פתיחה: מהסכסוך הפרטי למלחמת פלשתים
פרק ט"ו בספר שופטים ממשיך את הפרשה שהתחילה בנישואי שמשון לאשה מתמנת. מה שנראה בתחילה כסכסוך משפחתי פרטי, הופך כאן למערכה שלמה בין שמשון ובין פלשתים: שריפת השדות, מכה גדולה, מסירת שמשון בידי אנשי יהודה, נס הלחי ונס עין הקורא. נלך על סדר הפסוקים ונראה כיצד מבארים אותם המפרשים, ובראשם המלבי"ם.
"בימי קציר חיטים" - למה חשוב לספר לנו מתי זה קרה
וַיְהִי מִיָּמִים בִּימֵי קְצִיר־חִטִּים וַיִּפְקֹד שִׁמְשׁוֹן אֶת־אִשְׁתּוֹ בִּגְדִי עִזִּים וַיֹּאמֶר אָבֹאָה אֶל־אִשְׁתִּי הֶחָדְרָה וְלֹא־נְתָנוֹ אָבִיהָ לָבוֹא׃
שמשון מבקש בשלב הזה לחזור אל אשתו, ולכן הוא בא ואומר "אבואה אל אשתי החדרה". שאביה אינו מניח לו להיכנס - זה מובן מאליו, שהרי כזכור מסר אותה האב למרעהו, וכפי שהוא עצמו יאמר בפסוק הבא בפירוש. אבל שימו לב לפתיחה: "ויהי מימים בימי קציר חיטים". מה הדגש על קציר חיטים? מפני שמיד נראה שהחיטים הן הגורם המרכזי בפעולה שיפעל שמשון נגד פלשתים - שריפת קמותיהם. הכתוב בא לומר לך: זה היה השלב שבו כל השדות מלאים קמות, התבואה כבר ממש מוכנה לקציר. וכשתדע זאת, תבין כמה נזק עצום נגרם לפלשתים בעקבות הסכסוך הזה עם שמשון.
"הלא אחותה הקטנה טובה ממנה" - הרמז שבדברי החותן
וַיֹּאמֶר אָבִיהָ אָמֹר אָמַרְתִּי כִּי־שָׂנֹא שְׂנֵאתָהּ וָאֶתְּנֶנָּה לְמֵרֵעֶךָ הֲלֹא אֲחוֹתָהּ הַקְּטַנָּה טוֹבָה מִמֶּנָּה תְּהִי־נָא לְךָ תַּחְתֶּיהָ׃
אומר לו האב: "אמור אמרתי כי שנוא שנאתה" - הרי "ויחר אפו ויעל בית אביהו", מה אתה רוצה שאבין מזה? הבנתי שאתה שנאת אותה ועזבת אותה, וממילא נתתי אותה לאחר. ושימו לב לניסוח: הוא אינו אומר "נתתיה לרֵעה" אלא "למרעך" - לחבר שלך. כביכול זה אדם חדש, לא החזרנו אותה לרֵע הקודם שלה, שהרי הדבר היה גורם לשמשון כעס נוסף.
ומהו "הלא אחותה הקטנה טובה ממנה"? אומר המלבי"ם שהוא רמז לו: אשתך נתנה עיניה באחר, ואילו אחותה הקטנה עדיין תמימה ולא נתנה עיניה באיש. בזה היא טובה ממנה, ולכן "תהי נא לך תחתיה".
"נקיתי הפעם מפלשתים" - למה כל פלשתים נענשים
וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן נִקֵּיתִי הַפַּעַם מִפְּלִשְׁתִּים כִּי־עֹשֶׂה אֲנִי עִמָּם רָעָה׃
אומר שמשון: הפעם, מה שאני עתיד לעשות להם - לא אתחייב עליו כלל, אני נקי מפלשתים. אני עומד לעשות עמם רעה, וזה מגיע להם בדין. אלא שיש לשאול: הוויכוח שלך הוא עם חותנך, מדוע אתה מזיק לכלל פלשתים? מבאר המלבי"ם: הנישואים הללו נעשו בפרהסיה, וכל פלשתים ראו את העוול הזה ולא מיחו. והלא גם הגויים הוזהרו על העריות - לוקחים אשת איש ומוסרים אותה לאחר, ואתם שותקים? על השתיקה הזאת מגיע לכולם עונש.
שלוש מאות שועלים ולפידים
וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן וַיִּלְכֹּד שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת שׁוּעָלִים וַיִּקַּח לַפִּדִים וַיֶּפֶן זָנָב אֶל־זָנָב וַיָּשֶׂם לַפִּיד אֶחָד בֵּין־שְׁנֵי הַזְּנָבוֹת בַּתָּוֶךְ׃
שמשון לוכד שלוש מאות שועלים, לוקח לפידים, ומפנה זנב אל זנב - קושר שני שועלים גב אל גב בזנבותיהם, ובין שני הזנבות קושר לפיד אחד. השועלים היו רצים, ובכך הבעירו את השדות בלי שיצטרך שמשון עצמו לרוץ ולהבעיר. שועל עם לפיד מאחוריו הופך להיות "שועל טורבו" - הוא אינו רץ, הוא טס. ובמצב כזה, בזמן קצר הבעיר את כל קמות פלשתים.
שואלים חז"ל: למה נקט שמשון דווקא בשועלים? מפני שבכל בעל חיים אחר, כאשר האחד מושך לימין והשני מושך לשמאל - הלפיד ייפול. השועל הוא בעל החיים היחיד שיודע, כלשון העם, להכניס לרוורס: כל בעלי החיים אינם פוסעים לאחור, ורק השועל הולך גם לאחור. לכן בחר בו: כשאחד ימשוך, השני ירוץ אחריו, וכך יצליחו להבעיר את כל שדות פלשתים.
ועוד דורשים חז"ל: אמר שמשון, יבוא שועל שחוזר לאחוריו וייפרע מפלשתים שחזרו בשבועתם. יש בזה שני רמזים. האחד - אתם חזרתם בכם: את האשה הזאת נתת לי, ופתאום אתה חוזר בך ונותן אותה לאחר. והשני, כלפי כלל פלשתים - הרי אבימלך נשבע לאברהם "אם תשקור לי ולניני ולנכדי", היה ביניהם הסכם שלא יזיקו זה לזה, ומה פתאום באים פלשתים ומושלים בישראל? חזרתם בכם מן השבועה. ומי ייפרע מכם? בעל חיים שגם הוא חוזר לאחוריו.
ולמה השתמש בלפידים? אומר המלבי"ם: רצה לרמז להם שאתם שמתם לפיד בין שני רעים - בין איש ואשתו שמתם אש. וחז"ל אומרים: איש ואשה, זכו - שכינה ביניהם, לא זכו - אש אוכלתם. ובוודאי כשמדובר בבועל אשת רעהו, זו אש ממש. וכשיש אש היא מסוגלת לשרוף, ואם היא תשרוף - אל תתפלאו שאלה יהיו השדות שלכם.
וַיַּבְעֶר־אֵשׁ בַּלַּפִּידִים וַיְשַׁלַּח בְּקָמוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיַּבְעֵר מִגָּדִישׁ וְעַד־קָמָה וְעַד־כֶּרֶם זָיִת׃
"מגדיש" - זו התבואה הקצורה שנעשתה גדיש; "ועד קמה" - התבואה שעדיין עומדת בקמותיה; "ועד כרם זית" - פרדס של אילני זית. הכל נשרף.
שאלה לעיון: למה שני שועלים ללפיד אחד?
יש כאן דבר הטעון הבנה: מדוע היה צריך לקשור שניים יחד? לכאורה די היה לקחת שועל אחד, לקשור לו לפיד ולתת לו לרוץ, וכך היה מכפיל את מספר הלפידים - שלוש מאות שועלים היו נותנים לו שלוש מאות לפידים, ואילו כאן יש רק מאה וחמישים. ולמה טרח לאסוף כל כך הרבה? אפשר לומר שדווקא מכאן צמחה דרשת חז"ל בעניין השועל החוזר לאחוריו: הוא היה יכול להסתפק במאה וחמישים שועלים ומאה וחמישים לפידים, אלא שרצה לחבר שניים דווקא, כדי שבפועל תיווצר מציאות שבה שני השועלים אינם יכולים לרוץ לכיוונים מנוגדים, ואחד מהם בהכרח חוזר לאחוריו. וכך יבוא הרמז לידי ביטוי במעשה עצמו: כשם שהשועל חוזר לאחוריו, כך אתם חזרתם בכם משבועתכם.
שריפת האשה ואביה - "פיוס" בדרך הפלשתים
וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים מִי עָשָׂה זֹאת וַיֹּאמְרוּ שִׁמְשׁוֹן חֲתַן הַתִּמְנִי כִּי לָקַח אֶת־אִשְׁתּוֹ וַיִּתְּנָהּ לְמֵרֵעֵהוּ וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׂרְפוּ אוֹתָהּ וְאֶת־אָבִיהָ בָּאֵשׁ׃
פלשתים שואלים מי גרם את הנזק הנורא הזה, ואומרים להם: שמשון חתן התמני, ומדוע עשה כן? מפני שהחותן לקח את אשתו ונתנה למרעהו - מעשה שאינו הגון, ושמשון נקם בו בדרך הזאת. ומיד: "ויעלו פלשתים וישרפו אותה ואת אביה באש". בגללו הכל? אם כן שורפים אותו ואותה ואת בית אביה באש.
ההתנהגות הזאת מזכירה לנו את הפלסטינים שבימינו: מישהו עושה בעיות - מעלים אותו לגג וזורקים אותו מלמעלה, אחר - כורתים לו את הראש. זו השיטה וזו הדרך. וגם אז: מישהו עשה בעיות, מיד שורפים אותו ואותה, ונגמר העניין. ומה הייתה המטרה? לפייס את שמשון. עשו לך רעה - נקמנו ממנו, נפרענו ממנו, ועכשיו שמשון אמור להירגע.
"אם תעשון כזאת" - ארבעה ביאורים בפסוק סתום
וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן אִם־תַּעֲשׂוּן כָּזֹאת כִּי אִם־נִקַּמְתִּי בָכֶם וְאַחַר אֶחְדָּל׃
המשפט הזה סתום, ולכן אנו מוצאים בו כמה ביאורים שחלקם אף סותרים זה את זה. לפי הרד"ק אומר להם שמשון: המעשה הזה מעשה טוב הוא, ואילו הייתם עושים אותו בהתחלה - הייתי נוקם בכם נקמה אחת ודי. אבל היות שעשיתם אותו רק עכשיו, עוד אנקום בכם נקמות נוספות. מתי נזכרתם? רק כשזה פגע לכם בכיס, כשבאתי ושרפתי לכם את השדות - אז נזכרתם שנעשה כאן עוול, ואז נזכרתם לילך ולהיפרע מעושה העוול. אומר להם שמשון: מאוחר מדי, וכיוון שכך אנקום בכם עוד.
מצודת דוד מפרש לטובתם עוד יותר: היות שעשיתם כזאת ונקמתם מהם, לא אהיה עמכם בוויכוח תמידי - אנקום בכם עוד פעם אחת ודי. כלומר גם המעשה המאוחר טוב הוא, ובזכותו תרוויחו שאנקום בכם רק פעם אחת; אלמלא עשיתם אותו כלל, הייתי נוקם פעמים רבות. אבל כיוון שעשיתם, אני רואה שיש מי שדרש את כבודי, ולכן אנקום עוד פעם אחת בלבד.
הרלב"ג הולך בכיוון ההפוך: "אם תעשון כזאת" - האם כך אתם עושים? את אשתי ואת אביה הלכתם ושרפתם באש? לא די במעשה הרע שעשו קודם, עוד אתם שרפתם אותם? עכשיו שאתם פועלים נגדי - אני עושה עמכם רעה. אילולא עשיתם דבר, ניחא; אבל על מה שעשיתם עכשיו אין מחילה, וכאן אני נפרע מכם. יוצא לפי זה שלא היה נוח לו במה ששרפו אותם, שלא כשני הביאורים הראשונים שלפיהם היה נוח לו והשאלה הייתה רק מדוע לא עשו זאת קודם.
והמלבי"ם כדרכו מקורי יותר. לדעתו כאב לשמשון מה ששרפו אותם, וזה מה שהפריע לו. אומר להם שמשון: מה ששרפתם אותם לא היה מפני שהיא זינתה, ולא מפני שנעשה מעשה אשר לא ייעשה - לקחת אשת איש ולמסור אותה בפרהסיה לאחר. על זה שתקתם, זה לא הפריע לכם. מה כן הפריע לכם? שנשרפו קמותיכם, ואז באתם לשרוף אותם באש כדי להרגיע אותי. אני מתחילה סברתי שדי לאותו מעשה בעונש של ממון, ולכן פגעתי בשדות. אבל אני רואה שהתעריף שלכם שונה - אצלכם התעריף הוא נפשות, הלכתם ושרפתם אותם באש. אם כן, גם אני אלך לפי התעריף שלכם ואגבה מכם נפשות. וזה מה שנראה מיד: התעריף של ממון לא הספיק, ועכשיו אני נותן לכם תעריף לפי החשבון שלכם.
"שוק על ירך" - מדוע לא "ירך על שוק"?
וַיַּךְ אוֹתָם שׁוֹק עַל־יָרֵךְ מַכָּה גְדוֹלָה וַיֵּרֶד וַיֵּשֶׁב בִּסְעִיף סֶלַע עֵיטָם׃
הביטוי "שוק על ירך" אינו מובן, ולכאורה גם אינו נכון: השוק הוא החלק התחתון של הרגל, והירך היא החלק העליון המחובר לגוף, ואם כן היה צריך לומר "ירך על שוק", שהרי הירך תמיד למעלה מן השוק. מסביר הרד"ק: כשהאנשים בורחים מפני שמשון אין אחד מהם מסובב אליו פנים, אין מי שמנסה להתעמת ולהיאבק עמו, לא עמד איש בפניו וכולם נסים ממנו. וכשהם נסים הוא מכה אותם מכה כזאת שהם נהפכים על פניהם ורגליהם למעלה - ואז השוק על הירך. אדם העומד ניצב, הירך שלו על השוק; וכשהוא הפוך, הדבר מתהפך והשוק על הירך. וזהו "ויך אותם שוק על ירך": את כולם הפך כך שנפלו על פניהם, השוק למעלה והירך למטה.
"וינטשו בלחי" - שם המקום על שם העתיד
וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים וַיַּחֲנוּ בִּיהוּדָה וַיִּנָּטְשׁוּ בַּלֶּחִי׃
פלשתים רואים את המכה העצומה שהכה בהם שמשון, ובאים להיפרע מעם ישראל. כזכור, פלשתים מושלים בישראל, ולכן הם מרשים לעצמם לבוא ולהיפרע מן הכלל אם לא יימסר להם שמשון. "וינטשו" הוא מלשון שטיחה, כמו "הנם נטושים על פני האדמה", והכוונה שהם שטחו את צבאם במקום הנקרא לחי.
ולמה נקרא המקום לחי? זה על שם העתיד, שהרי בהמשך ייקרא המקום כך בעקבות נס הלחי. וכן מצינו בתורה "ויבואו עד נחל אשכול" - על שם מה נחל אשכול? על שם שבחזרתם הביאו משם אשכול; אבל בהליכה עדיין לא היה שם אשכול. והתשובה: כיוון שהיום השם מוכר כנחל אשכול בעקבות מה שהיה, מספר הסיפור מתאר את הדברים כפי שאתה מכיר אותם היום, ולכן הוא יכול לומר לך שהם עברו בנחל אשכול. אבל באמת השם בא בעקבות האשכול שנלקח בחזרתם. וכך גם כאן: בעקבות המעשה שיעשה שמשון עוד מעט נקרא המקום לחי.
"למה עליתם עלינו" - טענת אנשי יהודה
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יְהוּדָה לָמָה עֲלִיתֶם עָלֵינוּ וַיֹּאמְרוּ לֶאֱסוֹר אֶת־שִׁמְשׁוֹן עָלִינוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ׃
אנשי יהודה שואלים את פלשתים: למה עליתם עלינו, והלא עבדים אנחנו לכם? הכלל היה שאומה השולטת באומה אחרת, והאומה הנשלטת עבד לה ומעלה לה מיסים - אין רשות לשולטת לבוא ולהכות בנשלטת. הרי אני עבד שלך ומקיים את רצונך; אתה רוצה מיסים - אני מעלה לך מיסים, והעלאת מיסים פירושה שאני נתון למרותך. ואם אני נתון למרותך, לשם מה זה? כדי שיהיו חיי לי לשלל. לא ייתכן אפוא שאהיה נתון למרותך וגם תבוא ותכה בי. וזו שאלתם. ועל כך משיבים פלשתים: לא באנו אלא לאסור את שמשון, לעשות לו כאשר עשה לנו.
"הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים" - דין מסירה
וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה אֶל־סְעִיף סֶלַע עֵיטָם וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי־מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים וּמַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ וַיֹּאמֶר לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם׃
מבאר המלבי"ם על פי ההלכה שפוסק הרמב"ם: עובדי כוכבים ומזלות שאמרו לישראל "תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו" - הביאו לנו את ראובן ונהרגהו ונפטור את כולכם - אין מוסרים אותו להם, ואף על פי שיהרגו את כולם. איני מוסר לך אדם מישראל; אתה רוצה - קח, אבל איני מסגיר בידך את ראובן. וממילא יהרגו את כולם? אף על פי כן אין מוסרים. וכן הדין ב"תנו לנו אחת מכם ונטמאנה, ואם לא נטמא את כולן" - אותו דין ואותה הלכה, איני מוסר לך; אתה רוצה - תיקח.
אלא אם כן, אומר הרמב"ם, היה זה אדם שחייב מיתה כשבע בן בכרי. שבע בן בכרי התחייב מיתה, ושם האשה החכמה מסרה את ראשו מעבר לחומה, ובכך הסיר יואב את המצור מעל העיר. אם כן, כשמדובר באדם שחייב מיתה - אדרבה, למה תגרום נזק לכולנו? חייב מיתה למלכות אתה, וייקחו אותך. וכל מה שאמרנו שאין מוסרים, זהו כשאין באדם אשמה ואינו חייב מיתה. ומוסיף המלבי"ם: "חייב מיתה" אינו דווקא חיוב מיתה על פי דין תורה, אלא אף אם על פי הדין לא עשה דבר, אם על פי חוקי המלכות הוא חייב מיתה - אין אנו נותנים לו לסכן את כולנו. כיוון שהם דורשים דווקא אותך ואתה באמת חייב מיתה על ידם, ולא שנטפלו אליך בעלמא - אנו מוסרים אותו. וכן אם היה רודף לרבים, כלומר מסכן את הכלל ועושה מעשים שמביאים סכנה על כולם - מוסרים אותו, ואפילו אם לא ייחדו אותו ואמרו "הביאו לנו את ראובן", שהרי דין רודף יש לו והוא גורם לנו נזקים במעשיו.
לפי זה, אומר המלבי"ם, בתחילה טענו אנשי יהודה כלפיו טענת רודף: "הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים ומה זאת עשית לנו" - יש כאן אנשים המושלים בנו ואתה מכה בהם? אתה רודף את הכלל ומזיק לכל ישראל. וענה להם שמשון: "כאשר עשו לי כן עשיתי להם" - הבנתי שיש לי ויכוח פרטי עמם, לא ידעתי שאתם קשורים לעניין, ולא חשבתי שיגיע מזה נזק לכם.
"השבעו לי פן תפגעון בי אתם"
וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֶאֱסׇרְךָ יָרַדְנוּ לְתִתְּךָ בְּיַד־פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן־תִּפְגְּעוּן בִּי אַתֶּם׃
הם אומרים לו: לאסור אותך ירדנו, מפני שהם ייחדו אותך, וכיוון שייחדו אותך ואתה חייב מיתה על פי חוקי המלכות - ממילא מותר לנו למסור אותך. אומר להם שמשון: מוכן אני, אך השבעו לי שלא תפגעו בי אתם. והדבר מפליא: מפלשתים אינך מפחד, ומישראל אתה מפחד? התשובה היא ששמשון גדר עצמו שלא לפגוע לרעה לעולם באף אדם מישראל, ולכן אמר: אם תפגעו בי אהיה בבעיה, שכן איני יכול להכות אף אחד מכם. שמשון לא היה אדם פשוט; הוא היה שופט את ישראל, אדם גדול. חז"ל אומרים עליו שאף מאחד מישראל לא ביקש שיביא לו את המקל ממקום למקום. והוא אומר להם: אם אחד מכם יפגע בי או יכה אותי - אני מוגבל, לא אעשה לו מאומה, ולכן השבעו לי שלא תכו אותי. פלשתים - שינסו לעשות משהו, בהם כבר אטפל; אבל כלפיכם גדרתי את עצמי שלא לפגוע באיש מישראל.
וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֵאמֹר לֹא כִּי־אָסֹר נֶאֱסׇרְךָ וּנְתַנּוּךָ בְיָדָם וְהָמֵת לֹא נְמִיתֶךָ וַיַּאַסְרֻהוּ בִּשְׁנַיִם עֲבֹתִים חֲדָשִׁים וַיַּעֲלוּהוּ מִן־הַסָּלַע׃
הם משיבים לו: אין לך מה לדאוג, אנו רק נאסור אותך וניתן אותך בידם, אך לא נמית אותך. וכך אוסרים אותו בשני עבותים חדשים ומוסרים אותו ליד פלשתים.
נס הלחי
הוּא־בָא עַד־לֶחִי וּפְלִשְׁתִּים הֵרִיעוּ לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהֹוָה וַתִּהְיֶינָה הָעֲבֹתִים אֲשֶׁר עַל־זְרוֹעוֹתָיו כַּפִּשְׁתִּים אֲשֶׁר בָּעֲרוּ בָאֵשׁ וַיִּמַּסּוּ אֱסוּרָיו מֵעַל יָדָיו׃
בדרך נס נעשו אסוריו כפשתן הבוער באש - שכיוון שהוא מריח אש הוא מיד נשרף - וכך נמסו אסוריו מעל ידיו.
וַיִּמְצָא לְחִי־חֲמוֹר טְרִיָּה וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיַּךְ־בָּהּ אֶלֶף אִישׁ׃
הוא מחפש כלי נשק להכות בהם, והדבר היחיד שהוא מוצא הוא לחי חמור טרייה. "טרייה" - שהחמור מת לפני זמן לא רב, ולכן הלחי עדיין חזקה וטרייה. הוא מכה בה והורג אלף איש.
"חמור חמורתיים" - שירו של שמשון
וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן בִּלְחִי הַחֲמוֹר חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ׃
שמשון מחבר שיר. הרד"ק מסביר ש"חמור חמורתיים" היינו צבור וצבורים, ערימות ערימות, שהרי "חמרים חמרים" פירושו ערימות. ואין מדובר כאן בחמור הבהמה, אלא שהמלה מתחרזת עם "לחי החמור", ולכן נקט לשון חמרים חמרים - ערימות ערימות, צבורים צבורים.
המלבי"ם מבאר: "נפלו חמרים מעם הדומה לחמור". שהרי יש כאן קושי - לו נאמר "בלחי החמור חמורתיים" היה די, שכן "חמורתיים" הוא לשון חמרים וערימות; ומה אפוא "חמור חמורתיים"? אלא "בלחי החמור" - זה החמור הבהמה; "חמור" השני - ערימות; ו"חמורתיים" - העם הדומה לחמור, שאותו הכיתי. יוצא שגם המוכה בא לידי ביטוי בתיבה "חמורתיים".
"רמת לחי" - לשון השלכה
וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר וַיַּשְׁלֵךְ הַלְּחִי מִיָּדוֹ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא רָמַת לֶחִי׃
כשסיים את שירו לקח את הלחי והשליכה מידו, וקרא למקום "רמת לחי". "רמה" הוא לשון השלכה, כמו "סוס ורוכבו רמה בים" שתרגומו "שדי בימא". וכן בגמרא: "ורמינהו", "רמיא אהדדי", "רמי ליה" - כל הביטויים הללו לשון השלכה, שמשליכים ממקום למקום. אף כאן, בעקבות שהשליך את הלחי מידו קרא למקום רמת לחי.
הצמא והתיקון: "אתה נתת ביד עבדך"
וַיִּצְמָא מְאֹד וַיִּקְרָא אֶל־יְהֹוָה וַיֹּאמַר אַתָּה נָתַתָּ בְיַד־עַבְדְּךָ אֶת־הַתְּשׁוּעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְעַתָּה אָמוּת בַּצָּמָא וְנָפַלְתִּי בְּיַד הָעֲרֵלִים׃
שמשון מגיע לצמא גדול וצועק אל ה'. וטענתו: ריבונו של עולם, אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה הזאת - ועתה אמות בצמא? מה הקשר? אלא ש"קודשא בריך הוא לא עביד ניסא בכדי" - הקב"ה אינו עושה נס לחינם. לא ייתכן שיעשה לי נס להצילני ולבסוף אמות. וכי הנס נעשה כדי להרגני?
ומוסיף: "ונפלתי ביד הערלים" - אחת מן השתיים: אם אשאר כאן אמות בצמא; ואם תאמר שאלך אל עיירות פלשתים שיתנו לי לשתות - הרי מיד כשאגיע לשם יראו אותי, ואני חלש מרוב הצמא ומרוב המלחמה שעשיתי בפלשתים, ובמצב כזה אפול בידם.
ומה היה העניין בזה שפתאום נהיה שמשון צמא, ומה הסיבה לכך? נשים לב: "ויאמר שמשון בלחי החמור חמור חמורתיים בלחי החמור הכיתי אלף איש" - איפה הקב"ה בפסוק הזה? אינו נמצא כאן. ולעומת זאת מיד לאחר שצמא: "ויקרא אל ה' ויאמר אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה הזאת". שמשון מבין את הטעות: במקום להודות לקב"ה אמר "הכיתי" - אני הכיתי אלף איש, בלחי חמור הרגתי אלף איש, ערימות ערימות עשיתי מהם. ואיפה הקב"ה? מדוע לא אמרת "בלחי החמור מסר ה' בידי אלף איש"? לפיכך מתעייף שמשון, ופתאום הוא מגלה שמצד עצמו אין לו שום כוח - אפילו מים אין לו ואינו יכול. ומיד הוא נזכר: ריבונו של עולם, אתה צודק, האמת שהכל ממך, וכל מה שעשיתי לא היה מכוחי אלא מכוחו של הקב"ה בלבד - "אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה הזאת".
"המכתש אשר בלחי" - שלוש דעות בחז"ל
וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת־הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר־בַּלֶּחִי וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וַיֵּשְׁתְּ וַתָּשׇׁב רוּחוֹ וַיֶּחִי עַל־כֵּן קָרָא שְׁמָהּ עֵין הַקּוֹרֵא אֲשֶׁר בַּלֶּחִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
רש"י מפרש "המכתש אשר בלחי" - גומא שהשן יושבת בה. "מכתש" הוא תמיד גומא, וכל שן שלנו יושבת בתוך מכתש, בתוך גומא. אלא שרש"י אינו מגלה לנו על איזו לחי מדובר, ומתוך העיון מתברר שיש בזה כמה דעות בחז"ל.
הגמרא במסכת סוטה (דף ט' עמוד ב') אומרת שמן השן שבלחי החמור יצאו לו מים ומשם שתה שמשון - הוא השליך את לחי החמור, ומן השן אשר בלחי יצאו מים. ועל זה אומרים: הוא נתאווה לדבר טמא, ולכן נתנו לו ממקום טמא. מחמור אתה צריך לשתות מים? חמור בהמה טמאה היא. אלא שכיוון שנתאווה לדבר טמא - כמו שאמרו שם על האשה הראשונה מתמנה - לפיכך נתנו לו ממקור טמא.
לעומת זאת במדרש רבה (בראשית רבה פרשה צ"ח) דורשים חז"ל שהקב"ה פתח לשמשון מעיין במכתש אשר בלחי שלו: מתחת לגומא של שינו של שמשון נפתח מעיין, ומן המעיין הזה שתה. וכך דורשים "יזנק מן הבשן" - אל תקרא "מן הבשן" אלא "מבין שיניו", שמבין שיניו של שמשון יצא לו מעיין. ולמה? מפני שלדעה זו היה שמשון תשוש וחלש כל כך, עד שלא היה מסוגל אפילו ללכת אל לחי החמור שהשליך כדי לשתות משם. ולכן לא הייתה ברירה אלא לתת לו מעיין נובע בתוך פיו, שיעשה לו נס וינבע מעיין בפיו וישתה ולא ימות בצמא.
ויש הסבר שלישי, שלא כפירוש רש"י: "המכתש אשר בלחי" אינו קשור לשן כלל, אלא מדובר במקום ההוא שנקרא לחי, ששם היה מכתש - סלע - והקב"ה בקע את המכתש ההוא ומן הסלע יצאו מים. ולפי זה אין העניין קשור לא ללחי של שמשון ולא ללחי של חמור. אלו הן שלוש הדעות בחז"ל.
"עין הקורא אשר בלחי" - למה קרא למקום שם
מהו "עין הקורא"? אומר רש"י: מעיין שבא על ידי זעקת הקורא אל ה'. "עין" הוא תמיד מעיין - "ראש העין" היינו ראש המעיין, "ואבוא היום אל העין" היינו אל המעיין. ואם כן "עין הקורא" הוא המעיין שנוצר בעקבות קריאתו של שמשון אל ה'.
ומקשה המלבי"ם: מהו "על כן קרא שמה", ולמה יש עניין לקרוא שם למקום? ומבאר: ידוע שאדם שנעשה לו נס במקום מסוים, כשהוא מגיע לאותו מקום צריך להודות לה' ולברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". ואם אותו אדם מפורסם, אף אנשים אחרים המגיעים לאותו מקום צריכים לברך שעשה נס במקום הזה לפלוני. ולכן קרא למקום "עין הקורא אשר בלחי", כדי שכל מי שיגיע לשם ידע שבמקום הזה יש לברך ולהודות לה' שעשה נס למושיען של ישראל, לשמשון.
ועוד נשים לב, אומר המלבי"ם: בתחילה קרא שמשון למקום "רמת לחי" על שם נס הלחי, ועכשיו הוסיף לו שם וקראו "עין הקורא אשר בלחי". מה הסיבה? מביא המלבי"ם ביאור מעניין מן הגמרא במסכת ברכות (דף נ"ד): מר בריה דרבינא היה מהלך במקום הנקרא פקתא דערבות, והגיע לצמא גדול, ונעשה לו נס ונברא לו מעיין ושתה. פעם נוספת היה מהלך בריסתקא דמחוזא ונפל עליו גמלא פריצא - גמל מסוכן מאוד שכשהוא משתולל סיכויים מועטים לצאת ממנו בחיים - ואיתפרקא ליה אשיתא, נתפרקה לו חומה ונכנס לתוכה וניצל, שאלמלא כן היה הגמל רומסו בן רגע. ואומרת הגמרא: כשהיה מגיע לערבות היה מברך "ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל", וכשהיה מגיע לריסתקא דמחוזא היה מברך "ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות". למדנו שצריך לזכור תמיד גם את הניסים הנוספים. וכך היה כאן: עכשיו קרה לי נס חדש - עין הקורא, אבל עלי לזכור גם את הנס הראשון, שהכיתי כאן אלף פלשתים בלחי. לפיכך נקרא המקום "עין הקורא אשר בלחי" - מזכיר את הנס העכשווי וגם את הנס הקדום, נס הלחי, את שניהם יחד.
"וישפוט את ישראל בימי פלשתים"
וַיִּשְׁפֹּט אֶת־יִשְׂרָאֵל בִּימֵי פְלִשְׁתִּים עֶשְׂרִים שָׁנָה׃
מהו "בימי פלשתים"? אומר הרד"ק שבא הכתוב לומר לך שאלו היו הימים שפלשתים מושלים בישראל, והוא הושיע אותם מהם עשרים שנה. ודע לך שתשועתו לא הייתה תשועה שלמה, שהרי הוא שפט את ישראל "בימי פלשתים" - כלומר שגם בזמן שהיה שופט אותם עדיין פלשתים מושלים. תשועתו הועילה להקליש מעט את כוחם של פלשתים, אך לא לבטל לגמרי את ממשלתם, וכמו שהסברנו למעלה שמצבם של ישראל לא היה מצב שיזכו בו להינצל לחלוטין, אלא רק להיפרע מעט מפלשתים ולהרגיע אותם שלא ימשלו בנו בחוזקה.
לסיכום:
בפרק זה שמשון עובר ממערכה פרטית למערכה לאומית: מסירת אשתו למרעהו הביאה לשריפת קמות פלשתים בעזרת השועלים והלפידים, ובכל פרט שבמעשה יש רמז - שועל החוזר לאחוריו כנגד פלשתים שחזרו בשבועת אבימלך, ולפיד כנגד האש ששמו בין איש לאשתו. שריפת האשה ואביה בידי פלשתים העלתה את "התעריף" לנפשות, ומכאן המכה הגדולה שוק על ירך. אנשי יהודה, בלחצם של פלשתים המושלים בהם, מוסרים את שמשון על פי דיני מסירה, והוא נענה בתנאי שלא יפגעו בו הם, שכן גדר עצמו שלא לפגוע באיש מישראל. נס הלחי הביא להכאת אלף איש - ובשירו נשמט שם ה', ומיד בא הצמא ללמדו שאין כוחו משלו. משזעק "אתה נתת ביד עבדך", נבקע לו מעיין, ובקריאת השם "עין הקורא אשר בלחי" הנציח יחד את הנס החדש ואת הנס הקודם. ולסוף מלמדנו הכתוב "בימי פלשתים" שגם עשרים שנות שפיטתו לא הביאו תשועה שלמה, אלא הקלה בלבד ממשלתם של פלשתים.