פתיחה: הפרק החותם את ספר שופטים
פרק כ"א הוא הפרק האחרון בספר שופטים, והוא בא לסגור את פרשת פילגש בגבעה. לאחר המלחמה הנוראה שבה כמעט נמחה שבט בנימין, יושבים בני ישראל וחוקרים: כיצד הגענו לכאן? מה גרם לאסון? הפרק מתאר את הבכי, את החקירה, את המסקנות (שאינן בהכרח נכונות), ואת הדרכים שמצאו להשיב את שבט בנימין לחיים. הכל נחתם בפסוק המסכם את כל התקופה: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה".
השבועה שקדמה למלחמה
וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר: אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא־יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה.
הכתוב חוזר לספר לנו מה היה עוד קודם לכן, כשהתאספו לצאת לקרב. עוד במצפה, מרוב הכעס על המעשה הנורא שעשו אנשי בנימין, נשבעו בני ישראל מראש: אנחנו לא מתחתנים עם שבט בנימין. השבועה הזאת היא שתלווה את כל הפרק ותיצור את כל הסתירה שאיתה יתמודדו.
הבכי בבית אל והחקירה: מדוע נפקד שבט מישראל
וַיָּבֹא הָעָם בֵּית־אֵל וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד־הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל. וַיֹּאמְרוּ: לָמָה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד.
אומר המלבי"ם: כל השאלה נעוצה בשתי המפלות הראשונות. אילו לא היו נופלים מישראל ארבעים אלף איש בשתי הפעמים הראשונות, לא הייתה הנקמה בבני בנימין כה קשה. היו מכים בהם אלף או אלפיים, בנימין היה נכנע ועושה דין בחוטאים, והסיפור היה נגמר. אבל דווקא משום שנפלנו פעמיים, בער בנו זעם נורא, ויצאנו לנקום עד כדי כך שהשחתנו את השבט כולו וכיליון חמתנו בהם. לכן כל החקירה מתמקדת בשאלה: מדוע נפלנו בשתי הפעמים הראשונות? כי משם התגלגל הכל.
ואם תשאל: הרי נותרו שש מאות איש, ומדוע אומרים "להיפקד שבט אחד"? מבאר המלבי"ם: שש מאות איש הם מתי מספר, הם אינם נקראים שבט. הם שריד מן השבט, לא השבט עצמו.
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיַּשְׁכִּימוּ הָעָם וַיִּבְנוּ־שָׁם מִזְבֵּחַ וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים.
למחרת הם יושבים שוב לחקור את סיבת הדבר, לחפש במעשיהם מה עשו שלא כהוגן. ואת העולות והשלמים מעלים, אומר המלבי"ם, כדי למצוא רצון מלפני ה': אולי יראה ה' את מצבנו וירחם עלינו וייתן לנו גילוי והארה, מה גרם למפלה הנוראה שבסופה נשמד שבט מישראל.
המסקנה: מי לא עלה למצפה
וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי אֲשֶׁר לֹא־עָלָה בַקָּהָל מִכָּל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־ה'? כִּי הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה לַאֲשֶׁר לֹא־עָלָה אֶל־ה' הַמִּצְפָּה לֵאמֹר: מוֹת יוּמָת.
הם מעיינים בדבר ונזכרים שכבר היה מקרה דומה בהיסטוריה: מפלת יהושע בעי, שבה נפלו הצדיקים לפני מי שאינם צדיקים. וממה נבעה המפלה ההיא? מכך שעכן מעל בחרם. אמרו: גם אנחנו עשינו חרם, גם אנחנו נשבענו שבועה, שמי שלא יעלה להילחם בבנימין מות יומת. כנראה יש מי שעבר על השבועה, וזה גרם למיתתנו. ומכאן הם יוצאים לברר מי הוא זה שלא עלה.
ושימו לב לנקודה חשובה: האם זו באמת הייתה הסיבה? היו סיבות אחרות. בעצם הם אינם מגיעים לשורש האמיתי, ועל סמך ההנחה הזאת הם הולכים ועושים את מה שהם עושים. יש כאן לימוד גדול: כשאדם מבין שיש תביעות כלפיו, הוא ממהר לחפש אשמים אחרים. בדוק בעצמך: אולי לא מחית על פסל מיכה ולא תבעת את כבוד שמים. אולי בטחת בזרוע בשר ולא שאלת בה' אם נצליח, אלא היית בטוח שתנצח. כל אלה עוונות שבכם. אבל לא, אני בסדר, כנראה מישהו כאן חסר, הוא בטח האשם. עליו מטילים את האשמה, והם טעו בזה. אלא שזו הייתה התפיסה וההבנה שלהם באותה שעה.
ההכרה בחומרת מחיית שבט
וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־בִּנְיָמִן אָחִיו וַיֹּאמְרוּ: נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. מַה־נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים? וַאֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ בַה' לְבִלְתִּי תֵּת־לָהֶם מִבְּנוֹתֵינוּ לְנָשִׁים.
אומר המלבי"ם: עד עכשיו דיברנו על העבר, למה נפלנו ואיך קרה לנו כדבר הזה. ולכאורה, מה טעם לחקור בעבר? מה שהיה היה, מתו ונגמר. אלא שכעת מתחדש דבר חדש: הם נזכרים שבחמתם נשבעו שאיש מהם לא ייתן את בתו לבנימין. ואם כך, גם השש מאות שנותרו אינם שריד כלל, הם אפס, שהרי שש מאות איש שאינם יכולים לשאת נשים הם כלא היו. נמצא שנמחה שבט מישראל.
ומוסיף המלבי"ם: זה יהיה מום וחיסרון גדול לכלל האומה. מחיית שבט אינה עניין מספרי ואינה שאלה דמוגרפית, לא שהיו שני מיליון ונשארו מיליון וחצי. גופו של כלל ישראל חסר איבר, וגוף שחסר בו איבר הוא בעל מום. אי אפשר שתשרה שכינה עליהם אלא כשהם שנים עשר שבטים, ואם יחסר שבט אחד הוא פגם גדול לכלל האומה, נזק לדור דורות, מעוות שלא יוכל לתקון, ומחלל את הודו של יעקב וקדושת ישראל לעולמים.
וזהו "נגדע היום שבט אחד מישראל": כיוון ש"מה נעשה להם לנותרים לנשים", השבט עתיד להיגדע לחלוטין. וכבר ראינו שמזה היה יעקב אבינו מוטרד כל ימיו: אם אין לי את יוסף, היכן קיימתי את חובתי בעולם להקים שנים עשר שבטים? וכששמע שיוסף חי אמר "אמותה הפעם", כי עתה מיטתי שלמה, שנים עשר שבטי י-ה חיים וקיימים. עניין שנים עשר השבטים הוא יסוד מוסד, שאם חסר בו משהו זהו מעוות שלא יוכל לתקון. פתאום הם מבינים: לא נשארו שיריים מן השבט, לא נשאר ממנו כלום, ואי אפשר להצמיחו מחדש.
שני מינוסים העושים פלוס: יבש גלעד
וַיֹּאמְרוּ: מִי אֶחָד מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא־עָלָה אֶל־ה' הַמִּצְפָּה? וְהִנֵּה לֹא בָא־אִישׁ אֶל־הַמַּחֲנֶה מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד אֶל־הַקָּהָל. וַיִּתְפָּקֵד הָעָם וְהִנֵּה אֵין־שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד.
כאן עושים בני ישראל חשבון של אחד ועוד אחד, ומשני מינוסים מקבלים פלוס. מינוס אחד: שבט בנימין נגדע. מינוס שני: יש קבוצה שלא באה למלחמה, ולפי תפיסתם היא הגורמת לכל הצרה, שכן עברה על השבועה וחייבת מיתה. אם כן, נהרוג את העבריינים שלא באו למלחמה, ובכך תהיינה לנו נשים לתת לבני בנימין. ומדוע אפשר לתת מהן? משום שכל מי שבא למצפה היה בכלל השבועה, ואילו הם לא באו ולא נשבעו, ולכן בנותיהם אינן בכלל האיסור. כך חיסרון אחד ועוד חיסרון שני הופכים ליתרון.
וכשהם בודקים, מוצאים שאין איש מיושבי יבש גלעד. וכיוון שעברו על השבועה, וכפי שהבינו הם הגורמים שחרה אף ה', יוצא שכל השמדת בנימין תלויה בצווארם. אם נסתכל בסיבה ובמסובב: אילו הייתם באים, היינו מנצחים מיד, מכים אלף או אלפיים ונגמר הסיפור. משלא באתם, נפלנו בשתי הפעמים הראשונות, ארבעים אלף הרוגים, ומתוך כך חרה אפנו עד להשחית והשחתנו את בנימין. הכל התחיל מכם. ואם כן, מי שקלקל הוא זה שיתקן: מבנותיכם יבוא התיקון לשבט בנימין.
וַיִּשְׁלְחוּ־שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים־עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר: לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת־יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי־חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף. וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: כָּל־זָכָר וְכָל־אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב־זָכָר תַּחֲרִימוּ.
שולחים שנים עשר אלף איש מבני החיל, כנראה אלף כנגד כל שבט ושבט. וכיצד ייתכן להכות את כולם? מביא ה"מעם לועז" שאנשי יבש גלעד לא ישבו בשקט וחיכו שיכו בהם, אלא יצאו למלחמה כנגד הבאים, וממילא בעקבות הקרב מתו כולם, חוץ מאותם שעליהם קיבלו הוראה שלא להמית. ההוראה "כל זכר וכל אישה יודעת משכב זכר", כלומר אשת איש, פירושה שאת כולם תחרימו, ומכלל הדברים מובן שהבתולות ניצלו, ואותן אפשר יהיה לתת לאנשי בנימין.
ומדוע באמת נענשו אנשי יבש גלעד בעונש נורא כל כך? מבארים חז"ל: אנשי יבש גלעד נהגו באכזריות כלפי בני שבט אפרים. כאשר עמדו על מעברות הירדן ואמרו לו "אמור שיבולת", והוא אמר "סיבולת", הכו בהם אלפים ורבבות. מידה כנגד מידה: אתה נהגת באכזריות, כעת ינהגו בך באכזריות.
ארבע מאות נערות והפגישה עם בנימין
וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא־יָדְעָה אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר, וַיָּבִאוּ אוֹתָם אֶל־הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.
וַיִּשְׁלְחוּ כָּל־הָעֵדָה וַיְדַבְּרוּ אֶל־בְּנֵי בִנְיָמִן אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהֶם שָׁלוֹם.
הם באים ואומרים לבני בנימין: נגמרה המלחמה, ואנו מבקשים למצוא דרך לעזור לכם, כדי שלא יהיה פגם בכלל האומה, שלא יהיה חלילה איבר מדולדל ושבט נגדע מישראל, שהרי אין שכינה שורה אלא על שנים עשר שבטים.
וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן בָּעֵת הַהִיא וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד, וְלֹא־מָצְאוּ לָהֶם כֵּן.
וכשנפגשים מתגלה הפער: בני בנימין אינם ארבע מאות אלא שש מאות, ובידיהם רק ארבע מאות נשים. אילו היה המצב הפוך, לא הייתה בעיה, שהרי איש אחד יכול לשאת כמה נשים. אבל כשחסרות נשים, נותרים מאתיים איש בלא אישה.
וְהָעָם נִחָם לְבִנְיָמִן כִּי־עָשָׂה ה' פֶּרֶץ בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
לכאורה כבר נאמר קודם "וינחמו בני ישראל", ומה מחדש "והעם ניחם"? מבאר המלבי"ם: קודם היו אלה ראשי העם, וכעת גם העם, החלק העממי והפשוט יותר, התחרטו כולם וחזרו להיות לבני בנימין לאוהבים. שכן הבינו שהנזק נעשה מתוך שנאה, מסיבות שלא הצדיקו שנאה כזאת, ונזק עצום של שמונים אלף הרוגים מעם ישראל, כלשון הרמב"ן, הוא דבר שקשה לקבלו ולא יעלה על הדעת. ולכן שבו לאהבה.
ניסיון להתיר את השבועה, ודחייתו
וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה: מַה־נַּעֲשֶׂה לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים כִּי־נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה?
אם כן, אין ברירה אלא לחפש פתח להתרת השבועה. נשבענו, אך לשבועה יש התרה, וצריך פתח וחרטה. והפתח הוא: "נשמדה מבנימין אישה". וכי היית נשבע לו ידעת ששבט בנימין יימחה לחלוטין? ודאי שלא. מלכתחילה יצאנו להכות בהם מכה מסוימת, לתבוע את דין הפילגש ואת המעשה הנורא, ולסיים את העניין. איש לא העלה בדעתו שאנו יוצאים לקרב שבו מושמד שבט. הרי לך פתח וסיבה לחרטה: לא על תנאי זה נשבעתי.
וַיֹּאמְרוּ: יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא־יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל. וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֵת־לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ, כִּי־נִשְׁבְּעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן.
אלא שמיד חזרו בהם: הטענה הזאת הייתה מוצדקת ומתירה במצב של אין ברירה, אילו באמת היה נשמד שבט לחלוטין. אבל בפועל כבר נמצא פתרון לארבע מאות, ואין כאן השמדה מוחלטת. "ירושת פליטה לבנימין", יש פליטה לשבט, ואם אין מחיית שבט, שוב אין הפתח והחרטה מספיקים. ולכן המסקנה: "ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו", השבועה שרירה וקיימת.
הפתרון: מחולות בנות שילה
וַיֹּאמְרוּ: הִנֵּה חַג־ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית־אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית־אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה.
כאן עולה במוחם של זקני העדה רעיון חדש. באותו מקום היו יוצאות במחולות, ובזמן ההוא היו עושים חג לה' ומרבים בקרבנות, חג קבוע מדי שנה בשנה במקום קבוע.
וַיְצַוּוּ אֶת־בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר: לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם־יֵצְאוּ בְנוֹת־שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן־הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן.
וזה ההיגיון: השבועה הייתה שאיש מאיתנו לא ייתן את בתו לבנימין. אם אינני נותן, אלא בא איש מבנימין ולוקח בעצמו, אין כאן עבירה על השבועה. לא נתתי את בתי, בן בנימין לקח. ושימו לב לדיוקים: "וחטפתם לכם איש אשתו", אישה אחת בלבד, שלא ייקח באותה הזדמנות כמה נשים. "והלכתם ארץ בנימין", כדי שהאבות לא יבואו לריב, ילך כל אחד עם אשתו לארצו. ואין "חטיפה" כאן במובנה הפשוט, אלא שילך ויפגוש אותה, וימצאו חן זה בעיני זה, וילך עמה לארץ בנימין.
חז"ל אומרים שבין האנשים שהיו שם היה שאול, שהיה מן ארבע מאות שנותרו מבנימין, ואף הוא היה מן החטופים. וכיצד? הרי הנשים היו "הנחטפות"? אלא ששאול היה נחבא אל הכלים, צנוע וביישן, ואישה היא שחטפה אותו. וזהו שאמר לבנו "בן נעות המרדות, לבשתך ולבשת ערוות אמך": המידה הזאת התחילה כבר מאמך, שנהגה שלא בצניעות והלכה וחטפה אותי במקום שיהיה להפך, ומכאן התוצאה שיצא בן כמותך. על כל פנים למדנו ששאול נותר מאותם בני בנימין.
מה נשיב לאבות
וְהָיָה כִּי־יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לָרִיב אֵלֵינוּ, וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם: חָנּוּנוּ אוֹתָם, כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה, כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ.
ברור שהדבר לא יעבור בשקט. אבות הנערות יבואו לריב ולתבוע מן החכמים שיפעלו להשיב את בנותיהם. ונשיב להם: "חנונו", רחמו עליהם, על בני בנימין, ואל תיקחו מהם את בנותיכם. ומדוע? "כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה", כלומר במלחמה שנלחמנו ביבש גלעד לא השגנו נשים כמספר כל השש מאות שנותרו לבנימין, ומהיכן אמצא להם נשים? ואם יטענו: הרי יש שבועה, כיצד נשב בשקט? נשיב להם: "כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו". אילו אתם נתתם, הייתם אשמים. אבל לא אתם נתתם ולא מרצונכם היה הדבר, ולכן אין עליכם אשמה. הניחו להם, וכך תיפתר הבעיה.
וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן־הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ, וַיֵּלְכוּ וַיָּשׁוּבוּ אֶל־נַחֲלָתָם וַיִּבְנוּ אֶת־הֶעָרִים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם.
"למספרם" מדויק: בדיוק כמספרם, ולא לקח אחד יותר מאישה אחת, כפי שנצטוו. ואחר כך בנו את הערים שבני ישראל שרפו וישבו בהן.
וחז"ל במסכת תענית (דף ל') אומרים שכל הבעיה הייתה דווקא באותו הדור, ולאחר מכן התירו לשבט בנימין לבוא בקהל. והטעם: לשון השבועה הייתה "איש ממנו לא ייתן בתו לבנימין", ו"ממנו" משמעו דווקא הדור הזה. את בנינו לא השבענו ולא כללנו בשבועה, ולכן מבנינו כן יוכלו לשאת נשים לבני בנימין. וכבר בדור השני לא הייתה בעיה עם השבועה.
החתימה: אין מלך בישראל
וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ, וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ.
אומר המלבי"ם: שים לב מה קורה כאן. אירע דבר נורא, שמונים אלף איש מתו ושבט מישראל כמעט נמחה. דבר כזה מחייב ועדת חקירה, מחייב התבוננות. היה צריך לגדור גדר, להעמיד מושל בפרץ, למנות שופטים, לבדוק אולי אנחנו אשמים, לבדוק אם יש בינינו עבודה זרה, למגר את פסל מיכה. ולא עשו דבר מכל זה. "ויתהלכו משם בני ישראל בעת ההיא איש לשבטו ולמשפחתו", כל אחד חזר לשבטו, לנחלתו ולביתו, ובזה נגמר העניין.
בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.
זו הסיבה לכל מה שאירע: הכל התחיל מכך שאין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה. ויש אומרים שפסוק זה אינו רק חתימה לספר שופטים אלא גם פתיחה לספר שמואל, שבו נחשפים להולדתו של שמואל, שהיה שופט את ישראל והולך וסובב ממקום למקום. שהרי חז"ל אומרים: למה עלתה להם כך? מפני שהעוון היה ביד גדוליהם, שהיו צריכים לחגור מותניהם ולקחת צידה לדרך ולעבור ממחנה למחנה ומשבט לשבט ללמד את ישראל תורה, ומשלא עשו כן באה כל ההידרדרות הקשה. וכאשר בא שופט אמיתי, כשהגיע שמואל, כולם שמעו לו והאמינו בו, ובכך הצליח לגדור גדר ולעמוד בפרץ.
בשולי הדברים: המחולות בכרמים בחז"ל
ראינו כאן את המחולות בכרמים, ונביא דבר דומה מחז"ל שיש בו לימוד מוסר גדול. אמרו חז"ל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולים. בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן, בת סגן מבת משוח מלחמה, בת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלים זה מזה שלא לבייש את מי שאין לו. "כלים" בלשון חז"ל היינו בגדים: היו שואלות בגדים זו מזו ויוצאות בבגדים לבנים. וכל הכלים טעונים טבילה, כלומר כל הבגדים היו טעונים טבילה לפני הלבישה, כדי שלא לבייש אחת שאולי בגדיה אינם טהורים, ולכן הטבילו את של כולן.
ובנות ישראל, ויש גורסים בנות ירושלים, יוצאות וחולות בכרמים, מלשון מחולות. ומי שאין לו אישה נפנה לשם, כלומר מי שהיה זקוק לשידוך היה הולך לאותו מקום. ומה היו אומרות? "בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל, ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה. וכן הוא אומר: צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בניין בית המקדש שייבנה במהרה בימינו".
יפהפיות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם ליופי, לפי שאין האישה אלא ליופי, שהיופי מרחיב דעתו של אדם בתורה ובעבודה. מיוחסות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האישה אלא לבנים, חפשו ייחוס. ומכוערות שבהן מה היו אומרות? קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים. וכי רק המכוערות רוצות זהובים? אלא אומרים חז"ל: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן. וזה מה שאמרו: אתם רואים אותנו ככעורות, אך נאות אנו, רק שהעניות מנוולת אותנו. ומה שלא עושה הטבע עושה הצבע, אלא שעל כך צריך לשלם. לכן אמרו: עטרונו בזהובים, תנו לנו את האמצעים ליופי ולא תכירו אותנו. צא ולמד כמה גדולים היו הימים הללו, ימים של קדושה וטהרה, ולכן לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים.
הרב דסלר: קדושת הימים הללו
הרב דסלר במכתב מאליהו חלק ד' מרחיב בעניין זה, וחשוב לראות את דבריו. שהרי לצערנו יש היום אנשים הלוקחים דברי חז"ל ומוציאים אותם לדברי הבל, רחוקים מתורה וממצוות הממציאים לנו חגים חדשים, "החג אשר בדו מליבם", חג האהבה. רואים "ט"ו באב" בחז"ל וממציאים המצאות בלי להבין כלל במה מדובר.
אומר הרב דסלר: ראה איזו מעלה מיוחדת הייתה לזמנים הללו. הרי מדובר שבנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים, ומתי? "כיום הכיפורים". ביום הכיפורים יוצאים לשידוכים? היינו אומרים: דחי זאת לאחר יום הכיפורים, היום התפללי על כך. אלא שחז"ל מסתכלים על העניינים לגמרי אחרת ממה שאדם בעיני בשר ודם רואה.
ראיה לדבר מן התרגום על איכה פרק א' פסוק ד': "דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד, כל שעריה שוממין, כהניה נאנחים, בתולותיה נוגות והיא מר לה". מתרגם התרגום: ירושלים נעשתה כשממה מאין עולים בה בזמן מועדיה, וכהניה נאנחים על שבטלו הקרבנות, ובתולותיה סופדות על שפסקו לצאת בחמישה עשר באב וביום הכיפורים לחוג במחולות. הבינו על מה ספדו: הדבר היה שווה ערך לקרבנות. אין קרבנות ואין מחולות. הרי לך שהמחולות שעשו אז אינם מה שחושבים היום, אלא עניין מרומם ונישא: אם ביום הכיפורים מצאו זמן לכך, ואם ההספד עליו שקול להספד על ביטול הקרבנות.
ובמה מדובר? יום הכיפורים הוא יום מחילת עוונות. הכהן הגדול היה יוצא מקודש הקודשים חי, ויום טוב היה עושה לאוהביו בצאתו בשלום מן הקודש. יום של טהרה, יום שהעוונות מתכפרים בשעיר המשתלח, יום של שמחה גדולה. את השמחה הגדולה הזאת ניצלו לעניין השידוכים, לפי שגם עניין השידוכים קדוש ונשגב. ורצו ללמדך עד כמה קדוש העניין, שאנו עוסקים בו ביום הקדוש שבימים: זה הזמן להתעסק בבניית בית בישראל.
ומה עניין ט"ו באב? אומר הרב דסלר: באותו יום סיימו להכין את העצים למערכה, והייתה להם שמחה של גמרה של מצווה. את שמחת המצווה הזאת ניצלו לשם שידוכים. "לא היו ימים טובים לישראל": ימים טובים שניצלו את היום טוב לשם שמים.
הצניעות שבמעמד
"ומי שאין לו אישה נפנה לשם": ראה כמה קדושה נהגו. אין צופים. אדם אינו הולך לשם כדי לראות, אלא רק מי שאין לו אישה ובאמת זקוק לזיווג. ובמי מדובר מן הסתם? באלה שכבר פספסו את הרכבת. הרי המוצלחים והמוצלחות כבר נחטפו במוקדם, ומי נשאר? מעוכבי הזיווג, אלה שקשה להם בשידוכים, מי שניסה להשתדך ולא הצליח ונאלץ לגשת למקום הזה.
ומבאר המהרש"א: "מי שאין לו אישה נפנה לשם", לפי שאסור לקדש אישה עד שיראנה, ולכן להם בלבד הותרה הראייה כדי לקדש. וגם ראייה זו הייתה ראייה חטופה, בתוך המחוללות, לא ראייה אישית שעלולה חלילה לגרור קרבה שאינה ראויה, אלא רק כקבוצה.
סיפור מבית הרב עובדיה יוסף
הדבר מזכיר סיפור מופלא שסיפר הרב יצחק יוסף בבית מדרשנו, בהספד על אחיו הרב יעקב יוסף, על אביו הרב עובדיה יוסף, כפי ששמע מאמו. כשהיה הרב עובדיה בשידוכים והתארס עם בתו של הרב פתאל, היה חמיו "משוגע" על החתן שלו, וביקש ממנו: לפני שאתה עוזב את הישיבה בסוף היום, עבור דרכי, שב אצלי, נשתה כוס תה, תספר, תאמר חידושים, ותמשיך. וכך היה: מדי יום בתקופת האירוסין היה נכנס לבית חמיו, החמות והארוסה מגישות כוס תה, והוא יושב עם חמיו בדברי תורה, מסיימים, נפרדים לשלום והולך.
יום אחד, שבוע לפני החתונה, הוא מגיע ושם לב שהכלה, הרבנית מרגלית, איננה. שאל את חמיו היכן היא. אמר לו: אל תשאל, היא ביטלה את השידוך, אמרה שאינה רוצה להתחתן. כמה ניסיתי לדבר ולשכנע, אינה מוכנה לשמוע. שבוע לפני החתונה. ביקש רשות לדבר איתה, ונענה: בבקשה, הלוואי ותצליח.
נכנס ושאל: מה קרה, למה ביטלת? אמרה לו: אתה מגיע לכאן כבר חודש ויותר, כל יום, מדבר עם אבא שלי, לא מסתכל עליי, לא מדבר איתי, כלום. עם אדם כזה אני אחיה? תתחתן עם אבא שלי. אמר לה: בהלכה כתוב שמותר להסתכל על אישה כדי לשאתה. אחרי שראיתי אותך ומצאת חן בעיניי, איזה היתר יש עכשיו לשבת ולפטפט? אין היתר כזה בהלכה, ואנחנו שומרים את מה שכתוב בשולחן ערוך. אחרי החתונה זה אחרת, את מותרת והכל, אבל עכשיו אסור על פי ההלכה, מה את רוצה שאעשה? היא עדיין לא השתכנעה לגמרי. ואז אמר לה: תדעי לך שאני עתיד להיות אדם גדול, ואני מבטיח לך שכל הזכויות שיהיו לי, והרבה זכויות יהיו לי, יהיו חצי לי וחצי לך. ואז הסכימה. וסיים הרב יצחק יוסף: כולנו יודעים איזו עסקה משתלמת עשתה אמא.
ביטחון וחסד בכלי לבן שאולים
וזהו מה שאנו רואים במחולות: ראייה חטופה, בתוך הכלל, לא פגישות ארוכות. ומדוע בכרמים ולא בעיר? משום שעניין כזה מצריך צניעות, ואין עושים אותו בפרהסיה אלא במקום צנוע. ומה היו אומרות? "אומרות" ולא מזמרות, שהרי אין היתר לשמוע קול אישה, ולכן היו אומרות ולא בדרך של שירה. והיו אומרות "בחור, שא נא עיניך", משמע שאף לא נשאו עיניהם עד שאמרו להם לשאת. איזו דרגה של צניעות וקדושה.
ובעניין "כלי לבן שאולים" מוסיף הרב דסלר לימוד נוסף: פרשה של ביטחון וחסד. הרי כשבת יוצאת לשידוך, כמה שעות היא עומדת מול המראה כדי להבטיח שההופעה תהיה מתאימה, שהשמלה תהיה ראויה, שהתיק והנעליים יתאימו לצבע השפתון. וכאן אומרים לך: לא. היא בוטחת בה'. אפילו הבגד אינו שלי, אלא מחליפות זו עם זו. שהרי אם כל אחת תחפש, תחפש גם בבגדי הלבן את היוקרתי ביותר. תחילה גזרו שלא בגדי צבעונים, שהם הבגדים היפים, שבהם משמח אדם את אשתו, אלא בגדי לבן בלבד. אבל שמא תעשי לך בגד לבן יוקרתי? על כן מחליפות: את הבגד הלבן שאת מכינה ממילא לא תלבשי, אלא תתני לחברה והיא תיתן לך את שלה. וכך דאגו שכל אחת תלך בלי ביטחון ביופי, בחיצוניות ובבגדים, אלא בביטחון בה' בלבד, עד כדי החלפת בגדים זו עם זו.
ועל מי מדובר? מדגיש הרב דסלר: כתוב "בנות ישראל", ולגרסה אחרת "בנות ירושלים", בנות פשוטי העם, לא בנותיהם של התנאים הקדושים. וראה איזו דרגה גבוהה ועצומה הייתה להם בדורות ההם בכל גישתם לנושא השידוכים.
ובזה נזכיר את דברי החזון איש. בא אליו מישהו והציע: אולי נעשה הידברות עם אחינו הרחוקים, מפגשים, אולי נקרב לבבות? אמר לו החזון איש: הידברות עם מי? הטרמינולוגיה שלנו, השפה שלנו, שונה לחלוטין. מה שאצלם נקרא אהבה, אצלנו זה כרת. על איזו שפה נדבר? אין לנו כלל שפה משותפת. כלומר, להבין את נושא השידוכים כפי שראו אותו חז"ל, זה קודש קודשים: הולכת להקים בית בישראל, הולך להקים בית בישראל.
לסיכום:
פרק כ"א חותם את ספר שופטים בתמונה כפולה. מצד אחד, אחריות ודאגה נפלאה לכלל ישראל: ההכרה שאין שכינה שורה אלא על שנים עשר שבטים, שגוף האומה החסר איבר הוא בעל מום, וההשקעה העצומה במציאת פתרון לבנימין. ומצד שני, כישלון בחקירת השורש: חיפשו אשמים אחרים במקום לפשפש במעשיהם, לא ביערו את פסל מיכה, ולא גדרו גדר ולא העמידו מנהיגות. לכן הכל נחתם ב"בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה", פסוק שהוא חתימה לשופטים ופתיחה לשמואל, שבו קם השופט הסובב את ישראל ומלמדם תורה. ובשולי הדברים למדנו ממחולות הכרמים כמה קדושה, צניעות, ביטחון וחסד היו בבניין בית בישראל, וכמה חשוב לנו לשוב ולראות את הדברים בעיניים של חז"ל, שמתוך בתים כאלה זכו לתולדות של צדיקים, כן יסייענו ה', אמן ואמן.