברא את העולם ובעל כוח הוא, ויש מקום להללו, אבל ברכה אין לו ממנו. ואתם, עם ישראל, שאמרנו לכם שירו לה' שיר חדש - שירו לה' וברכו שמו, שהרי אתם יודעים את ברכתו וכמה שפע יומיומי יש ממנו יתברך. ואתם תבשרו מיום ליום את ישועתו, שישועתו מתחדשת באופן יומיומי.
ומהי בשורה? אומר המלבי"ם שבשורה היא תמיד ביטוי למשהו לא רגיל, כלשון "איש בשורה הוא": בא לבשר לך דבר שאינו סטנדרטי, שאינך שומע ביום יום. בשורה היא דבר שביאתו מסופקת ואינו רגיל לבוא בתמידות. לפיכך, לכאורה לא יצדק הביטוי "בשורה" על הארת השחר בבוקר, שהרי אין זו בשורה חדשה ואין זה דבר בלתי רגיל; זה דבר יומיומי ומתמיד ומוכרח לבוא. ואף על פי כן אומר הכתוב: גם את ישועתו המתמדת תבשרו בכל יום. תבשר שהאיר השחר, תבשר שהאירו המאורות. אף שהדבר נראה אצל בני האדם כדבר טבעי ורגיל, אנו כמאמינים יודעים שזו בשורה, שהרי מה שזרח אתמול אינו מחייב שיזרח מחר. מה שהשמש זרחה במשך חמשת אלפי השנים האחרונות אינו אומר שתזרח גם מחר. ולמה זרחה היום? כי היום השם שוב רצה. וזו בשורה. מה שנראה לך טבעי ומובן מאליו - אנחנו, עם ישראל, מאמינים בני מאמינים, יודעים שאין דבר טבעי ואין דבר שהוא חלק מרוטינה, אלא בכל עת הקדוש ברוך הוא מחדש; ואם השם חידש, ראוי לבשר על כך. עוד אומר המלבי"ם, שהבשורה היא תמיד על דבר טוב, חוץ ממה שמופיע בשמואל א' פרק ד' פסוק י"ז, ששם בא הביטוי על דבר רע, מצד שראה את העניין בעיניו ולכן נקרא בשורה; אבל בדרך כלל, כשמדברים על בשורה מדברים על דבר טוב.
סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ, בְּכָל הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו׃
הרד"ק מסביר: ספרו בגויים את הכבוד שכיבד אתכם השם לעיני העמים. מדובר בגאולה העתידה, ועם ישראל שהיו שפלים ובזויים יספרו לעיני העמים את כבודו, כמה מגיעים ישראל למעלה רמה ונישאה.
המלבי"ם מסביר את סדר הפסוקים: פסוק ב' - "שירו לה' ברכו שמו בשרו מיום ליום ישועתו" - הוא כנגד החלק הראשון של פסוק א', "שירו לה' שיר חדש". ופסוק ג' - "ספרו בגויים כבודו בכל העמים נפלאותיו" - הוא כנגד החלק השני, "שירו לה' כל הארץ", היינו מה שישירו הגויים.
ובכאן יש להבחין: בין האומות יש שני כוחות, גויים ועמים. המלבי"ם אומר בכמה מקומות שעמים חשובים יותר מן הגויים. "עם" הוא בדרך כלל ביטוי לאומה שיש לה גם מלך, ואילו "גוי" הוא כמו שבטים באפריקה. עמים - הם כבר מלוכדים כעם, יש להם חוקה ויש להם סדר. אפשר לדבר על עמי אירופה כעל עמים, ועל אמריקה כעל עם; אבל שבטים באפריקה ופלנגות למיניהם, שאין להם שלטון מסודר, אינם נקראים עמים אלא גויים. אם כן הגויים פחותים מן העמים, הם במדרגה נמוכה יותר ואינם יודעים כלל מהשם. העמים חשובים יותר, והם יודעים שיש קדוש ברוך הוא, אלא שמתייחסים אליו כאל הסיבה הראשונה בלבד: כמי שברא את העולם, ולא כמי שמשפיע שפע תמידי ומשגיח ודואג לקיים את העולם בכל עת.
לפי שיטתם ראוי לעשות לו כבוד, מצד שהוא הסיבה הראשונה, אבל לא לברך אותו, שכן ברכה היא על השפע היומיומי, והגוי אינו מאמין בשפע היומיומי ממנו יתברך, ואינו מאמין שהנפלאות הן ממנו. לכן נאמר "ספרו בגויים כבודו" - כבוד ולא נפלאות, שהרי לפי תפיסתם אין הקדוש ברוך הוא פועל ישועות בעולם ואין לו כוח לעשות נפלאות ולשדד את הטבע.
נסדר אפוא את הדברים שלא נתבלבל. יש שלוש דרגות. הנמוכה שבהן היא הגויים, שאינם מכירים את השם אפילו לא כסיבה ראשונה ולא כבורא העולם. מעליהם העמים, שהם אומות מסודרות, והם מכירים את השם לפחות כסיבה ראשונה, אך לא כמי שפועל באופן תמידי בטבע ועושה נפלאות. ומעל כולם עם ישראל, המכירים את הקדוש ברוך הוא ויודעים את השגחתו התמידית ושהברכה ממנו בכל עת תמיד.
ועתה ראו כמה הדברים מסודרים להפליא. הפסוק הקודם, "שירו לה' ברכו שמו בשרו מיום ליום ישועתו", מדבר עלינו: עם ישראל, המכירים בהשגחה התמידית ובשפע התמידי. "ברכו שמו" - הברכה היומיומית היא ממנו; "מיום ליום ישועתו" - הזריחה היומיומית היא ממנו. ואילו הגויים, שכלל אינם מכירים את השם ושפלים שבאומות, גם הם יתרוממו מעט: "ספרו בגויים כבודו" - יכירו שיש כבוד להשם, יכירו שיש סיבה ראשונה. והעמים, שכבר מכירים את כבודו אך אינם מאמינים שהשם עושה נפלאות ומחדש בכל יום תמיד, גם הם יתקדמו: "בכל העמים נפלאותיו" - יכירו גם בנפלאותיו, וידעו שבידו של הקדוש ברוך הוא לשנות ולשדד מערכות הטבע כרצונו.
המזמור מדבר על הגאולה העתידה, ולכן נאמר בו "שיר" בלשון זכר - טובה קבועה שאינה מתבטלת, בשונה מ"שירה" שבעולם הזה שהצלחותיו זמניות כלבנה העולה ויורדת. "שיר חדש" הוא השיר על הקדוש ברוך הוא המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, שלא כאומן שסיים מלאכתו ואין צורך בו עוד, אלא שהכל תלוי בכוחו בכל רגע. מכאן שגם הזריחה היומיומית היא בשורה שראוי לבשרה ולברך עליה. ולעתיד לבוא יתרוממו כל הדרגות: הגויים יכירו בכבודו, העמים יכירו בנפלאותיו, וישראל יבשרו מיום ליום את ישועתו - עד ש"שירו לה' כל הארץ" יתקיים במלואו.