פרק ט"ז הוא הפרק האחרון בפרשת שמשון, והוא פרק של שיאים: שיא של גבורה בעקירת דלתות עזה, ומולו שיא של ירידה - הקשר עם דלילה, גילוח השערות, ניקור העיניים והמוות תחת הריסות בית דגון. נלך על סדר הפסוקים לאור המלבי"ם ושאר המפרשים, ובסוף הפרק ננסה לראות הסבר כולל על עניינו של שמשון: מי היה, מה היה תפקידו, ומה בעצם הביא למפלתו.
וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה וַיַּרְא־שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ׃
אומר המלבי"ם: בוא וראה את גבורתו. שמשון נכנס לגוב האריות - עיר גדולה, מוקפת חומה, דלתיים ובריח, ובתוכה הוא נכנס לבית פרטי, שוכב וישן ואיננו חושש כלל.
"אִשָּׁה זוֹנָה" - הרלב"ג מפרש פונדקית. למעשה זה לא פשוטו של מקרא, שכן פשוטו כמשמעו, וכבר הסברנו בספר יהושע אצל רחב שאין כאן סתירה: שני הדברים היו נכונים. אישה שהייתה פונדקית, לרוב הייתה בין השאר גם זונה. כך ששניהם דברי אמת - זונה כפשוטו, וגם מלשון מזונות, שהייתה מוכרת מיני מזונות. ומכאן עוד ראיה לגבורתו: בפונדק כזה היו עוברים חשובי ושועי עולם, ובכל זאת שמשון לא חשש ושהה בביתה.
וכאן כבר מתחילה ההידרדרות של שמשון, ועימה הקושי: איך ייתכן ששופט בישראל יעשה כדבר הזה, ואיך זה מסתדר עם עניין הנזירות. בינתיים אנחנו רק מעלים את השאלות, ובסיעתא דשמיא בסוף הפרק נראה הסבר כולל על עניינו של שמשון.
לַעַזָּתִים לֵאמֹר בָּא שִׁמְשׁוֹן הֵנָּה וַיָּסֹבּוּ וַיֶּאֶרְבוּ־לוֹ כָל־הַלַּיְלָה בְּשַׁעַר הָעִיר וַיִּתְחָרְשׁוּ כָל־הַלַּיְלָה לֵאמֹר עַד־אוֹר הַבֹּקֶר וַהֲרַגְנֻהוּ׃
נמסר לאנשי עזה ששמשון בעיר, אך הם אינם יודעים היכן הוא. אמרו: כשם שנכנס - יצטרך גם לצאת, ונמתין לו ביציאה. "וַיִּתְחָרְשׁוּ" - שתקו ועשו עצמם כאילו אינם יודעים דבר, כדי ששמשון לא יישמר. הם יכלו להביא צבא ולעשות רעש בעיר, אבל אמרו: נראה לו כאילו הכול שקט, ואת המארב נעשה לו ביציאה מן העיר.
והמלבי"ם, כדרכו, מקורי במיוחד. הרי לא נאמר "לעזתים נאמר" אלא "לַעַזָּתִים לֵאמֹר", ומכאן דורש: שמשון בעצמו הוציא את הקול שהוא נמצא בעיר! לא די שנכנס לגוב האריות, אלא שהוא עצמו עבר בין האנשים ואמר: שמעת? אומרים ששמשון כאן. ולא חשש שיזהו אותו, שהרי בזמנם לא היו תמונות ולא רשתות, ומי בכלל הכיר את פניו של שמשון? אלה שנפגשו עמו - זה היה בדרך כלל המפגש האחרון בחייהם. היו תיאורים דמוניים על האיש הזה, אבל איך הוא נראה, איש לא ידע. ומשום שלא הכירוהו - "וַיָּסֹבּוּ", סובבו לחפש היכן הוא, וגם ארבו לו בשער העיר ואמרו: עד אור הבוקר נתפוס אותו.
וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד־חֲצִי הַלַּיְלָה וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר־הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם־הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל־כְּתֵפָיו וַיַּעֲלֵם אֶל־רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי חֶבְרוֹן׃
שמשון הפתיע אותם: הם ציפו שיֵצא בבוקר, והוא קם בחצות הלילה. אומר המלבי"ם: ראשית, הוא יכול היה פשוט לשבור את הבריח ולצאת, אך הוא עשה גבורה גדולה יותר - אחז בדלתות ועקר אותן. ואין אלו דלתות של בית אלא דלתות שער העיר, דלתות ענקיות, והוא עוקר את הכול עם המזוזות ועם הבריח. שנית - "וַיָּשֶׂם עַל־כְּתֵפָיו", נשא אותן על כתפיו. שלישית - העלה אותן אל ראש ההר אשר על פני חברון, מקום גבוה ביותר, במרחק יום הליכה מאותו מקום.
ומדייק המלבי"ם בלשון: כתוב "וַיִּסָּעֵם", וזה ביטוי משונה. "ויסע" - הוא נסע; "ויסיעם" - הוא הסיע אותם, וזה מבניין הכבד (יש שם דגש), המורה על פעולה הנעשית בכוח ובמאמץ. כאן נאמר "וַיִּסָּעֵם" - הכתוב בא להראות באיזו קלות עשה זאת: תוך כדי הליכתו ומסעו לקח אותן גם איתו. אילו היה כתוב "ויסיעם", היה משמע שהשקיע מאמץ ועוצמות כדי לעקור אותן; ובא הכתוב ללמד שהדבר היה פשוט אצלו לגמרי.
בגמרא במסכת סוטה דף י': תניא, אמר רבי שמעון חסיד, בין כתפיו של שמשון שישים אמה היה, שנאמר "ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ויסעם עם הבריח וישם על כתפיו", וגמירי - מקובלנו - שאין דלתות עזה פחותות משישים אמה. כלומר, אם הדלתות היו שישים אמה, כיצד יכול היה לשאתן אם כתפיו צרות מהן?
וכבר הסברנו כמה פעמים שדברי חז"ל וחידותם נאמרו לרוב בדרך משל. אין הכוונה שלשמשון היו שלושים מטר כתפיים - אדם כזה אינו אדם אלא בעל מום, ובפרט שאנחנו רואים אותו נכנס לתוך בית, ואיננו מכירים בתים שגודל הפתח שלהם שלושים מטר. אלא שכאשר חז"ל מדברים במידות, באורך ובגודל, אין כוונתם לגודל חיצוני אלא למהות, לדבר פנימי הרבה יותר. כשאומרים לי שאדם הראשון היה מאה אמה והקדוש ברוך הוא מיעטו לשלוש אמות, "ותשת עלי כפכה", אין הכוונה שהיה באורך חמישים מטר - ומה זה בכלל היה מלמד על גדולתו? שמא היה גורילה ענק? אלא מדובר בהשגותיו, וחז"ל מודדים את ההשגות במשל של אמות.
גם כאן: "בין כתפיו שישים אמה" פירושו שהיה לו כוח של אדם שכתפיו שישים אמה. כמו שהיום אומרים על רכב שיש בו מאה כוחות סוס - וכי מאה סוסים נכנסו לתוכו? מדברים על כוח. כך גם כאן: קח את כוחם של כל האנשים שיתמלאו בשישים אמה כתפיים, צרף את כולם יחד - זהו כוחו של שמשון, כוח שיש בו כדי להרים את דלתות עזה.
וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה׃
אומר המלבי"ם: מהו "אחרי כן"? בוא וראה איך עבירה גוררת עבירה. בתחילה היה אצל אישה זונה, ולאחר מכן הקשר מתמסד עם אישה אחרת, ולא סתם ביאה אלא "וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה" - קשר מהותי הרבה יותר. ומעבר לכך: את הראשונה גייר כשנשא אותה, כמו שהסברנו שליקוחין יש לו בה; אבל זו, אומר המלבי"ם, לא נתגיירה ונשאר לה שם גויות. כך גם מופיע בירושלמי, שבתמנתה דרך נישואין היה ולא בעזה. לעומת זאת הרלב"ג מביא שגייר גם אותה, וכן דעת הרמב"ם כפי שראינו בתחילה, שכל הנשים שהיו בחיי שמשון עברו תהליך גרות. על כל פנים יש כאן מחלוקת.
ולמה הדגיש הכתוב "וּשְׁמָהּ דְּלִילָה"? אומרים חז"ל: לומר לך שדלדלה את כוחו, את מעשיו ואת ליבו. דלילה מלשון דלדול, כפי שנראה מיד כיצד פעלה את הדבר.
וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ לָהּ פַּתִּי אוֹתוֹ וּרְאִי בַּמֶּה כֹּחוֹ גָדוֹל וּבַמֶּה נוּכַל לוֹ וַאֲסַרְנוּהוּ לְעַנּוֹתוֹ וַאֲנַחְנוּ נִתַּן־לָךְ אִישׁ אֶלֶף וּמֵאָה כָּסֶף׃
כאן המלבי"ם מקדים הקדמה שתסייע לנו להבין את כל הפסוקים הבאים. שימו לב שהביטויים "במה כוחו גדול" ו"במה נוכל לו ואסרנוהו" חוזרים בהמשך, ולרוב בנפרד - משום שהם בעצם מבקשים ממנה שני דברים שונים.
האחד: "בַּמֶּה כֹּחוֹ גָדוֹל". הם היו בטוחים שכוחו אינו טבעי, שהרי ממעשיו ברור שאין זה כוח אנוש. אם כן, יש לו סגולה כלשהי, איזה קמיע שהוא נושא עליו, שממנה באים הכוחות האדירים. תנסי להבין מהו סוד הכוח, וכשנדע מהו הקמיע - אולי נוכל ליטול אותו ממנו ולהתגבר עליו.
השני: גם אם יאמר לך שזהו כוח טבעי, ויש אנשים חזקים מאחרים - תנסי להשיג ממנו "בַּמֶּה נוּכַל לוֹ וַאֲסַרְנוּהוּ לְעַנּוֹתוֹ", היכן ובאיזה אופן נוכל לאסור אותו כך שלא יוכל להשתחרר. יש אנשים שכוחם בידיהם ויש שכוחם ברגליהם, ואנחנו רוצים לדעת מהו "עקב אכילס" שלו, מהי נקודת התורפה, כדי שנאסור אותו שם.
ועוד מדייק המלבי"ם: "וַאֲסַרְנוּהוּ לְעַנּוֹתוֹ" - הם מבטיחים לה שאין לה מה לדאוג, איננו עומדים להורגו אלא רק לענותו. וזו הבטחה שאכן עמדו בה, שהרי בהמשך רק ניקרו את עיניו ולא הרגוהו.
וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל־שִׁמְשׁוֹן הַגִּידָה־נָּא לִי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל וּבַמֶּה תֵאָסֵר לְעַנּוֹתֶךָ׃
היא שואלת אותו את שתי השאלות, ובלשון "הַגִּידָה־נָּא" של חיבה ואהבה. כל המהלך כאן בנוי כך שדלילה, כאישה סקרנית, מבקשת מבעלה שלא יסתיר ממנה מאומה: יש לך כוח, יש לך עוצמה - ומאשתך אתה מסתיר? וכשנראה בהמשך שהיא מנסה לאסור אותו שוב ושוב, כל זה היה בהבנתו של שמשון חלק ממשחק: האם אתה כן איתי? האם אתה מגלה לי את כל ליבך או מסתיר ממני משהו? כך הבין שמשון את הדברים, ולרגע לא חשד שיש לה מגמות שליליות. בלי ההבנה הראשונית הזאת לא נוכל להבין כיצד ראה אותה חוזרת ומנסה לאסור אותו והמשיך לדבר עמה.
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ שִׁמְשׁוֹן אִם־יַאַסְרֻנִי בְּשִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים אֲשֶׁר לֹא־חֹרָבוּ וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם׃
שימו לב: שמשון אינו מגלה לה במה כוחו גדול - את סגולת הכוח אינו מגלה כלל, ולמעשה אמר לה שזה הוא עצמו אינו יודע: יש לי כוח, ואין לי הסבר מניין הוא בא. אבל הוא כן אומר לה כיצד אפשר לאוסרו: אם יקחו שבעה יתרים לחים - יתר הוא כמו מיתר, חוט - ויאסרוני בהם, לא אוכל להתגבר.
וְהָאֹרֵב יֹשֵׁב לָהּ בַּחֶדֶר וַתֹּאמֶר אֵלָיו פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיְנַתֵּק אֶת־הַיְתָרִים כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל־הַנְּעֹרֶת בַּהֲרִיחוֹ אֵשׁ וְלֹא נוֹדַע כֹּחוֹ׃
האורב יושב בחדר - היא סיכמה איתם: אם שמשון לא יוכל להשתחרר, הרי הוא לפניכם וטפלו בו; ואם ישתחרר - אל תצאו מן הארון, הישארו במקומכם. כך הבטיחה שגם אם לא תצליח בפעם הראשונה, לא "תישרף" בעיניו, ותוכל לנסות שוב ושוב עד שתצליח.
"כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל־הַנְּעֹרֶת בַּהֲרִיחוֹ אֵשׁ" - נעורת היא פשתן, שברגע שהוא מריח אש הוא נשרף מיד. כך גם ניתוק היתרים היה בלא כל מאמץ. "וְלֹא נוֹדַע כֹּחוֹ" - אפשר לפרש כפשוטו, שלא נודע לה סוד כוחו. והמלבי"ם מפרש: מרוב שהיה הדבר קל בידו, לא עמדו על תכלית כוחו וקצהו. שהרי אם קשרתי אותך בדבר חזק ובקושי ניתקת אותו - אני יודע מהו מלוא כוחך; אבל אם היה לך פשוט לגמרי - עדיין איני יודע כמה כוח מקסימלי יש בך.
וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל־שִׁמְשׁוֹן הִנֵּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים עַתָּה הַגִּידָה־נָּא לִי בַּמֶּה תֵּאָסֵר׃
דלילה מאמינה לו שאינו יודע במה כוחו גדול, ולכן היא שואלת עתה רק "בַּמֶּה תֵּאָסֵר" - את זה אמרת שאתה יודע, אז עכשיו אמור לי את האמת.
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אִם־אָסוֹר יַאַסְרוּנִי בַּעֲבֹתִים חֲדָשִׁים אֲשֶׁר לֹא־נַעֲשָׂה בָהֶם מְלָאכָה וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם׃
אומר לה: לא כיזבתי, אמרתי אמת, אלא ששכחתי להוסיף תנאים. אחד: לא יתרים - שהם מיתר, חוט - אלא עבותים, חבלים קלועים משלושה, כלשון "ענף עץ עבות". ושניים: שיהיו חדשים שלא נעשה בהם מלאכה, שהרי ייתכן חדש שכבר נעשתה בו מלאכה.
וַתִּקַּח דְּלִילָה עֲבֹתִים חֲדָשִׁים וַתַּאַסְרֵהוּ בָהֶם וַתֹּאמֶר אֵלָיו פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וְהָאֹרֵב יֹשֵׁב בֶּחָדֶר וַיְנַתְּקֵם מֵעַל זְרֹעֹתָיו כַּחוּט׃
שוב "פלשתים עליך שמשון", שוב האורב יושב בחדר, והפעם מנתקם מעל זרועותיו "כַּחוּט". שימו לב לשינוי: בפעם הקודמת נאמר "כפתיל הנעורת בהריחו אש", שהוא בלא מאמץ כלל, וכאן זה כניתוק חוט - כבר קשה מעט יותר, וצריך להשקיע קצת כוח.
וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל־שִׁמְשׁוֹן עַד־הֵנָּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים הַגִּידָה לִּי בַּמֶּה תֵּאָסֵר וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אִם־תַּאַרְגִי אֶת־שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי עִם־הַמַּסָּכֶת׃
המצודת דוד מפרש: אם רצית לצחוק ולהתל בי - קיבלת את שלך, נגמר הצחוק, עכשיו תהיה אמיתי ואל תוסיף להתל בי. והמלבי"ם מפרש "עַד־הֵנָּה הֵתַלְתָּ בִּי" באופן אחר: בפעם הראשונה, כשאמרת שרק שכחת פרט - שיהיו עבותים חדשים - חשבתי שאכן שכחת. אבל עכשיו, כשמתברר שגם עם הפרט הזה אי אפשר לאוסרך, מתברר לי שגם בראשונה מהתלת בי מדעת ולא רצית לגלות. ואם כן, אני מבקשת שתגלה לי כעת את האמת בלא כזב.
ואז הוא אומר: "אִם־תַּאַרְגִי אֶת־שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי עִם־הַמַּסָּכֶת". לשמשון היו שבע קבוצות תלתלים. מהי המסכת? באריגה היה כובד עליון וכובד תחתון, שני מוטות משני הצדדים ועליהם מתוחים חוטי השתי - הם החוטים המתוחים, שתי מלשון תשתית, היסוד. ולאחר מכן לוקחים את חוטי הערב, הנכנסים ומתערבים בהם, ואורגים אותם בחוטי השתי, וכך מתקבל בד של שתי וערב. אומר לה שמשון: אם את חוטי השתי תארגי עם מחלפות ראשי, כאילו שערותיי הן חוטי הערב, ותכניסי אותן בתוך חוטי השתי עם המסכת - בסגולת זה יסור כוחי. ונקרא הכלי השלם "מסכת" מפני שהוא מסודר וערוך ומסוך על גביו, כלשון "המסדר שתי" ו"המיסך והעושה שתי בתי נירין".
וַתִּתְקַע בַּיָּתֵד וַתֹּאמֶר אֵלָיו פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיִּיקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיִּסַּע אֶת־הַיְתַד הָאֶרֶג וְאֶת־הַמַּסָּכֶת׃
"וַתִּתְקַע בַּיָּתֵד" - היא קשרה כפי שאמר, ולא זו בלבד אלא אף תקעה ביתד. בספר הרמז מבואר שיתד הארג הוא המוט העבה שעליו היו גוללים את הבד. כיצד היה הדבר עובד? מותחים את חוטי השתי, מכניסים ערב, וכל חלק שסיימו - מגלגלים; ושוב ערב ושוב מגלגלים, וחוטי השתי אף הם גלולים וארוכים. וכל חלק שנגמר נגלל על יתד הארג, שהוא כבד מאוד. והיא קשרה את הכול ליתד הארג, כדי שיהיה חזק ביותר ולא יוכל לזוז. ויש מפרשים ש"ותתקע ביתד" היינו שכל המערכת הייתה תקועה על יתדות בקרקע, והיא תקעה את היתד שבארץ בחוזקה כדי שלא יוכל להסירו.
וכששמע "פלשתים עליך שמשון" מיד התעורר והסיע את הכול - את הכובד העליון והתחתון, את יתד הארג שעליו נגלל הבד, ואת היתד המחובר לארץ - הכול הרים תוך כדי התרוממותו. טוב שלא היה מחובר לבית, שאם כן גם הבית היה זז עמו. ובזה נתברר שגם כאן אין מקור כוחו.
ושימו לב לשני שינויים בסיפור הזה. האחד: לא מוזכר כאן "והאורב יושב בחדר", לפי שאחרי שראו פעמיים שהוא מהתל בה כבר לא בנו על העניין, ואמרו לה: כשיהיו חדשות - תקראי לנו, ולכן שוב אינם ממתינים בחדר. השני: כתוב כאן "וַיִּיקַץ מִשְּׁנָתוֹ", ומכאן שכל הפעולה נעשתה בשעה שהיה ישן, וכן בסיפור הבא.
הרד"ק נוקט שכל מה שעשתה - גם בפעמים הראשונות - היה בשעה שישן, אלא שלא ראה הכתוב צורך להזכיר. אבל המצודת דוד מדייק: דווקא כאן מוזכר "ויקץ", שכן דווקא כאן היה ישן. ומדוע? לפי שיש הלכה שהנזיר חופף ומפספס אבל אינו סורק, שכן בסירוק הוא משיר שערות - כמו בשבת - והדבר אסור. ואם כן לא ייתכן ששמשון היה מסכים שתארוג את שערותיו עם המסכת, שהרי יינתשו שערות והוא נזיר. לכן לא הייתה לה ברירה אלא להמתין עד שיירדם, ורק אז לעשות זאת. וכן בסיפור הבא, שבוודאי לא היה מסכים שיגלחו את שער ראשו והוא נזיר אלוקים. ולכן דווקא בשני המקרים הללו מוזכרת שינה - ולדעת הרד"ק שינה הייתה גם בקודמים.
וַתֹּאמֶר אֵלָיו אֵיךְ תֹּאמַר אֲהַבְתִּיךְ וְלִבְּךָ אֵין אִתִּי זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הֵתַלְתָּ בִּי וְלֹא־הִגַּדְתָּ לִּי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל׃
שימו לב לשינוי: עד עתה ביקשה "במה תיאסר", לפי שהאמינה לו שאינו יודע במה כוחו גדול. אך עכשיו, משראתה שאת סוד האסירה אינו מגלה, היא הופכת את הבקשה: את סוד האסירה אתה שומר כמוס - לפחות גלה לי מהו סוד הכוח, מה אתה נושא עמך, איזה קמיע נותן לך גבורה שאינה טבעית.
ועוד מוסיף המלבי"ם: היא חששה ששמשון אינו טיפש, ואחרי שלוש פעמים כבר יבין שיש דברים בגו - למה היא כה מתעקשת לקשור אותי? זה ודאי לא מפני אהבתה. לכן אמרה לו: עזוב, אני יורדת מכל עניין הקשירה, רק אמור לי מהו סוד כוחך ומניין הוא בא. ולכן נאמר "ולא הגדת לי במה כוחך גדול" ולא "במה תיאסר".
וַיְהִי כִּי־הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ כָּל־הַיָּמִים וַתְּאַלְצֵהוּ וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ לָמוּת׃
"הֵצִיקָה לּוֹ" - ציערה אותו בדברים בכל יום ויום. "וַתְּאַלְצֵהוּ" - חז"ל אומרים כמו "ותחלצהו", שבשעה שהיה עמה הייתה נשמטת מתחתיו, והיה לו בזה צער גדול.
וַיַּגֶּד־לָהּ אֶת־כָּל־לִבּוֹ וַיֹּאמֶר לָהּ מוֹרָה לֹא־עָלָה עַל־רֹאשִׁי כִּי־נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי אִם־גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל־הָאָדָם׃
אומר המלבי"ם: "ויגד" - נפתה כיונה פותה, כלשון "יונה פותה אין לב". והפעם ענה על שתי השאלות גם יחד: במה כוחו גדול - הנזירות, אין זה כוח טבעי אלא מכוח הנזירות שבי; ובמה ייאסר - בגילוח, שברגע שיגלחו אותי אפשר לאוסרני אפילו באזיקים פשוטים, אין צורך בשום דבר מיוחד.
ומדייק המלבי"ם: שמשון לא שיקר בפעמים הקודמות! בכל הפעמים אמר "וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם", וכאן אמר "וְהָיִיתִי כְּכָל־הָאָדָם". וזה כלל: "אחד" הנסמך לה"א הידיעה מורה תמיד על דבר מיוחד, כמו "ויעלהו שם עולה על אחד ההרים" - אחד המיוחד. כלומר בפעמים הקודמות אמר לה: גם אם יאסרוני, אהיה כאדם המיוחד בגבורה, לא אחלש כלל. וכאן אמר "ככל האדם" - אהיה חלש ככל בני האדם. מכאן מוכח שרק כאן אמר את האמת, ובקודמות לא שיקר אלא סתם.
וַתֵּרֶא דְלִילָה כִּי־הִגִּיד לָהּ אֶת־כָּל־לִבּוֹ וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים לֵאמֹר עֲלוּ הַפַּעַם כִּי־הִגִּיד לִי אֶת־כָּל־לִבּוֹ וְעָלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעֲלוּ הַכֶּסֶף בְּיָדָם׃
כתיב "כי הגיד לה" וקרי "כי הגיד לי": הכתיב מספר את האמת, והקרי מספר מה אמר השליח לפלשתים - או להיפך, שהכתיב "הגיד לה" הוא לשון השליח שאמר לפלשתים.
ושואלים חז"ל: מניין ידעה דלילה שהפעם זו אמת? אחרי שהתל בה שלוש פעמים, לכאורה יעשה כן גם עתה. אומרים חז"ל: ניכרת הייתה אותה רשעה באותו צדיק שלא היה מוציא שם שמיים לבטלה, וכיוון שאמר "נזיר אלוקים אני" - על שקר לא היה מזכיר שם שמיים, ומכאן הבינה שדבר אמת בפיו.
עוד אומר הרד"ק: שימו לב שהפעם גילה את שני הדברים. תמיד גילה רק באיזו דרך ייאסר ולא את מקור הכוח, ואילו כאן גילה גם את המקור - הנזירות. מכאן הבינה שהפעם אמר את הדברים כהווייתם. והמלבי"ם הולך באותו קו ומוסיף עומק: הוא לא היה חייב לומר לה "אִם־גֻּלַּחְתִּי" בלשון סתמית, בין אם אגלח בעצמי ובין אם יגלחני אחר. הוא יכול היה לומר "אם אגלח את שער ראשי יסור כוחי", ואז גם אילו היו מגלחים אותו והיה נשאר לו כוח, היה לו תירוץ: לא אני גילחתי, ורק אם ברצוני אבטל את נזירותי יסור כוחי, אבל באונס לא. ומשראתה שהוא חושף את כל הקלפים ואינו שומר לעצמו פתח מילוט - הבינה שהפעם זו אמת גמורה. ולכן שלחה: "עלו הפעם", והם עלו והכסף בידם, כי ידעו שהפעם יקבלו את הסחורה.
ועדיין השאלה עומדת: כיצד עשה שמשון כדבר הזה? מה חשב לעצמו, הרי אם ניסתה בכל הפעמים הקודמות תנסה גם עתה. התשובה היא ששמשון היה סבור שהכוח לא יסור ממנו, שהרי בנזיר שמשון יש שני אלמנטים: שלא יעלה מורה על ראשו, ושלא ישתה יין. אמר שמשון: אני עדיין איני שותה יין, ואת זה לא גיליתי לה. וכיוון שנזירות היין נותרה בי - גם אם יגלחוני, עדיין נזירותי עליי וכוחי עמי. וזה מה שנראה בפסוק הבא.
וַתְּיַשְּׁנֵהוּ עַל־בִּרְכֶּיהָ וַתִּקְרָא לָאִישׁ וַתְּגַלַּח אֶת־שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ וַתָּחֶל לְעַנּוֹתוֹ וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו׃
"וַתְּיַשְּׁנֵהוּ" - לפי הרד"ק כך היה בכל הפעמים, ולפי המצודת דוד רק כאן ובפעם הקודמת, מפני שנזיר ודאי לא היה מסכים שיגזזו את שערו. "וַתִּקְרָא לָאִישׁ" - הוא המגלח. ולמה נאמר "וַתְּגַלַּח" ולא "ויגלח"? אומר הרד"ק: או שציוותה עליו לגלח, וכאילו היא עשתה; או משום שמצווה בו יותר מבשלוחו, ורצתה לזכות בעצמה, נטלה ממנו את המספריים ואמרה: אני אתחיל. "וַתָּחֶל לְעַנּוֹתוֹ" - כבר תוך כדי שנתו התחיל להרגיש בעצמו החלשות, שכוחו נחלש.
וַתֹּאמֶר פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר וְהוּא לֹא יָדַע כִּי יְהֹוָה סָר מֵעָלָיו׃
"אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם" - כמו בפעמים הקודמות, שהייתי מתנער מן השינה ומצליח ברגע אחד למשוך את כל הארג עם המסכת ולהתיר את היתרים, אולי גם עכשיו. אבל "וְהוּא לֹא יָדַע". ושואל הרד"ק: הרי כבר גילה לה את כל ליבו, וכיצד לא ידע? תשובה אחת כפי שאמרנו: סבר שעדיין נזיר הוא מן היין, וממילא כוחו עליו. תשובה שנייה של הרד"ק, והיא פשוטה יותר: בשנתו שכח. אדם המתעורר משנתו, ברגעים הראשונים אינו זוכר מה קורה עמו, נים ולא נים, ולכן באותם רגעים לא ידע שסר כוחו. והסבר נוסף של הרד"ק: "והוא לא ידע" אינו מוסב על סילוק הכוח אלא על "כי ה' סר מעליו" - הוא אמנם ידע שכוחו הטבעי סר, אבל חשב שה' עדיין עמו ולכן יוכל להם. ולא ידע שברגע שחילל את נזירותו, כבר אין ה' עמו ואינו חפץ להתחבר אליו.
וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת־עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים׃
"וַיֹּאחֲזוּהוּ" - אף שנחלש, מרוב חשש היו צריכים לאחוז בו בכוח, ואז ניקרו את עיניו. "בַּנְחֻשְׁתַּיִם" - כך היו אוסרים את האסירים.
ולמה היה טוחן? אומר הרד"ק: מקובל היה בזמנם שהאסירים אינם עובדים לפרנסתם, ומאידך גיסא על בעל בית הסוהר לפרנסם - וכי ישא הוא בהוצאותיהם? היום זה על חשבון משלם המיסים, שמשלם את כל פירות הבאושים של מערכת החינוך, והאסיר יושב ולומד דרך האינטרנט איך מכינים מתקני חבלה מתוחכמים יותר. אבל בזמנם היו אומרים: הצדק את שהותך כאן, מַמֵן את מאסרך. ולכן נתנו להם לטחון בריחיים, שהיא מלאכה מפרכת ביותר ואינה מצריכה יציאה מבית האסורים - מביאים ריחיים, מביאים חיטים, ותטחן. וזה שנאמר בתורה "עד בכור השפחה אשר אחר הריחיים" ו"עד בכור השבי אשר בבית הבור" - הכול אחד, השבויים והשפחות היו טוחנים, וזו הייתה דרך העסקתם.
לעומת זאת חז"ל דורשים: "טוחן" כמו שנאמר באיוב "תטחן לאחר אשתי", שהוא לשון נקייה. וכך היה כל אחד מביא את אשתו לשמשון כדי שתתעבר ממנו ויולידו גיבורים גדולים. והרד"ק אומר שדרך הדרש רחוקה בזה, שהרי בשלב הזה כבר סר כוחו של שמשון, ומה יש להם לצפות ממנו - למה יחשבו שייוולדו בנים גיבורים כמותו, בשעה שהוא חלוש ומוכה.
בהקשר זה אומר החתם סופר דבר מחודש ומעניין מאוד: אחת הנשים שהובאו לשמשון בבית האסורים הייתה עורפה, כלתה של נעמי. עורפה הרי הפנתה עורף לחמותה, ואף על פי כן קלטה קדושה, שהרי רות ועורפה היו נשואות למחלון וכליון וקלטו מהם קדושה. ואמנם בשעה שנפרדה מנעמי ונשקה לה יצאו ממנה עיקר ניצוצי הקדושה. וחז"ל אומרים שעורפה היא הרפה, אמם של גוליית וכל אותם גיבורים.
אומר החתם סופר: נמצא אפוא שמשמשון צומחת מלכות בית דוד. שהרי דוד המלך את כל פרסומו קנה מהריגת גוליית - בזה נודע מיהו דוד, בזה זכה להיות חתן המלך, ומשם צמחה מלכותו. וכיצד? כאשר היה שמשון עם עורפה, נטל ממנה שמשון את מיעוט הקדושה שנותר בה מביאת מחלון, שאב ממנה את הקדושה, ואז נולד גוליית שהוא טומאה נטו, רע מושלם. ועל זה התפלל יעקב "לישועתך קיוויתי ה'": ביקש שתצמח מלכות בית דוד אחרי נשיכת הנחש. שהרי "יהי דן נחש עלי דרך" נאמר על שמשון, ששמשון הוא בחינת נחש; ומלכות דוד תצמח על ידי נשיכת הנחש - כששמשון יבוא על הרפה היא עורפה, ייטול ממנה את ניצוץ הקדושה, וייוולד ממנה גוליית שהוא רע מושלם, וכשדוד ימגר את הרע הזה תתפרסם מלכותו. וזהו "וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל" שנאמר על שמשון - שממנו תצמח קרן דוד המלך עליו השלום, שהוליד את גוליית שנהרג בידי דוד, ומשם צמחה מלכות בית דוד.
ורבי יעקב חיים סופר תמה מניין לחתם סופר החידוש העצום הזה, לחבר בין שמשון לגוליית ולומר ששמשון בא על עורפה והוליד ממנה את גוליית. וכתב בספרו "הדר יעקב" שפנה לרב חיים קנייבסקי ושאלו אם יש מקור לדברי החתם סופר, והשיב לו הרב חיים שראה פעם ספר ובו תוספתא על תרגום יונתן, והעתיק לו את התוספתא והראה לו שכתוב שם מפורש כדברי החתם סופר. והוסיף שמסתמא החתם סופר, שאינו מזכיר זאת בשם תוספתא, לא ראה את התוספתא עצמה אלא באברבנאל או במפרשים אחרים שהביאוה, אך ברור שזהו מקורו. ובספרו של הרב חיים קנייבסקי "למכסה עתיק" מובאת אותה תוספתא שגוליית היה מזרעו של שמשון.
וַיָּחֶל שְׂעַר־רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ כַּאֲשֶׁר גֻּלָּח׃
מה בא הכתוב לספר? אומר הרד"ק: לומר לך ששמשון כבר הבין שהכוח מתחיל לחזור אליו, שהרי מיד כשגולח החל שערו לצמוח. והמלבי"ם מדייק בלשון: אפשר היה לומר "לצמוח" בבניין הקל, ונאמר "לְצַמֵּחַ" בבניין הכבד. וההבדל הוא בין דבר הנעשה בקלות ובאופן טבעי לבין דבר הנעשה בכוח - כלומר שלא כדרך הטבע. התחיל שערו לצמוח שלא על פי הטבע, כביכול בבת אחת.
ומוסיף המלבי"ם: גם בלאו הכי, אם לא תפרש כך, תיקשה מיד - הרי ידעו שכוחו טמון בשערו, מדוע לא הקפידו לגלחו יום יום? אלא שלא האמינו שתוך שעות מספר יצמח שערו. ולכן "ויחל שער ראשו לצמח" באופן בלתי טבעי, מיד לאחר שגולח. והמצודת דוד מפרש "כַּאֲשֶׁר גֻּלָּח" - כמספר המחלפות שבהן גולח כך התחיל לצמוח. ומסתבר שכשם שכל דבר שבשבע רומז לעניינים נשגבים - שבע ספירות ועוד עניינים רבים - כך גם כאן, שחזר הכוח על פי אותה סגולה ראשונית של שבע.
וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח־גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם וּלְשִׂמְחָה וַיֹּאמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵנוּ׃
"אלוהינו" הוא דגון, והם היו בטוחים שזה ניצחון אלוהיהם דגון על אלוקי ישראל.
וַיִּרְאוּ אֹתוֹ הָעָם וַיְהַלְלוּ אֶת־אֱלֹהֵיהֶם כִּי אָמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת־אוֹיְבֵנוּ וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ וַאֲשֶׁר הִרְבָּה אֶת־חֲלָלֵינוּ׃
מדייק המלבי"ם: יש כאן הודאת הסרנים ויש הילול של העם, ומה ההבדל? הסרנים, שהם החשובים והנכבדים, עשו זבח והודאה מצד שהוא אויבם בלבד. אבל העם היללו על שלושה דברים: אחד, שהוא אויבנו; שניים, "מחריב ארצנו" - שהיה שורף את שדותיהם, וזה נוגע לעם העובדים באדמה ולא לסרנים שהם השרים; שלושה, "הרבה את חללינו" - שלא הכה בשרים אלא בעם אשר בשדות. נמצא שלעם היה להלל על שני דברים נוספים.
וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם וַיֹּאמְרוּ קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק־לָנוּ וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן מִבֵּית הָאֲסוּרִים וַיְצַחֵק לִפְנֵיהֶם וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ בֵּין הָעַמּוּדִים׃
חז"ל אומרים: מכאן שהפלשתים ליצנים היו. ולכן "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים" בצאתם ממצרים - שלא רצה הקדוש ברוך הוא שאותם חיצי ליצנות שבפלשתים ישפיעו רוחנית על עם ישראל העובר בארצם. ומניין ידענו שליצנים היו? מן הפסוק שלנו, "וישחק לנו".
והמלבי"ם עומד כאן על דיוק: הם ביקשו "וִישַׂחֶק־לָנוּ" בשי"ן, וכשקראו לו נאמר "וַיְצַחֵק לִפְנֵיהֶם" בצד"י. וכשאני רואה שתי מילים נרדפות, יש לדעת שיש ביניהן הבדל: שחוק מורה שהשוחק עצמו שמח, ואילו צחוק הוא פעולה שאני עושה כדי להצחיק אותך, אף שאני עצמי איני שמח. הם ביקשו שישחק וישמח, אבל שמשון במצבו רחוק מלשמוח, ובפרט מן החילול השם הנורא שנגרם כאן. לכן בא בלית ברירה ו"ויצחק" ולא "וישחק" - הצחיק אותם, אבל חס ושלום לא שמח בעצמו. ובפשטות "ויצחק" היינו שיספר להם מגבורותיו ומן הדברים שעברו עליו, דברים שיהיה להם בהם שחוק ושמחה.
וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל־הַנַּעַר הַמַּחֲזִיק בְּיָדוֹ הַנִּיחָה אוֹתִי וַהֲמִישֵׁנִי אֶת־הָעַמֻּדִים אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וְאֶשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם׃
כלומר: תן לי למשש את העמודים אשר הבית נכון עליהם, ואשען עליהם, שהרי אני עייף ורוצה מעט לנוח.
וְהַבַּיִת מָלֵא הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְשָׁמָּה כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְעַל־הַגָּג כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן׃
וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל־יְהֹוָה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם־אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים׃
אני תמיד אומר שטוב שיש שירים, כי כך לפחות אנשים מכירים פסוקים. מהו "זכרני נא"? אומרים חז"ל, ומביא רש"י: זכור לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל זה ממקום למקום. אפילו בקשה קלה כזאת, בתור שופט ישראל - האם תוכל להביא לי משם את המקל - גם את זה לא ביקשתי.
"וְאִנָּקְמָה נְקַם־אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי" - ומה עם העין השנייה? אמר שמשון: את שכר העין השנייה הנח לי לעולם הבא, וכאן פרע לי נקמת אחת משתי עיניי.
וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת־שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ׃
וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם־פְּלִשְׁתִּים וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל־הַסְּרָנִים וְעַל־כָּל־הָעָם אֲשֶׁר־בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו׃
וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכָל־בֵּית אָבִיהוּ וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו וְהוּא שָׁפַט אֶת־יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה׃
וכעת נשוב לשאלה הכוללת. למה בכלל היינו זקוקים לאדם כמו שמשון? כבר הסברנו תוך כדי הלימוד: לעם ישראל לא היו די זכויות שישלח להם ה' מושיע מוחלט, מושיע שיוציאם לגמרי מתחת יד פלשתים. רצה ה' להקים שופט שיקל עליהם, שיכה בפלשתים בצורה אישית - כך שלכלל ישראל אין בעיה איתם, אלא לפלשתים יש בעיה אישית עם שמשון. וכל מריבותיו של שמשון היו מריבות פרטיות כביכול, שלא לסבך בהן את כלל ישראל. וזהו "כי תואנה הוא מבקש מפלשתים" - צריך היה תואנה, ולשם התואנה הזאת נשא את אותה אישה ראשונה. ושמשון, בגבורת הקדושה שלו, היה מצליח להתגבר על כל המצבים הללו.
יעקב אבינו מתנבא עליו: "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר". שמשון הוא בחינת נחש, אלא שבצד הקדושה. על הנחש נאמר שאינו נהנה ממאכלו, וכך גם שמשון לא נהנה מן העבירה, שכל מעשיו היו בגדר לשם שמיים. "הנושך עקבי סוס" - הסוס מרמז בחז"ל לתאוות הזנות, כלשון "הולך אחר שיחה נאה" כסוס; ובא הכתוב לרמז שהצליח לנשוך ולהתגבר, וכשם שהנחש נושך בלא הנאה, כך הצליח שמשון להיות במעשה בלא הנאה. ולכן חשב יעקב שהוא יהיה משיח - שהרי "נחש" בגימטריה "משיח" - וסבר שהוא יתקן את חטא נחש הקדמוני ויהיה בחינת נחש שבקדושה. אבל כשראה את סופו אמר "לישועתך קיוויתי ה'", ומתרגם יונתן: ולא לישועתו של שמשון בר מנוח, שבסופו של דבר לא הייתה ישועתו שלמה.
ומה באמת הביא אותו למפלה, לאחר שראינו את עוצמותיו ושכל מעשיו בקדושה היו ולא נפגע? אומר הרב דסלר: מעלתו של שמשון הייתה בעיניו, ובעיניו חטא. מה פירוש הדבר? שמשון, כשראה דבר, ידע שאם אני רוצה בו - זה מאת ה'. עיניי הן עיניים של מעלה; כשאני רוצה דבר, הקדוש ברוך הוא רוצה בו. ומשום כך הותרו לו כל אותן נשים: ברגע שרצה בהן, אין זה רצון פרטי אלא רצון שמיים. וכך היה באישה הראשונה - "כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי" - וההורים פשוט לא ידעו זאת, ואמרו לו "האין בבנות אחיך ובכל עמי אישה?", ולא ידעו כי מה' היא, ולא ידעו שיש לשמשון כוח כזה שמה שהוא רואה בעיניו הוא רצון ה'.
ומה הייתה טעותו? אומרים חז"ל: נתגאה בעיניו. שמעו במה חטא שמשון - במשהו דק מן הדק של גאווה. במה שנתגאה, בו נפרעו ממנו. "היא ישרה בעיניי" - אתם לא מבינים שמה שאני רואה הוא רצון שמיים? היה כאן משהו דק של גאווה, ואותו דבר דק גרם לכך שנפרעו ממנו בסופו של דבר בעיניו, שניקרו את עיניו.
ואותו משהו דק, אומר הרב דסלר, פגם במשהו ב"לשם שמיים". ועכשיו שימו לב מה קורה: כשאדם עושה מצווה, גם אם אינה מאה אחוז לשם שמיים, ואפילו אינה לשם שמיים כלל - עדיין מצווה היא. אבל כשאדם עובר עבירה, אם נפגם ה"לשם שמיים" - נורא נוראות, היא חוזרת להיות עבירה. מה התיר לך את הדבר? הלשם שמיים. "גדולה עבירה לשמה" - כי היא לשמה. ואם נפגם משהו בלשמה, אוי ואבוי, נשארה עבירה.
ואומר הרב דסלר: אף שאנו רואים ששמשון היה עניו - שהרי לא סיפר להוריו את אשר עשה לאריה - בכל זאת במשהו דק מן הדק היה פגם של גאווה, במה שאמר "היא ישרה בעיניי". ומכאן התחילה המפלה: כיוון שנפגם הלשם שמיים, ממילא סרה הגבורה, ממילא נפגמה השמירה הרוחנית, וממילא נעשה פגיע מדבר עבירה ככל האדם. ואז החיבור לדלילה כבר הופך למעשה עבירה גמור, ועבירה גוררת עבירה, ובכך הוא מאבד גם את הגבורה הגשמית על ידי גילוח השערות ופוגם בנזירותו. ובסופו של דבר, כיוון שפגם בלשם שמיים, השתדל שמותו יהיה לשם שמיים, ואמר "תמות נפשי עם פלשתים" - שתהא מיתתי כולה לשם שמיים, ובזה אזכה לתקן את הפגם שהיה בתחילה.
ובדרך אגב אזכיר סיפור שנוגע לאותו עניין של דיבור סרה. אדם אחד סיפר לרב משה פיינשטיין שדיבר על בנות לוט בדרך ביזיון. ובלילה הופיעו לפניו שתי נשים זקנות מאוד, ראשן ופניהן מכוסים, ואמרו לו: אנחנו בנות לוט, ובאנו להשיב לך על הטענה שטענת כנגדנו. אמרו לו: יכולנו להסתיר את הדבר ולומר שהתעברנו מרוח הקודש, וליצור דת חדשה. אדרבה, אנחנו רצינו ללמד את כל העולם שאם אישה מעוברת - זה מילוד אישה, מאדם, ולכן אמרנו שזה מאב וקראנו "בן עמי", כדי שלא יטעו בני אדם אחר עבודה זרה ולא יספרו סיפורים על בתולה בת מאה שנתעברה מרוח הקודש. נמצא שכוונתנו במעשה הייתה לשם שמיים. ולבסוף אמרו לו: כיוון שדיברת סרה כנגדנו, וזה חטא גדול, תיענש מידה כנגד מידה - כמרגלים שדיברו סרה על הארץ ונשתרבבה לשונם ומתו במיתה משונה, כך תתנפח ותשתרבב לשונך ותמות במיתה משונה. וכשסיים לספר את הדברים לרב משה פיינשטיין, סובב פניו אל הקיר ונפח נשמתו. ורב משה פיינשטיין אמר שהחלום הזה חלום אמיתי, מחמת ההסבר שנתנו. ואף שאלו את רב חיים קנייבסקי על הסיפור, ואמר שייתכן שיש בו ממש.
בשולי הדברים ראוי להזכיר את דברי הבן איש חי. גם הוא תמה על מה שאמרו חז"ל ששמשון הלך אחר ישרות עיניו - "היא ישרה בעיניי": איך ייתכן ששמשון, גדול הדור, ייכשל לשאת בת אל נכר, ובפרט שבפסוקים נאמר במפורש "כי מה' היא" - וכי ייתכן שיהיה רצון ה' ששמשון יהיה עם גויה?
והוא מבאר על פי דברי החיד"א בספר "חומת אנך" בעניין שלמה המלך, שגם שם הדברים מצריכים התבוננות: איך ייתכן ששלמה נושא נשים נוכריות מעמים רבים, ונושא את בת פרעה - דבר שלכאורה מופקע לגמרי מאדם צדיק שנאמר עליו שה' אהבו, מחבר שיר השירים, קהלת ומשלי, ידיד ה', ידידיה. אלא שלשלמה הייתה תוכנית. בשיעורינו לתנ"ך הסברנו קו אחד: ששלמה רצה שהנשים תלדנה בנים שיהיו נסיכים, ויתחנכו אצלו וישובו לממלכותיהם ויפיצו שם את האמונה בה', ובזה חשב לתקן עולם במלכות שדי. אבל כאן נראה את הדברים ביתר עומק.
מסביר החיד"א ששלמה רצה לברר את ניצוצי הקדושה, והדרך לכך לדעתו הייתה שיבוא על אותן נשים נוכריות וישאב מהן את ניצוצי הקדושה. וכיצד זה עובד? כאשר אדם קדוש בא על אישה נוכרייה נוצרת מציאות של זיווג, ואותו ניצוץ קדוש שיש באותה אומה מתחבר אליו, ובכך נגאל הניצוץ ממציאות הטומאה ומתחבר אל הקדושה, וחלק הטומאה שבישראל עובר אל בחינת הטומאה. זהו בירור ניצוצי הקדושה.
אבל היכן הייתה טעותו של שלמה? אומר החיד"א: בירור הניצוצות אינו נעשה בכך שאתה מביא את הטומאה אל הקדושה, אלא בדיוק להיפך - שהקדושה יורדת אל עמקי הקליפות ומשם מבררת את הניצוץ הקדוש. דוגמה לדבר: האר"י הקדוש כותב שבירור ניצוצי הקדושה נעשה בנפילת אפיים, שאז נפש הצדיק יורדת אל עמקי הקליפות ומוציאה משם את הניצוצות. ולכן כתוב שהדבר מסוכן, שכן כשאתה יורד לעמקי הקליפות אתה עלול להישאר שם, להימשך ולהידבק בקליפה. ומטעם זה הספרדים, שאומרים "לדוד אליך ה' נפשי אשא", אינם עושים נפילת אפיים בפועל ואינם מורידים את הראש על היד, כמו שעושים התימנים והאשכנזים, שאינם אומרים "לדוד אליך ה' נפשי אשא" ולכן עושים נפילת אפיים. רק בעל מדרגה גבוהה מאוד יכול לרדת לעמקי הקליפות כדי לשאוב ולהוציא משם את ניצוצי הקדושה הבלועים בהן. ושלמה טעה בזה - הביא את הקליפות אל ארמונו, הביא את בת פרעה ועשאה מלכות, ולא זו הדרך.
אומר הבן איש חי: שמשון לא טעה בזה. שמשון ידע שהדבר אינו יכול להתבצע כאן, ולכן ידע שעליו לרדת אל פלשתים, אל מקום הטומאה, ושם - על ידי החיבור לאותן נשים נוכריות - לשאוב את ניצוצי הקדושה ולעשות את בירור הניצוצות מקליפת פלשתים. ולכן הוא הולך אליהם ואינו מביא אותם אליו; הוא יורד לעזה ואינו מביאם לביתו, כטעותו של שלמה שהיה אחריו. אלא שהחיסרון היה כפי שהסברנו: חסר כאן במאה אחוז לשם שמיים, וכיוון שלא היה כאן לשם שמיים גמור, נכנס עניין התאווה הגשמית ואש זרה, וגרם לכך שנפגע ונמשך אחר קליפות הטומאה - ולא זו בלבד שלא הצליח למשוך לכאן את ניצוצי הקדושה, אלא שנמשך אחר הטומאה.
לפי זה, אומר הבן איש חי, תבין את דברי חז"ל שהקדוש ברוך הוא בירך את שמשון באמתו כנחל שוטף. "באמתו" היינו בברית, ו"כנחל שוטף" - שהיה בכוחו לברר את ניצוצי הקדושה כנחל השוטף ומנקה. הקדוש ברוך הוא בירכו באמתו כדי שיוכל לבצע את התיקון הזה. אלא שהתיקון לא הושלם, מפני שנפגם משהו בלשם שמיים; וכשחסר בלשם שמיים - אם זו מצווה, אינה מושלמת, ואם זו עבירה - אוי ואבוי, זו עבירה נטו. שהרי עבירה מותרת רק אם היא לשמה, כמו אצל יעל וסיסרא, וכשחסר בלשמה יש כאן פגם גדול.
ולפי זה מבאר עוד: כשהיה שמשון צמא למים אמר "ריבונו של עולם, אם אין ביני לבינם אלא זכות המילה, כדאי הוא שלא אפול בידם". ולכאורה, מדוע דווקא זכות המילה - וכי אין לו זכות תפילין, זכות שבת וזכויות רבות אחרות? אלא שידע שדווקא בזה בירכו ה' ברכה מיוחדת, ושעל ידי עניין המילה יהיה התיקון. וזהו "כי תואנה הוא מבקש מפלשתים", והוא לא ידע כי מה' היא - שירד אל הקליפות ומעמקי הקליפה יוציא את ניצוצות הקדושה. אמר: ריבונו של עולם, כיוון שזה תפקידי, וזו המילה, בזכות זה אני מבקש שתצילני מיד פלשתים. והוא מאריך עוד בביאור הדברים, והרוצה יעיין ב"משנת הגלגולים" עמוד ר"פ בהערה תנ"ב, ששם הבאתי וציטטתי את דבריו בשם הבן איש חי.
וחייבים להדגיש ולציין מה שכבר מובא בספרים, שאין לנו היום שום מושג של עבירה לשם שמיים. בדורות הקדומים ראינו מושגים כאלה, אבל בדורות המאוחרים לא מצאנו דבר כזה, ולכן כל הדברים הללו כלל אינם שייכים אלינו. ומן השיבוש הזה, מי שיודע נשתבש - שבתאי צבי וחבריו, שהלכו לעבור עבירות "לשם שמיים" כדי לעשות תיקונים בעולם, וכולנו יודעים שסיימו בהתאסלמות ובהרג ובנזק עצום לכלל ישראל בכל הנושא של אמונה בביאת המשיח. מושג של עבירה לשם שמיים אינו שייך כבר אלפי שנים, ואל יבוא איש לידי טעות בזה.
פרק ט"ז פותח בשיא הגבורה - שמשון נכנס לבדו לעזה, מוציא בעצמו קול שהוא שם, ובחצות הלילה עוקר את דלתות השער עם המזוזות והבריח ונושאן דרך יום אל ראש ההר, בקלות שאין הדעת סובלתה. ומיד מתחילה הירידה: עבירה גוררת עבירה, מן האישה בעזה אל אהבת דלילה; שלושה ניסיונות של אסירה שבהם שמר על סודו, ולבסוף - מתוך הצקה יומיומית שהקצירה את נפשו למות - גילה את כל ליבו, נתגלח, סר כוחו, ולא ידע כי ה' סר מעליו. וכל זה, מלמד הרב דסלר, נבע ממשהו דק מן הדק של גאווה ב"היא ישרה בעיניי", שפגם בלשם שמיים; וכיוון שנפגם הלשם שמיים - סרה הגבורה, נפגמה השמירה, והמעשה חזר להיות עבירה. ובסוף חוזר שמשון ומתקן: מתפלל "זכרני נא וחזקני נא", אומר "תמות נפשי עם פלשתים", והופך את מותו למעשה שכולו לשם שמיים, ורבים המתים אשר המית במותו מאשר המית בחייו. ולא נותר לנו אלא לסיים בדברי יעקב אבינו: לישועתך קיוויתי ה' - אנו מצפים לישועה האמיתית והסופית, שהיא ישועת ה'.