פרק י"ח בשופטים הוא המשך ישיר לפרק שלפניו, ועניינו סיפור נדידתו של שבט דן אל צפון הארץ, כיבוש העיר ליש, וגניבת הפסל והאפוד והתרפים מבית מיכה. הפרק פותח ונועל באותה נקודה: כאשר אין מלך בישראל, אין מי שיעצור את ההפקרות, ומכאן משתלשלים כל המעשים שיסופרו להלן.
בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ־לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא־נָפְלָה לּוֹ עַד־הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה׃
הנביא בא כאן לתאר לנו את השורש: כל מה שיסופר בהמשך, מקורו בדבר אחד - שלא היה מלך בישראל, ולכן שבט דן היה מחפש לו נחלה בעצמו. ומדוע היה צריך שבט דן לחפש לו נחלה? על כך אומר הכתוב: "כי לא נפלה לו עד היום ההוא". צריך לזכור שלא כל השבטים נחלו בימי יהושע. יהושע לא סיים את הכיבוש ולא סיים את החלוקה, והיו חלקים בארץ שלא נכבשו. אתה רואה שדוד כבש את יבוס, שהיא ירושלים - סימן שיבוס לא נכבשה בימי יהושע. וכתוב בחז"ל שיהושע הבין שכל עוד לא סיים את הכיבוש הוא יחיה, ולכן לא מיהר, בהיפך ממשה רבנו, כפי שדיברנו כשלמדנו את ספר יהושע. אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך אתה חושב? אדרבה, יתקצרו ימיך. ונפטר בגיל מאה ועשר, עשר שנים קודם זמנו, במקום בגיל מאה ועשרים כרבו.
אלא שנחלת דן לא סבלה רק מחיסרון של אי־כיבוש. אומר המלבי"ם: לנחלת דן היו שני חסרונות. ראשית, היא הייתה מחוץ לגבול ישראל, כמו שכתוב ביהושע "ויצא גבול בני דן מהם". ומכיוון שהייתה מחוץ לתחום, לא יכלו להוריש את הכנעני, שכן הכנעני חזר וכבש מהם את הנחלה וישב בה. וזו כוונת הכתוב "כי לא נפלה לו עד היום ההוא בתוך שבטי ישראל" - נחלתו הייתה מחוץ לשבטי ישראל, וממילא היה קשה לו לכבוש מקום שהוא מחוץ למקום שבו יושבים כל שאר השבטים.
וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי־דָן מִמִּשְׁפַּחְתָּם חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מִקְצוֹתָם אֲנָשִׁים בְּנֵי־חַיִל מִצׇּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל לְרַגֵּל אֶת־הָאָרֶץ וּלְחׇקְרָהּ וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם לְכוּ חִקְרוּ אֶת־הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ הַר־אֶפְרַיִם עַד־בֵּית מִיכָה וַיָּלִינוּ שָׁם׃
חמש משפחות היו בשבט דן, ושלחו איש אחד מכל משפחה. "מקצותם" - הכוונה מן הקצינים שבהם, מן המובחרים שבהם. כך גם משה רבנו שלח את נשיאי העדה לרגל את הארץ, וטעם הדבר: כל שבט אמר אני רוצה שיבחרו לי מקום טוב, ובשביל זה צריך מישהו שמבין בעניינים. שולחים את הנשיא, אדם גדול, שהוא יבחר לנו מקום טוב. וכך גם כאן - שולחים אנשים מומחים, מן הקצינים והמובחרים. תמיד כשמחפשים נחלה שולחים את הנבחרים.
הם יוצאים מצורעה ומאשתאול, שהן בנחלת יהודה, שכן שם בני דן יושבים כביכול בשכירות, כגרים, ואין זו נחלתם. הם אומרים: אנו רוצים נחלה לעצמנו, נלך ונחפש לנו מקום לשבת. ובדרך הם מגיעים עד בית מיכה ולנים שם.
ומה פתאום הם לנים בבית מיכה? כבר הסברנו שלמיכה הייתה מעלה גבוהה מאוד שבגללה לא דחו אותו מן השמיים, ונשאר לחיות אף על פי שעשה עבירה גדולה מאוד - עשה בית עבודה זרה, והיו מקטירים שם לעבודה זרה, ועשנו של בית מיכה היה מתערב עם עשן אש המערכה ועשן הקטורת. וכתוב שם שרצו מלאכי השרת לדחפו, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הניחו לו, שפיתו מצויה לעוברי דרכים. היה לו בית תמחוי והכנסת אורחים. מכאן אומרים חז"ל: ראה כמה גדולה לגימה, שיש בכוחה להגן על הרשעים. אף על פי שהיה רשע גדול, כיוון שהיה לו בית תמחוי, מקום שאנשים באים ולנים ואוכלים ושותים - היה בזה כוח להגן עליו. ולכן "וילינו שם".
הֵמָּה עִם־בֵּית מִיכָה וְהֵמָּה הִכִּירוּ אֶת־קוֹל הַנַּעַר הַלֵּוִי וַיָּסוּרוּ שָׁם וַיֹּאמְרוּ לוֹ מִי־הֱבִיאֲךָ הֲלֹם וּמָה־אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה וּמַה־לְּךָ פֹה׃
קודם כל הם הכירו את קול הנער הלוי. שמעו אותו מפייט לעבודה זרה, מזמר ועושה מקאמים לעבודה זרה, והקול נשמע להם מוכר מבית הכנסת. שאלו: מי זה? אמרו להם: זה הנער הלוי. ואז "ויסורו שם".
מה פירוש השאלה המשולשת הזאת? רש"י מבאר בדרך דרש: "מי הביאך הלום" - אמרו לו, לא מזרעו של משה רבנו אתה, שנאמר בו "אל תקרב הלום"? הרי מן ה"הלום" אתה. "ומה אתה עושה בזה" - לא מזרעו של משה אתה, שנאמר עליו "מה זה בידך"? "ומה לך פה" - לא מזרעו של משה אתה, שנאמר "מי שם פה לאדם"? כל הביטויים שנאמרו על משה מוטחים בפניו.
והמלבי"ם מסביר את שלוש השאלות על פי פשוטם של דברים: "מי הביאך הלום" - מי הביא אותך מביתך לכאן, מה פתאום עזבת את ביתך כדי להגיע הנה? "ומה אתה עושה בזה" - ואחרי שהגעת, מה העסק הזה, מה תפקידך, למה אתה נשאר כאן? "ומה לך פה" - למה זה משתלם לך, מה השכר שאתה מקבל, מדוע כדאי לך להיות כאן?
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם כָּזֹה וְכָזֶה עָשָׂה לִי מִיכָה וַיִּשְׂכְּרֵנִי וָאֱהִי־לוֹ לְכֹהֵן׃
וכנגד שלוש השאלות באו שלוש התשובות, ובאותו סדר. על "מי הביאך הלום" ענה: "כזה וכזה עשה לי מיכה" - סיפר את כל המהלך, איך הגיע עד בית מיכה, ואיך מיכה שכנע אותו והסית אותו להיות לו כומר לעבודה זרה. אומר המלבי"ם: "כזה וכזה" הוא תיאור של דברים רבים שאין רצון לפרטם, כלומר הנביא לא ראה צורך לכתוב את כל הפירוט. על "מה לך פה", כלומר מה השכר שאתה מקבל, ענה: "וישכרני" - מה אתם מדברים, נותן לי משכורת מכובדת ביותר, תעריף שתיים. וכנגד "מה אתה עושה בזה", מה התפקיד שלך, ענה: "ואהי לו לכהן" - אני כאן הכוהן שלו, מנהל את העבודה זרה.
וַיֹּאמְרוּ לוֹ שְׁאַל־נָא בֵאלֹהִים וְנֵדְעָה הֲתַצְלִחַ דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הֹלְכִים עָלֶיהָ׃
וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן לְכוּ לְשָׁלוֹם נֹכַח יְהֹוָה דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ־בָהּ׃
רש"י אומר: כל "אלוהים" הכתוב אצל מיכה - חול. כלומר "שאל נא באלוהים" פירושו שאל נא בעבודה זרה. והכוהן עונה להם "נכח ה' דרככם" - השם ישגיח עליכם שהכול יהיה בסדר. שוב אתם רואים כאן עירוב: אלוהים - עבודה זרה, ולצידו שם י-ה-ו-ה. הוא בעצם אומר להם: תצליחו בדרככם, ועל הדרך הזאת השם ישגיח עליכם. כי דרך העבודה זרה, כביכול, הבינו שהשם יוצר איתם קשר.
וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה וַיִּרְאוּ אֶת־הָעָם אֲשֶׁר־בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת־לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין־מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר וּרְחוֹקִים הֵמָּה מִצִּידֹנִים וְדָבָר אֵין־לָהֶם עִם־אָדָם׃
לכאורה זהו פסוק מבולבל מאוד: "יושבת לבטח כמשפט צידונים שוקט ובוטח ואין מכלים דבר בארץ יורש עצר" - מה זה נכנס באמצע? "ורחוקים המה מצידונים" - אמרת "כמשפט צידונים", ומה זה "ורחוקים המה מצידונים"? "ודבר אין להם עם אדם" - מה עניינו?
אומר המלבי"ם: כל מה שהם רואים עכשיו, אלו הן סיבות מדוע אין לחשוש מן האומה הזאת. במילים פשוטות: הם רואים אומה ואומרים - יש לנו כאן את כל הנתונים לקחת אותם בקלות, בהליכה. נבוא, נכבוש, נגרש ונשב פה. ועכשיו הפסוק מתחיל להסביר מדוע לא חששו להיכנס איתם למלחמה: מפני שהאנשים האלה אינם אנשי מלחמה ואין להם עוזרים ומסייעים.
עם מקים לו צבא מארבע סיבות, שאלמלא הן אין למדינה צורך להשקיע מיליארדים בצבא. הסיבה הראשונה: אם דרכה של האומה לכבוש ארצות ולהתפרנס משלל. כך היה בזמנם, כמו הפיראטים בים שהתפרנסו משוד אוניות, וכך היו מדינות שכובשות ומתפרנסות. ואפילו בעם ישראל ראינו: באו ואמרו עמך ישראל זקוקים לפרנסה, ואמר להם דוד במסכת ברכות "פשטו ידיכם בגדוד", כלומר לכו עשו פשיטה על האומה שלידכם והביאו אוכל. אם האומה מתפרנסת מכיבוש ארצות, היא חייבת צבא. וכאן אומר לך הכתוב "כמשפט צידונים" - הצידונים היו בעלי מקנה ובעלי מסחר, סוחרים, ולא התפרנסו משוד שלל. הרי סיבה אחת שאינם צריכים צבא.
הסיבה השנייה: אומה צריכה צבא מפני שהיא מפחדת מאויב מבחוץ שיבוא וישדוד ממנה. על זה אומר לך הכתוב "שוקט ובוטח" - אין שום אומה שבאה ומציקה להם, הם שקטים ובטוחים. הרי עוד סיבה שאינם צריכים צבא.
הסיבה השלישית: לפעמים יש מלחמה בתוך המדינה עצמה, והמלך צריך צבא כדי לבסס את מלכותו - אם קמים מורדים, אם יש כוחות הפועלים בתוך המדינה, הוא צריך למגר אותם. על זה אומר "ואין מכלים דבר בארץ" - כולם חיים בשלום, אפילו אחד אינו מבייש את חברו.
הסיבה הרביעית: אם יש מלך שבניו יורשים את מלכותו, צריך חיל וצבא כדי להחזיק את המלוכה, שהיורש הוא שימשיך למלוך, ובמצב כזה עלולה לפרוץ מריבה. על זה אומר הכתוב "יורש עצר". והמלבי"ם מדייק בגרסת הפסוק: "ואין מכלים דבר בארץ יורש עצר" - ה"אין" גורר אחרת עמו, כלומר: ואין להם יורש עצר. וזה כלל בדקדוק לשון הקודש, שמילה גוררת אחרת עמה. כמו שאנו אומרים בעלינו לשבח: "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם" - זו הלשון שהייתה מקובלת במשך דורות אצל הספרדים, וה"שלא" חוזר גם על "וגורלנו ככל המונם". הנוסח "ולא גורלנו ככל המונם" הוא שיבוש, הוספה חדשה שהוסיפו בסידורים. וכך גם כאן: ה"אין" חוזר גם על יורש עצר - אין להם צורך בצבא לבסס מלכות יורש.
ואם תאמר, אולי יש להם אומות קרובות שיכולות לעזור להם? על זה אומר "ורחוקים המה מצידונים". ואולי יש להם קשר עם אומות אחרות, שאף שהן רחוקות יבואו לעזור? על זה אומר "ודבר אין להם עם אדם" - אין להם שום ברית עם שום אומה אחרת. אין לך מכרה זהב טוב מזה: עם שאפשר לבוא ולכבוש אותו, וגמרנו.
וַיָּבֹאוּ אֶל־אֲחֵיהֶם צׇרְעָה וְאֶשְׁתָּאֹל וַיֹּאמְרוּ לָהֶם אֲחֵיהֶם מָה אַתֶּם׃
"מה אתם" - מה אתם משיבים דבר?
וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כִּי רָאִינוּ אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד וְאַתֶּם מַחְשִׁים אַל־תֵּעָצְלוּ לָלֶכֶת לָבֹא לָרֶשֶ�ת אֶת־הָאָרֶץ׃
כלומר: אין צורך לשלוח עוד מרגלים, אפשר מיד ללכת, הארץ טובה מאוד. ואם תאמרו, אולי תהיה מלחמה? אומרים להם "אל תעצלו ללכת לבוא לרשת את הארץ" - אין צורך להילחם, באים ויורשים, באים ולוקחים.
כְּבֹאֲכֶם תָּבֹאוּ אֶל־עַם בֹּטֵחַ וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם כִּי־נְתָנָהּ אֱלֹהִים בְּיֶדְכֶם מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין־שָׁם מַחְסוֹר כׇּל־דָּבָר אֲשֶׁר בָּאָרֶץ׃
"עם בוטח" - עם שאינו מצפה למלחמה, ולכן הוא שקט ושאנן, אינו מתארגן, אין לו נשק ואין לו הגנה. ואילו תאמר: הכול נפלא, אף אחד לא ילחם בנו, אבל אולי הארץ עצמה גרועה, קל לכבוש אותה אך איני רוצה ארץ כזאת? על כך אומרים להם: דעו לכם שיש כאן גם את יתרון מעלת הארץ. ראשית, "רחבת ידיים", ושנית, "אין שם מחסור כל דבר אשר בארץ" - כל מה שאדם צריך: מים, קרקע פורייה, הכול. אין שום מחסור. ואם כך, אין מה לעשות אלא להתחיל לזוז.
וַיִּסְעוּ מִשָּׁם מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי מִצׇּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל שֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ חָגוּר כְּלֵי מִלְחָמָה׃
מיד סגרו את הבתים, עזבו את המקום, וזהו - אנחנו הולכים לכבוש את המקום.
וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְּקִרְיַת יְעָרִים בִּיהוּדָה עַל־כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנֵה־דָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה הִנֵּה אַחֲרֵי קִרְיַת יְעָרִים׃
וַיַּעַבְרוּ מִשָּׁם הַר־אֶפְרָיִם וַיָּבֹאוּ עַד־בֵּית מִיכָה׃
וַיַּעֲנוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת־הָאָרֶץ לַיִשׁ וַיֹּאמְרוּ אֶל־אֲחֵיהֶם הַיְדַעְתֶּם כִּי יֵשׁ בַּבָּתִּים הָאֵלֶּה אֵפוֹד וּתְרָפִים וּפֶסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה דְּעוּ מַה־תַּעֲשׂוּ׃
כלומר: אתם יודעים שיש שם אפוד ותרפים ופסל ומסכה, ואפשר להתייעץ איתם ולשאול אותם על המשך דרכנו. בואו נתייעץ עם הפסל והתרפים ונראה מה נעשה וכיצד נתקדם הלאה.
וַיָּסוּרוּ שָׁמָּה וַיָּבֹאוּ אֶל־בֵּית־הַנַּעַר הַלֵּוִי בֵּית מִיכָה וַיִּשְׁאֲלוּ־לוֹ לְשָׁלוֹם׃
וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ חֲגוּרִים כְּלֵי מִלְחַמְתָּם נִצָּבִים פֶּתַח הַשָּׁעַר אֲשֶׁר מִבְּנֵי־דָן׃
עכשיו כל שש מאות האיש באים לבית מיכה. לעת עתה המטרה היא להתייעץ עם הפסל ועם הלוי, לראות מה כדאי לעשות. והם כבר עמדו בהמתנה, ומיד תבינו מה הייתה התוכנית.
וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת־הָאָרֶץ בָּאוּ שָׁמָּה לָקְחוּ אֶת־הַפֶּסֶל וְאֶת־הָאֵפוֹד וְאֶת־הַתְּרָפִים וְאֶת־הַמַּסֵּכָה וְהַכֹּהֵן נִצָּב פֶּתַח הַשַּׁעַר וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחָגוּר כְּלֵי הַמִּלְחָמָה׃
האנשים האלה מגיעים לבית העבודה זרה, שהיה צמוד לביתו של הלוי, והלוי הוא הכוהן, שנעשה מכהן בעבודה זרה. הוא היה בפתח השער, והם נכנסו בינתיים מאחור ולקחו את הפסל והמסכה.
אספר לכם משל. פעם היה אדם שמס הכנסה דרש ממנו לשלם חמישים אלף שקל. הייתה לו מכונת דפוס שמדפיסה כסף, הדפיס והביא להם חמישים אלף שקל. ראו איזה עובד, אמרו לו אחר כך: שומה של מאה אלף שקל. הדפיס והביא להם מאה אלף שקל. בשלב השלישי אמרו לו שלוש מאות אלף שקל. נמאס לו מכל העסק, לקח את המכונה ואמר להם: מה אני עובד שלכם? תדפיסו לבד. וזה בדיוק העיקרון כאן. אמרו לעצמם בני דן: מה, אנחנו צריכים כל פעם לבוא לכוהן, ללוי, לשאול ולהתייעץ? בוא ניקח אותו עם הפסל ועם המסכה, ניקח הכול, וכך יהיה צמוד אלינו, וכל מה שנצטרך יימצא איתנו.
וְאֵלֶּה בָּאוּ בֵּית מִיכָה וַיִּקְחוּ אֶת־פֶּסֶל הָאֵפוֹד וְאֶת־הַתְּרָפִים וְאֶת־הַמַּסֵּכָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן מָה אַתֶּם עֹשִׂים׃
הכוהן מרגיש שמשהו קורה בפנים - הרי הוא היה איתם בפתח השער - וחוזר פנימה אל הבית ושואל: מה אתם עושים? מה אתם לוקחים את הפסל ואת המסכה?
וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַחֲרֵשׁ שִׂים־יָדְךָ עַל־פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה־לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל׃
אמרו לו: עדיף לך לשתוק, לטובתך תשתוק. ומה טוב לך - היותך כוהן לבית איש אחד, רק לבית מיכה, או היותך כוהן לשבט ולמשפחה בישראל? אתה יודע איך אנחנו משדרגים את מעמדך? עד עכשיו כוהן זוטר, ועכשיו אתה נעשה כוהן של שבט שלם.
וַיִּיטַב לֵב הַכֹּהֵן וַיִּקַּח אֶת־הָאֵפוֹד וְאֶת־הַתְּרָפִים וְאֶת־הַפָּסֶל וַיָּבֹא בְּקֶרֶב הָעָם׃
הכוהן הזה, כפי שנראה בהמשך, היה אופורטוניסט לא קטן. הוא תמיד חיפש מה טוב לי בעסק, ולא היה אכפת לו מאף אחד - פוליטיקאי, מה משתלם לי, מה כדאי לי. "וייטב לב הכוהן" - מבסוט. וכי יש לו סנטימנטים למיכה? מה אכפת לו ממיכה? מיד לוקח את כל העסק, מקפל את הציוד, ונכנס לתוך שבט דן.
וַיִּפְנוּ וַיֵּלֵכוּ וַיָּשִׂימוּ אֶת־הַטַּף וְאֶת־הַמִּקְנֶה וְאֶת־הַכְּבוּדָּה לִפְנֵיהֶם׃
"כבודה" היא הכסף והזהב והקניינים. מן הפסוק הזה למדים עד כמה היו בטוחים שיכבשו את העיר - שהם לוקחים איתם את הטף ואת הכבודה ואת כל מה שהיה להם, ושמים את הכול לפניהם, מפני שאינם מפחדים שמישהו יבוא לתקוף אותם. ויש מסבירים שדווקא לפניהם שמו אותם משום שחששו שמיכה יתארגן עם אנשים וירדוף אחריהם, ואם ירדוף - יבוא מאחוריהם, ולכן שמו את כל הטף והכבודה לפניהם, וכשיבוא לתקוף נסתובב אליו ונגן על עצמנו. ולמה נקראת "כבודה"? אומר המצודת ציון: מפני שהכבודה מכבידה על האדם, ומחמת זה הילוכו בכבדות, הולך בצורה איטית, ולכן נקראת כבודה.
הֵמָּה הִרְחִיקוּ מִבֵּית מִיכָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בַּבָּתִּים אֲשֶׁר עִם־בֵּית מִיכָה נִזְעֲקוּ וַיַּדְבִּיקוּ אֶת־בְּנֵי־דָן׃
כולם מתחילים להיאסף כדי לרדוף אחרי בני דן. וכמו שאמרנו, מיכה לא היה לבד, שהרי היה מכניס אורחים, וממילא הייתה איתו קבוצה של אנשים, ובפרט שהיה שם בית עבודה זרה, והיו הרבה אנשים מסביב.
וַיִּקְרְאוּ אֶל־בְּנֵי־דָן וַיַּסֵּבּוּ פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ לְמִיכָה מַה־לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ׃
בני דן נותנים לעצמם את החוצפה לשאול את מיכה: מה לך כי נזעקת? מה אתה עושה רעש?
וַיֹּאמֶר אֶת־אֱלֹהַי אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם וְאֶת־הַכֹּהֵן וַתֵּלְכוּ וּמַה־לִּי עוֹד וּמַה־זֶּה תֹּאמְרוּ אֵלַי מַה־לָּךְ׃
מיכה עונה: מה השאלה הזאת? "את אלוהי אשר עשיתי לקחתם" - האלוהים הזה שלי, אני עשיתי אותו. ואם הייתם לוקחים רק את האלוה, לא הייתה בעיה, היינו עושים אלוה אחר, באותו מפעל שייצרנו את הראשון נוציא אחר. אבל לקחתם גם את הכוהן. אז מה אתם שואלים אותי "מה לך"? גמרנו, אני יכול לסגור את הבסטה וללכת הביתה.
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי־דָן אַל־תַּשְׁמַע קוֹלְךָ עִמָּנוּ פֶּן־יִפְגְּעוּ בָכֶם אֲנָשִׁים מָרֵי נֶפֶשׁ וְאָסַפְתָּה נַפְשְׁךָ וְנֶפֶשׁ בֵּיתֶךָ׃
בני דן מתנהגים כאן ממש כמו המאפיה. אומרים לו: עדיף לך לשתוק אם אתה חפץ בחיים. למה? יש אצלנו אנשים עצבנים, ואם תעצבן אותם הם עלולים להתפרץ, ואנחנו כבר לא אחראים. "אנשים מרי נפש" - אנשים כעסנים, כלשון המצודת דוד.
וַיֵּלְכוּ בְנֵי־דָן לְדַרְכָּם וַיַּרְא מִיכָה כִּי־חֲזָקִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ וַיִּפֶן וַיָּשׇׁב אֶל־בֵּיתוֹ׃
מיכה לא היה טיפש. הבין שאין טעם, ועדיף להישאר חי ולוותר על האלוהים שלו, ולחפש לו ביזנס אחר.
וְהֵמָּה לָקְחוּ אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה מִיכָה וְאֶת־הַכֹּהֵן אֲשֶׁר הָיָה־לוֹ וַיָּבֹאוּ עַל־לַיִשׁ עַל־עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי־חָרֶב וְאֶת־הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ׃
בדיוק כמו שאמרו להם: עם שוקט ובוטח, מכים אותם לפי חרב. אלא ששאלה גדולה יש כאן, ושואל אותה הרד"ק, אחד מגדולי הראשונים: אתה רוצה את העיר, אתה רוצה ליישב אותה, ומדוע אתה שורף אותה באש? ומעיר הרד"ק: שים לב שיהושע שרף רק את חצור, מפני שחצור הייתה ראש המלכות. כלומר אין שורפים עיר אלא אם כן יש סיבה מוצדקת באמת. ואם לא - אני רוצה את העיר ורוצה ליישב בה. תמיד העדיפו בעיתות הקדמוניות ליישב ערים שהיו מיושבות בעבר, מפני שיש בהן תשתיות: בארות, דרכים וכדומה. זה קל בהרבה מלקחת מקום מדבר ולהתחיל להפוך אותו לעיר.
ומיישב הרד"ק שני יישובים. הראשון: אחת הדרכים לכבוש עיר בזמנם הייתה על ידי שמבהילים את התושבים בשריפת העיר באש. כאשר אדם רואה אש ואש ואש מכל מיני מקומות, הוא מתחיל לברוח כמו עכברים הבורחים מאונייה טובעת, ואומרים: עוד מעט כל העיר תישרף עלינו. ובזמנם, שלכל אחד היה אסם, הדבר היה פשוט מאוד - היו יורים חיצים עם אש אל האסם, ותוך כמה דקות כל העיר אש להבה. זו הייתה דרכם לכבוש את העיר.
היישוב השני: בעיר הזאת היה הרבה עבודה זרה, והעיר הייתה מלאה גילולים, ולכן שרפו אותה. אלא שהדבר מוקשה מאוד: אתם נגד עבודה זרה? הרי אתם עצמכם לקחתם את הכוהן עם העבודה זרה, ופתאום אתם נגד עבודה זרה? אלא זה מה שהסברנו בעבר: את העבודה זרה שלהם הם לא תפסו כעבודה זרה בעלת כוח עצמי, אלא ככוח להורדת השפעת הרוחניות של בורא עולם. זה מה שנקרא מדיום, ממוצע בינינו לבין בורא עולם - כך הם הבינו. אבל בליש היו עובדים עבודה זרה כפשוטה, עבודה זרה גמורה, ולכן שרפו את העיר כדי לבטל את כל העבודה זרה שהייתה שם.
אומרים חז"ל: ראה מה זה. "והמה לקחו את אשר עשה מיכה" ובאותה שעה "ויכו אותם לפי חרב" - עובדין עבודה זרה ומצליחה בידהון. יש צדקה גדולה מזו? אתם מביאים איתכם עבודה זרה ומצליחים וכובשים את העיר. וכן מיכה - מתי לקח איתו את העבודה זרה? כשעברו בים, והים נקרע להם. אומרים חז"ל: הרי זה שנאמר "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים" - שעם כל מה שהרשענו לפניך, עוד ריחמת עלינו, ועוד הצלחת בידינו.
וְאֵין מַצִּיל כִּי רְחוֹקָה־הִיא מִצִּידוֹן וְדָבָר אֵין־לָהֶם עִם־אָדָם וְהִיא בָּעֵמֶק אֲשֶׁר לְבֵית־רְחוֹב וַיִּבְנוּ אֶת־הָעִיר וַיֵּשְׁבוּ בָהּ׃
אין מציל אותם, כיוון שלא היה להם קשר עם שום אומה. ועוד, שהיו יושבים בעמק, ומקום שהוא בעמק נוח לכיבוש, שהרי אתה בא עליו מלמעלה.
וַיִּקְרְאוּ שֵׁם־הָעִיר דָּן בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל וְאוּלָם לַיִשׁ שֵׁם־הָעִיר לָרִאשֹׁנָה׃
ולמה צריך להדגיש "אשר יולד לישראל"? שלא נחשוב שהיה להם אב או סב שקראו לו דן, ועל שמו נקראה העיר. אומר לך הכתוב: לא, אלא על שם דן בן יעקב, ולכן "אשר יולד לישראל".
וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי־דָן אֶת־הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן־גֵּרְשֹׁם בֶּן־מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד־יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ׃
וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת־פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כׇּל־יְמֵי הֱיוֹת בֵּית־הָאֱלֹהִים בְּשִׁלֹה׃
כאן הוא המקום היחיד שאומר רש"י שהאלוקים הכתוב כאן הוא קודש. הקימו להם את העבודה זרה כל ימי היות בית האלוקים בשילה.
ומהו "עד יום גלות הארץ"? נחלקו בזה חז"ל. יש אומרים שהכוונה עד גלות הארון בימי עלי. שהרי מעשה זה היה בתחילת ימי השופטים, ולא בתקופה שאחרי שמשון כפי שהזכרנו, ועל כן היה זה עד ימי גלות הארון שבימי עלי, שבניו של עלי מתו ועלי שבר את מפרקתו. וכיוון שגלה הארון - עד אז היה פסל מיכה. ולכן לא כתוב "עד גלות ישראל" אלא "עד גלות הארץ", ו"הארץ" היינו הארון, שהארון גלה ולא ישראל. ומוסיף: אחרי ששמואל עמד להיות שופט, גמרנו, ביער את כל הגילולים מן הארץ, ולא ייתכן שפסל מיכה היה קיים. ויש הסבר אחר, שהכוהנים כיהנו עד גלות הארץ כפשוטו, והכוונה לגלות סנחריב שבסוף מלכים ב', עד שגלו כלל ישראל מארץ ישראל. וכך אומר התלמוד הירושלמי.
נראה מה שאומר הירושלמי במסכת ברכות (דף ס"ד עמוד ב'). שאלו החברים לפני רבי שמואל בר נחמן: כומר היה לעבודה זרה והאריך ימים? עשו חשבון - מדובר על מאות שנים, מאחרי יהושע ועד גלות הארץ, חי שש מאות, שבע מאות שנה. איך ייתכן? אמר להם: על ידי שהייתה עינו צרה בעבודה זרה שלו.
וכיצד הייתה עינו רעה בעבודה זרה שלו? היה אדם בא להקריב שור עולה או גדי לעבודה זרה, ואומר לו: פייס עליי, דהיינו דבר עם העבודה זרה שתקבל ממני את זה ברצון. אומר לו יהונתן: מה זה עוזר לך? היא אינה רואה ואינה שומעת, אינה אוכלת ואינה שותה, אינה מטיבה ואינה מריעה ואינה מדברת. זה הכומר של העבודה זרה! שואל אותו האיש: ומה נעשה? אמר לו: לך והבא צלחת אחת עם סולת, שים עליה עשר ביצים, תכין ותארגן ותתקן את זה לפניי, ואני אוכל מכל מה שאתה מביא, ואני כבר אדאג לפייס אותה עליך. וכיוון שהיה הולך, היה האיש מביא, חושב שהוא מביא לעבודה זרה, ויהונתן היה יושב ואוכל את כל הסעודה הנכבדה של העבודה זרה.
יום אחד בא אדם חשוב ואמר לו: אם היא אינה מועילה, מה אתה עושה כאן? אמר לו "בגין חיי" - במילים שלנו: פרנסה. מה נעשה, צריך להתפרנס ממשהו.
כיוון שעמד דוד המלך, שלח והביאו. אמר לו: בן בנו של אותו צדיק, משה רבנו, אתה עובד עבודה זרה? אמר לו: כך אני מקובל מבית אבי אבא - מכור עצמך לעבודה זרה ואל תצטרך לבריות. תראו מה זה, היה חסיד, צדיק! זו ההלכה: מה תעשה, תלך ותפשוט יד לצדקה? מכור עצמך לעבודה זרה ואל תפשוט ידך לצדקה. אמר לו דוד: חס ושלום, לא כך אמר, אלא מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך ואל תצטרך לבריות. לא לעבודה זרה, אלא פשוט - נבלתא בשוקא, ואל תאמר מלכא אנא, גברא רבא אנא. זו הכוונה.
וראו כמה חכם היה דוד. כיוון שראה שאדם זה אוהב ממון, וזה מה שמדבר אליו, מה עשה? העמידו גיזבר על האוצרות שלו. אדם זה אוהב להתעסק עם כסף - בא ומינה אותו אחראי על הכספים, שר האוצר. וזה שכתוב "ושבואל בן גרשום בן משה נגיד", ו"נגיד" היינו ממונה. "שבואל" - ששב לאל בכל ליבו ובכל כוחו, ונעשה נגיד על האוצרות.
הקשו לרבי שמואל בר נחמן: והרי כתיב "עד יום גלות הארץ", ומשמע שבסופו של דבר עדיין היה כומר לעבודה זרה. אמר להם: כיוון שמת דוד, עמד שלמה והחליף את הסנקליטין שלו, כלומר עשה שינויים מבניים בממשלה, שר הרווחה הוחלף בזה ובזה, ופיטר את שבואל, וחזר לקלקולו הראשון.
ועד כדי כך: אותו נביא שיושב בבית אל - הנביא הזקן שאמר לנביא ה' שבא אל ירבעם וידו נצמתה, שנגיע לזה בהמשך, ושהשם אמר לו שלא יאכל שם ולא יחזור בדרך שהלך בה, ובא הנביא הזקן ואמר לו: השם אמר לי להגיד לך שתבוא לאכול פה, והביא אותו לשם והאכיל אותו והשקה אותו, ובעקבות זה מת הנביא האמיתי, על שעבר על דבר השם - אותו נביא שקר היה רשע גמור. ואומרים חז"ל: מי היה? אמרין: הוא הווה. זהו יהונתן בן גרשום בן מנשה, דהיינו בן משה.
הפרק נפתח ב"אין מלך בישראל", ומכאן נגזר כל השאר: שבט דן שנחלתו נשארה מחוץ לגבול ולא הצליח להוריש את הכנעני, יוצא לחפש נחלה בכוחות עצמו. חמישה קצינים נשלחים, לנים בבית מיכה בזכות פיתו המצויה לעוברי דרכים, פוגשים את הנער הלוי, ומגלים בליש עם שוקט ובוטח שאין לו כל צורך בצבא ואף לא ברית עם אומה אחרת - ארבע סיבות שמנה המלבי"ם לצורך בצבא, וכולן חסרות שם. שש מאות איש יוצאים, גונבים בדרך את הפסל והאפוד ואת הכוהן האופורטוניסט שהעדיף מעמד של שבט שלם על בית איש אחד, מאיימים על מיכה כמאפיה, כובשים את ליש ושורפים אותה. וחז"ל מזדעזעים מן הצירוף: עובדים עבודה זרה ומצליחים בידם - "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים". ולסיום, דמותו של יהונתן בן גרשום מלמדת עד היכן מגיע כוחה של אהבת הממון: כומר שאינו מאמין במה שהוא משמש בו, שדוד המלך ניסה לתקנו במשרת גיזבר, ומשפוטר חזר לקלקולו הראשון.