אנחנו נכנסים כאן לשני הפרקים החותמים את ספר שופטים, ולמעשה לשני עניינים שחותמים את הספר: העניין הראשון הוא מה שמוכר בשם "פסל מיכה" - מיכה עושה לו פסל שהופך למוקד מכשול לכלל ישראל; והעניין השני הוא מעשה פילגש בגבעה, שהוא הפרשה שחותמת את הספר.
לכאורה, מהסדר שבו נכתבו הדברים משמע שהאירועים הללו קרו בסמיכות למעשה שמשון. שמשון היה סוף השופטים, ומיד לאחריו קרה מעשה פסל מיכה ומעשה פילגש בגבעה, ולאחר מכן מתחיל ספר שמואל, שם אנחנו מתוודעים לחנה, לאלקנה, לשמואל שנולד, ומתחילה תקופה חדשה: נמשח שאול למלך, תקופת דוד, ומתחילה תקופת המלכים. יוצא שהתקופה שלנו כאן היא בתפר שבין סוף תקופת השופטים לתחילת תקופת המלכים ותקופתו של שמואל, וכך לפי הכרונולוגיה של סדר כתיבת הספר.
אבל בסדר עולם אנחנו רואים אחרת, ורש"י מביא זאת: הגם ששתי הפרשיות הללו, פסל מיכה ופילגש בגבעה, כתובות כאן בסוף הספר, המעשה עצמו היה בתחילת תקופת השופטים, בתקופתו של עתניאל בן קנז. ויש לכך ראיות מן הכתובים. ראיה אחת: כתוב "וישימו להם את פסל מיכה כל ימי היות בית אלוקים בשילה" - משמע שכל ימי שילה היה פסל מיכה קיים. וימי שילה החלו עוד בזמן יהושע, ומשכן שילה עמד קרוב לשלוש מאות ושבעים שנה (שס"ט שנים), עד תקופתו של עלי. ואם כתוב "כל ימי שילה", משמע שמיד בסוף תקופת יהושע התחילו לעבוד עבודה זרה בפסל מיכה, וזו הייתה תקופתו של עתניאל בן קנז. ראיה שנייה מביאים ממעשה פילגש בגבעה, שם כתוב "לא נסור אל עיר נכרי" - אל יבוס. יבוס נקראת עיר נכרי, ויבוס הרי היא ירושלים. משמע שמדובר בתקופה שעדיין לא כבשו את ירושלים, ורק לאחר מכן, בשופטים פרק א', אנחנו רואים שכובשים את ירושלים. זאת אומרת שמדובר עוד לפני ההתחלה של תקופת השופטים.
שיטת סדר עולם מתאימה מאוד למה שמופיע במדרש. שואלים חז"ל: מיהו אותו מיכה שעשה פסל, אפוד ותרפים? ואומרים: בשעה ששיעבד פרעה את ישראל בחומר ובלבנים, גזר פרעה מכסה, ומי שלא עמד במכסה - היה לוקח את ילדיו ושם אותם כנדבכים בבניין. זעק משה רבנו לקדוש ברוך הוא ואמר לו: ריבונו של עולם, מתי הגאולה? אמר לו הקדוש ברוך הוא שזה יגיע בעיתו ובזמנו. אמר לו משה: אבל ריבונו של עולם, בינתיים אנשים מתים, והנה תראה, יש תינוקות שמתמכמכים בבניין. הלך משה והוציא אחד מן התינוקות שנתמכמכו בבניין, ולכן נקרא שמו מיכה - על שם שנתמכמך בבניין. אמר משה: למה הרעות לעם הזה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, אל תדאג, קוצים הם מכלין. המצרים ההורגים כך את ילדי ישראל - הילדים הללו הם קוצים, וקוצים הם מכלין. גלוי וידוע לפניי שאם יגיעו לעולם ויגדלו, יהיו רשעים גמורים. משה הלך והוציא אחד מהם, וזהו מיכה.
ועוד: כאשר משה רבנו רצה להעלות את ארונו של יוסף מן הנילוס, כתב את השם על גבי טס וכתב שם "עלה שור עלה שור", והשליך אותו אל הנילוס. מי שנטל את השם הזה בהיחבא היה מיכה. וכשהעביר הקדוש ברוך הוא את ישראל בים סוף, עבר מיכה עמהם והשם הזה בידו, ואיתו הוא תכנן לעשות את העגל. כך שלמעשה עבודה זרה עברה איתם בים. ועל זה אומר המדרש "עבר בים צרה" - זהו מיכה שעימו "צרה", עבודה זרה, שכביכול קצר המצע מהשתרע וכביכול היא צרה לקדוש ברוך הוא. אומרים חז"ל: הרי אתה רואה שאותו מיכה נתגלה סופו, ותקופה לאחר מכן אנחנו רואים אותו עושה אפוד ותרפים, וזהו מיכה הכתוב אצלנו. לפי זה הדברים מתאימים לשיטת סדר עולם: אם אז היה תינוק, הרי שכשבאו לארץ היה כבר אדם מבוגר.
לעומת זאת, יש מסבירים שהמעשים הללו, מעשה מיכה ומעשה פילגש בגבעה, כתובים לפי הסדר הכרונולוגי של המאורעות: מעשה שמשון, ולאחריו מעשה מיכה, ולאחריו מעשה פילגש בגבעה. זהו ביאורו של הרד"ק, והוא מתקשה מאוד באלה שרוצים לומר שהמעשה היה בתקופת עתניאל בן קנז ובימי יהושע. הרד"ק אומר: הדברים מפליאים - איך ייתכן לומר שכל זמן היות ארון השם בשילה, כלומר עוד בזמן יהושע, הייתה עבודה זרה? הרי כתוב בזמן יהושע "ויעבדו את השם כל ימי יהושע", ולא היה אז עבודה זרה כלל. ועוד הוא שואל: הרי בני גד ובני ראובן הקימו מזבח בעבר הירדן המזרחי, ואותו מזבח היה רק "למראה", כמו שלמדנו, כדי לתת תזכורת שאנחנו חלק מעם ישראל, שלא יאמרו מחר בניכם לבנינו אתם לא קשורים לעם היהודי - ובכל זאת יצאו כל השבטים להילחם בהם ואמרו: מה, אתם הולכים לעשות עבודה זרה? ואם כך, פסל מיכה, שהוא פסל גמור לעבודה זרה, לא יצאו להילחם כנגדו? איך ייתכן שהשבטים ישתקו? לכן אומר הרד"ק: ודאי שלא מדובר באותה תקופה, אלא בתקופתו של שמשון, לאחר מיתתו, ואם כן מדובר לקראת סוף תקופת השופטים, כמו שמתגלה לנו מפשוטם של הכתובים.
גם הגר"א נוקט שמיכה הכתוב אצלנו אינו מיכה של המדרש. הגם שמהגמרא לכאורה מוכח שזהו אותו מיכה, אומר הגר"א שאין להבין כך: אין מדברים כאן על מיכה עצמו, אלא הכוונה שזה אותו מעשה שהיה אז. וביאור הגר"א מיישב שאלות רבות, שהרי הרבה פעמים אנחנו רואים שחז"ל אומרים על אדם מסוים שהוא אדם אחר. לדוגמה: "הוא נבט, הוא מיכה, ושבע בן בכרי" - הרי מדובר בתקופות שונות לגמרי. נבט הוא אביו של ירבעם, שבע בן בכרי מופיע בתקופה אחרת, ומיכה בתקופה אחרת. איך הם יכולים להיות אותו אדם, והרי לא האריכו ימים כל כך? לכן אומר הגר"א: כשאומרים "הוא פלוני הוא אלמוני", מתכוונים לומר שהיה להם אותו עניין, הם עשו את אותו מעשה, ולכן מקשרים ומדמים אותם זה לזה. כך שגם אליבא דהגר"א אין הכרח שמדובר באותו אדם ממש, אלא בשני אנשים בעלי אותו שם שמעשיהם היו זהים - מעשי קלקול של עבודה זרה.
לפי הרד"ק מובן מדוע זה כתוב כאן: זהו הסדר הכרונולוגי. אבל לפי המפרשים האחרים, שהסיפור היה בזמן עתניאל בן קנז, קשה: היה צריך לכתוב זאת מיד אחרי מיתת יהושע. לבוא ולספר את הסיפור אחרי סיום תקופת השופטים, כשזה לא לפי הסדר, זה תמוה. ויש על זה כמה ביאורים. יש אומרים שמכיוון שהוא היה משבט דן, בא הכתוב לספר לנו איזה חטא היה בהם, והעניין הזה של פסל מיכה נמשך זמן כה ארוך. ויש מסבירים שזה נקשר גם לעניינו של שמשון, ששמשון היה דני, ולכן מספר לנו כאן על פסל שהיה בשבט דן - שני מעשים שמספרים לך על חיסרון ועל נפילה שהיו בשבט דן. ויש אומרים שהקשר הוא אלף ומאה הכסף: כאן נראה שהאם הכינה לצורך העבודה הזרה אלף ומאה כסף, ולדלילה נתנו הפלישתים אלף ומאה כסף כדי שתסגיר את שמשון, ולכן הסמיך עניין לעניין.
ויש אומרים שדבר זה מסביר גם למה מעשה פילגש בגבעה נסמך לכאן, הגם שאינו קשור לעניין: כי על ידי פסל מיכה נהרגו אלפים מישראל, וכך גם על ידי פילגש בגבעה. שהרי לכאורה במעשה פילגש בגבעה אלה שיצאו להילחם בשבט בנימין נלחמו בצדק, ולמה היו צריכים ליפול במלחמה? מפני שהיה בהם עוון פסל מיכה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: על כבודי לא מחיתם - הנה עשו פסל ושתקתם, כל השנים הפסל הזה עומד ואתם שותקים, וכאן שעשו מעשה נורא באותה פילגש בגבעה - קמתם ומחיתם? לכן הייתה להם מפלה, כפי שנראה בהמשך. ועוד הסבר מובא במלבי"ם: הכתוב לא רצה להפסיק ברצף השופטים. הוא מביא את כל רציפות השופטים, ולאחר שסיים את סיפורם, אז מספר מה היה עם מיכה ומה היה עם פילגש בגבעה - לא רצה לחתוך באמצע, אלא סיים את הרצף ואז תיאר שתי פרשיות שהיו בתחילת תקופת השופטים לפי סדר עולם.
וַיְהִי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ׃
המלבי"ם עומד על שני קשיים. ראשית, כתוב כאן "מיכיהו", ואחר כך אנחנו רואים שהשם הופך להיות "מיכה". שנית, כתוב "ושמו מיכיהו", וחז"ל אומרים שכל מקום שמקדים "ושמו" - מדובר באדם צדיק, כמו "ושמו מרדכי". ואילו כאן מדובר באדם שעשה עבודה זרה שהכשילה אלפים, והיה צריך לכתוב "מיכיהו שמו", כמו "נבל שמו". התשובה היא שבאותו זמן הוא עוד היה צדיק, כפי שנראה שהאם מתכננת תכנוני עבודה זרה והוא אינו מוכן לשמוע על כך. לכן קוראים לו מיכיהו, באותיות י-ה-ו, ורק לאחר מכן נעלמת הו' והוא נקרא מיכה. ומשום המעשה הטוב שהיה בו הקדים הכתוב "ושמו".
ובאמת גם הכלל הזה צריך בחינה, שהרי אנחנו מוצאים חריגות: "ולרבקה אח ושמו לבן" - זה לא כל כך מתאים, היה צריך לומר "לבן שמו". התשובה היא שתמיד כשתמצא כזה דבר, חפש איזה מעשה טוב עשה אותו אדם באותה שעה. גם אם היה אדם שלילי, הכתוב אומר "ושמו פלוני" מפני שעשה מעשה טוב באותו זמן. ואצל לבן - חרה לו מאוד על כך שאליעזר נתן לרבקה נזמים, נבהל שיש כאן חוסר צניעות ופגם בצניעות, ויצא למחות. וכיוון שנהג במעשה של צדקות, כתבו "ושמו לבן". אבל שנדע: תמיד כשכתוב "ושמו" בהקדמה, או שמדובר באדם צדיק, או שפעל באותה שעה פעולה של צדקות.
וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ וְאַתְּ אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לַה'׃
הוא אומר לאמו: אמא, את זוכרת שנגנב ממך אלף ומאה כסף? "אשר לוקח לך". וכאשר קרה לך הדבר הזה - "ואת אלית", מלשון קללה ואלה: אלה תהיה למי שלקח את הכסף. "וגם אמרת באוזני" - חשדת בי ודאגת שאשמע שאת מקללת את הגנב. ועכשיו אני מודה לך: הנה הכסף איתי, את צדקת, אני לקחתיו, ולכן אני מוכן להחזירו. ותאמר אמו: ברוך בני לה'.
המלבי"ם מסביר: כאשר קיללת בקול, רמזת לי שהכסף אצלי; אני מודה ובא עכשיו לתקן ולהשיב את הגזילה אשר לקחתי. ומבואר בחושן משפט סימן ע"א, שמי שמקלל את הגזלן לא יקלל ויאמר "כל מי שגזל יקולל", אלא יאמר "כל מי שהגזילה בידו ואינו משיב יקולל". כי אם תאמר "מי שגזל יקולל", מה זה משנה לגזלן? הוא כבר גזל וממילא הוא בקללה. אבל אם תאמר "מי שגזל והגזילה בידו ואינו משיבה יהיה בקללה" - נתת לו מוטיבציה להחזיר. ואם כן גם כאן, כשקיללה, לא אמרה "מי שלקח את הכסף", אלא "מי שהכסף איתו ואינו מחזיר". ולכן "ותאמר אמו ברוך בני לה'" - אם כך, אתה ברוך, והקללה אינה חלה עליך, שהרי הקללה שלי הייתה על מי שאינו מחזיר, ואתה החזרת, ואין הקללה רובצת עליך.
רש"י מביא כאן דבר מעניין, פירוש שהוא עצמו דוחה, והוא יוצר חיבור בין הפרק הקודם לפרק שלנו, ונוגע גם לשאלת התקופה. אומר רש"י: יש אומרים שאמו של מיכה היא דלילה. ומאין היו לה אלף ומאה כסף? מה שנתנו לה סרני פלשתים על כך שהסגירה את שמשון וגילתה את סודו, ואת הכסף הזה לקח מיכה. יוצא לפי ביאור זה שדלילה התגיירה, ולאחר מכן נישאה לאדם מישראל, והוא אביו של מיכה. למעשה קשה מאוד להסביר כך, שאיני מעלה על הדעת איזה בית דין היה מוכן לגייר את דלילה שהסגירה את שמשון לפלשתים. ורש"י בעצמו דוחה את הדברים, שהרי אליבא דרש"י מעשה מיכה היה בתקופתו של עתניאל בן קנז, בתחילת תקופת השופטים כשיטת סדר עולם, ואנחנו כאן בסוף תקופת השופטים, ולכן הדבר כלל לא ייתכן.
עם כל זה, לרב חיים קנייבסקי יש ספר הנקרא "למכסה עתיק", על שם לשון הכתוב, ובו הוא מגלה כל מיני דברים שאינם מצויים תחת יד כל אדם, מקורות עלומים שברוב גאונותו חשף. אומר רב חיים קנייבסקי: מה שמביא רש"י כפירוש ודוחה, שדלילה היא אמו של מיכה, יש לזה מקור מן התוספתא של התרגום. יש תרגום, ולתרגום יש תוספתא, והתימנים אינם צריכים הסבר על כך, שהרבה פעמים כשמתרגמים את ההפטרות מתרגמים גם את התוספתא. התוספתא לתרגום היא מין סוג של מדרש, ולפעמים היא באריכות גדולה. ואם כן, אף שרש"י אומר שהדבר לא ייתכן, אין זו המצאה אלא מדרש, ושם מופיע שהיא אותה דלילה. ודבר זה אינו מתאים למה שרש"י מביא מן המדרש האחר, וממילא אלו מדרשים חלוקים - שהרי ראינו מדרש שאומר שזהו אותו מיכה שנתמכמך בבניין, וכאן מדובר על מיכה בנה של דלילה בסוף תקופת השופטים. או שנצטרך להסביר כדברי הגר"א, שכשאמרו "הוא מיכה" לא התכוונו לאותו מיכה ממש, אלא שמעשיהם שווים ודומים.
וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַה' מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ׃
יש כאן קושי: בפסוקנו כתוב "וישב את אלף ומאה הכסף לאמו", ובפסוק הבא כתוב שוב "וישב את הכסף לאמו" - למה החזרה? אומר רש"י: "וישב" כאן פירושו שאמר להחזירו לה. כלומר, מכיוון שאני מוכן להחזיר לך, זה כאילו כבר אצלך. אלך ואוציא את זה מן המקום שהחבאתי, אבל "וישב את הכסף" הוא בעצם הצהרת כוונות: אני מתכוון להחזיר לך, אמא, וזה כאילו כבר ברשותך. ואז מיד אומרת לו אמו: "הקדש הקדשתי את הכסף מידי לבני" - קיבלתי עליי למסור את הכסף מידי לידך, כדי שתעשה בו סוג של מסכה, ואם כן את הכסף אתה יכול להשאיר אצלך.
הרלב"ג עומד על סתירה פנימית בפסוק: "הקדשתי את הכסף לה'" - ומיד "לעשות פסל ומסכה". השם ופסל ומסכה? זו עבודה זרה או עבודת השם? ובהמשך נראה מפורש שמדובר בסוג של עבודה זרה. אומר הרלב"ג: פסל ומסכה היו צורות שאנשים היו עושים, וחשבו לפי דעתם שיהיה בצורות האלה כוח למשוך כוחות עליונים, להגיד את העתידות ולדעת על פיהן את הצפונות, כמו שראינו אצל לבן שרודף אחרי יעקב מפני שלקחו לו את התרפים. ולפי זה מובן: בהתחלה הקדישה את הכסף להשם, ולא עשתה זאת לשם עבודה זרה, אלא רצתה שרוח קודש מאת השם תתלבש בפסל ובמסכה הזאת, ועל ידי זה יידעו עתידות. אבל בסופו של דבר טעו אחר כך ועשו מזה בעל כוח עצמי, ועשו ממנו עבודה זרה והיו עובדים אותו בעצמו.
המלבי"ם מסביר את "וישב את אלף ומאה הכסף לאמו" כפשוטו: הוא מיד החזיר את הגניבה, ומכאן אתה רואה שהיה עדיין ירא השם, כפי שהסברנו. ואמו אומרת לו: הקדשתי את הכסף להשם ועשיתי שני תנאים - "מידי לבני", התחייבתי שהכסף יינתן לבני והוא יהיה הגזבר על הכסף שייבנה ממנו פסל ומסכה, ולכן "ועתה אשיבנו לך". כלומר, לא כרש"י שזו הצהרת כוונות בלבד, אלא היא כבר קיבלה את הכסף ביד, ואומרת: קח, אני מחזירה לך, תעשה מזה פסל ומסכה.
וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ׃
לפי רש"י, קודם הוא רק הצהיר כוונות, וכאן הוא עושה פעולה בפועל. לפי המלבי"ם, כבר בפעם הראשונה החזיר את הכסף, אלא שאמו החזירה לו ואמרה: לא, ייעדתי אותך להיות גזבר על הכסף הזה שתבנה ממנו פסל ומסכה. והוא לוקח את הכסף ומחזיר לה שוב, וזו פעם שנייה: הפעם הראשונה הייתה השבת גזילה, והפעם השנייה היא אמירה - אמא, אני לא בא בעסק. פסל, מסכה, עבודה זרה, איני רוצה להיות שותף בזה, לא גזבר לעבודה זרה ולא לעשות עבודה זרה.
וכאן קושי נוסף: דיברנו על אלף ומאה כסף, ואיך נעשו מאתיים? האמת היא שאם תשאלו כל גבאי בית כנסת, יאמר לכם שאין כאן שום קושיה: בתרומות אני מיליונר, ובפועל כמה נכנס לכיס? הרבה הרבה פחות. אנשים אומרים בלי חשבון: זה אלף, זה אלפיים, אבל כשמגיע שלב נתינת הכסף מתברר שדברים משתבשים בדרך, ואחר כך מחפשים מי שיעשה התרת נדרים. אלא שהמלבי"ם מסביר: היות שהוא ניסה לשכנע את אמו - אמא, מה לך ולצרה הזאת לעשות פסל לעבודה זרה, מה את צריכה את זה? - השתכנעה האם באופן חלקי ואמרה: טוב, לא את כל אלף ומאה הכסף; מאתיים כסף אתן לצורף, והשאר לא אעשה מזה עבודה זרה.
לעומת זאת הרד"ק מיישב את הקושי אחרת: האם הייתה מוכנה לתת אלף ומאה כסף, ועמדה בסכום שהתחייבה. אלא שכדי ליצור את הפסל צריך לשלם לצורף, והצורף קיבל דמי טרחה מאתיים כסף, ומן התשע מאות הנותרים עשה את הפסל. "ותקח אמו מאתיים כסף ותתנהו לצורף" - כשכר פעולה, והפסל נבנה מתשע מאות. כך שלמעשה התחייבה אלף ומאה ונתנה אלף ומאה.
ונשים לב איך מתחילה כאן הידרדרותו של מיכה. בהתחלה "ושמו מיכיהו", ואחר כך הוא נקרא מיכה - אבל כאן אנחנו עדיין לא בשלב הזה, וכתוב "ויהי בבית מיכיהו", שעדיין היה צדיק. ובכל זאת הוא כבר עובר עבירה: בזה שהשאיר את הפסל בביתו הוא עובר על "לא יהיה לך אלוהים אחרים", ורש"י אומר שזו אזהרה למשהה אליל בביתו. אינו עובד אותו, לא משנה - עצם זה שהוא נמצא אצלך בבית, יכול להיות שמחר תדליק לו נר, ולך תדע לאן תגלוש איתו. אל תשאיר עבודה זרה בבית, אל תשאיר את זה בכלל: קח פטיש ושבור.
וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים וַיְמַלֵּא אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן׃
כאן אומר המלבי"ם שאנחנו רואים הידרדרות רבתי. קודם כל, הוא נקרא כבר "מיכה" ולא "מיכיהו". "לו בית אלוהים" - עשה לו בית אלוהים, ו"אלוהים" כאן הכוונה עבודה זרה, בית עבודה זרה לפסל. לאחר מכן "ויעש אפוד ותרפים" - זה כבר על חשבונו, לא של אמא; הוא מתחיל להשקיע השקעות פרטיות. ואחר כך "וימלא את יד אחד מבניו" לכוהן - צריך מישהו שיעבוד כאן, שיקבל תרומות, שיתפלל, שיטפח את העבודה הזרה, ולכן לקח את אחד מבניו ונתן לו את התפקיד. ויש מפרשים שזה היה הבכור, שכן דרכם היה לקדש את הבכור, וכידוע להבדיל העבודה בבית המקדש הייתה בבכורות. "וימלא את ידיו" - הכשיר אותו להיות כוהן בבית העבודה הזרה.
בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה׃
איך ייתכן דבר כזה? איך עושים פסל ועבודה זרה בצורה המונית לציבור ואף אחד לא מוחה? על כך אומר הנביא: אין מלך בישראל, וכשאין מלך, כל אחד עושה את הישר בעיניו.
וַיְהִי נַעַר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה מִמִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה וְהוּא לֵוִי וְהוּא גָר שָׁם׃
מי הוא הנער הזה, שהוא ממשפחת יהודה והוא לוי והוא גר שם? חז"ל עומדים על השאלה ואומרים: הנער הזה, שנראה בהמשך הפרק כיצד הוא הופך להיות הכוהן המשרת בבית מיכה ככוהן לעבודה זרה, הוא שבואל בן גרשום בן משה רבנו. למשה רבנו היה נכד כוהן לעבודה זרה, וקראו לו שבואל. את הסיפור המלא שלו נראה לקראת סוף העניין של מיכה והנער הלוי: מי היה אותו שבואל, באיזו תקופה חי, ומה עבר עליו.
ולמה מכנה אותו הכתוב "ממשפחת יהודה"? הרי שבואל בן גרשום בן משה הוא משבט לוי, ויהודה שבט אחר. יש דעה בגמרא שמצד האב היה משבט לוי ומצד האם הייתה אמו ממשפחת יהודה. אך הגמרא מביאה ביאור אחר, ואפשר לומר שהיא אף דוחה את הראשון: דע לך שאינו קשור כלל למשפחת יהודה, ומה שכתוב "ממשפחת יהודה" הוא מפני שעשה כמעשה מנשה המלך שהיה ביהודה. ולכן נקרא בהמשך "יהונתן בן גרשום בן מנשה", ואומרים חז"ל: אל תקרא בן מנשה אלא בן משה. ולמה קוראים לו בן מנשה? ביאור אחד: משום כבודו של משה לא רצו לומר שיצא לו בן כומר לעבודה זרה, והסתירו זאת וכתבו "בן מנשה". והיכן זה רמוז? שהנ' של "מנשה" תלויה, כתובה למעלה, כאילו כתוב "משה" ומישהו שתל שם נ' - וזו נ' תלויה. ולמה דווקא מנשה? כי תולים את הקלקלה במקולקל: מי עשה פסל לעבודה זרה? מנשה. ולכן "בן גרשום בן מנשה", שנהג כמנהג מנשה, וגם "ממשפחת יהודה", שמנשה היה מיהודה. ובהמשך נסביר למה באמת קרה למשה דבר כזה שיצא ממנו נכד עובד עבודה זרה, שזה דבר פלאי ביותר: איך לאדם צדיק כמשה רבנו יוצא נכד עובד עבודה זרה.
"והוא גר שם" - בבית לחם. ואף שללויים היו ערים לשבט, בכל זאת התגורר הנער בבית לחם, כלומר חיפש מקום שבו יוכל להתפרנס ולכן הלך לגור בבית לחם. וכאשר ראה שאינו מוצא שם פרנסה, התחיל לחפש במקום אחר.
וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ מֵהָעִיר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא וַיָּבֹא הַר אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה לַעֲשׂוֹת דַּרְכּוֹ׃
הוא הולך מבית לחם יהודה "לגור באשר ימצא", כי הוא מחפש פרנסה, ולא חיפש מקום מסוים אלא כל מקום שיהיה לו בו פרנסה - שם יתיישב. והוא מגיע עד בית מיכה, לא מפני שחשב שימצא שם מקום פרנסה, אלא "לעשות דרכו", כאורח הנוטה ללון. ולמה דווקא בבית מיכה? צריך לדעת שבית העבודה הזרה של מיכה היה אבן שואבת, מפני שפתח שם בית תמחוי; היה לו שם, להבדיל, כמו אוהל אברהם. אנשים היו מגיעים מכל כיוון, והוא היה נותן להם לאכול ולשתות. ולכן אומרים חז"ל שאש פסל מיכה, מה שהיו מקטירים לפסל מיכה, היה עולה ומתערב בעשן המערכה אשר בשילה, וביקשו מלאכי השרת לדוחפו: ריבונו של עולם, איך ייתכן שעבודה זרה תתערב עם עבודת השם? אמר להם השם: הניחו לו, שפיתו מצויה לעוברי דרכים. רואים שהיה איש חסד, ולכן כשהלך הנער הלוי לחפש מקום ללון, מצא את בית מיכה, שהיה שם מין בית תמחוי שאפשר לאכול ולשתות בו.
יש הרוצים להביא מכאן ראיה שאנחנו מדברים בתחילת תקופת השופטים, שהרי הלוי מחפש לו מקום לשבת; ואם מדובר בתקופה מאוחרת יותר, הרי כבר היו ערי הלויים, ומה הוא מחפש מקום? אבל למעשה אין מזה הכרח, שיכול להיות מאוד שלא מצא פרנסתו ולכן הלך וחיפש מקום אחר, כמו שהסברנו.
וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה מֵאַיִן תָּבוֹא וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵוִי אָנֹכִי מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאָנֹכִי הֹלֵךְ לָגוּר בַּאֲשֶׁר אֶמְצָא׃
מיכה שואל "מאין תבוא", כי חשב שיש לו בית קבע והוא רק עובר אורח כאן. אומר לו הלוי: לא, איני גר בשום מקום קבוע, אני הולך לגור באשר אמצא, אני מחפש מקום להתיישב בו. והמצודת דוד מסביר ש"לוי אנוכי" פירושו: אני משבט הלויים, ומוכן ללמוד ולהורות, כמו שכתוב בשבט לוי "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל".
וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה לִי לְאָב וּלְכֹהֵן וְאָנֹכִי אֶתֶּן לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ וַיֵּלֶךְ הַלֵּוִי׃
מיכה רואה דבר כזה וקופץ כמוצא שלל רב: אני מחפש כאן לוי, והנה לוי מיוחס - אתם יודעים מי יהיה הכוהן אצלי בבית העבודה הזרה? נכד של משה רבנו, שדודו הוא אהרון. זה יהפוך את המקום לאטרקטיבי ביותר. ולכן הוא מציע הצעה שקשה לסרב לה. דבר ראשון: "שבה עמדי" - אתה נודד ואין לך מקום לשים בו את הראש, ואני אדאג לך למקום יישוב ומגורים. דבר שני: "והיה לי לאב ולכוהן" - אדאג לך לתפקיד מכובד, יהיה לך כאן כבוד. דבר שלישי: עם כבוד לא קונים במכולת, צריך משכורת, ולכן "ואנוכי אתן לך עשרת כסף לימים" - לשנה עשרת כסף, שהוא סכום נכבד מאוד. ואם תשאל מה עוד: "וערך בגדים", בתלוש יופיע לך עוד סעיף, תקבל בגדים לפי ערכך וכבודך. ומה עם אוכל? ברור - "ומחיתך", מזונות, אכילה ושתייה.
ומה הגיב הלוי? "וילך הלוי" - וכאן מחלוקת. יש מסבירים, וכך המלבי"ם, שלא היה מוכן לזה: זה מה שאתה מציע לי? לעבוד עבודה זרה, להיות כומר לעבודה זרה? אמכור את עצמי בשביל כסף? ולכן הלך. אבל מפרשים אחרים, ובשיטתם המצודת דוד, מבארים "וילך הלוי" - הלך אחר עצתו, באמת הסכים, כי קשה לסרב להצעה כזו. ויש מסבירים ש"וילך הלוי" היינו שהלך לסגור את עסקיו במקומות האחרים, להיפרד מבית לחם יהודה ולהביא את חפציו, כדי להתיישב כאן ישיבת קבע.
וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו׃
מהו "ויואל הלוי לשבת את האיש"? זה תלוי בביאורים. לפי המלבי"ם, אחרי שהלך עשה חשבון, ראה שאין מקור פרנסה אחר, והתפשר. לפי המצודת דוד, זה המשך הדברים: "וילך הלוי" - הלך בעצתו, והחליט להישאר אצלו והתרצה לשבת אצלו. אבל נשים לב, המלבי"ם מסביר שלא היה כאן מעבר קיצוני, מאדם שאינו עובד עבודה זרה למישהו שנעשה פתאום כומר לעבודה זרה. "ויואל הלוי לשבת את האיש" - כוהן, חס ושלום, לא; אלא אתיישב אצלך כמה ימים, יש כאן אוכל חינם, "לשבת את האיש". ואחר כך "ויהי הנער לו כאחד מבניו" - לאט לאט הדעת מתקרבת, והוא נהיה כאחד מבניו, נגרר אחרי רשעותו של מיכה.
ונשים לב לביטוי "ויואל... לשבת את האיש". יש עוד מישהו שנאמר עליו כך: שמות פרק ב' פסוק כ"א - "ויואל משה לשבת את האיש ויתן את ציפורה בתו למשה לאישה". מה שעשה הסבא עושה הנכד. ומה הקשר בין השניים? אומרים חז"ל: אין "ויואל" אלא לשון שבועה. יתרו, שעבד את כל העבודות הזרות שבעולם, השביע את משה ואמר לו: אתן לך את ציפורה, תישבע לי שהבן הראשון שייוולד לך יהיה כומר לעבודה זרה. "ויואל משה" - אלה ושבועה, ומשה נשבע. וכיצד ייתכן שמשה נשבע דבר כזה? והרי גם אינו נכון, שבנו לא היה כומר לעבודה זרה חלילה. התשובה: אמר משה, אני אחזיר אותו בתשובה - סמינר קצר והוא חוזר אצלי בתשובה. והוא צדק, שהרי יתרו חזר בתשובה. אבל משה הוציא את זה מהפה, וברית כרותה לשפתיים. משה אמר "נשבע אני שהבן שלי", ואמנם לא היה זה בנו, אבל הנין והנכד היה כומר לעבודה זרה. ומה שלא פגע בו - פגע בנכדו, ולכן בדיוק אותו כתוב, אותו ביטוי ואותו לשון.
ויש מפרשים ש"ויואל" כאן הוא שבועה מטעם אחר: מיכה חשש שהלוי ישב אצלו, ייקח קצת ויברח; או שחשש שאחר כך יהיה לו קונקורנט, שיפתח לעצמו בית עבודה זרה וייקח לו את כל הקליינטורה. הרי אם מקבלים אותו כאן זה מפני שהוא נכד של משה, ואם באים אנשים זה מפני שהוא נכד של משה - מחר יעזוב ויברח, ולכן השביע אותו. ואנחנו נראה בהמשך שבאמת כך קרה בסוף: אמנם לא ממש בריחה, שהרי חטפו אותו, אבל הוא די התרצה לזה. ולכן משביע אותו: אני לוקח אותך בתנאי שתישאר כאן ולא תברח, ו"ויואל הלוי לשבת את האיש" - נשבע לו, אין בעיה, אני איתך באש ובמים.
ורב חיים קנייבסקי מביא ב"למכסה עתיק" את מה שאומרת הגמרא בסנהדרין ק"א, שבנו של מיכה, אותו בן שראינו שמיכה שם אותו בהתחלה ככוהן לעבודה זרה, הוא ירבעם בן נבט. ויוצא אם כן שהיו למיכה שני שמות, גם נבט וגם מיכה. או שנלך לפי הקו שהסברנו קודם, שכיוון שעשו את אותו מעשה, הכתוב מייחס להם אותו ביטוי. או שלאו דווקא "בן" ממש, שלפעמים מדברים על נין ונכד, כמו שאומרים על רות המואביה שהיא הייתה בתו של עגלון מלך מואב, שלפי החשבון מדובר בתקופה מוקדמת בהרבה, אלא ש"בת" אין הכוונה בת אלא צאצא. כך גם אפשר להסביר כאן.
וַיְמַלֵּא מִיכָה אֶת יַד הַלֵּוִי וַיְהִי לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן וַיְהִי בְּבֵית מִיכָה׃
"וימלא מיכה את יד הלוי" - הכשיר אותו למלאכתו. "ויהי לו לכוהן ויהי בבית מיכה" - נעשה תושב קבע בביתו. עד עכשיו היה זמני, על מזוודות, ועכשיו כבר בית מיכה הוא מקום קבע.
וַיֹּאמֶר מִיכָה עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יֵיטִיב ה' לִי כִּי הָיָה לִי הַלֵּוִי לְכֹהֵן׃
ומיכה בזה מודה ומשבח לפסל, לעבודה זרה. כל זמן שבני היה כוהן, ידעתי שאין זה מתאים - בכור הוא אמנם, אבל אינו כוהן. אבל עכשיו אני יודע שייטיב לי השם, שהרי אני רואה כאן השגחה פרטית וחסדי השם: הקדוש ברוך הוא זימן לי כוהן לעבודה זרה, זימן לי מישהו ממשפחת שבט לוי, והנה הוא מתאים ממש - חסד השם עליי, וזה סימן שאצליח. ראו את האנשים הסוטים מדרך הישר: הוא מקבל חיזוקים כביכול גם מדברים שבהם הוא רואה היפך עבודת השם, ואומר "השם עזר לי, בסיעתא דשמיא". גם גנב רואה סיעתא דשמיא בגניבות שלו, מנשק את המזוזה ומתפלל להשם ומודה: ריבונו של עולם, תודה שעזרת לי לגנוב. הפכת חלילה את הקדוש ברוך הוא שותף לפשע. וכך גם כאן: כביכול השם עזר לי למצוא כומר לעבודה זרה שלי.
ודבר זה מראה את השיבוש שהיה להם, כפי שנראה בהמשך: לכל אורך התקופה שעבדו עבודה זרה היה להם שיבוש קבוע, שהיו עובדים גם את השם וגם את הבעלים. תערובת שלמה - מקריבים קורבנות להשם וגם לבעל, עובדים את העבודה הזרה וגם מאמינים בהשם. כי הרבה פעמים היה להם בלבול, והאמינו שהקדוש ברוך הוא הוא השליט על הכול, והעבודה הזרה היא דרך לקבל את ההשפעות מאת השם, מעין ממוצעים. ולכן תראו הרבה פעמים שמוזכר שם שמיים, כמו בעגל, שמקריבים קורבנות שלמים להשם ומצד שני אומרים "אלה אלוהיך ישראל". ולכן אין להתפלא על "כי ייטיב השם לי": בעיניו הקדוש ברוך הוא הוא השליט על הכול, וכל הצלמים והתרפים אינם אלא דרך להתקרב לעבודתו.
פרק י"ז פותח את הפרשה החותמת של ספר שופטים: מיכה, אדם שנקרא בתחילה "מיכיהו" ובשם צדיקים "ושמו", מחזיר גזילה מיראת שמיים - ומשם מידרדר צעד אחר צעד, עד שהוא בונה בית אלוהים, עושה אפוד ותרפים, מכשיר את בנו לכוהן, ולבסוף שוכר את נכדו של משה רבנו ככוהן לעבודה זרה, ואף רואה בכך חסדי השם. הפרשנים נחלקו בזמן המעשה: לפי סדר עולם ורש"י היה זה בתחילת תקופת השופטים בימי עתניאל בן קנז, ולפי הרד"ק בסוף התקופה אחרי שמשון; ומדוע נכתבה הפרשה כאן - משום שבט דן, משום אלף ומאה הכסף, משום שעוון פסל מיכה גרם למפלה במעשה פילגש בגבעה, או כדברי המלבי"ם שלא לחתוך את רצף השופטים. והמסר החורז את הפרק כולו הוא כיצד נופלים בהדרגה: אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה, ואיש אינו מוחה - וכך פסל אחד בבית של אדם אחד הופך למכשול לכלל ישראל לדורות.