פתיחה: כיצד ניגשים לפרשיית שמשון
אנחנו פותחים בעזרת השם את פרשיית שמשון, ואני מקדים ואומר: הפרשה הזו מצריכה לימוד והתבוננות. יהיו בה דברים שיעוררו אצלנו תמיהה, ובשלב הראשון לא נעסוק בהם. נרצה קודם כל לקרוא וללמוד את הנושא כולו, לראות את כל מה שכתוב בהקשר לשמשון עם המפרשים, ורק לאחר מכן נבוא להבין את עניינו של שמשון: מי היה, מה היה התיקון שלו, וכיצד הוא עושה דברים שלא כל כך מסתדרים לנו עם אדם שהיה שופט את ישראל. לכן, אם נראה כעת דברים שמעוררים שאלות, נשאיר את השאלות לסוף, שכן אז ניתן ביאור כולל על כל העניין.
"וירד שמשון תמנתה" - למעלה או למטה?
וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים׃
שואלים המפרשים: תמנתה היא מקום גבוה או נמוך? כאן כתוב "וירד שמשון תמנתה", ומשמע שתמנה נמוכה, ואצל יהודה כתוב "הנה חמיך עולה תמנתה". יש בזה שני ביאורים. על דרך הפשט: תמנה שכנה בצלע ההר, באמצע, כך שמי שגר למעלה ירד אליה ומי שגר למטה עלה אליה. ובדרך רעיונית: אצל יהודה, שעל ידי מעשה תמר הייתה לו עלייה, שהרי יצאו ממנו פרץ וזרח ומשם התחילה שושלת בית דוד, נאמר "עולה תמנתה". אבל אצל שמשון, שעל ידי אותה אישה תהיה לו ירידה כפי שנראה, נאמר "וירד שמשון תמנתה" - נתגנה בה וירד על ידה.
אומר המלבי"ם: הכתוב מודיע לנו כאן שכל זה היה מאת השם, כפי שיבוא במפורש בהמשך. שים לב שאין כאן שום דיבור עמה, אלא רק "וירא" - ראה אותה בעיניו ולא דיבר עמה כלל. לכאורה במצב כזה אדם צריך לומר לעצמו: ראיתי, אבל אדבר עמה, ויתכן שכלל לא אביט בה שוב. מה הטעם להחליט שזו תהיה אשתי כשבסך הכל רק ראיתי אותה? אלא שאם אתה מבין שמשמיים גלגלו את הנושא, מובן שאין צורך כלל בהתרצות מחשבתית, אלא די בכך שראה אותה, כי בשמיים כבר יצרו כאן שידוך.
"קחו אותה לי לאישה" - לשון קיחה
וַיַּעַל וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה קְחוּ־אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה׃
שוב מדייק המלבי"ם: "אישה ראיתי" - לא דיברתי, רק ראיתי, וכבר מוחלט אצלי. "קחו אותה לי" - כל לשון קיחה משמעה להרים ולקחת את הדבר, חוץ מכשמדובר בבני אדם, שאז הקיחה היא בדברים, כמו "קח את אהרן אחיך" - קחנו בדברים. אף כאן, "קחו אותה לי לאישה" פירושו: דברו עמה שתתרצה להינשא לי.
ונשים לב שהביטויים כאן הם ביטויי קיחה: "קחו אותה לי לאישה", "אתה הולך לקחת אישה מפלשתים". וקיחה היא תמיד לשון קידושין כדת משה וישראל. פירוש הדבר ששמשון מתכוון לגייר אותה ולקחתה בליקוחין גמורים, נישואין גמורים כדין ההלכה.
מחאת ההורים ותשובת שמשון
וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכׇל־עַמִּי אִשָּׁה כִּי־אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל־אָבִיו אוֹתָהּ קַח־לִי כִּי־הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי׃
"האין בבנות אחיך" - זו ההתחלה, שכשמציעים שידוך פותחים במשפחה. ואם לא, "ובכל עמי" - נניח שבבנות אחיך לא מצאת, אבל בכל העם אין אישה? "כי אתה הולך לקחת אישה מפלשתים" - הרי הפלשתים צוררים לנו ואנחנו במלחמה עמם. ועוד: "הערלים" - והעורלה מאוסה היא.
"אותה קח לי" - אותה ולא זולתה, כלומר אינני מעוניין בשום דבר אחר. ונשים לב: בתחילה "ויעל ויגד לאביו ולאמו", וכן "ויאמר לו אביו ואמו", ופתאום "אותה קח לי" - פונה אל האב בלבד. אפשר לומר בפשטות שהאב הוא זה שעשה בפועל את התהליך. אבל ראיתי מפרשים שלא היה לו העוז לפנות אל אמו, שהרי אמו כל כך הצטערה עליו, כל ימי הריונה נמנעה מכל מה שהזהיר אותה הנביא, וכל כך היה אכפת לה שיגדל בקדושה, שקשה היה לו לצער אותה ולומר לה בכוח: אמא, צאי וקחי לי. את העוז לומר את הדברים היה לו כלפי האב, אך לא כלפי האם.
"כי תואנה הוא מבקש" - הישועה החלקית
וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵיְהֹוָה הִיא כִּי־תֹאֲנָה הוּא־מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל׃
אביו ואמו לא ידעו "כי מה' היא" - הרצון שלו באותה אישה בא מתוך דחף פנימי שדחפו השם. "כי תואנה הוא מבקש מפלשתים" - הקדוש ברוך הוא רוצה שתיווצר כאן מחלוקת בין שמשון לפלשתים, כדי ששמשון יוכל להיפרע מהם. ואם תשאל למה, התשובה: "ובעת ההיא פלשתים מושלים בישראל".
וכאן נותן המלבי"ם הקדמה שתעזור לנו להבין את כל התהליך להלן. ישועתו של שמשון הייתה ישועה חלקית. המצב היה שפלשתים מושלים בישראל, ולעם ישראל לא הייתה זכות לצאת לחלוטין מיד פלשתים. אבל הקדוש ברוך הוא ריחם עליהם ורצה להחליש ולהקליש את ממשלת פלשתים בישראל. עכשיו, אילו היה קם אחד מישראל ונלחם בהם מלחמה גמורה, היה נוצר סכסוך בינינו לבין פלשתים, ופלשתים היו מכים בנו, וקשה היה לנו לעמוד כנגדם, שהרי באמת לא היינו ראויים לישועה גמורה. מה עושה אם כן הקדוש ברוך הוא? מסבב ששמשון יהיו לו ויכוחים פרטיים עם פלשתים, וכך לכל אורך הדרך. והמעלה בוויכוחים פרטיים אלו, שאנחנו יכולים לרחוץ בניקיון כפינו ולומר לפלשתים: זה לא קשור אלינו, יש כאן אדם בעייתי, הסתדרו עמו. הצקתם לו וציערתם אותו, והוא נפרע מכם. אנחנו ככלל איננו סובלים ממה ששמשון עושה, כי שמשון נתפס כאדם פרטי בעל ויכוחים פרטיים עם פלשתים. זה דומה לחלוקה מאוד ברורה הקיימת גם היום: כשפלסטיני מזיק, יש הבחנה חדה אם זה על רקע פלילי או על רקע לאומני. כך גם כאן: יש לכם ויכוחים פליליים עם שמשון, פתרו את בעיותיכם, אבל עם ישראל ככלל אינו סובל ממה שקורה בין שמשון לפלשתים. ואנחנו נראה בהמשך שיש שלב מסוים שבו הדבר כן יזלוג גם לעם ישראל.
כפיר האריות בכרמי תמנתה
וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן וְאָבִיו וְאִמּוֹ תִּמְנָתָה וַיָּבֹאוּ עַד־כַּרְמֵי תִמְנָתָה וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ׃
שמשון ואביו ואמו הולכים לתמנה כדי לפגוש את משפחת האישה, ובהגיעם עד כרמי תמנתה - והנה כפיר אריות לקראתו.
וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהֹוָה וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ וְלֹא הִגִּיד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה׃
צולחת עליו רוח ה' והוא משסע את האריה "כשסע הגדי", והדבר בא לבטא את גודל עוצמתו. שימו לב: אצל דוד נאמר "גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך", ואצל בניהו בן יהוידע "אשר הכה את הארי בתוך הבור ביום השלג" - הכה, ולא שיסע. לשסע פירושו גבורה אדירה. ולא סתם לשסע, אלא כדרך שמשסעים גדי, בהמה ביתית שקל מאוד לשסעה. ועוד, "ומאומה אין בידו" - בידיים חשופות. כל זה מראה את גבורתו האדירה של שמשון.
"שואג לקראתו" - מדוע לבדו?
"ולא הגיד לאביו ולאמו את אשר עשה" - הדבר מפליא. הרי בפסוק הקודם נאמר "וירד שמשון ואביו ואמו תמנתה", שלושתם הולכים יחד, אז מה יש לו לספר להם? האם הם עיוורים, וכי לא ראו אותו משסע? אלא אומר הגר"א, וכן מבאר המלבי"ם: "ויבאו עד כרמי תמנתה" - הגיעו לכרם, ובכרם הרי אמרו: סחור סחור אמרינן לנזירא, לכרמא לא תקרב. שמשון נזיר הוא, ואסור לו להיכנס לתוך הכרם, אבל הוריו אינם נזירים ויכולים לחצות את הכרם. ומכיוון שכך, שמשון נאלץ להקיף את הדרך, וכאשר הקיף - "והנה כפיר אריות שואג לקראתו", לקראתו ולא לקראתם. ומדוע? כי הגמרא אומרת: גמירי, אריה אבתרי לא נפיל - אין ארי תוקף שניים, אלא בדרך כלל יחיד. וכיוון שכאן היה שמשון לבדו מפני שהקיף את הכרם, בא האריה לתקוף אותו.
מדוע זומן לו האריה: להיות מודע לכוחו
למה בעצם זימנו לו זאת מן השמיים? כדי ששמשון יהיה מודע לכוחו. ותבינו: שמשון לא היה אדם גברתן, לא היה איזה בוגר מכון שמשון, ממש לא במושגים הללו. שמשון היה אדם רוחני, כפי שנראה בהמשך, שופט את ישראל, וכוחו כלל לא היה מן השרירים. והראיה: כאשר גילחו את שערות ראשו, שב להיות כאחד האדם. היכן מצאנו אדם שרירי וגברתן שמגלחים את שערו וחוזר להיות כאחד האדם? לאן נעלמו השרירים? אלא ששמשון מצד עצמו לא היה בעל גבורה, אלא היה צריך להראות לו מן השמיים שיש בו כוחות עצורים שלא על פי הטבע. ולכן שים לב לביטוי "ותצלח עליו רוח ה'": כששמשון עושה גבורות זה על ידי שצולחת עליו רוח ה', לומר שזו גבורה רוחנית ולא כוח פיזי טבעי.
ומן השמיים רצו שיהיה מודע לכוחותיו. תחשבו: אדם שהוא כאחד האדם, אומרים לו שהוא גיבור אדיר. איזה גיבור? אני אדם פשוט. כשהוא מרים משאות הוא מרים ככל האדם, ורק כשהוא הולך לפעול נגד פלשתים הוא מקבל כוחות עצומים. מהיכן יידע להיות מודע לגבורה זו? לכן זימן לו הקדוש ברוך הוא את המעשה הזה. ובדיוק כך נמצא בהמשך אצל דוד: כשבא לשכנע את שאול שיילחם בגוליית, אמר לו "גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך", כלומר עד היום לא הבנתי למה זימן לי הקדוש ברוך הוא דבר כזה, וכנראה שרצה שאהיה מודע לגבורתי, כדי שבבוא היום אעמוד נגד גוליית ואדע שאני מסוגל. זימנו לי מן השמיים הזדמנות של ניסוי כלים, כדי שאראה באמת שאני יכול.
ענוותנותו של שמשון
מכאן רואים גם את ענוותנותו. שמשון חוזר מאחורי כרמי תמנתה, פוגש את אביו ואמו, "ולא הגיד לאביו ולאמו את אשר עשה". יכול היה להתפאר: אל תשאלו מה עבר עלי כרגע, איזה אריה שיסעתי! ולא כלום, לא סיפר להם מאומה. וראיתי מסבירים בדרך צחות: "ומאומה אין בידו" כפשוטו פירושו בלי כלי נשק, אך אפשר לדרוש שכלל לא הרגיש שעשה כאן גבורה. "ומאומה אין בידו" - כאילו מה עשיתי? הוא בא ופירקתי אותו, לא הרגשתי שיש בידי משהו, שעשיתי דבר פלאי.
"וידבר לאישה" - הפעם הראשונה
וַיֵּרֶד וַיְדַבֵּר לָאִשָּׁה וַתִּישַׁר בְּעֵינֵי שִׁמְשׁוֹן׃
אומר המלבי"ם: רק כאן הפעם הראשונה ששמשון מדבר עמה. וכאשר דיבר עמה, ראה שגם מבחינת שכלה הוא יוצר עמה דו שיח, וממילא גם מטעם שכלה ומידותיה ראה מקום להתחתן עמה.
"ויסר לראות את מפלת האריה" - ברכה על הנס
וַיָּשָׁב מִיָּמִים לְקַחְתָּהּ וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ׃
מנהגם היה לארס את האישה ולחזור אחרי תקופה כדי לשאתה, ולכן "וישב מימים לקחתה". והנה "ויסר לראות" - סר מן הדרך כדי לראות את מפלת האריה. אומר המלבי"ם: בפעם הזאת לא היו ענבים בכרם, ולא היה צריך לעקם את הדרך בגללם, אלא יכול היה להיכנס דרך הכרם. לכן מדגיש הנביא "ויסר לראות" - כאן הוא הלך בכוונה כדי לראות, ולא מחמת שאין לו ברירה ומוכרח לעקוף.
אבל מה העניין לבוא ולראות את מפלת האריה? האם כה מסקרן לראות גווית אריה? אולי כדי להיזכר באיזו גבורה עשה? ממש לא מתאים, שהרי אמרנו שלא סיפר להוריו, ומשמע שלא אחז בזה כגבורה מיוחדת, ובוודאי לא בא להתגאות. אומר המלבי"ם פשוט מאוד: אדם שרואה מקום שנעשה לו נס צריך לברך, ושמשון הולך כדי להודות ולברך - ברוך שעשה לי נס במקום הזה, שכפיר אריות שאג לקראתי ושיסעתיו כשסע הגדי. ואז ראה שבגוויית האריה עשו להן הדבורים כוורת, ויש שם דבש.
הדבש מגוויית האריה - הרמז לשמשון
וַיִּרְדֵּהוּ אֶל־כַּפָּיו וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל וַיֵּלֶךְ אֶל־אָבִיו וְאֶל־אִמּוֹ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאכֵלוּ וְלֹא־הִגִּיד לָהֶם כִּי מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָשׁ׃
שמשון רודה את הדבש אל כפיו, הולך ואוכל, ובא אל אביו ואמו ונותן להם והם אוכלים. ולא סיפר להם שהדבש מגוויית האריה, שגם כאן אינו רוצה להתפאר ולספר שהיה כאן דבר על טבעי ושנעשה לו נס.
וחז"ל אומרים: שמשון הולך לקחת אישה מפלשתים, כלומר מחפש מישהי ממקור טמא, והנה כעת נכשל לאכול דבר שבא ממקום טמא - מגוויית האריה. ואף שאין זה מעשה איסור ממש, מכל מקום זה ממקור טמא. ודבר דומה נראה לאחר מכן גם בנוגע לחמור. ובדרך רמז, כביכול באו לרמוז לו מן השמיים: אתה הולך ונושא אישה, מצאה חן בעיניך על פי ראייה, מצאה חן בעיניך בדיבורה, מתוקה לך כדבש - קח בחשבון שיש עדת דבורים סביבה, היזהר, הן גם מסוגלות לעקוץ. ועוד מעט ירגיש שמשון בכך בעצמו.
שני משתאות - הקדמה חשובה
וַיֵּרֶד אָבִיהוּ אֶל־הָאִשָּׁה וַיַּעַשׂ שָׁם שִׁמְשׁוֹן מִשְׁתֶּה כִּי כֵּן יַעֲשׂוּ הַבַּחוּרִים׃
כאן צריך להקדים הקדמה שתיישב לנו קושיה בהמשך. בזמנם היה מנהגם לעשות שני משתאות: משתה ראשון של שבעת ימים, "אשר יעשו הבחורים", שמימונו היה על צד האיש, ובסוף שבעת הימים היה נושא אותה לאישה. ולאחר מכן היה משתה שבעת ימים נוסף, שעשה אבי הכלה, וזהו משתה החתונה לאחר שכבר נשאו.
"וירד אביהו אל האישה" - האב יורד מתחילה אל האישה כדי להכין ולארגן את המשתה, שהרי שמשון הולך לעשות שם משתה, ואיזה משתה? "כי כן יעשו הבחורים" - דרך הבחורים לעשות משתה על חשבונם, שבעת ימי משתה המקדימים לחתונה, ובסופם מתחתנים, ואז באים שבעת ימי המשתה של הנישואין.
שלושים המרעים והחידה
וַיְהִי כִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ וַיִּקְחוּ שְׁלֹשִׁים מֵרֵעִים וַיִּהְיוּ אִתּוֹ׃
שמשון בא לבד, החבר'ה מהישיבה לא הגיעו, כנראה שהמשגיח לא הרשה לנסוע לפלשתים, זה מקום שאפשר להתקלקל בו. ומכיוון שהגיע לבדו, וצריך בחורים, צריך משמחים, לקחו שלושים מרעים מבני פלשתים כדי שיהיו עמו וישמחו עמו.
וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן אָחוּדָה־נָּא לָכֶם חִידָה אִם־הַגֵּד תַּגִּידוּ אוֹתָהּ לִי שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וּמְצָאתֶם וְנָתַתִּי לָכֶם שְׁלֹשִׁים סְדִינִים וּשְׁלֹשִׁים חֲלִפֹת בְּגָדִים׃
שמשון רוצה להעביר את הזמן בדבר מה, וגם כאן זו תואנה מאת השם, כדי ליצור סכסוך בינו לבינם. "שבעת ימי המשתה" משמעו סוף השבעה האחרונים, כלומר במילים פשוטות ארבעה עשר יום: אם תגידו לי עד סוף שבעת ימי המשתה האחרונים, אתן לכם שלושים סדינים ושלושים חליפות בגדים. "סדינים", אומר הרד"ק, יריעות פשתן שאדם שוכב בהן בלילה או מתעטף בהן ביום, ו"חליפות בגדים" הם בגדים שאדם לובש. ואומר המלבי"ם שבעצם אמר להם: בשבעת ימי המשתה הראשונים תחקרו ותדרשו, ובשבעת ימי המשתה האחרונים תוכלו להתחיל להגיד לי את הפתרון.
וְאִם־לֹא תוּכְלוּ לְהַגִּיד לִי וּנְתַתֶּם אַתֶּם לִי שְׁלֹשִׁים סְדִינִים וּשְׁלֹשִׁים חֲלִיפוֹת בְּגָדִים וַיֹּאמְרוּ לוֹ חוּדָה חִידָתְךָ וְנִשְׁמָעֶנָּה׃
ואם לא תוכלו, אתם מתחייבים להביא לי שלושים סדינים ושלושים חליפות בגדים. והם אומרים: בכבוד, "חודה חידתך ונשמענה". וראיתי מסבירים ב"ונשמענה": גם אם לא נדע, לפחות תהיה בידינו חידה לשאול בה אחרים, ואולי נרוויח ממישהו אחר. כלומר אף אם תגלה לנו את הפתרון מפני שלא נדע, לפחות תהיה לנו מעתה חידה.
"מהאוכל יצא מאכל"
וַיֹּאמֶר לָהֶם מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד הַחִידָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים׃
הפתרון כאן אינו מוסכם. "מהאוכל יצא מאכל" - מבעל חיים שאוכל יצא מאכל. אפשר להסביר שהכוונה לאריה, שהוא אוכל וטורף וממנו יצא מאכל, שהרי בגווייתו היה הדבש. אבל המלבי"ם, כפי שנראה בהמשך, מסביר שהכוונה לדבורים, שהן אוכלות צוף ומוציאות מאכל, הוא הדבש. "ומעז יצא מתוק" - האריה שהוא עז שבחיות, ממנו יצא הדבש המתוק. ובשלושת הימים הראשונים של המשתה הם מעיינים, חוקרים ודורשים ואינם מוצאים תשובה, ולאחר שלושה ימים מגיעים למסקנה שאין ברירה וצריך לנקוט דרך אחרת.
כיצד חשב שמשון שיפתרו חידה כזו?
מה שמפליא ביותר: איך חשב שמשון שיוכלו לפתור חידה כזו? הרי הוא מתאר סיטואציה שעברה עליו. מנין לי מה קרה לך עם אריה, ואיפה מצאת דבש? נביא צריך להיות בשביל חידה כזו.
אומר המלבי"ם: אמת, החידה קשה, אבל שים לב ללשונו של שמשון, שרמז להם כיצד לפתור אותה. נדייק: "אחודה נא לכם חידה אם הגד תגידו אותה לי שבעת ימי המשתה ומצאתם". שמשון רומז להם: רבותי, כאן צריך פעולת שטח. צאו והסתובבו בסביבה, "ומצאתם" - יש כאן משהו שצריך למצוא. ואם היו מסתובבים ורואים גוויית אריה ובתוכה דבש, מיד הפתרון מובן והיו עולים על זה. זה דבר ראשון: שמשון נתן להם רמז כיצד למצוא, ואין זו חידה שאתה נדרש לדמיין בה דברים שעברו על הזולת.
דבר שני אומר המלבי"ם: החידה אמנם קשה, אבל גם הערבון אינו ביחס שווה. קודם כל אתם שלושים איש, שלושים כיווני חקירה ושלושים אפשרויות מחשבה. שנית, מה נדרש ממך אם לא תדע? חליפה וסדין. ומה נדרש ממני אם לא אדע? שלושים. הרי היחס שונה לגמרי: כל אחד מכם נדרש להביא אחד, ואני נדרש להביא שלושים. ודבר שלישי, אורך הזמן: נתן להם ארבעה עשר יום, ובארבעה עשר יום יש די והותר כדי לפענח גם חקירות מסובכות. ואם כן, צאו ועשו עבודת שטח "ומצאתם", ותמצאו את הפרטים שיעזרו לכם להגיע למסקנה הנכונה.
"חליפת" ו"חליפות" - דיוק הנצי"ב
שימו לב לדבר מעניין שהנצי"ב עומד עליו. שמשון אומר: אם תמצאו את החידה אתן לכם שלושים "חלִפֹת" בגדים, בלי ו'. ולעומת זאת, אם לא תדעו את הפתרון, "ונתתם אתם לי שלושים חליפות בגדים", עם ו'. מה ההבדל?
אומר הנצי"ב: כשיש ו' היא מרמזת על ריבוי ועל שוני, וכשכתוב בלי ו' הכוונה לאחד או למין אחד. כשכתוב "בסֻכֹּת" בלי ווים לומדים דופן אחת, וכשכתוב "בסוכות" לומדים שתי דפנות. כתוב "לֻחֹת" הברית - לומדים חז"ל שהוא אחד. חיסרון הו' בא לרמז על מיעוט הריבוי, ואילו הו' מרמזת על ריבוי.
וכך אצל יוסף: כשנתן לאחיו, איזה חליפות נתן, מסוגים ומגדלים שונים או מאותו סוג? ודאי מגדלים שונים, שהרי לכל אחד מהאחים מידה שונה, ולכן נתן להם חליפות עם ו', לשון ריבוי, לומר לך שכל חליפה שונה מחברתה. ולעומת זאת לבנימין נתן חמש "חליפֹת", כי לבנימין גודל אחד, מידה אחת.
ואם אתה מבין את העיקרון, תבין אותו גם כאן. שמשון אומר להם: אתן לכם שלושים "חליפֹת" בגדים, שכן אני נותן לכם גודל משלי, one size, גודל אחד, ולא גדלים שונים. אבל מה הם מתחייבים לתת לו? כל אחד את החליפה שלו, יפשוט חליפתו וייתן לו - וכי הם בגודל אחיד? הרי אלו גדלים שונים, ולכן "אתם תתנו לי שלושים חליפות".
"פתי את אישך" - האיום
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיֹּאמְרוּ לְאֵשֶׁת־שִׁמְשׁוֹן פַּתִּי אֶת־אִישֵׁךְ וְיַגֶּד־לָנוּ אֶת־הַחִידָה פֶּן־נִשְׂרֹף אוֹתָךְ וְאֶת־בֵּית אָבִיךְ בָּאֵשׁ הַלְיׇרְשֵׁנוּ קְרָאתֶם לָנוּ הֲלֹא׃
שימו לב לדיוק: הם אינם מבקשים שתגיד להם את הפתרון. עד כדי כך לא היה להם העוז לבקש: מה פתאום שאגלה לכם את הפתרון ותלכו לומר לשמשון כאילו פתרתם את החידה, וכי אצא נגד בעלי? יש בזה היגיון? אלא: את לא תגידי לנו את הפתרון, אבל לפחות "ויגד לנו את החידה" - דברי עם שמשון שיבוא ויפתור לנו בעצמו, כלומר יסיים את ההתערבות. אם לא נזכה, לפחות שלא נפסיד. שיבוא ויאמר: אני רואה שזה קשה מדי, הרי אני מגלה לכם את הפתרון ואין צורך שתשלמו. זו הייתה דרישתם, ותכף נראה שהנוכלות שלה הועילה להם הרבה יותר משציפו.
ואז הם מאיימים: "פן נשרף אותך ואת בית אביך באש". והמפרשים עומדים כאן על דבר מעניין: בהמשך נראה שהם באמת ישרפו אותה ואת בית אביה באש, בעקבות מה שהתגלגל מכל הנושא הזה, וכביכול פתחו כאן פה לשטן והדבר התקיים. ואגב, נראה בהמשך שההתנהגות הפלשתית מזכירה מאוד את ההתנהגות הפלסטינית: בכל ההתנהגות, בכל הצורה, בכל דרך הרמאות והקומבינות והתחכום והחוכמה להרע. וגם בנקודה הזאת: אם יש בעיה - נשרוף אתכם באש, אין להם שום בעיה, חיסולים אצלם דבר טריוויאלי. ו"הליורשנו קראתם לנו הלא" - למה הבאתם אותנו לכאן, לשמוח עמכם במשתה או לרשת אותנו? פתאום רוצים מאיתנו שלושים סדינים וחליפות?
"רק שנאתני ולא אהבתני"
וַתֵּבְךְּ אֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן עָלָיו וַתֹּאמֶר רַק־שְׂנֵאתַנִי וְלֹא אֲהַבְתָּנִי הַחִידָה חַדְתָּ לִבְנֵי עַמִּי וְלִי לֹא הִגַּדְתָּה וַיֹּאמֶר לָהּ הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי וְלָךְ אַגִּיד׃
מי ששונא מן הסתם אינו אוהב, ומהו אם כן "שנאתני ולא אהבתני"? אומר המלבי"ם: ייתכן מאוד שאדם אהב מישהי אהבה גדולה, ולאחר מכן, בעקבות מה שקרה, התהפכה אותה אהבה לשנאה, כאמנון ותמר, שהשנאה שלאחר מכן הייתה גדולה מן האהבה שקדמה לה. כלומר הייתה אהבה, האהבה הלכה ובאה במקומה שנאה. והיא אומרת לו: אצלנו לא כך, אין זה שהייתה אהבה ועכשיו אתה שונא, אלא אתה שונא אותי עכשיו וגם מעולם לא אהבת אותי, שהרי אני רואה שאינך מגלה לי את החידה.
ואומר המלבי"ם: אחרי שכל זה היה סיבה מאת השם, כדי לשלח שנאה ומשטמה בין שמשון לפלשתים, בכתה שיגיד לה את החידה, כלומר שיגלה לה את הפתרון. והוא אומר לה: איך אגיד לך, הרי אף להוריי לא גיליתי.
יישוב הקושי: כיצד בכתה שבעת ימים?
וַתֵּבְךְּ עָלָיו שִׁבְעַת הַיָּמִים אֲשֶׁר־הָיָה לָהֶם הַמִּשְׁתֶּה וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיַּגֶּד־לָהּ כִּי הֱצִיקַתְהוּ וַתַּגֵּד הַחִידָה לִבְנֵי עַמָּהּ׃
הפסוק תמוה מאוד: אתה אומר שביום השביעי של המשתה פנו אליה ואמרו "פתי את אישך", ואחר כך אתה מספר שבכתה עליו שבעת ימי המשתה. איך זה ייתכן, אם רק ביום השביעי פנו אליה? אבל לפי מה שהקדמנו הדבר מובן נפלא: הם פנו אליה ביום השביעי שהוא היום האחרון של משתה הבחורים, ולמה דווקא אז? כי כעת הם מתחתנים, וכשאתם מתחתנים יש לך אמצעי לחץ, את כבר אשתו, אז לחצי עליו. וכמה זמן היא לוחצת? את שבעת ימי המשתה שלאחר החתונה. ולפי זה מובן נפלא מה שאמרנו, שהיו כאן ארבעה עשר ימי משתה: שבעה של הבחורים ושבעה שלאחר הנישואין.
ולמה גילה לה דווקא ביום השביעי? הוא עשה חשבון טוב: זהו, אנחנו ביום האחרון, יום אחד היא תצליח לנצור את הפתרון ולא לגלותו, יום אחד היא תתגבר. "ויגד לה כי הציקתהו" - לא הייתה לו ברירה. "ותגד החידה לבני עמה" - ושימו לב, ברוב חוצפתה היא אינה מנסה כלל ללחוץ על שמשון שילך ויפתור להם את החידה בעצמו מפני שקשה להם, אלא הולכת ומגלה להם את הפתרון, כדי שבעלה יצטרך בסופו של דבר לשלם להם. דבר המנוגד לחלוטין להיגיון. והסיבה: מפני שהיא קרובה יותר לבני עמה מאשר לשמשון, שאינו מן המשפחה ואינו מבני עמה. ההיגיון אומר שלא תרצה שבעלה יפסיד כסף, אבל אצלה הקרבה לבני עמה גדולה יותר, וכפי שנראה בהמשך שהיה לה גם קשר קודם עם אחד הבחורים, ולכן לא ראתה מציאה גדולה בנישואין הללו, והיות שכך הייתה קשורה יותר לבני עמה וגילתה להם את הפתרון.
"בטרם יבוא החרסה" - תחכום הפלשתים
וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּטֶרֶם יָבֹא הַחַרְסָה מַה־מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי וַיֹּאמֶר לָהֶם לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי׃
"החרסה" היא השמש, כמו שאנו מוצאים שיהושע נקבר בתמנת חרס, שהכוונה שהעמידו לו תמונת חרס, כלומר שמש, על קברו, לומר שאדם זה העמיד חמה. "בטרם יבוא החרסה" הכוונה דקות ספורות לפני השקיעה. ולמה? אומרים המפרשים: מפני שרצו למתוח אותו. כשאדם מגיע כבר לקראת הסוף ואומר זהו, גמרנו, שלושים חליפות הבגדים בכיס שלי, ואז רגע לפני הסיום אומרים לו מצאנו את הפתרון - מוציאים לו את האוויר מכל המפרשים. וזה מה שרצו: לצערו ביותר, שיהיה בטוח שהוא הולך לקחת את הקופה, ואז יודיעו לו שיש להם פתרון.
וראו כמה היו מתוחכמים. הם באים ואומרים: תשמע, חשבנו על זה, ומה שאתה אומר הגיוני, זה פתרון פשוט בהיגיון. "מה מתוק מדבש" - איזה דבר מתוק יותר מדבש? אתה בטח מתכוון לדבש. "ומה עז מארי" - מה עז יותר מארי? אז אתה בטח מתכוון לארי. הרי זה היגיון פשוט. וזאת מפני שאין להם פתרון על פי ממצאים סביבתיים, שאם כן ישאל אותם: מה מצאתם, ואיפה מצאתם, ואיפה זה בדיוק, ובואו הראו לי - ומה יענו לו? לכן הם מדגישים שהגיעו לפתרון מכוח היגיון פשוט.
אומר המלבי"ם: בחידה היו שני אלמנטים. הראשון, "מהאוכל יצא מאכל", ולדעת המלבי"ם הכוונה שמן הדבורה יצא אוכל, הוא הדבש. את זה קל לפתור על פי היגיון: בכל שאר בעלי החיים האוכל שהם אוכלים נהפך להיות חלק ממחזור הדם שלהם, ומה שהם מוציאים כאוכל, כדוגמת חלב שמוציאה הפרה, בא מגוף הבהמה עצמה. אבל כאן מהאוכל עצמו יצא מאכל, אין זה דבר שנהפך להיות חלק ממנו, אין זה אוכל שנכנס לגוף והגוף מוציא פסולת ואת השאר כאוכל, אלא מן האוכל עצמו יצא אוכל מיד, ורק בדבורה מצאנו זאת. חלק זה הוא פתרון הגיוני ופשוט. אבל החלק השני, "ומעז יצא מתוק", אי אפשר לדעת בלי לראות את הממצאים בשטח. ומכיוון שכך, שמשון יודע שלא מצאו את הממצאים, שאם כן היו מביאים לו אותם. ועל זה אמר להם: "לא מצאתם חידתי" - ראו כמה הלשון מדויקת. ואם לא מצאתם, ואי אפשר לדעת תשובה כזו בלי למצוא, אם כן מהיכן אתם יודעים? מאשתי. שאשתי עגלה בלתי מלומדה לחרוש, ובה חרשתם. ומהו "חרשתם"? היא גם לא החרישה - הייתה צריכה להחריש, ובמקום להחריש חרשתם בה, ועל ידי זה מצאתם בסופו של דבר את הפתרון.
"וירד אשקלון" - החליפות והסדינים
וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהֹוָה וַיֵּרֶד אַשְׁקְלוֹן וַיַּךְ מֵהֶם שְׁלֹשִׁים אִישׁ וַיִּקַּח אֶת־חֲלִיצוֹתָם וַיִּתֵּן הַחֲלִיפוֹת לְמַגִּידֵי הַחִידָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַיַּעַל בֵּית אָבִיהוּ׃
שוב גבורה, ושוב "ותצלח עליו רוח ה'" - מעשי גבורתו היו בכוח רוח אלוקית שהייתה עליו. אומר שמשון: מגיעות לכם שלושים חליפות בגדים? לא ממני אביא לכם, שהרי הפתרון שלכם לא היה פתרון של ניצחון אלא בדרך עורמה, שהוצאתם אותו מאשתי. אתן לכם מכם ובכם. חליפות בגדים? אין בעיה, אביא לכם לפי המודה הפלשתית. הלך והרג שלושים פלשתים, ואת חליפותיהם נתן להם.
וראו כמה נפלא: "ויתן החליפות" כתוב עם ו'. הרי שמשון התחייב לתת "חליפֹת", וכאן הוא נותן "חליפות". והביאור: בתחילה חשב שיפתרו את החידה, ואז ייתן להם שלושים חליפות משלו, one size, גודל אחד, ולכן "חליפֹת". אבל בפועל, כשהרג שלושים פלשתים והביא מחליצותיהם, וכי הם בגודל אחיד? לכל אחד מידה אחרת, ונמצא שהביא גדלים שונים, ולכן בסוף נתן "חליפות" עם ו', לבטא את הריבוי, ריבוי הסוגים.
ומה שתמוה כאן: היכן הסדינים? הרי התחייב גם שלושים סדינים. ויש בזה שני הסברים. הרד"ק אומר שייתכן מאוד שנתן את הסדינים ולא ראה הכתוב צורך להזכיר, כי הזכיר את החליפות שהן העיקר והסדינים כלולים בכך. ואפשרות אחרת מביא המלבי"ם בשם האברבנאל: הייתה לו טענה כנגדם, שלא פתרו מכוח עצמם אלא מכוח אשתו. יש לך הוכחה, שמשון? אין הוכחה, אין עדים על כך, אבל אני בטוח בזה. וכיוון שאין הוכחה, ממון המוטל בספק חולקים, ואם כן מה מגיע לכם? חצי. נתתי לכם חצי, את החליפות נתן ואת הסדינים לא נתן, שכן אין כאן הוכחה ברורה לשום צד.
"ויחר אפו" - מדוע רק בסוף?
ובעקבות זה "ויחר אפו ויעל בית אביהו". ולמה חרון האף בא רק כאן? לכאורה היה צריך להיות מיד כשראה שאשתו גילתה את החידה: ויחר אפו, ותצלח עליו רוח ה', ויך מאשקלון שלושים איש. והנה כתוב שתחילה הכה שלושים איש ורק אחר כך "ויחר אפו ויעל בית אביהו".
אומר המלבי"ם: שמשון חשב שאשתו בראש אחד עמו, ושלא הבינה איזה נזק היא גורמת. חשב שכשתראה שהיא מאלצת אותו ללכת ולהביא את החליפות, תתוודה ותפטור אותו מן העניין ותאמר להם: לא, לא פתרתם את החידה, אני אגיד לכם את האמת, אני גיליתי. ופתאום הוא רואה שהוא מביא להם את הבגדים והיא ממשיכה לשתוק. אין לה שום בעיה שאוציא כסף, אין לה שום בעיה שאשלם על משהו שאיני חייב בו, כלומר אין לי מה לצפות ממנה. לכן דווקא אחרי שהכה אותם גדל חרון אפו, כי עד אז היה בטוח שבאיזה שלב תתעשת ותודה ותפטור אותו. ואז הוא כבר מעלה חשדות, "ויחר אפו", כי הוא מבין שאם כה קל לה למסור אותי ואת ממוני בידם, כנראה שיש לה קשר עם אחד מהם, והיות שכך היא אינה מתחשבת בי כל עיקר.
וַתְּהִי אֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן לְמֵרֵעֵהוּ אֲשֶׁר רֵעָה לוֹ׃
וכפי שחשש, כך בדיוק היה. אשת שמשון נמסרת "למרעהו אשר רעה לו", כלומר לאותו אחד שהיה רֵעה לה קודם. ומה אתה רואה מכאן? שהיה כאן אדם שהיא הייתה בקשר עמו עוד לפני הקשר עם שמשון.
לסיכום:
בפרק זה פותח הנביא את פרשיית שמשון, ומודיע לנו מראש שכל המהלך "מה' היא", תואנה מאת השם כדי לצור מריבה פרטית בין שמשון לפלשתים, שכן לא זכו ישראל לישועה גמורה, והקדוש ברוך הוא ריחם ובחר להחליש את ממשלת פלשתים בדרך של ויכוחים אישיים שאין העם כולו נושא באחריותם. ראינו את גבורתו שאינה גבורת שרירים אלא "ותצלח עליו רוח ה'", ואת הנס שזומן לו בכרמי תמנתה כדי שיהיה מודע לכוחותיו, כדוגמת דוד עם הארי והדוב. ראינו את ענוותנותו, שלא הגיד להוריו לא על שיסוע האריה ולא על הדבש שרדה מגווייתו, והלך לברך על מקום שנעשה בו נס. וראינו את החידה, את הרמז "ומצאתם" שנתן להם, את הדיוקים בין "חליפֹת" ל"חליפות", את עורמת הפלשתים ואיומיהם, את בגידת האישה שהעדיפה את בני עמה על בעלה, ולבסוף את חרון אפו של שמשון כשהבין שלבה אינו עמו. את השאלות הגדולות על דרכו של שמשון נשאיר, כפי שהקדמנו, לביאור הכולל בסוף הפרשה.