פרק י"ט בספר שופטים הוא הפרק המוכר בשם "פילגש בגבעה". זהו סיפור טרגי מאין כמותו, סיפור שקשה מאוד להכיל ולקבל, ואלמלא הדברים כתובים לא היינו מאמינים שדבר כזה אירע בעם ישראל. מעשה שהתחיל באירוע מקומי קטן, המשיך במעשה נורא מצד עצמו, והסתיים בהריגתם של מאות אלפים. זו אחת התקופות האפלות ביותר בתולדות העם היהודי.
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם, וַיִּקַּח לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה׃
הפרק פותח ומתאר לנו כבר בפסוק הראשון כיצד הגענו לסיפור הנורא שאנו עומדים לשמוע. כאילו אומר לנו הכתוב: אתה עומד לראות מעשה קשה, קח בחשבון - זה מה שקורה כשאין מלך בישראל. היות ובימים ההם אין מלך בישראל, ממילא חרב איש באחיו, וממילא כל הדברים כבר ייתכנו, כפי שנראה בהמשך.
למה נסמך העניין הזה לסיפור הקודם של פסל מיכה? יש מפרשים שמביאים ששלושת הסיפורים האחרונים בספר הם סיפורים שבמרכזם עומדת אישה, ובעקבותיה נגרמת צרה גדולה. סיפורו של שמשון הסתיים בצורה קשה מאוד בעקבות מעשה דלילה, שהיא זו שהסגירה אותו ביד פלשתים. כל עניין פסל מיכה התחיל מאמו - "הקדש הקדשתי כסף" לצורך אפוד ותרפים, בהתחלה רבע ואחר כך זה נמשך, וראינו מה יצא מזה. וגם הסיפור שלנו, הכל התחיל בעקבות בריחתה של הפילגש, וזה מה שגרם להידרדרות האירועים.
מהי פילגש? נחלקו בזה חז"ל. יש אומרים שפילגש היא אישה שאדם מייחד אותה לו בלא כתובה ובלא קידושין, ויש אומרים שזה עם קידושין אבל בלא כתובה. הדעה שפילגש היא בלא כתובה מתאימה מאוד לחידושו של הגר"א. שואל הגר"א: השם "כתובה" הוא שם מוזר, לכאורה היה צריך לקרוא לה "כתב". מה פירוש "כתובה"? אלא, איש ואישה שזכו - שכינה ביניהם. "איש" - י', "אישה" - ה'. איפה ה-ו' וה-ה'? הרי איש ואישה בלא כתובה אסורה עליו כנידה, וחייבים כתובה. קח אפוא את האיש והאישה - הרי י' ה', וקח את הכתב שהם כותבים ביניהם - הרי כתב ו' ה'. הושלם השם י-ה-ו-ה, ולכן שכינה ביניהם.
ולפי זה, אם האישה הזאת היא בלא כתובה - האם הושלם השם? לא. זה "פלג שם", חצי שם. וזה מה שאומרים חז"ל שפילגש היא אותיות "פלג שם". אפשר להסביר שזה חצי שם משום שלא הושלם כאן מעשה הקידושין, אבל לפי דרכו של הגר"א זה נפלא מאוד: באמת זה רק חצי, יש כאן י' ה' ואין את ה-ו' ה' של הכתובה.
וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ, וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל בֵּית אָבִיהָ אֶל בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וַתְּהִי שָׁם יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים׃
אומר המלבי"ם: הביטוי הנכון היה צריך להיות "ותזנה מאחריו". שכן כאשר כתוב "עליו" - הביטוי הוא תמיד ביחס לנואף, כמו "ותזן על מצרים", שישראל זנו כביכול עם מצרים. אם כן, "ותזנה עליו" היה מתאים לומר על אדם אחר שאיתו זנתה, ולא על בעלה. ואם הכוונה שעזבה אותו, היה צריך לכתוב "ותזנה מאחריו", דהיינו הלכה מאחריו.
מכאן, אומר המלבי"ם, יש לך ראיה לדעת חז"ל שלא היה כאן מדובר בזנות כפשוטה, אלא שהיא עשתה דבר שלא כרצונו. ועוד ראיה: כתוב שהלכה אל בית אביה. אישה שזינתה עם אדם אחר - האם היא הולכת לבית אביה? היא הולכת אל בית הנואף. וכאן האישה הזאת לא הלכה אל שום אדם אלא לבית אביה, ומכאן אתה מבין שלא מדובר בזנות כפשוטה.
ומה בכל זאת היה שם? חז"ל מביאים בזה שתי דעות: אחד אומר זבוב מצא לה, ואחד אומר נימא מצא לה. "זבוב מצא לה" - שמצא זבוב במשקה שמזגה לו או במרק. "נימא מצא לה" - שערה. כפשוטו הכוונה שמצא לה נימא באותו מקום, שהרי כתוב שבנות ישראל אין להן לא שער בית השחי ולא שער בית הערווה, ומצא לה נימא, כלומר שלא תיקנה עצמה כראוי, ועל זה הקפיד.
מביאה הגמרא שפגשו את אליהו הנביא ושאלוהו מה האמת, זבוב מצא לה או נימא מצא לה? אמר להם: אלו ואלו דברי אלוקים חיים - זבוב מצא לה ולא הקפיד, ונימא מצא לה והקפיד. כלומר, שני הדברים היו, אלא שעל הזבוב לא הקפיד ועל הנימא הקפיד.
מכאן לומדים חז"ל: לעולם אל יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו. שהרי תראה, בעקבות האימה היתרה שהטיל עליה - ברחה, ובעקבות זה מתו אלפים מעם ישראל, כפי שנראה בהמשך.
"וַתְּהִי שָׁם יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים" - זהו ביטוי קצת מוזר. יש רוצים לומר שהכוונה שנה וארבעה חודשים. יש שרוצים לומר שהיא הייתה ימים בתוך הארבעה חודשים, דהיינו שלא הושלמו ארבעה חודשים אלא ימים של קרוב לארבעה חודשים. ויש עוד כמה הסברים בזה, ודי בכך.
וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ (להשיבו) [לַהֲשִׁיבָהּ], וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים, וַתְּבִיאֵהוּ בֵּית אָבִיהָ, וַיִּרְאֵהוּ אֲבִי הַנַּעֲרָה וַיִּשְׂמַח לִקְרָאתוֹ׃
הכתיב הוא "להשיבו" והקרי "להשיבה". הכתוב בא לומר לך שהוא הלך לעשות פעולה של ריצוי - כלומר הוא הלך להשיב את עצמו אליה, וממילא כשאשיב את עצמי אליה, היא תשוב אליי. לכן הכתיב הוא "להשיבו", אבל קוראים "להשיבה", כי המטרה הסופית היא להשיב אותה הביתה.
וגם מכאן אתה רואה שלא מדובר בזנות כפשוטה: שאם זנתה עליו הרי היא אסורה עליו, ומה הוא הולך להחזירה? אלא ודאי שלא היה כאן זנות ממש. וכן מדייק המלבי"ם מלשון "ויקם אישהּ" - אם הכתוב קורא לו "אישהּ", סימן שהוא עדיין בעלה; ואם זנתה עליו כבר אינו בעלה, שהרי אסורה עליו.
"וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים" - הוא הולך אל בית אביה לדבר על לבה, ולוקח עמו צמד חמורים, כדי שהיא תוכל לחזור על החמור השני. "וַתְּבִיאֵהוּ בֵּית אָבִיהָ" - הביאה אותו הביתה, ואבי הנערה שמח לקראתו.
אומר הרלב"ג דבר מעניין: יראה שהאיש הלוי הזה היה נכבד מאוד, ולזה השתדל חמיו לכבדו מאוד והראה לו שקשה עליו פרידתו. ואכן מיד נראה כמה קשה לחמיו להיפרד ממנו, ומפציר בו עוד ועוד שיישאר. כל זה מפני שהיה אדם נכבד מאוד, ולכן ההשתדלות של בעל הבית לרצות ולפייס את חתנו היא מעל ומעבר.
וַיַּחֲזֶק בּוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה, וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיָּלִינוּ שָׁם׃
עומד המלבי"ם על שינוי הלשון: פעם "אבי הנערה" ופעם "חותנו". אם היינו הך, שיקרא לו באותו שם! אלא, כשהכתוב בא לתאר את השמחה שלו בבואו - השמחה הייתה מצד שהוא אביה: האיש הזה נשוי לבתי, ואם יתגרשו והיא תחזור אליי הביתה - יהיה לי צער ועוגמת נפש. עצם זה שבא להחזירה משמח אותי מצד היותי אבי הנערה, שממילא בתי לא תשוב לביתי אלא לבית בעלה. ומה שהחזיק בו שיישאר - זה מצד שהוא חמיו: בוא, תאכל, תתעכב עוד.
וַיְהִי בַּיּוֹם הָרְבִיעִי וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיָּקָם לָלֶכֶת, וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל חֲתָנוֹ: סְעָד לִבְּךָ פַּת לֶחֶם וְאַחַר תֵּלֵכוּ׃
אחרי שלושה ימים של סעודות כדבעי, ביום הרביעי אומר לו החותן: אין בעיה, אתם רוצים ללכת - בשמחה, אבל שבו קודם ואכלו ארוחת בוקר. וכשחמיך מזמין - לא מסתבכים.
וַיֵּשְׁבוּ וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וַיִּשְׁתּוּ, וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל הָאִישׁ: הוֹאֶל נָא וְלִין וְיִיטַב לִבֶּךָ׃
לאחר שאדם אוכל ושותה ומתעכב, והשתייה גורמת שהאדים והעשנים עולים אל מוחו - לצאת לדרך במצב כזה אינו מומלץ, ועם שותים אין נוהגים. לכן אומר לו: הואל נא ולין, תישן כאן, לא כדאי שתלך. "וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת וַיִּפְצַר בּוֹ חֹתְנוֹ, וַיָּשָׁב וַיָּלֶן שָׁם" - והוא מתעכב גם ביום הרביעי.
וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי לָלֶכֶת, וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה: סְעָד נָא לְבָבְךָ, וְהִתְמַהְמְהוּ עַד נְטוֹת הַיּוֹם, וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם׃
שים לב, אומר המלבי"ם, שכאן לא נאמר מה שנאמר בפסוק הקודם. שם נאמר "ויאכלו שניהם יחדיו וישתו", וכאן נאמר רק "ויאכלו שניהם". היום הוא כבר אינו לוקח סיכונים: יש לו תוכניות לצאת לדרך, ולכן הוא יושב ואוכל לכבוד חמיו ואינו שותה, כי כלשון המלבי"ם - הדרך מבלבלת שותה היין. הוא אינו רוצה להתבלבל בדרך. הבעיה הייתה רק שהאכילה נמשכה עד נטות היום.
וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת הוּא וּפִילַגְשׁוֹ וְנַעֲרוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה: הִנֵּה נָא רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב, לִינוּ נָא הִנֵּה חֲנוֹת הַיּוֹם, לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ, וְהִשְׁכַּמְתֶּם מָחָר לְדַרְכְּכֶם וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶךָ׃
"רָפָה הַיּוֹם" - כאשר השמש במרכז השמיים היא במלוא עוזה, וכשהיא מתחילה לשקוע מתחיל רפיון: נחלש חומה ונחלש אורה. כך מבאר הרד"ק. ולכן, כיוון שכבר רפה היום, בוא והישאר כאן.
מה שאינו ברור הוא "הִנֵּה חֲנוֹת הַיּוֹם". בזה כמה ביאורים. ביאור ראשון: הלילה הוא "חנות היום" - ביום האדם הולך לכאן ולכאן, ובלילה הוא חונה. כלומר: הנה הגיע הלילה, הגיע שלב החנייה.
ביאור שני: "חנות היום" חוזר על השמש. השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב, ולפי הנגלה לעינינו היא פעילה מהבוקר עד הלילה (ואנו יודעים שבפועל השמש קבועה וכדור הארץ מסתובב סביבה, אלא שעל פי הנגלה לנו הכתובים מדברים). מבחינתנו השמש נכנסה לחנייה, כאילו חנתה ונחה. "לחנות" מלשון מנוחה. וכיוון שכך, מה לך לצאת בשעה כזאת?
ביאור שלישי, והוא ביאור המלבי"ם על פי האברבנאל: החותן עושה חשבון שהוא לא יספיק להגיע הביתה. וכיוון שכך, ממילא הוא ייאלץ לחנות וללון במקום שאינו ביתו - בשדה או באיזו עיר שימצא בדרך. אומר לו: "הנה חנות היום" - החנייה שאתה בהכרח תיאלץ לעשות היום, "לין פה". אם היית אומר לי שהלילה אתה ישן בבית - הייתי מבין את הבהילות. אבל אם ממילא בבית לא תישן הלילה, האם לא עדיף לישון במקום שאתה מכיר מאשר במקום שאינך מכיר? ואם תשכים מחר, תספיק להגיע לאוהלך ולא תצטרך ללון בדרך.
וְלֹא אָבָה הָאִישׁ לָלוּן, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד נֹכַח יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלִָם, וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים וּפִילַגְשׁוֹ עִמּוֹ׃
בשום אופן לא הסכים עוד. יום אחד יותר מדי כבר היה, והוא החליט לצאת ויהי מה. וכאן מסביר לנו הכתוב מדוע לא לן פשוט בשדה - למה לא לפרוס מחצלת ולשכב? שתי סיבות: ראשית, "צמד חמורים חבושים" בכל טוב, והוא חושש מליסטים שיבואו וישדדו את החמורים עם כל אשר עליהם. שנית, "ופילגשו עמו" - אומר המלבי"ם, האישה רפת המזג מללון בשדה. היא מעודנת ומפונקת, אי אפשר לומר לה לישון על הקוצים והברקנים. מטעמים אלו הבינו שעליהם לחפש מקום לינה מסודר.
הֵם עִם יְבוּס וְהַיּוֹם רַד מְאֹד, וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו: לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ׃
"הם עם יבוס" - סמוך ליבוס. "והיום רד מאוד" - כבר השמש שוקעת. אומר הנער לאדוניו: הנה כאן עיר יבוסי, נסור מן הדרך ניכנס אליהם ונוכל לנוח שם.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו: לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה, וְעָבַרְנוּ עַד גִּבְעָה׃
הפסוק הזה פשוט מעביר צמרמורת. הוא אינו רוצה לסור לעיר נכרי, שהרי הנכרים אינם מבני ישראל. אני רוצה דווקא אצל יהודים - יקבלו אותנו אחרת, יכבדו אותנו אחרת. אתה הולך לישון אצל נוכרים, לך תדע מה יצא בסוף. ואחת הסיבות שלא רצה ללכת לעיר נכרי היא משום שפילגשו עמו, ולך תדע, שמא יתעללו בפילגשו. מסיבה זו הוא מתעקש דווקא על עיר של ישראל - ונראה בהמשך לְמה ההתעקשות הזו הביאה אותו, לבושתנו.
ומדייק המלבי"ם: מהו "עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה"? אם הם נכרים - הרי בוודאי אינם מבני ישראל, ומהי הנקודה? אלא היו נכרים שהיו משועבדים לנו למס. עיר נכרי עוד היה ניתן לקבל אם ידנו תקיפה עליהם, אבל עיר נכרי "אשר לא מבני ישראל הנה" - שאין לישראל שום שליטה עליהם, אינם מעלים מס ואינם משועבדים - היא מסוכנת הרבה יותר. לשם לא נסור.
וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ: לְכָה וְנִקְרְבָה בְּאַחַד הַמְּקֹמוֹת, וְלַנּוּ בַגִּבְעָה אוֹ בָרָמָה׃
"לכה ונקרבה" - בוא נלך בזריזות ונתקרב אל אחד המקומות שבו נוכל להיכנס לעיר ישראל. ולמה "בגבעה או ברמה" - תחליט היכן? אומר המלבי"ם: הוא עדיין לא ידע איזו עיר קרובה יותר. נצטרך להתקרב ואז נחליט; מרחוק עדיין לא ברור מי קרובה, הגבעה או הרמה. ומעניין: המילה "לְכָה" נכתבה כאן בכ"ף סופית, ומזכיר המלבי"ם שזהו אחד משלושה מקומות בתנ"ך שנכתב בהם לשון הליכה בלי ה"א בסוף.
וַיַּעַבְרוּ וַיֵּלֵכוּ, וַתָּבֹא לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ אֵצֶל הַגִּבְעָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן׃ וַיָּסֻרוּ שָׁם לָבוֹא לָלוּן בַּגִּבְעָה, וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בִּרְחוֹב הָעִיר, וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתָם הַבַּיְתָה לָלוּן׃
גם זה מראה על מצב ירוד מאוד: איפה הכנסת האורחים? אדם מגיע ואין אף אחד שאוסף אותם הביתה ללון. הוא יושב ברחוב העיר וממתין, ואין מי שגומל עמו חסד.
וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן בָּא מִן מַעֲשֵׂהוּ מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, וְהָאִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם וְהוּא גָר בַּגִּבְעָה, וְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם בְּנֵי יְמִינִי׃
אבל יש עוד צדיק בגבעה. אומר המלבי"ם: כנגד מה שסיפר לנו הכתוב על גנותם של אנשי הגבעה שאיש אינו מכניס אורחים, בא ומספר כאן את שבחו של הזקן הזה, וארבעה דברים בשבחו:
א. "איש זקן" - אדם זקן יכול לומר: אני אתחיל לסדר להם מיטות ולארגן אותם? יש צעירים שיעשו זאת. ובכל זאת הוא מתנדב. ב. "בא מן מעשהו מן השדה" - הרגע הגעתי, תן לי לנוח מעט בבית ולהירגע, ואחר כך נדבר על הכנסת אורחים. לא, מיד כשבא הוא לוקח ומכניס אותם הביתה. ג. "מן מעשהו" - ואולי תאמר שרק הסתובב שם קצת? אומר לך הכתוב שעבד עבודה קשה באותו יום, ובכל זאת מכניסם הביתה. ד. "והאיש מהר אפרים והוא גר בגבעה" - האיש הזה הוא חלק מאנשי הגבעה, ואין עליו מוטלת חובת הכנסת אורחים יותר מאחרים; הוא כמו כל אחד מהם. ואף על פי כן הלך והתנדב לפעולה הזאת.
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הָאִישׁ הָאֹרֵחַ בִּרְחֹב הָעִיר, וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן: אָנָה תֵלֵךְ וּמֵאַיִן תָּבוֹא׃
מיד כשראה אותו - "וישא עיניו וירא", ומיד "ויאמר". אומר המלבי"ם: לא התמהמה ולא חשב פעמיים. ומדוע שאל "אנה תלך"? כי הסתפק: אולי האיש הזה רוצה להמשיך לדרכו, ולכן הוא עומד כאן מסופק לאיזה כיוון להמשיך, ואז אין לי מה לארחו. אבל אם הוא מתכוון להישאר כאן - יש טעם להציע לו שיבוא וילון אצלי.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו: עֹבְרִים אֲנַחְנוּ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה עַד יַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם, מִשָּׁם אָנֹכִי, וָאֵלֵךְ עַד בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וְאֶת בֵּית ה' אֲנִי הֹלֵךְ, וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה׃
הוא משיב לו: אנחנו הולכים מבית לחם יהודה עד ירכתי הר אפרים, ולשם איני יכול להגיע עוד מבעוד יום, ואין לי ברירה אלא ללון כאן. וכדי שלא יחשוב שהוא מן הרוכלים המחזרים בעיירות, הוא מדגיש "ואלך עד בית לחם יהודה" - יש לי בית, איני מן האנשים שעושים סיבובים בעיירות. וכדי שלא יחשוד בו שהוא חלילה מעובדי פסל מיכה, הוא מוסיף "ואת בית ה' אני הולך" - איני הולך לעבוד את פסל מיכה. ועם כל זה, "אין איש מאסף אותי הביתה", ולכן אני נאלץ לשבת בחוץ.
וְגַם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא יֵשׁ לַחֲמוֹרֵינוּ, וְגַם לֶחֶם וָיַיִן יֶשׁ לִי וְלַאֲמָתֶךָ וְלַנַּעַר עִם עֲבָדֶיךָ, אֵין מַחְסוֹר כָּל דָּבָר׃
אל תחשוש שאתה נכנס להוצאה רצינית - אדם מגיע עם פילגש, עם נער ועם שני חמורים, ובוודאי צריך סל הוצאות שלם. אומר לו: אין לך מה לדאוג, הכל יש לנו. אפילו תבן ומספוא לחמורים - גם את זה לא תצטרך לתת. לחם ויין - ואפילו יין, שהוא מותרות, גם את זה אינך צריך לתת. והנער שלי אוכל יחד עמי. וגם שאר הדברים - "אין מחסור כל דבר", כל העניינים שאנו צריכים נמצאים אתנו.
וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן: שָׁלוֹם לָךְ, רַק כָּל מַחְסוֹרְךָ עָלָי, רַק בָּרְחוֹב אַל תָּלַן׃
"שלום לך" - יהיה לך שלום, אומר המצודת דוד: אל תחשוש שתצטרך לישון ברחוב. תהיה רגוע, אתה מסודר, אני כאן.
ובמילים "רק כל מחסורך עלי" יש שני ביאורים הפוכים. המצודת דוד מסביר: הואיל ויש עמך לאכול ולשתות - איני צריך לתת לך, שהרי יש לך כדבריך. אלא אם משהו יהיה חסר לך - חסר לך מלח? אמור לי ואביא לך. את מה שחסר אני אשלים. המלבי"ם לעומת זאת מסביר להיפך: אמר לו הזקן, אני מוכן לארח אותך בתנאי שכל מחסורך עלי - כל מה שיש לך על החמורים יישאר על החמורים, ואתה תאכל אצלי הכל מתחילה ועד סוף, אני דואג לך לאוכל.
הדבר מזכיר את מה שסיפרו על החזון איש. בצעירותו היה נחבא אל הכלים ולא הכירו בגדלותו. פעם הלך לדבר עם הרב בלימוד, והרב כל כך התפעל ממנו עד שרצה למנותו לרב במקום, וכבר אז, בהיותו בחור צעיר. והוא הסתיר את עצמו. שאל אותו הגבאי, שמשו של הרב: מי כבודו? אמר לו: אברהם ישעיהו. ראה אותו הגבאי כתמהוני מעט לפי לבושו ומראהו, ושאל אותו: תגיד, אתה גם לומד קצת? השיב לו: "רק שאפשר". הבין הגבאי: מתפנה לי יום או יומיים בשבוע, ואני יושב שעה ולומד. והחזון איש התכוון: כל רגע שאפשר - אני לומד. וכך באמת היה. אותן מילים בדיוק, ושתי הבנות הפוכות. כך גם כאן: "כל מחסורך עלי" - רק מה שיהיה חסר לך, או: כל מה שצריך, הכל אני לוקח על עצמי.
וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ (ויבול) [וַיָּבָל] לַחֲמוֹרִים, וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ׃
"ויבל" - היו בוללים תבואה ומספוא ומכינים בלילה לחמורים לצורך אכילתם. ושים לב לסדר: קודם "ויבל לחמורים", ורק אחר כך "ויאכלו וישתו". אומר המלבי"ם: מכאן אתה רואה שהיה אדם ירא שמים, כדכתיב "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" ורק אחר כך "ואכלת ושבעת".
הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם, וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת הַבַּיִת מִתְדַּפְּקִים עַל הַדָּלֶת, וַיֹּאמְרוּ אֶל הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר: הוֹצֵא אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ׃
"ונדענו" - פירושו למשכב, כדברי הרד"ק. ומכיוון שאמר להם אחר כך "קחו את בתי", אתה מבין מה חיפשו - לא כסף.
וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַל אַחַי אַל תָּרֵעוּ נָא, אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא הָאִישׁ הַזֶּה אֶל בֵּיתִי אַל תַּעֲשׂוּ אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת׃
הוא אומר להם: הואיל והאיש הזה בא אל ביתי, חוסו על כבודי ואל תעשו את הנבלה הזאת, לקחת את אורחיי ולעשות בהם כדבר הזה.
הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם, וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת׃
כדי למלא תאוותם הוא מציע להם את בתו ואת הפילגש. גם זה נבלה, אומר המלבי"ם, אלא שכדברי הגמרא אין בושתם מרובה - אישה דרכה בכך, איש אין דרכו בכך.
ויש לדעת שהמעשה הזה אינו הגון כלל. איפה שמענו שאדם ימסור את בתו כדי להציל אדם אחר? ובפרט שההלכה היא שאפילו אמרו "תנו לנו אחת ונטמאנה" - אפילו יטמאו את כולן, לא ימסרו אחת בידיים. ומה פתאום אתה דוחה נפש מפני נפש ולוקח את בתך ומוסר אותה? ודאי שאין זה מעשה הגון. אבל על כל פנים רואים שהאדם הזה היה מיוחד במידותיו, שאפילו שנהג כאן שלא כהלכה, עצם זה שהוא מגונן כך על אורחו ומתמסר אליו עד כלות - דבר גדול הוא.
וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ, וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ, וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וַיְשַׁלְּחוּהָ כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר׃
"ולא אבו האנשים לשמוע לו" - הם לא רצו בקלונה של בת בעל הבית. בעל הבית הוא משלנו, מאנשי הגבעה, ואיננו רוצים לפגוע בו, ולכן הצעתו לתת את בתו לא התקבלה אצלם. ואז "ויחזק האיש בפילגשו" - הוא שולח את פילגשו החוצה, שהיא אינה מאנשי המקום. ומכאן אתה רואה שכל עניינם היה רק למלא תאוותם, שהרי כאשר ראו שהפילגש מתאימה למילוי תאוותם - הסתפקו בה.
"וידעו אותה ויתעללו בה" - אומרים חז"ל: זה כדרכה וזה שלא כדרכה, ולכן כפל הלשונות. ואחז בה בעל כורחה כדי להציל את עצמו. גם זה דבר נורא ואיום לראות, כיצד אדם לוקח ומוסר את פילגשו בעל כורחה כדי להציל את עצמו, דבר שקשה מאוד לקבלו בשכל האנושי.
וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר, וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד הָאוֹר׃
האישה חוזרת מאותה התעללות נוראה, מגיעה לפנות בוקר ונופלת פתח בית האיש אשר אדוניה שם, עד שהאיר היום. כנראה שלא היה בה כוח לדפוק על הדלת, או שדפקה ואיש לא שמע, והיא שוכבת שם על הפתח עד האור.
וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ, וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף׃
גם זה דבר מדהים: כתוב שהוא יוצא ללכת לדרכו. לא כתוב שיצא לחפש אותה. לקחו את פילגשו, והוא ממשיך לדרכו. ופתאום הוא רואה אותה נופלת פתח הבית וידיה על הסף.
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: קוּמִי וְנֵלֵכָה, וְאֵין עֹנֶה, וַיִּקָּחֶהָ עַל הַחֲמוֹר, וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ׃
אומר המצודת דוד: בשלב הזה הוא עדיין לא הרגיש שהיא מתה, ולכן אמר לה "קומי ונלכה" - סבור היה שהיא שוכבת תשושה, ולכן עדיין מדבר אליה. רק כשהעלה אותה על החמור הבין שנפחה נשמתה.
וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים, וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל׃
מה הרעיון במעשה מחריד ומזעזע כזה, לקחת גופת אדם ולבתר אותה? אומר המלבי"ם: הוא רצה לרמז להם - דעו לכם, האחדות שלנו, אחדות השבטים, קיימת רק כשאנו מחוברים זה לזה. אם אנו כגופה מבותרת, מחולקים ונפוצים לשנים עשר חלקים - במצב הזה אין רוח בגוויה, אין רוח בעם ישראל. כל רוחו של עם ישראל היא כאשר שנים עשר החלקים מחוברים זה בזה, ואם אנו מפורדים עד כדי כך שמסוגלים לעשות מעשה כזה, אין השכינה שורה במצב נורא כזה.
ועוד: כשם שאיבר אחד בגוף שפושה בו הריקבון גורם בסופו של דבר שכל הגוף יזדהם וימות, כך צריכים לדעת שאם שבט אחד עשה מעשה נורא ואיום, אל תחשבו שזו בעיה קלה. הריקבון הזה ישפיע בסופו של דבר על כלל האומה. את זה רצה לבטא בצורה המחרידה הזאת, שהרי כשאדם רואה דבר כזה הוא נחרד, וכל המטרה הייתה לעורר את העם לפעולה. חייבים לפעול כנגד המעשה הנורא: או להחזירם בתשובה או לאבד את הפושעים, אבל משהו חייבים לעשות. אי אפשר להיות שליו ושקט כשרואים מעשה מחריד כזה.
וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר: לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, שִׂימוּ לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ׃
ובאמת פעל הדבר את פעולתו. "לא נהייתה" - ואם לא נהייתה, מהו "ולא נראתה כזאת"? אלא שאם תאמר שאולי פעם היה דבר כזה, על כל פנים בפרהסיה לא היה. גם אם מישהו עשה כדבר הזה בסתר, כמו שעשו אנשי הגבעה, על כל פנים לא נראה דבר כזה.
ולכן שלוש קריאות: "שימו לכם עליה" - חקרו ודרשו, האם אמת הדבר. "עוצו" - התייעצו כיצד לתקן את המעוות; שהמתייעץ בודק את כל האפשרויות, אולי כך ואולי עדיף אחרת. "ודברו" - זו כבר הקביעה וההכרעה למעשה, מה עלינו לעשות, ונצא כולנו בהחלטה אחת.
הקושי הגדול כאן, שכבר עמדו עליו המפרשים והמלבי"ם עצמו מזכירו: כבר דיברו בזה חקרי לב - מה נשתנה עניין הגבעה מחטאת סדום, אשר המטיר עליהם גופרית ואש והפך משורש ערים, ואלה עשו כמעשה סדום ולא חלו בם ידי שמים להענישם? שאלה עצומה. הסיפור הזה נראה כתעתיק של מעשה סדום, וכשאתה קורא אותו אינך מבין: את אנשי סדום הענישו בצורה קשה כל כך, וכאן האדמה לא רעדה, הערים לא נהפכו, ולא קרה שום דבר מחריד בעקבות המעשה. מה ההבדל?
ההסבר הראשון: יש הבדל בין הרשע לבין החוטא. חטאם של אנשי סדום, אומר המלבי"ם, היה מצד השכל. הם חוקקו חוקים לא טובים: שצריך לגנוב, שצריך להרוג, שאסור לתת צדקה. יש הבדל גדול בין אדם שעשה לעצמו חוק לעבור עבירה לבין אדם שנכשל באופן חד פעמי. כישלון הוא כישלון; אבל אם הפכתי אותו לחוק - זה נורא ואיום.
ובעלי המוסר מדברים בזה הרבה, שזו צרתו של האדם. איך מתחילה כפירתו של אדם? נכשל פעם אחת, נעשית לו כהיתר, עובר עוד פעם; נכשל פעם שנייה; פעם שלישית זו כבר מצווה, פעם רביעית זה קידוש השם. אבל מצד שני אינו מרגיש טוב עם עצמו, ומצפונו אומר לו: הפכת לעבריין, תראה אילו דברים אתה עושה. מה הוא עושה? מתחיל לתפור אידיאולוגיה לעבירה שלו: תדע לך שלפי האמת כך צריך לעשות. וזה השלב הגרוע מכל. וזה ההבדל בין חטא לעוון: חטא הוא כישלונו של האדם, ועוון הוא עיוות השכל - כבר עיוותת את שכלך והבאת אותו לחשוב שזו ההנהגה הנכונה.
וזה בעצם ההבדל: כאן מדובר באנשים שלרגע התגבר עליהם יצרם ועשו מעשה תועבה; אצל אנשי סדום זו הייתה סיסטמה, דרך חיים, שיטה.
ובדרך צחות אומרים על לוט: מתי נהפכה סדום? באותו יום שמינוהו שופט עליהם. ושואלים, דווקא כשמינו את לוט לשופט? הרי לוט עוד היה "צדיק" בסדום במרכאות, והיה הרבה פחות קיצוני מהם! ומסבירים: הסדומיים ידעו להסתדר עם החוק, שהרי שמות שופטיהם היו שקראי ונכלולאי, כולם אנשי שקרים ונכלולים, ואף שהחוק אמר כך, הם תמיד ידעו איך להסתדר איתו. אבל כשמגיע יֶקֶה כמו לוט, שאם החוק אומר כך הוא הולך איתו עד הסוף - והחוקים שם זוועתיים - סדום כבר לא יכולה להתקיים אפילו יום אחד, שהרי הוא הולך ליישם את כל מה שכתוב בספר החוקים הנורא שלה. ולכן באותו יום נגזר שסדום צריכה להיהפך. כל עוד היו כאלה שידעו להחליק ולא לעשות בדיוק כמו החוק - עוד הייתה לסדום זכות קיום.
נמצא אפוא שאנשי הגבעה היו אנשי תאווה שנתגברה עליהם תאוותם, ואילו אנשי סדום היה להם חוק ודין והלכה שאסור להכניס אורחים, והמכניס אורחים חייב מיתה. מי שהולך ומחוקק חוקים נגד הבורא יתברך ונגד התורה - ודאי ראוי להשמדה.
ראיה א': לוט הכניס את המלאכים בסתר, מפני שהיה שם חוק שהמכניס אורחים אוי ואבוי לו. ואילו הזקן שבגבעה מכניסם בפרהסיה, בלי פחד. מכאן שלא היה שם חוק שאוסר להכניס אורחים; אנשים אגואיסטים היו, ההולכים אחר מידותיהם הרעות, אבל לא חוקקו חוקים כאלה.
ראיה ב': בסדום נאמר "ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן" - כולם באו, מפני שזה נגד החוק שלהם. וכאן נאמר "אנשי העיר אנשי בני בליעל" - מי הם? הפושטקים של השכונה. בכל עיר ובכל שכונה יש אנשי בליעל, וכאן מדובר בעולם התחתון, לא בכל אנשי העיר. אומר המלבי"ם: האספסוף אשר בקרבה התאוו תאווה - לא כולם, וגם לא מצד החוק, אלא אדרבה, נגד החוק: "בני בליעל" - שאין להם עול.
ראיה ג': בסדום נאמר "נסבו על הבית" - כלומר באו להילחם כנגד בעל הבית, שאתה עברת על החוק ועשית מעשה לא ראוי. וכאן נאמר "נסבו את הבית" - לשמור שהאורח לא יברח. הם אינם באים להילחם עם בעל הבית, אלא להבטיח שהאורח לא יימלט, כי התוכניות שלהם הן ביחס לאורח. וכאן נאמר "מתדפקים על הדלת", ולמלבי"ם יש כלל בתנ"ך שבניין התפעל מורה על הפועל המדומה: "יש מתעשר ואין כל" - האם באמת נעשה עשיר? הרי כתוב "ואין כל", אלא הוא כאילו מתעשר. "יש מתרושש והון רב" - אינו רש ממש, אלא נראה כרש. כך גם כאן: "מתדפקים" - נראים כדופקים, אך אינם דופקים ממש, אינם באים בדרך מלחמה. מה שאין כן בסדום שנאמר "ויגשו לשבור הדלת" - כך בא איש קרב.
ובהמשך לזה: בסדום סגר לוט את הדלת אחריו כשיצא, כי חשש מהם וירא מפניהם. וכאן לא נאמר שסגר את הדלת - אדרבה, יצא ודיבר איתם, כי ידע שאליו הביתה לא יעזו להיכנס. לוט ידע שהוא עבריין ושהם ייכנסו אליו הביתה, ולכן נעל. שוב אתה רואה שהזקן לא ראה סיבה לחשוש. ומטעם זה גם לא רצו את בתו: לא רצו להרע לזקן, שהוא מאנשי עירם, ולא הרגישו נוח כלפיו.
ראיה ד': הזקן אומר להם שמה שהם מבקשים לעשות הוא "נבלה". וכי עם אנשי סדום אפשר לדבר במונחים כאלה? אצלם הכנסת אורחים היא הנבלה והעבריינות, ומה שהם עושים הגון בעיניהם. מזה שזה הלקסיקון שבו בעל הבית מדבר עם אנשי הגבעה, אתה מבין שזו שפה הנשמעת באוזניהם, שגם הם מסכימים שזו נבלה. אצל סדום אי אפשר לדבר בשפה זו - זה כמו שתתפוס מישהו נוסע במכונית בשבת, עם כל המזוודות, כבר בדרך לטיול, ותאמר לו "זה חילול שבת". תודה רבה. האם זו שפה שמדברת אליו? ולכן אצל לוט הטענה הראשונה הייתה "אל תרעו... על כן באו בצל קורתי", ולא אמר להם "נבלה".
ראיה ה' - הבדל נוסף, שמביא הרמ"ע מפאנו: בסדום היה הדבר נמשך שנים בקביעות, מה שאין כן כאן שהעוון היה חד פעמי. גם זה מסביר את ההבדל בין מעשה סדום למעשה פילגש בגבעה.
לאחר שסיימנו את הפרק, נראה מי הן הנפשות הפועלות ומה עלה בגלגוליהן, על פי הרמ"ע מפאנו.
הגמרא מספרת על רב אחא בר יעקב ששלח את בנו יעקב ללמוד לפני אביי. כשחזר, ראה האב שאין שמועותיו מחודדות. אמר לו: אני רואה שאינך לומד כראוי. וכיוון שהאב והבן שניהם צריכים ללמוד תורה, והאב חריף יותר מן הבן - ילך האב ללמוד תורה. אמר לו: תחזור הביתה, ואני הולך.
שמע אביי שיעקב חוזר לביתו ורב אחא האב מגיע. ורב אחא היה ידוע בצדקותו. והנה היה שם בבית המדרש מזיק מבהיל ביותר, שהיה מזיק אפילו לשניים הנכנסים יחד (שבדרך כלל לשניים אינו מזיק) ואפילו ביום (שבדרך כלל ביום אינו מזיק) - מזיק כה נורא שהיה מסוגל להזיק אפילו במצב כזה. ראה אביי שרב אחא בר יעקב עומד להגיע, ואמר: אנחנו עומדים להיפטר מן המזיק הזה. מה עשה? הודיע לכל השכונה שאיש לא יכניסו לביתו ואיש לא יארח אותו. ומספרת הגמרא: על כורחו נכנס לישון בבית המדרש, שלא היה לו היכן לישון. נדמה לו המזיק כתנין בעל שבעה ראשים. התחיל רב אחא לכרוע, וכל כריעה שכרע נשר ראש אחד מראשי הנחש. מתפלל וכורע, מתפלל וכורע, וכל כריעה עוקרת לו ראש. למחרת פגש את אביי ואמר לו: אלמלא איתרחיש ניסא, גרמת לי סכנה.
ויש דברים בגו, אומר הרמ"ע מפאנו, וראו כיצד הכל מתקשר לסיפור שלנו. אביי הוא גלגולו של האיש הזקן שקיבל את האורחים תחת קורתו. רב אחא הוא בעלה של הפילגש. והתנין - זו הפילגש בגבעה עצמה. וכיוון שהמקרה אירע בביתו של הזקן, לכן אצל אביי, בבית מדרשו, קורה עתה המקרה: המזיק בא להינקם ולהיפרע ממה שעשו לו. אותה פילגש חוזרת בדמות נחש ומזיקה תלמידים רבים, והתלמידים הם גלגולם של אנשי הגבעה, והמזיק נפרע מהם.
אביי הבין את כל העניין, והבין גם שאין הוא יכול לתקן זאת, שהרי כל הקלקול התחיל ממנו, ואם כן התיקון אינו תלוי בו אלא חייב לבוא מגורם חיצוני. וידוע שהכל התחיל מאנשי הגבעה שלא רצו להכניס אורחים. לכן, כשבא רב אחא - שהוא בעלה של הפילגש - אמר אביי: הרי אילו לא הייתי מכניסו לביתי אז, לא היה קורה כלום; אני הכנסתיו ואז באו אנשי הגבעה. אם כן, עתה לא נארח אותו. בגלגול הקודם אירחתי - וקרו צרות; עתה איני מארח, ואף אחד לא יארח. ואז קרה מה שקרה, הלך וישן שם, ועל ידי זה הצליח בסופו של דבר להתגבר על הנחש.
אומר הרמ"ע מפאנו: ידוע שנפרעים מן הסיבה כמו מן המסובב, כלומר גם ממי שעשה וגם ממי שגרם לו לעשות. ובוא וראה שכעת כולם נענשו ונתקנו. רב אחא היה בפחד עצום וכמעט מת, ולמה? כיוון שהוא הבעל, והוא היה מן הגורמים למיתה: מה היית צריך לצאת בשעה כזאת? אילו לא היית יוצא בשעה מאוחרת כזאת, לא הייתה שום סכנה. התביעה היא כנגדו, ולכן עתה יש לו פחד נורא והוא עומד ממש לפני סכנה. ומה שהיה התנין בעל שבעה ראשים, בא לרמז על כמה אלפים ורבבות שנפלו מישראל באותו עניין. וכל אותם התלמידים שניזוקו הם גלגולם של אלה שהתעללו בה כל הלילה, ושמור זה והבן.
עניין נוסף השייך לכאן מובא בגמרא במסכת שבת. תנא דבי אליהו: מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והייתה אשתו נוטלת את תפיליו ומחזרת עמם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואומרת להם: כתוב בתורה "כי היא חייך ואורך ימיך", בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה - מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם מחזירה דבר. מי יוכל להשיב לה? אלמנה מרת נפש - מה תאמר לה?
פעם אחת התארחתי אצלה, מספר אליהו, והייתה מסיחה כל אותו מאורע. אמרתי לה: בתי, בימי נידותך מה הוא אצלך? אמרה לי: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. בימי ליבונך, שבעת הנקיים, מה הוא אצלך? אמרה: אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו על דבר אחר - כלומר לא היה מעשה חלילה, אלא רק שלא הייתה הפרדה. אמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה "ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב" - לא רק גוף המעשה אלא כל קרבה במשמע. כי אתא רב דימי אמר: מיטה חדא הוואי, שהיו על אותה מיטה. במערבא אמרי, אמר רב יצחק בר יוסף: סינר מפסיק בינו לבינה.
ומהו הסיפור כאן? אומר הרמ"ע מפאנו: "תלמיד אחד" עולה בגימטריה "פילגש בגבעה" עם שתי המילים. היא מתה אז בעבורו, כדי שלא ייקחו אותו לביאה - שהרי אותו רצו, והיא נמסרה כתחליף במקומו. וכעת הוא מת בעבורה: אתה מסרת אותה בשבילך, עתה תימסר אתה בשבילה. ובעבורה - בגלל המעשה שעשה, שהייתה בימי ליבונה ואסורה בקירוב. ועתה היא נוטלת את התפילין ומסתובבת אצל החכמים, כשם שאז הוא נטל את האיברים והלך בכל גבול ישראל; כך היא כעת מסתובבת בכל גבול ישראל, אצל החכמים, לשאול מדוע קרה כדבר הזה.
דבר אחרון בעניין זה, גם הוא מהרמ"ע מפאנו. הגמרא מביאה שרבי אביתר ורבי יונתן הם שנחלקו אם נימא מצא לה או זבוב מצא לה, ואומרת הגמרא שרבי אביתר זכה והסכים מרה על ידו - הקדוש ברוך הוא הסכים לדבריו, שאמר זבוב מצא לה.
מבאר הרמ"ע מפאנו: רבי אביתר ורבי יונתן הם בסוד אביה של פילגש בגבעה, ושניהם הם תיקונו. שהרי בכל מה שראינו עד עתה ראינו את תיקון התלמידים, ואת תיקון הבעל, ואת תיקון הזקן המארח; אבל את זה שסחב אותם יום אחר יום ולא אמר לחתנו בבוקר "היום אתה יוצא מכאן", אלא השאיר אותו עוד יום ועוד יום - את תיקונו לא ראינו. על זה אומר הרמ"ע מפאנו שהאב הוא כעת רבי אביתר ורבי יונתן, והם הם תיקונו, שבאו לגלות את עניין הפשיעה שהייתה שם ולתקן את מה שהיה.
וחז"ל אומרים: לעולם אל יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו, שהנה תראה אדם גדול שהטיל אימה יתרה בתוך ביתו והאכילוהו דבר גדול. ומיהו? מספרת הגמרא על רבי חנינא בן גמליאל שהטיל אימה יתרה בתוך ביתו, ופעם נעלמה רגל של בהמה ולא היה מה לתת לו. וחששו: יבוא ויעשה רעש, היכן הרגל השנייה של הבהמה? הלכו וחתכו רגל מבהמה חיה, אבר מן החי, והכינו לו. ואומרת הגמרא: כמעט שאכל את זה.
אומר הרמ"ע מפאנו: רבי חנינא בן גמליאל הוא תיקונו של בעלה של הפילגש בגבעה. ובוא וראה שרבי חנינא בן גמליאל ניצול. שהרי שואלת הגמרא: וכי יעלה על הדעת שהאכילוהו? והלוא בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם, ואיך תאמר שרבי חנינא בן גמליאל אכל אבר מן החי? אלא אמרה הגמרא "כמעט" - ביקשו להאכילו ולא הצליחו, שברגע האחרון נודע לו הדבר. ומה אתה רואה מכאן? הואיל והוא בא לתקן את מעשיו הראשונים, שאז הטיל אימה יתרה בתוך ביתו ובעקבותיה ברחה, ומכאן התגלגל הסיפור לאן שהגיע - ודאי שכאן נזהר שלא לאכול, ובזה תיקן את מה שעשה אז. והגמרא אומרת שנאבד מאשתו וממשרתיו אבר מן השחוטה, ומפני האימה נתנו לו אבר מן החי כדי שלא ירגיש בדבר.
פרק י"ט פותח ב"ומלך אין בישראל", ובכך נותן לנו את המפתח להבנת כל הנורא שיתרחש: כשאין הנהגה, הכל מתפורר. מהקפדה יתרה של בעל על פילגשו, דרך הפצרות החותן שעיכבו את היציאה לדרך, ועד ההתעקשות ללון דווקא בעיר של ישראל - שרשרת של פרטים קטנים המובילה לאסון נורא. מולם ניצבת דמותו של הזקן, איש חסד יחיד בעיר של אכזרים, שכל שבחו נדרש מארבעה דיוקים בפסוק אחד. ההבדל בין הגבעה לסדום מלמדנו את היסוד הגדול: חטא הוא כישלון, ועוון הוא עיוות השכל שהופך את החטא לשיטה ולחוק - ובכך נעוצה חומרתה של סדום. וניתוח הפילגש לשנים עשר נתחים בא לזעוק שאין רוח בגוויה מפורדת, שאיבר אחד נגוע מרקיב את כל הגוף, ושאחדות ישראל היא תנאי לשריית השכינה. ומעל הכל מהדהד לימודם של חז"ל: לעולם אל יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו, כי מהקפדה קטנה בתוך הבית עלולים להתגלגל אסונות שאין להם שיעור.